• מחווה לבית הקולנוע ששינה את חיי
  • סרטים חדשים: פארודיה ישראלית על ״שר הטבעות״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 11
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 10
  • אימת החודש - מרץ 2017
  • סימן חיים
  • פאוור ריינג'רס
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

״המלבישה״, סקירה

18 בפברואר 2016 מאת אורון שמיר

מה כבר יכול להשתבש בסרט כמו ״המלבישה״ (The Dressmaker)? כוכבת הקולנוע קייט ווינסלט בתפקיד הראשי כתופרת שחוזרת אל עיירת הולדתה בערבות אוסטרליה, רשימת שחקני משנה מפה ועד סידני, והבחירה להיות סרט הפתיחה של שבוע הקולנוע האוסטרלי שהסתיים זה עתה. אלה הנתונים עימם ניגשתי לצפות בסרט. בדרך כלל סרט פתיחה של אירוע תרבות הוא הכל חוץ משנוי במחלוקת או לא נעים לעיכול, בדרמות אוסטרליות אני כבר מורגל, ולמרות שלא צפיתי בסרטיה הקודמים של הבמאית ג׳וסלין מורהאוס (״מעשה בשמיכת טלאים״) הרגשתי שלא משנה מה, בכל מקרה יסייעו לי השחקנים והשחקניות לצלוח את סרטה החדש בן השעתיים. חבל שלא הלכתי לצפות בסרט באותו ערב פתיחה, כי הייתי מת לראות את התגובות של המוזמנים והמוזמנות לסרט הזה. אבל גם לצפייה בשעות הצהריים במוזיאון תל אביב, עם היפות הדודות שלי, היה את הערך המוסף שלה בדמות ערוץ פרשנות בלתי פוסק. את המיטב אביא כנספח בסיום, אבל לפני כן הייתי מעוניין לפרוק את הסרט הזה מהמערכת שלי. אמנם התכוננתי לסרט רע, ואכן קיבלתי אחד בשעה הראשונה, אבל השעה השנייה השליכה אותי אל מחוזות הביזאר, ומהם אני מתקשה להתאושש.

ווינסלט מתחילה את הסרט כמו חייזר שנוחת בכדור הארץ. אחרי מונטאז׳ כותרות על רקע צילומי נוף מבט עילי, היא יורדת מהרכבת באמצע שום-מקום מדברי. חמושה בסטייל קטלני היא תוחבת סיגריה במלוא החשיבות העצמית אל תוך שפתיים משוחות בליפסטיק בוהק. כל ההתעכבות הזו על המראה שלה מציג אותה כזרה מוחלטת בעיירה המוזנחת, הכמעט-מערבונית במראה שלה, אליה היא מגיעה עם מזוודתה במטרה להישאר. במעלה הגבעה היא מוצאת את הבית הכי מט ליפול בכל האיזור, ואת פניה מקדם נציג החוק המקומי (הוגו וויבינג) בגינונים המסגירים את נטייתו המינית באופן בוטה. למשוגעת שגרה בבית קוראת הגיבורה אמא (ג׳ודי דייויס), והדיאלוגים בסצנות הראשונות האלה מסגירים ששמה של הדמות הראשית הוא מירטל ״טילי״ דאנג׳, ושהיא שבה אל מקום הולדתה ממנו גורשה כשהייתה ילדה.

מדוע גורשה? משום שאנשי העיירה מאמינים כי רצחה ילד בן גילה, וזאת למרות שלה עצמה אין שום זיכרון מהאירוע המצלק. כשם שטילי הדחיקה את מה שבאמת קרה באותו יום גורלי בחייה, כך גם הדחקתי בזמן אמת את עוצמת הצרימה של הדיאלוגים ואת האופן שבו הוגשו על-ידי השחקנים. באמת שציפיתי לסרט רע, אבל בכל זאת מצאתי את עצמי המום מרמת המליציות של המילים הנאמרות, וכן מן האופן המוגזם בו נהגו על-ידי מעט הדמויות שהופיעו בסרט מיד בפתיחה. קיוויתי להתנחם בדמויות המשנה הנוספות, שהרי בסרטים מסוג זה תמיד מגיע הסצנה בה מציגים בפנינו את כל העיירה שורצת הטיפוסים שנותרו מאחור בזמן שהגיבורה התקדמה לה.

