אימת החודש – אפריל 2016: "הילד", "קרמפוס", "קיצ'ן סינק"

האביב כבר פה והנה אנו חוזרים למתכונת הקלאסית של פינת סרטי האימה החודשית של סריטה, אחרי שהתאוששנו מההאנג-אובר של חגיגות יום הולדת 3 שנים ל"אימת החודש" במרץ, אז נחשף הפרויקט הגדול של הפינה "משאל מבקרי ישראל לבחירת סרטי האימה הגדולים ביותר של האלף החדש". נכון, לא השם הכי קליט בעולם, אבל לפחות הוא מובן.
בהזדמנות זאת אגיד תודה לכל הקוראים והמשתתפים במשאל, שהפכו את הפרוייקט לכל מה שרציתי שיהיה. אם להיות כן, הופתעתי מכמות האמוציות שהמצעד הזה הרים במיני מקומות ברשת. אוהדי הז'אנר לרוב לוקחים דברים נורא אישית, מסתבר. מבחינתי המטרה הושגה.
אם במקרה פספסתם, אתם מוזמנים לצלול אל החלק הראשון של המצעד (מקומות 40 עד 21) והחלק השני (20 ועד 40), בהם השתתפו כשלושים מבקרים.

במהלך אפריל כבר עשינו היכרות עם סרט אימה חדש מודל 2016, בסקירה מיוחדת ל-"Hush" שעלה לאחרונה בנטפליקס, שאת תשומת הלב תפס בזכות העובדה שהוא סרטו האחרון של במאי האימה המבטיח מייק פלאנאגן ("השער", "אבסנטיה"). ברוב המקומות שנתקלתי בהם הסרט זכה לחיבוק מאוד משמח, כאשר הדבר שאותי הכי הגניב היה הביקורת של דרו מקוויני, מבקר הקולנוע הותיק של אתר Hitfix. הביקורת שלו פורסמה כמה שעות אחרי זאת שלי, ונדהמתי לא רק מאיך דעתנו זהה עד לפרטים הקטנים, אלא גם איך שתי הביקורות בנויות בדיוק אותו דבר. מכיוון שככל הידוע לי, מקוויני לא מודע לקיומי בשלב הזה וכנראה איננו שולט בעברית, נותר לי רק להתנחם בסנכרון המשעשע הזה שנוצר במקרה.

דבר נוסף שעורר את התעניינותי מעבר לים קרה החודש. לפני כשבועיים יצא סוף סוף להקרנות מסחריות "חדר מנוחה" (Green Room) של ג'רמי סולנייה, כמעט שנה לאחר שנחשף לראשונה בפסטיבל קאן, אז הרעיף עליו אורון שבחים. הוא טוען שבמהלך ביקורו בריביירה הוא גם הצטלם עם סולנייה, אבל הקנאה מונעת ממני להאמין לו.
אני ראיתי את הסרט בסיבוב השני שלו בארץ. הוא פתח בפסטיבל ירושלים, ואז הגיע לפסטיבל אוטופיה. בליל ה-9 לדצמבר, כשצפיתי בו בסינמטק תל אביב, השרירים שלי כאבו והמוח שלי נמס. בסיכום השנה של הבלוג, אני הכרזתי עליו כסרט הטוב ביותר של 2015 שלא הופץ בארץ ומאז ככל שאני חושב עליו אני מאוהב בו יותר. ובבלוג עצמו שיבצנו את סולנייה כאחד מאנשי השנה. בהחלט אחד מסרטי המתח הכי טובים שאני זוכר.
קיוויתי שבארה"ב הביקורות יגיבו אליו היטב, ונדמה שכך קרה. בפודקאסט של /FILM כבר דאגו לראיין אותו, וג'רי גולדסמית' ישב אתו לשיחה של שעתיים במסגרת The Q&A. ממליץ לכם לחפש את התכניות האלה, לאחר שצפיתם בסרט.

