סרטים מן העבר: "אגירה, זעם האלים"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

שנת 1972 הייתה שנה טובה לקולנוע.
כמה טובה, אתם שואלים? ובכן, באוסקר התחלקה היוקרה בין "הסנדק" (סרט) לבין "קברט" (בימוי), את פרס הסרט בשפה זרה לקח "סוד הקסם הבורגני". מעבר לאוסקר, בשבדיה יצר ברגמן את "זעקות ולחישות", באיטליה ברטולוצ'י הגיע לשיאים קולנועיים ותהומות נפשיים ב"הטנגו האחרון בפריז", בארה"ב ווס קרייבן שינה את פני קולנוע האימה עם "הבית האחרון משמאל", בגרמניה ריינר וורנר פאסבינדר עשה סרט שלם בחדר אחד בשם "דמעותיה המרות של פטרה וון קאנט", באנגליה היצ'קוק יצר את אחת מסצנות הרצח הגדולות שלו ב"פרנזי", ג'ון יוסטון הבריק עם "עיר שמנה", טרקובסקי תקע יתד בקולנוע המד"ב עם "סולאריס" וג'ון ווטרס בחן גבולות עם "פינק פלמינגוס".
בשנה הזו נולד גם אחד משיתופי הפעולה המוכרים והמהוללים ביותר בין במאי ושחקן. וורנר הרצוג, במאי גרמני בן 30 שמאחוריו שני סרטי קולנוע, וקלאוס קינסקי, שחקן מעורער בן 46 שמאחוריו כבר שני עשורים של הופעות בגרמניה ובהוליווד ("דוקטור ז'יוואגו", למשל).

הרצוג הצעיר וקינסקי הוותיק עבדו ביחד על "אגירה, זעם האלים", שהיה הראשון מבין חמישה שיתופי פעולה. מערכת היחסים ביניהם על הסט של הסרט הזה משנת 1972 לא עברה חלק, למעשה סיפורים על התמוטטויות עצבים ואיומים ברצח הפכו להיות חלק מהמיתולוגיה של הסרט הזה, ושל הקשר בין במאים ושחקניהם מאז. זה, כאמור, לא גרם להם להתפצל לדרכים שונות, אלא רק ההפך. שתיים מההופעות הגדולות ביותר של קינסקי רשומות על שם הרצוג, בדיוק כפי שכמה מסרטיו המהוללים ביותר של הרצוג זכו בלא מעט מהשבחים בזכות הופעותיו של קינסקי, כמו הסרט הזה, "פיצקרלדו" והרימייק ל"נוספרטו". שיתוף הפעולה האחרון שלהם היה "קוברה וורדה" משנת 1987, ארבע שנים לפני מותו של קינסקי, ועשר שנים אחרי שתרם את חלקו לקולנוע הישראלי, כששיחק את אחד הטרוריסטים ב"מבצע יונתן" של מנחם גולן.
הקשר בין הבמאי והשחקן הונצח בסרטו התיעודי של הרצוג, "My Best Fiend" משנת 1999.

"אגירה, זעם האלים" הוא סרט שמזוהה עם שניהם באותה מידה, ויש שיאמרו שהוא המפורסם והטוב שבהם. הסרט צולם כולו ביערות הגשם של פרו במשך חמישה שבועות מייסרים למדי, משהו שבהחלט אפשר להבין מהצפייה בסרט, עוד לפני שחוקרים קצת על תלאות ההפקה.
הרצוג נשען על כתביו של המסיונר הנוצרי גספאר דה קארבחל, שתיאר את המסע של הספרדים אחרי כיבוש אימפריית האינקה ב-1560 למצוא את עיר הזהב אל-דורדו ולזכות בנצח של תהילה ועושר.

הרצוג בחר לא רק שלא לתת להיסטוריה לעמוד בדרכו לספר סיפור, אלא גם בחר להתמקד בדמות שאינה דה קרבאחל, אלא בכובש לופה דה אגירה, זה שכונה "אל לוקו" (לא באמת צריך לתרגם את זה, נכון?) שהפך בדברי הימים לאחת מהדמויות האכזריות והבוגדניות של ההיסטוריה.
"אגירה, זעם האלים", על אף שהוא פועל בתוך קווים עלילתיים של סרט מסע והרפתקאות, עובד בידיו של הבמאי הגרמני הצעיר למעשייה שייקספירית לחלוטין, שהפכה את כתביו של המיסיונר לעלילת היבריס שנשענת, כך נדמה, על דמותו של ריצ'רד, אותו דוכס בוגדני, שניסה להשתלט על הכס על ידי רצח ובגידה, וסופו היה שאיבד את כל שהיה לו, במחזהו של שייקספיר "ריצ'רד השלישי" מאיזור 1592.