דמויות המשנה אכן לא אכזבו בכל הקשור לאיכלוס כל המשבצות שתוכלו להעלות בדעתכם ודעתכן, אבל רק החריפו את בעיית חוסר העידון של הסרט, שעוסק בין היתר באנינות טעם למרבה האירוניה. ליאם המסוורת׳ מגלם את השכן החתיך של הגברות דאנג׳, הבן המוצלח במשפחה ממוצעת לגמרי שכאילו מאוזנת בגלל קיומו של אחיו הלוקה בשכלו (גיטון גרנטלי). ומה הסיכוי שדווקא דמות המפגר תתגלה כאקוטית בשלב כזה או אחר של העלילה? קל לנחש. עוד שווה להזכיר את שרה סנוק המהממת (״גורל ידוע מראש״), המגלמת את הדמות שתעבור מהפך מלכלוכית לסינדרלה – מהבת מסורבת החיתון של המשפחה המנהלת את המכלת של היישוב, היא תהיה לעלמה מחוזרת בעזרת כישורי העיצוב העילאיים של טילי.

אחרי הלקוחה הראשונה לנסות את סגנון התפירה ואיכות הבדים, מנסה הגיבורה לקנות מחדש את כבודה מנשות המקום, שלאט לאט הופכות כולן לאיים של שיק צבעוני באמצע הטינופת של השממה. אולי חוץ מהמורה שלה בבית הספר, ששיערה מעוצב כמו קרני השטן ולכן אנחנו יודעים שהיא רעה. וזוכרים את השוטר שמגלם וויבינג? הוא כל-כך גיי עד כי הוא חייב שמלה תוצרת טילי דנאג׳ בעצמו, אבל כל קו העלילה שלו מבוסס על כך שהעיירה לא יודעת על זהותו המינית. וזה אפילו לא הדבר הכי תמוה בסרט שגרם לי לפצוע את הקרקפת מרוב גירודים בראש.

the-dressmaker3

העיירה כקבוצה, ולא רק כאוסף של אינדבידואלים גרוטסקיים, משחקת תפקיד מפתח בסרטים מסוג זה. ואכן, את זרעי האופל שהוא זורע בשעה הראשונה, קוצר הסרט באופן מחריד למדי בשעה השנייה. מה שהתחיל כמו ״פרסיליה מלכת המדבר״ מבחינת הססגוניות של הדמויות המנוגדת לרקע המשמים (וכמובן החוט המקשר הוגו וויבינג), זולג פתאום למחוזות שמזכירים יותר סרטים של מיכאל האנקה. השאלה האם טילי אכן ביצעה רצח בצעירותה או לא מעולם לא הוטלה בספק, אבל בחלקו השני של הסרט מתחדד הפוקוס עוד יותר כדי להראות עד כמה מרושע המקום בו צמחה. וכך, עיירה של רכילות ודיבורים מאחורי הגב הופכת לפתע לקושרת קשרים וחורשת מזימות, ממש כמו ב״סרט לבן״ או ״מחבואים״ בו מואשמת החברה האנושית בעוולות של תוצריה. אז לא רק שלא הייתי מוכן לכל זה, במיוחד לסצנה אחת ספציפית ומדממת במיוחד, אלא שהבחירה הזו לוקחת את הסרט למקומות חדשים לגמרי של רע, תרתי משמע – הוא הופך לרע לתפארת, לחומר ממנו עשויות רשימות ״הגרועים של השנה״.

אבל רגע, למה אני כזה רשע בעצמי? הרי סרטים על גיבורה המתמודדת מחדש עם המקום הנורא בו גדלה בדרך כלל קוסמים לי (ע״ע ״ברוקלין״ מהעת האחרונה) ונדמה שכוונותיו הצעקניות של הסרט הן טובות בבסיסן. כנראה שאני בכל זאת צריך איזה מינימום של איכות קולנועית אפילו כדי להנות אך ורק מהסיפור, ומהבחינה הזו הצליח הסרט או לייגע או לזעזע אותי בכל הקשור לבחירות אמנותיות. ״המלבישה״ הוא סרט המתעסק באכזריות של החיים כלפי כל אחד מאיתנו ובדרכי ההתמודדות השונים עם עובדה זו, בדגש על הפרסונה אותה בוחרת כל דמות לעטות על עצמה, ומכאן הדגש על תלבושות ומיני מסכות. אבל הסרט לא רק אומר בקול רם את כל מה שכתבתי לעיל אלא פשוט צועק את זה על הקהל שלו בזמן ששיירי ריר תלויים בזווית פיו. בין אם זה העיסוק המאולץ ב״מקבת׳״ שמוביל מאוחר יותר לסיקוונס תיאטרון שייקספירי-ליצני שיעשה אפילו לאלכס דה לה איגלסיה סיוטים, הפלאשבקים לילדות של הגיבורה בהם קדרות משתלטת על הפריים העמוס צבע באופן מגוחך ברוב המקרים, או פשוט כל דבר שקשור למיניות ואופל משולבים יחדיו.

