אימת החודש – פברואר 2016: Sinister 2, Regression, Deathgasm

ב"אימת החודש" הקודמת, הזכרתי בזהירות איזה פרויקט רציני שאני מתכנן לקראת יום ההולדת השלישי של הפינה שיערך בחודש הבא. לשמחתי, זה באמת קורם עור וגידים בשלב זה, ולכן מרגש עד מאוד. צפו למשהו באמת יוצא דופן במרץ. עד כאן הטיזינג.

דבר משעשע שמתחיל לקרות עכשיו, אחרי שלוש שנים של הפינה, הוא שסרטים ויוצרים שדרכם התחילה יחד עם אימת החודש, מתחילים להראות נוכחות בסיבוב שני. ככה למשל "רוח זדונית" שהוזכר במהדורה הראשונה אי פעם, מקבל עכשיו סרט המשך, והבמאי שסרטו הראשון קיבל מקום של כבוד ביולי, חוזר עכשיו עם פרוייקט גדול יותר. האם זה הצליח שוב? תגלו בקרוב.
דבר אחר שקורה ממש עכשיו מעבר לים הוא היציאה להקרנות מסחריות בארה"ב של "המכשפה", סרט האימה הכי טוב של 2015 עליו הרחבתי בינואר, ואני ממש מסוקרן לדעת מה יהיו התגובות אליו. אני מניח שהוא, לצערי, לא יהיה תופעה כמו "משהו עוקב אחרי" בשנה שעברה, אבל אני מחזיק לו אצבעות. מגיע לו.

ועכשיו לסרטי פברואר…

"רוח זדונית 2" – Sinister 2

אחד מסרטי האימה המפתיעים ביותר של השנים האחרונות היה "רוח זדונית", מבית ההפקה "בלומהאוס" של ג'ייסון בלום. בצ'יזבט ההוא כיכב אית'ן הוק כסופר שעובר עם משפחתו לבית חדש בעיירה קטנה, בו התבצע רצח מזעזע אותו הוא מנסה לחקור לטובת הפרויקט הבא שלו. הסרט בוים על ידי סקוט דריקסון, שכנראה עשה רושם מספיק טוב בהוליווד, מכיוון לאחר מכן קיבל כרטיס כניסה לעולם של מארוול, והוא יביים את "דוקטור סטריינג'" המסקרן. בינתיים הוא קצת מעד עם "לילה מסוכן", אבל כנראה שזה לא הזיק לו יותר מדי.
קשה להגיד ש"רוח זדונית" משנת 2012 הוא איזושהי יצירת מופת חד פעמית, אבל בתוך עולם סרטי הרוחות הוא יוצא דופן. האפקטיביות שלו הדהימה אותי מספיק בשביל שאזכור אותו כאחד מהאימתונים הבולטים של השנים האחרונות.

"רוח זדונית 2" – בו הוחלף דריקסון העסוק בבמאי המבטיח קיארן פוי, שמאחוריו הסרט המרשים "סיטדל" – מביא לקדמת הבמה דמות משנה מהסרט הראשון, הלא הוא השוטר המכונה so & so, אותו מגלם ג'יימס רנזונה ("מנדרינות", "הסמויה"), בתצורה הכי כריסטיאן ביילית שהוא יכל להרים.
הוא מתחקה אחר קורבנות הרוח הזדונית, ומנסה להיפטר מכל זכר שלה. כאשר הוא מגיע לבית חווה בו התבצע רצח בסגנון המאפיין את הרשע המרושע, הוא מגלה שהוא מאוכלס על ידי אמא צעירה (שאנין סוסאמון שאנחנו מחכים לתחייה המחודשת של הקריירה שלה יותר מדי זמן), אשר נמלטה עם שני ילדיה התאומים מאחיזת אביהם המתעלל.
דריקסון כתב את התסריט עם שותפו לסרט הקודם, כריסטופר רוברט קרגיל, והפיק יחד עם בלום. המוזיקה של הסרט נכתבה על ידי טומנדנדי, שגם הלחין את הסרט המשמעותי ביותר של סוסאמון עד היום, "חוקי המשיכה". הצילום הופקד בידיה הבטוחות של איימי וינסנט, ולא פחות משלושה עורכים עמלו על בנייתו.
כל זה בשביל אחד הסרטים הכי חלשים שראיתי לאחרונה.