גם "אגירה" הוא סיפור על תאוות כוח ועל איבוד שפיות שבאה בעקבותיה, שמגובה בטבע הפראי והמרהיב בו מתרחשת העלילה. תחילתו של הסרט מראה את הכובשים ופמלייתם העצומה יורדים במורד ההר אל עבר הנהר, וסיומו (ספויילר) של הסרט הוא על הריסותיה של סירה הנעה ללא מטרה על פני המים. על ידי כך מביא לנו הרצוג את התהליך הנפשי של גיבורו, שמתחיל על גג העולם מוקף באנשים, שריונות וציד, ומסיים נע ונד על פני המים כאשר הוא מולך בשיטיונו על להקת קופיפים קטנים (סוף ספויילר).
אבל הטבע של הרצוג וצלמו תומס מאוץ' הוא לא רק ייצוג אקספרסיוניסטי של הדמות הראשית, הוא גם דמות בפני עצמה. הוא מפלצת איומה שאי אפשר לנצח, והדמויות שלנו ממש נכנסות למלכודת שהוא טומן להם. עם זאת, הטבע הוא יותר מישות אכזרית שעלולה לקחת את חייך (את זה היא לרוב תשאיר לבני האדם לבצע), אלא כזו שתתיש גם הנפש, תשתלט על תודעתך ותגרור אותך למטה. ההר, הסבך והנהר שפותחים את הסרט נראים כמו משהו חי, מאיים ואכזר.

בתוך כל זה נמצא אגירה עצמו, ופניו של קינסקי הן ייצוג הטירוף המוחלט. האנשים מסביבו פאתטיים, חלשים, והוא יודע את זה. מלכתחילה הוא לא רואה את עצמו כשווה להם, והוא מרגיש שהשלטון שייך לו כחוק, כעובדה.
הרצוג, כבר בשלב הליהוק, לא ביקש להציב במרכז הסרט איש מן המניין ולראות איך הוא לאט לאט צובר יותר ויותר כוח שמעכל אותו – כמו מה שעשה למשל פיטר ג'קסון עם בורומיר או פרודו בטרילוגיית "שר הטבעות" כאשר הטבעת משתלטת עליהם (ונדמה שהושפע לא מעט מ"אגירה" בסצנות רבות) – אלא מישהו שכבר מלכתחילה יש בו את גרעין השיגעון הרצחני.

טרילוגיית "שר הטבעות" איננה הראשונה הקופצת לראש במהלך הצפייה, ובצפייה עכשווית קל מאוד לראות את כל הסרטים ש"אגירה" השפיע עליהם באופן ישיר.
ניו זילנד שלחה השנה לאוסקר את הסרט "חיבוק הנחש" שגם יוקרן בפסטיבל חיפה, והוא באופן חד וחלק צאצא רחוק של "אגירה". גם "המשימה" של רולנד ג'ופה, "1492" של רידלי סקוט, "וולהאלה" של ניקולס וינדינג רפן, "אפוקליפטו" של מל גיבסון ועוד. אבל מכל המושפעים בקולנוע שהגיע לאחר מכן, הבולט מכולם הוא ללא ספק "אפוקליפסה עכשיו", יצירת המופת של פרנסיס פורד קופולה, שיצאה למסכים בשנת 1979 (וניצבת במקום הראשון בפרויקט ה-50 של סריטה).
סצנות השיט בנהר והמפגש עם הילידים ברור שהיו להם חלק בעיצוב בעולם המסויט של קופולה, וזה מבלי להזכיר את המונולוגים של קפטן קורץ שנשמעים כמו רחשי ליבו של אגירה בסרט הגרמני. אם כי, בכל זאת חייבים לקחת בחשבון שהספר עליו מבוסס "אפוקליפסה עכשיו", "לב המאפליה" של ג'וזף קונרד, יצא לאור בשנת 1899 וכנראה השפיע בעצמו על "אגירה".
למעשה, נדמה ש"אגירה" יכל היה בקלות להיות מין פריקוול כזה או אחר לספר ולסרט. אם מישהו היה גולל את עלילות קפטן קורץ, איש הצבא שהשתגע ובנה לעצמו צבא מעוות של ילידים במעמקי הג'ונגל, זה היה כנראה בדיוק הסיפור של אגירה כפי שאנחנו רואים אותו בסרט הזה.