אכן יש לא מעט רומנטיקה בסרט, בעיקר בין הכוכבת הגדולה ביותר בקאסט לבין הבחור הצעיר שהיה מוכן להתפשט עד לתחתוניו, בסצנה שהעירה את קהל הגברות המבוגרות עימו צפיתי בסרט. הדמות שמגלם המסוורת׳ בסרט היא של האביר בתחתון הלבן, גם כשהוא לבוש, הניחן באינסוף סבלנות לגיבורה וברמת תמימות וטוב-לב שגרמו לי לחשוש לחייו במקום הנורא ועמוס הקנאה בו הם חיים. את המחשבות האלה גירשו הסצנות בהן דמותה של דיוויס מפלרטטת בגסות עם המחזר של בתה, או רומזת על היותה לסבית משום שהיא מפשיטה נשים כדי למדוד אותן לקראת הכנת שמלה.

בשלב מסויים בסרט גם מתחילים לצוף גילויים מן העבר הקשורים לתשוקות וסודות, אבל מה שמדהים בתסריט של פי.ג׳יי הוגן (״חתונתה של מיוריאל״), המבוסס על ספרה של רוזאלי האם, הוא שבכל כמה סצנות קורה משהו מטלטל לאחת הדמויות אבל היא שוכחת אותו לגמרי בתוך סצנה או שתיים נוספות. בעצם, אולי הבעיה שלי היא שאני לא שכחתי, ושבעצם סירבתי לזרום עם הקצב המוזר של הסרט ומבנהו הקטוע. או שאני פשוט לא ממש אוהב שמסבירים לי כל דבר חמש פעמים ובתנועות ידיים מופרזות.

בנקודה זו ארצה לציין את שותפותיי לצפייה, אותן גברות שהגיעו לצפות בסרט בזכות הכוכבת והקוֹטוּר הפריזאי שהשתקף מן הפוסטר, או כך לפחות הבנתי מחצי שיחה ששמעתי במקרה. בכל סרט אחר כבר מזמן הייתי מתחנן לשקט סביבי, אבל ההערות של כמה מהם לאורך הסרט גרמה לי להרגיש שאני לא לבד במאבק להבין מה לעזאזל אני רואה בעצם. אני מקדיש להן את הסקירה, ובוחר לסיים אותה במצעד הציטוטים הגדול מתוך רצועת הפרשנות הלא רשמית שהתנהלה מאחוריי לכל אורך הסרט:

במקום השלישי – ״איזה סרט מוזר״ או פשוט ״מאוד מוזר!״, הוא משפט שבדרך כלל מחכים איתו לסיום, אבל הידהד באולם מספר פעמים בניסוחים שונים בכל פעם שקרה משהו לא שגרתי. ואני לא מתכוון לסצנה בה הגיבורה מנפצת בעזרת כדורי גולף את חלונות העיירה, זה דווקא שיעשעה את הקהל סביבי. הכוונה לכל אחת מן החריקות העלילתיות הצורמות שהסרט מתהדר בהן, ויש לי יותר מדי דוגמאות מכדי לבחור רק אחת.

במקום השני – אני לא בטוח בניסוח המדוייק, אבל הרגע שבו ליאם המסוורת׳ נשאר בתחתונים הוליד גל של צחקוקים ומחמאות לשרירי הבטן של האח הפחות מוצלח של כריס. העניין הוא שג׳ודי דייויס פחות או יותר חזרה על דבריהן וההערות של הקהל ממקומה על המסך, או שהן כאילו ענו לה והשתתפו בשמחתה למראה גברבר עירום למחצה. זה היה הרגע השמח ביותר בסרט מבחינת הקהל, ומיד אחריו בתור – הקלוז-אפ על מכונת תפירה זינגר שהגיע די בהתחלה.

ובמקום הראשון – באחד הרגעים בסרט בו ווינסלט המסוורת׳ חולקים רגע אינטימי, מפשיל השחקן מעט את החלק העליון של שמלתה של השחקנית וחושף שכמה. אני מוכרח לציין שזה הכי הרבה שתראו מווינסלט בסרט ששמו ״המלבישה״, למרות שהשחקנית המחוננת בדרך כלל נוטה לחשוף יותר. אבל ברגע ההוא, נשמעה הערה שאחריה לא יכולתי להישאר אדיש ופרצתי בצחוק קל, היחיד שלי בסרט. אז תודה למי שזו לא הייתה, שאמרה: ״נו, רזה היא לא!״.

the-dressmaker

תגובות

  1. לב הגיב:

    מסכים עם כל מילה שלך. אבל מה לעשות, הסרט הזה היה כל כך גרוע שהצלחתי להשתחרר ולהנות. בין הרבה סרטים סתם גרועים, חסרי טעם וריח, הכשלון של "המלבישה" היה מפואר, נוצץ ומענג. חוסר טעם כזה כשהוא מגיע עם חוסר מודעות ועלילה הזויה נוטפת שנאת אדם וכמויות מוגזמות של טקסטיל, זה הישג כביר

השאר תגובה