לא ברור מה השתבש, אבל נדמה ש"רוח זדונית 2" לא מצליח לשחזר שום דבר מהסרט המקורי, ורק מבייש את זכרו. בסרטים מהסוג הזה תמיד אפשר לסלוח איכשהו על משחק חלש ותסריט מפגר, אם לפחות יש עדנה בתחום ההפחדות, וזה כנראה הכישלון העיקרי של הסרט הזה. הוא ממש לא מפחיד אבל נורא מתאמץ. כל הילדים המשתתפים בסרט פשוט איומים, הדינמיקה בין סוסאמון ורנזונה מקרטעת, ואפילו הרציחות לא עומדות בסטנדרט. הסרט הקודם היה כל כך מפחיד שאפילו בסצנות "הרגילות" הייתי בחרדה, בזה החדש אין שום רגע שאני אפילו יכול לשחזר כמקפיץ או מבהיל.
אני לא יודע מה הפרויקט הבא שמתוכנן לפוי הבמאי (שאושפז באמצע הצילומים בגלל נשיכת עכביש), אבל אני מקווה שהוא יחזור לעצמו, ושלא נגלה חלילה ש"סיטדל" היה יציאה חד פעמית.

"רגרסיה" – Regression

בתחילת האלף החדש, היה הבמאי הספרדי הצעיר אלחנדרו אמנבר אחד השמות הלוהטים ביותר בעולם הקולנוע. הפריצה הייתה לאחר שביים, כתב, הפיק והלחין את "האחרים" עם ניקול קידמן, שנחשב לאחד מסרטי האימה הטובים ביותר של השנים האחרונות. לאחר מכן ביים, כתב, הפיק, הלחין וערך את "הים שבפנים" שהעניק לו את האוסקר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה מטעם ספרד (הזכייה האחרונה שלה). ובנוסף לכל אלו, טום קרוז חטף את סרטו "פקח את עיניך", נתן אותו לקמרון קרואו שהפך אותו ל"ונילה סקיי", ורק הוכיח כמה המקורי סרט מעולה שקשה לשחזר.
אחרי ההצלחות האלה, אמנבר לקח על עצמו את האפוס התקופתי האנטי-דתי "אגורה" בכיכובה של זוכת האוסקר רייצ'ל וויז, שהופק בשנת 2009 בתקציב של 70 מיליון דולר. הסרט הזה היה כישלון כל כך טוטאלי (הכנסותיו בכל העולם בקושי גירדו חצי מעלותו) וזו אולי הסיבה שאמנבר פשוט נעלם, ורק עכשיו, שבע שנים לאחר מכן, הוא חוזר לביים פיצ'ר. למרבה הצער, על אף שסרטו החדש צנוע בהרבה מהרפתקאתו האחרונה, גם הוא לא זכה להתייחסות רבה מדי וההכנסות בהתאם.

"רגרסיה" הוא הפקה ספרדית-קנדית דוברת אנגלית, והאמת יותר מותחן מסרט אימה. אית'ן הוק, מיודעינו, מגלם את ברוס, שוטר בעיירה קטנה שחוקר את טענותיה של מתבגרת (אמה ווטסון) לגבי התעללות מינית שעברה על ידי אביה. הוא נעזר בפסיכולוג קליני (שותפה של ווטסון לסדרת "הארי פוטר", דיויד ת'יוליס) כדי לפענח מי משקר ומי דובר אמת, ובטוח שהוא חושף קנוניה שלמה שלא הייתה מביישת את מה שקרה ב"ספוטלייט".
בתחומים הטכניים, "רגרסיה" נותן עבודה. דניאל ארנייו, החתיך בצלמי תבל, יצר אווירה עגמומית ואפילה שתורמת להנאה, ויש בסרט כמה סצנות מוצלחות. עם זאת, משהו בו מסרב להתרומם ולהפוך לסרט שקל להיזכר בו כשעה מהרגע שהוא הסתיים.

אמה ווטסון באמת איומה בתפקיד המתעתע של הקורבן הצעיר, וזה פוגם המון באמינות של הסרט, וגם במוטיבציה של הגיבור. הוא מאמין בה ללא סייג, אבל מכיוון שכצופה קשה להבין אותו, זה מעיב על היכולת להיות מעורבים רגשית בסיפור. הטוויסטים לקראת הסוף צפויים ומופרכים כאחד, ובסופו של דבר לא נותר הרבה ממה להתלהב, למרות שאולי כצפייה טלוויזיונית אקראית הוא יכול להיות חוויה חביבה.