זהו לגבי ההקדמה הארוכה ביותר אי פעם (שכפי שנזכרתי במסגרת משאל המבקרים, אף אחד לא קורא), ועכשיו לסרטי אפריל 16. הפעם יש לנו סרט שגם הוא מיבול השנה הנוכחית, השלמת 2015 חשובה, וסרט אחד שהופיע משום מקום ולמרבה הצער גם סביר שיחזור בדיוק לשם.

"הילד" – The Boy

אחד מסרטי האימה הראשונים שהופצו בבתי הקולנוע השנה בארה"ב, די בסביבות "דרך קלוברפילד 10" החביב עלי, הוא "הילד", סרטו של וויליאם ברנט בל ("השטן שבפנים") על פי תסריט מאת סטייסי מניר. מככבים בו לורן קוהאן ("המתים המהלכים" ואפילו מרתה מ"באטמן נגד סופרמן". אתן לכם לבד להבין איזו) ורופרט אוונס ("התעלה").
אגב, גם "הילד" וגם "דרך קלוברפילד 10" (וגם "המתים המהלכים", לצורך העניין) חולקים את אותו המלחין, בר מקרירי, וכל הכבוד לו.

על הצילום היה אחראי בחור אחד, בן 65, שמו דניאל פרל. את הקריירה שלו כצלם הוא התחיל בשנת 1974 עם סרט אימה קטן וחסר חשיבות בשם "המנסרים מטקסס". לא אחד מסרטי האימה הטובים והגדולים ביותר בכל הזמנים או משהו, כן? העריכה היא של בריאן ברדן, שהתחיל כעוזר עריכה בסרטיו של דיויד לינץ', "קטיפה כחולה" ו"לב פראי", והסרט הראשון עליו הוא חתום כעורך הוא "רוצחים מלידה", כנראה אחד הסרטים הערוכים ביותר בתולדות הקולנוע.
קשה לומר ש"הילד" עומד למצוא את מקומו בקלאסיקות של הקולנוע כמו הסרטים שהוזכרו, אבל האנשים המוכשרים האלו הן כנראה הסיבה העיקרית למה הסרט החדש בכל זאת עובד היטב.

קוהאן מגלמת את גרטה, בחורה שמחפשת מחסה מבעלה המתעלל, ומחליטה לערוק לאנגליה, שם תשמש כאו-פר לילד קטן בזמן שהוריו המבוגרים יוצאים לטיול בחו"ל. בשלב הזה אעמוד על כך שזה פשוט מדהים כמה סרטים וסיפורים יצאו מהשורש העבה שנקרא "טבעת החנק" של הנרי ג'יימס. "התמימים" המפורסם בכיכובה של דברה קר, "האחרים" עם ניקול קידמן, ועוד ועוד. שוב טירה גותית, שוב ילדים מסתוריים.
שינוי הכיוון מגיע תוך פחות מעשר דקות כאשר גרטה מגלה להפתעתה המוחלטת שהילד עליו היא אמונה, הוא בכלל בובת שעווה בשם בראהמס, וששני המבוגרים בבית כנראה איבדו את כל הגולות שלהם לפני כמה שנים טובות בעקבות טרגדיה, ודרכם היחידה להתמודד עם אובדן בנם הקטן היה לפסלו בדמות בובה, אליה הם מתייחסים ממש כמו לילד.
כמו כל אדם שפוי, גם גרטה מבינה שהמציאות היא מהם והלאה, אבל היא צריכה את העבודה ואת הכסף, ולכן משתפת איתם פעולה עד אשר הם יוצאים לחופשה ועוזבים אותה לבד. ואז כל מיני שיט מאוד מוזר מתחיל לקרות.