מה שעוד קשה להימנע ממנו בזמן הצפייה, הוא ההתרשמות מההפקה הקשה. לי, לעיתים, זה אפילו מנע מלהיסחף פנימה לתוך הסרט, כי חשבתי על צוות הצילום האומלל ומה היה צריך לעשות כדי לשרוד שם. מצד שני, זה לחלוטין עזר להרגשת תחושת המחנק ואובדן תפיסת המרחב עוד מהשוט הראשון. לפני עידן ה-CGI שיכל לשכפל ניצבים או להשתיל רקעים, צילומי הסרט בלוקיישנים, על הנהר ובתוך הסבכים, מרגישים כמו משימת התאבדות. יכול להיות שהסרבול הלוגיסטי הוא זה שמנע מההפקה להשתמש בתאורה מלאכותית ולכן כל הסרט מצולם באור יום, ולפי דעתי ללא תוספת של פנסים. אני גם לא לגמרי בטוח בזה, אבל יש לי הרגשה שצוות הסאונד של הסרט, אם היה בכלל, הוא מינימלי ורוב הסאונדים והדיאלוגים הוקלטו באולפן לאחר מכן.

למרות תחושת האפיות המרהיבה של הסרט, אורכו רק שעה וחצי, עובדה שאני לא מפסיק להתפעל ממנה. אני מניח שזה קשור להפקה המסובכת שמנעה מהרצוג להתפרע עם חומרי הגלם של הפילם, אבל מעבר לזה, הסרט מרגיש מדויק מאוד. הוא לא מתפייט לנצח על מי הנהר או על טללי העלים, ועל אף שהוא ברובו התרסקות התודעה של הדמות הראשית, הוא גם עלילה נראטיבית לחלוטין, עם קונפליקטים חיצוניים והתקדמות בכל רגע קדימה. לעיתים, ממש כמו ההיסחפות בנהר, מבלי שיהיה אפשר להשתלט עליה.

"אגירה" יצא לבתי הקולנוע בגרמניה בשנת 1972, אבל רק לאחר כחמש שנים חצה את האוקיינוס לארצות הברית, שם זכה להערכה רבה מהביקורת. הוא היה מועמד לפרס הסרט הזר הטוב ביותר בפרסי הקולנוע הצרפתי (והפסיד ל"ניחוח אישה" האיטלקי) ובפרסי איגוד הביקורת האמריקאיים זכה בפרס הצילום. זאת הייתה הפריצה הגדולה של הרצוג לקולנוע העולמי.
לאחר מכן המשיך לביים סרטים בגרמניה והקדיש את רוב עשייתו לקולנוע תיעודי. רק בשנת 2005 צילם את הפקתו האמריקאית הראשונה, "לשרוד עד החופש" (Rescue Dawn) המרשים בכיכובו של כריסטיאן בייל, סרט עלילתי המשחזר את סיפור השבי והבריחה של דיטר דנגלר במלחמת ויטנאם, אותו כבר הביא למסך בסרטו התיעודי "דיטר הקטן צריך לעוף" עליו היה מועמד לאמי. מאז ביים סרטים באנגלית בלבד. כיום הוא בעיקר ידוע כאחד מהבמאים התיעודיים הבולטים, בזכות "איש הגריזלי", "מערת החלומות הנשכחים" ו"מפגשים בסוף העולם" משנת 2008 עליו היה מועמד לאוסקר היחיד בקריירה שלו (הוא הפסיד ל"איש על חבל").
הקריינות המתפייטת שלו במבטא הגרמני הכבד כבר הפכה להיות מושא לחיקוי ופארודיה בשלב הזה, והוא עצמו גם לעיתים מופיע בסרטים בתפקידי משנה קטנים, כמו למשל ב"ג'ק ריצ'ר" מול טום קרוז. סרטו האחרון, "מלכת המדבר", בכיכובם של ג'יימס פרנקו וניקול קידמן, גם הוא סרט מסע והרפתקאות, הוקרן בפסטיבל ברלין וזכה לביקורות אכזריות ברובן.

"אגירה, זעם האלים" עומד בראש עבודותיו הקולנועיות הטובות ביותר, גם 43 שנים לאחר שיצא, הוא עדיין סרט עוצר נשימה ומרתק, עם שימוש מרשים מאוד באמצעים קולנועיים כדי לספר סיפור שהוא גם עמוס רבדים פנימיים. זהו אחד הסרטים המרתקים שראיתי העוסקים בטירוף ובהיבריס, וגם אחת ההפקות המרהיבות של הקולנוע.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)