Deathgasm

ניו זילנד על הגל. אחרי שהביאה לנו שתיים מקומדיות האימה המוצלחות ביותר של השנים האחרונות, "חיים בצללים" ו"האוסבאונד", היא עושה זאת בפעם השלישית ברציפות עם סרט הספלאטר החדש, "דת'גאזם" (או "אורגזמוות", כפי שאורון הציע). לא שזה באמת מפתיע, בכל זאת, המדינה המרוחקת הזו היא שהביאה לעולם את פיטר ג'קסון, אבל אחרי שנים רבות בהן לא הייתה חלק פעיל בעולם הז'אנר, הנה היא מוכיחה עליונות.

"ד'תגאזם" הוא סרטו הראשון של ג'ייסון ליי האודן, אחד מרבבות אנשי האפקטים של טרילוגיית "ההוביט". הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל SXSW האחרון, ומשם עבר למסגרות הז'אנר בברלין ובטורונטו, שם זכה בפרס חביב הקהל. הוא כיכב בכמה מצעדי סיכום שנת האימה בעולם, והסיקוול כבר בדרך.
ברודי, מתבגר אאוטסיידר עם חיבה למוזיקת מטאל (מיילו קות'ורון), מגיע לבית דודו בעיירה קטנה בניו זילנד לאחר שאמו אושפזה במוסד לחולי נפש. במקום החדש הוא סובל מהצקות של בן דודו הבריון (ניק הוסקינס-סמית') ומדיכאון כללי, עד שהוא מגלה את חנות התקליטים המקומית ומתחבר עם פושטק פרוע בשם זאק (ג'יימס בלייק). החברות ביניהם מתהדקת, והם מחליטים להקים להקה ביחד. כמו כן, הם מוצאים תווים לשיר מטאל שמעורר את רוחות השאול והופך את כל אנשי העיירה לשדים מהגיהנום.
לא משהו שלא קרה לכל אחד מאתנו לפחות פעם אחת.

הסרט נפתח בסיקוונס כתוביות פרוע ומהיר שמעיד על מה שעומד לבוא אחר כך. זהו בקלות אחד הסרטים הכי מדממים וחסרי עכבות מהזמן האחרון, שכנראה לא יעשו טוב לבעלי קיבה רגישה. מחלקת האיפור עשתה עבודה מרשימה ולא מעט הושקע במראה הכללי, בטח בהתחשב בתקציב שכנראה לא השתווה לזה שפיטר ג'קסון קיבל כדי להקים לתחייה את הארץ התיכונה. בנוסף לזה, הסרט באמת מאוד מצחיק, למרות שבחלקו הראשון הבריונות מהן סובל ברודי ממש לא משעשעות ומטרידות למדי.
קות'ורן מוצלח מאוד בתפקיד הראשי, ושני הקומיק-רליף החנונים איתם הוא מתחבר, המגולמים על ידי סם בארקלי ודניאל קרסוול, גם הם משדרגים את הסרט. עם זאת, בעיני התגלית של הסרט היא קימברלי קרוסמן (שהייתה גם חלק מצוות ה"פאוואר ריינג'רס" בגלגול של שנת 2012). היא מין גרסת מלכת הפרום של לוסי פאנץ', והיא גם מצחיקה וגם זוהרת בכל פריים בו היא נמצאת. לעומתם, דווקא בלייק בתפקיד המשמעותי של זאק לא מייצר דמות מרשימה במיוחד, והסרט סובל מזה.

למרות שמדובר בהנאה גדולה לחובבי הספלאטר, ולכאלה שמחפשים דרכים חדשות להרוג שדים עם מיני דילדואים, ל"דת'גאזם" אין היצירתיות והחוצפה של "מוות מוחי" הנהדר של פיטר ג'קסון, או "מוות אכזרי" של קיסר תת-הז'אנר סם ריימי. בוודאי ובוודאי לא את הגאונות של אדגר רייט. אבל כדי להיות הוגנים, הוא יוצא טוב יותר מהשוואה לסרטים אחרים במרכזם חנון שנאלץ להלחם ברוע על טבעי רב חיילים ("כינים" או "ממזרים מוצצי דם", לדוגמא מהזמן האחרון).
אין סיבה ש"דת'גאזם" לא יהפוך להיות סרט קאלט, וככזה אני מפציר בכם לחפש אותו ולצפות בו עם חברים, אבל אל תגיעו עם ציפיות גבוהות מדי.