כמו כל בובה בעולם האימה, גם זו של בראהמס מקריפה באופן חריף. בואו נגיד שאני מבין את הצורך של הזוג המבוגר לייצר משהו בדמות הדבר שהיה הכי יקר להם, אבל למה לעשות את זה כל כך מפחיד? האמת שאם שמים את זה בצד, מבחינה טכנית הבובה עצמה מעוצבת מצוין כי תווי הפנים שלה וצבען הלבן, מאפשר לתאורה ולקומפוזיציה להעניק לה שוני קטן ואפקטיבי בהבעותיה בכל פעם. בואו נגיד שאם סקאלת הבובות המחרידות נעות בין השיא שהוא הליצן מ"פולטרגייסט", לבין הצד הרחוק ביותר שהוא, נגיד, "נקמתו של פינוקיו" משנת 1996, בראהמס של "הילד" הוא איפשהו בחלק הטוב של "אנאבל".
קוהאן לא רעה בכלל בתפקיד הראשי, וזה עוזר לשמירת המתח הכללי. גם עיצוב הבית מרשים, וכאמור הבובה עוזרת לתחושה חיובית בכללי, אבל קשה לומר שמדובר בסרט מפחיד במיוחד.

בשלב הזה אני רוצה להתלונן קצת על הסרט ועל כן צריך להיכנס לספויילרים, אז אם לא ראיתם ואתם מעוניינים לחוות את הטוויסט מיד ראשונה, אתם יכולים לפסוח על הפסקה הזו ולהמשיך יש לסרט הבא.
"הילד" גורם לנו לחשוב שהבובה רדופה וככזה יכולה לפעול בכוח מאגי, אך האמת היא אחרת ואפילו לא על-טבעית כלל. בעיני, הרגע הספציפי בו מתגלה לנו שבראהמס הילד בכלל לא מת מעולם, אלא גדל לבחור מעורער במיוחד שחי בין קירות הבית, הוא רגע מצוין. אני מדבר על השלב בו הוא זוחל החוצה מתוך המראה הדו-צדדית השבורה.
אבל כשחושבים על זה רגע, זה מתחיל לבאס. קודם כל כי חצי מהדברים שקרו בסרט עד כה לא הגיוניים. אבל ניחא. דבר שני, אין לו שום סיבה להסתובב עם מסיכה. אבל גם על זה אני מוותר. מה שממש ביאס אותי, הוא שראיתי את הטוויסט הזה לא רק בסרט אימה אחד מהשנים האחרונות, אלא בשניים. האחד הוא "The Pact" המפתיע שעליו גם הרחבתי בעבר, והשני הוא קומדיית האימה המשעשעת מניו זילנד "Housebound". אני לא יודע אם יוצרי "הילד" היו מודעים אליהם, או שהיה אכפת להם בכלל, אבל קיוויתי למשהו יותר מקורי.

"קרמפוס" – Krampus

בשנת 2007 ביים מייקל דוהארטי את סרטו הראשון "Trick 'r Treat" שלא זכה להצלחה בעת יציאתו, אך קיבל חיבוק חם מקהילת האימה שהפכה אותו לסרט קאלט, ולאחד מסרטי חג ההאלווין האהובים ביותר. מדובר בכמה סיפורים מצטלבים המתרחשים כולם בליל כל הקדושים האמריקאי, עם קאסט רחב שכולל את אנה פאקווין, דילן בייקר, בריאן קוקס ועוד. כסרט ראשון הוא מרשים בהחלט מכל הבחינות, נראה מעולה, ויש בו המון רגעים שנטמעים בזיכרון, כך שהציפייה לסרטו הבא של דוהארטי – שעד אז נודע יותר כתסריטאי סרטי קומיקס כמו "אקס-מן 2" ו"סופרמן חוזר" – הייתה גדולה ומתוקשרת.
שמונה שנים לאחר הפריצה, ודוהארטי חזר עם סרטו השני, והעולם הגיב בשמחה גלויה. הביקורות תמכו והצופים לא הפנו את גבם, ובשבוע הראשון לצאתו השתלט על המקום הראשון בטבלת ההכנסות. את תקופתו בבתי הקולנוע סיים עם הכנסות של מעל 61 מיליון דולר, מתקציב של 15 מיליון בלבד. עוד לפני שראיתי את הסרט הגבתי לחדשות האלו בשמחה.

קרמפוס, הניצב בשם הסרט, הוא דמות מהפולקלור האוסטרי. מדובר בשד, חצי עז חצי סיוט, שהוא בעצם הקונטרה לסנטה קלאוס (או סיינט ניקולס). בערב חג המולד הוא מגיע כדי להעניש את הילדים שהיו רעים במהלך השנה, ולקחת אותם עמו למעמקי הגיהנום או מה שזה לא יהיה. מדהים איך האומה האוסטרית לא תבחל באמצעים להחריד את זאטוטיה.
דוהארטי לקח את הדמות הזו אל ארה"ב של היום. משפחה אמריקאית חביבה ומתוסבכת ממש כמו כל משפחה אחרת, מארחת לארוחת החג את קרוביה הדי איומים. את החיכוכים המשפחתיים והעצבים המשותפים בולמים מספר אירועים מוזרים, כאשר רק הסבתא דוברת הגרמנית יודעת מה פשרם. קרמפוס הרשע, ועוזריו הארורים, באים ללמד אותם לקח.

דוהארטי הצליח להשיג צוות נהדר לסרטו השני. את אב המשפחה מגלם אדם סקוט, האמא היא זוכת האמי והמועמדת לאוסקר טוני קולט, ולשאר בני המשפחה לוהקו דיויד קוצ'נר ("חדשות בהפרעה") והמועמדות לאמי קונצ'טה פרל ("שני גברים וחצי") ואליסון טולמן האהובה (המיני-סדרה "פארגו"). כולם באמת נהדרים.

החדשות הטובות לא נגמרות שם. מסיקוונס כתוביות הפתיחה המעולה, דרך הדינמיקה המשפחתית, הדיאלוגים המצוינים, ועד לעיצוב היצורים המרשים שמרגיש גם אמין ויצירתי אבל גם מזכיר את סרטי הניינטיז, "קרמפוס" הוא באמת סרט כיפי מאוד, מצחיק, מסעיר רוב הזמן והוא בהחלט מרגיש כאילו הגיע מאנשים שיודעים איך לעשות סוג כזה של קולנוע. באופן טבעי, הוא יצר הרבה השוואות ל"גרמלינס", אבל בעיני זה בעיקר פוגע בו, מכיוון שהוא מנסה ללכת דווקא על מקום אחר ולך תעמוד ברמה של שני הסרטים האהובים של ג'ו דנטה.
מסתבר שדוהארטי עבר בהצלחה מרובה את משבר הסרט השני, ועכשיו נותר רק לקוות שלא נצטרף לחכות כל כך הרבה זמן עד סרטו הבא.

שירות לציבור: בשנת 2015 יצא סרט אחר עם "קרמפוס" בשמו – "Krampus: The Reckoning". שימו לב באיזה סרט אתם צופים.

שירות לציבור 2: ואגב ניינטיז, חברי איתי רווה שלח לי אתמול את סרטון של "רוקט ג'אמפ" משנה שעברה שלא הכרתי, והוא הדבר הכי טוב שקרה לי השבוע. מה שאתם הולכים לעשות עכשיו זה לעזוב הכל, לצפות בשתי הדקות האלו, ואז לחזור חזרה להמשיך לקרוא. סמכו עלי.

"קיצ'ן סינק" – Freaks of Nature

למדפי "האוזן השלישית" הגיע לאחרונה הסרט הזה, והשם ה"עברי" שניתן לו מתייחס עוד לתסריט המקורי שנכתב, שהיה אמור להיות סרטו הראשון כבמאי של ג'ונה היל. הפרוייקט התגלגל ממנו והלאה, עד שהפך להיות "Freaks of Nature".
זה מצחיק, כי המונח "קיצ'ן סינק" (כיור המטבח), יש לו בעצם שתי משמעויות נורא שונות. בעולם הקולנוע "כיור המטבח" מתייחס לזרם של סרטים בריטיים משנות השישים, שעסקו במעמד הפועלים ונקראו כך בגלל כל סצנות המטבח שהיו בהן. ל"כיור המטבח" נזכרים כמה מהסרטים הכי אהובים עלי כמו "מוצאי שבת וראשון בבוקר" של קרל רייז, "בדידותו של הרץ למרחקים" של רוברט ריצ'רדסון ו"מקום בפסגה" של ג'ק קלייטון. אם לא ראיתם את הסרטים האלה אני מפציר בכם לרשום אותם בצד ולצפות בהם בהזדמנות הראשונה.

לעומת זאת, מטבע הלשון "כיור המטבח" מגיע ממקום אחר ושונה בתכלית, והוא זה שקשור לסרט לשמו התכנסנו. הביטוי המלא הוא "הכל מלבד כיור המטבח", וזה בעצם אומר "כמעט הכל" או "כל דבר אפשרי". כשאומרים על מישהו ש"הוא זרק עלי את הכל מלבד כיור המטבח", מתכוונים לזה שהוא הפציץ ברעיונות או נושאים מכל הבא ליד, בלי לשים לב מה.
אני מניח שהבחירה של אורן עוזיאל, התסריטאי של הסרט, לכנות אותו כך, הייתה מין בדיחה מודעת על חשבון התסריט, מכיוון שבאמת יש בו הכל, בלי מידתיות. זה כולל סיפור התבגרות, אהבה ראשונה, זומבים, ערפדים, אנשי זאב, חייזרים, gore, ספלאטר. כלומר, באמת הכל. להוציא אולי את כיור המטבח.

נקודת הפתיחה של הסרט די מגניבה. הוא מתרחש בעיירה קטנה בה דרים זה לצד זה בני אנוש, ערפדים וזומבים. כל אחד במתחם משלהם המספק להם את הצרכים, וכמה מוסדות משותפים, כמו בית הספר למשל. ישנה היררכיה מאוד ברורה בין כולם (כמובן הזומבים בתחתית), וכל מי שראה חצי פרק של "דם אמיתי" יודע שהאוטופיה הזו לא יכולה להתקיים הרבה זמן.
הקטליזטור לתחילת ההתפוררות הוא מתקפת חייזרים משונה, שגורמת לכל גזע להילחם על הצלתו, על חשבון האחר. הכניסו כאן כל אמירה חברתית ו/או אנלוגיה לבחירתכם.

זה מעט מטופש לעשות ניטפיקינג לסרט שיודע שיש בו יותר מדי מהכל, אבל אחד הדברים שלי הפריעו הוא שלא הצלחתי להבין את החוקיות של העולם שברא עוזיאל, וביים רובי פיקרינג. חלק מהזומבים מדברים וחלק לא, קונפסט אנשי הזאב הוא כאילו טוויסט (אהלן, "צללים אפלים") אבל זה כל כך מובן מהרגע הראשון שלא ברור למה החליטו להשהות את זה, הדינמיקה בין הקבוצות לא סגורה עד הסוף, ויש הרגשה של רעיונות מגניבים שהיה צריך לפתח יותר כדי לגרום לנו לקנות את זה לחלוטין.
אפשר להתנחם בצוות שחקנים חביב שכולל כמה פרצופים מוכרים כמו ונסה האדג'ינס, ניקולס בראון, דניס לירי, ג'ואן קיוזאק, בוב אודנקירק ("סמוך על סול") והופעת אורח של פאטון אוזוולד. וגם, אם להיות כן, יש בו לא מעט קטעים מצחיקים ובדיחות חמודות מאוד, אבל ברגע שהסרט מנסה להיות קצת יותר מזה ולוחץ על האלגוריה, ישנה הרגשה שהוא לא הרוויח את זה מספיק.
זו קומדיה חביבה למדי, אבל קשה לומר שהיא נשארת בזיכרון יותר מדי זמן. בואו נגיד את זה ככה, ביחס לשתי קומדיות אימה מאותו עולם שהופיעו במחוזותינו לאחרונה, "קיצ'ן סינק" יותר טוב מ"כינים", אבל פחות טוב מ"דת'גאזם".

לכל פרקי אימת החודש ממרץ 2013 ועד היום, לחצו על התגית למטה.