• סרטים חדשים: לאור המצב, נסתפק בצפייה ביתית
  • האישה בחלון
  • ״לילה בגן עדן״, סקירת נטפליקס
  • Unhinged ,Honest Thief :סקירה אווירית כפולה
  • לקראת
  • ״התלמיד״, סקירת נטפליקס לסרטו של צ׳טניה טמהאנה
  • ״משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות״, סקירת נטפליקס
  • ״מוגול מוגלי״, סקירה לסרט החדש עם (ושל) ריז אחמד
  • כעבור 10 שנים:
  • אימת החודש - אפריל 2021: בריטי, שני קנדים ואירי
  • הנוסע הסמוי
  • לקראת טקס האוסקר: על ״ארץ נוודים״ של קלואי ז׳או

"שנה קשוחה מאוד", סקירה

26 במרץ 2015 מאת אור סיגולי

התאוריה הלא מבוססת – והדי מופרכת שלי – היא שהבמאי ג'י.סי. שנדור בוחר את הפרוייקטים שלו כדי שלמבקרים תהיה פסקת פתיחה מצוינת לטקסטים על סרטיו. הוא כתב וביים שלושה סרטים בארבע השנים האחרונות, וכולם יחד בונים גוף עבודה שמתחנן להתחיל בשיח דווקא ממנו, ולאו בהכרח על הסרט המדובר.
סרטו הראשון היה הדרמה העצמאית "התמוטטות" (Margin Call), סרט אנסמבל מרשים שמתרחש כמעט כולו באותה קומת משרדים, המתאר את הלילה שהוביל למשבר הכלכלי של ארצות הברית בתחילת האלף החדש. לא היה קל לעקוב אחרי העלילה למי שאינו בקיא ברזי הכלכלה המודרנית, אבל בסרט, שהעניק לשנדור מועמדות לאוסקר התסריט והמון תשומת לב, הייתה עבודה מדויקת ומדודה, וכמובן הדרכת שחקנים מרשימה במיוחד.
סרטו השני היה ההפך הגמור. דמות אחת על פני סרט שלם במרחבים אין-סופיים. זה היה "הכל אבוד" (All is Lost) שהציב את רוברט רדפורד באמצע האוקיינוס ונתן להתמודד עם אתגרי הישרדות. זה לא היה אתגר גדול לפצח את הקוד של הסרט, משל על האדם המודרני בנוף הכלכלי של ימינו, על ניסיונותיו להחזיק את הראש מעל המים אל מול הגופים המסחריים השולטים בנוף (המיוצגים בסרט על ידי ספינות מסחר ענקיות) ומול חוסר הסולידריות שהביא הקפיטליזם.
סרטו השלישי, "שנה קשוחה מאוד" (A Most Violent Year) לשמו התכנסנו, שונה אך דומה משני אלו שהקדימו אותו. הוא עשוי בסגנון הרבה יותר שכיח מאלו המינימליסטים, יש בו יותר מדמות אחת אבל הוא איננו סרט אנסמבל, והלוקיישנים שלו רבים יותר ואקזוטים פחות.
מה שכן, גם הסרט הזה, בדיוק כמו השאר, מדבר על הגבר מול הרדיפה לכסף, לכוח, לקיום, ולמרות שהוא ממוקם בשנות השמונים – וככזה אי אפשר לייחס אותו למשבר הכלכלי – הוא רלוונטי גם להיום.
אני לא בטוח האם מדובר במשהו שלימים יקרא "טרילוגיית הכלכלה המודרנית של שנדור" או שהוא מתכוון להמשיך בכך עוד, אבל הרצף הזה יוצר משהו שהוא מעניין יותר מאשר כל סרט בנפרד, ואני דווקא כן מאלו שמאוד התחברו אל הקולנוע שלו עד כה.

"שנה קשוחה מאוד" מספר על גבר צעיר (אוסקר אייזק, "בתוך לואין דייויס") שמנסה לרכוש שטח עגינה כדי להשתלט על עסקי הדלק במזרח ניו יורק. הבעיה המרכזית שלו היא שמתחריו נוהגים לשדוד את משאיותיו ולהסב לו נזק כלכלי גדול, וככזה הוא צריך לא רק לברר מי עומד מאחורי החטיפות האלו, אלא גם לפורר את התחרות ולהשיג את הכסף בזמן לפני שתוקף המכירה יפוג.
זהו ללא ספק הסרט הכי קלאסי בעשייתו של שנדור. יש לו תסריט שבנוי באופן מוכר, עם הגבלת זמן שתעמיד את הגיבור בלחץ, סכנה אמיתית, סיפור בלשי פחות או יותר, ותהליך מלא דילמות שיוביל אותו קדימה אל עבר הנקודה המשמעותית בחייו. יש אפילו מרדף מכוניות מצוין בחלקו האחרון. לא ברור האם שנדור עשה זאת בכוונה, או שמא זה סתם הידע הקולנועי שלו שפרץ החוצה מבלי כוונה, אבל בתיאום עם התקופה בה מתרחש הסרט, "שנה קשוחה מאוד" נראה ומרגיש ממש כמו סרטי "הצד האפל של השיטה האמריקאית" שפרחו בעיקר בשנות השמונים בקולנוע ובספרות.

הסרט הולך בעקבותיו של הספר המרתק "מדורת ההבדלים", הקולנוע של סידני לומט וסרטים שונים שמזוהים בעיקר עם מייקל דאגלאס ("The Star Chamber", "וול סטריט") ואל פאצ'ינו ("הסנדק 2", "פני צלקת", "סיטי הול"), למעשה, קשה לתאר כמה השחקן הקובני אוסקר אייזק הופך להיות פאצ'ינו ככל שהסרט מתקדם. זה הזכיר לי את הניסיון של בראד פיט להיות רוברט רדפורד ב"מאניבול", לפעמים ממש נראה כאילו שני דורות של שחקנים מתמזגים יחד. אני לא בהכרח אומר שההופעה של אייזק משתווה ברמתה עם הופעותיו הגדולות של פאצ'ינו (על אף שהיא הופעה מצוינת), אלא יותר בדרך שבה פניו מגיבות למתרחש, הדרך שבה הוא מרצין, והתקפי הכעס שלו. ועיצוב השיער.

בשונה מהסרטים שהוזכרו, בהם הדמות הראשית (והגברית מאוד, שווה לציין) עוברת לחלוטין לצד האפל, אבייל מוראלס של "שנה קשוחה מאוד" (שם משפחה שלו, שמזכיר את המילה האנגלית ל"מוסר", ודאי לא נבחרה במקרה) לא מפסיק להיאבק בפיתויים ולכבשם, בין אם בגלל מצפון ובין אם בעקבות פחד מהרשויות. בהקשר הזה, האריזה בה עטוף הסרט מעט מטעה. קודם כל, התרגום הנאמן לשמו הלועזי של הסרט הוא "שנה אלימה מאוד", והתחליף העברי – על אף שכנראה נבחר בעיקר כדי למנוע רתיעה מהקהל – בסופו של דבר הולם יותר את הסרט. הוא לא כזה אלים, והוא בוודאי שלא צולל ממש עמוק אל עבר המאפליה. שנדור שומר על דמותו הראשית שלא ליפול לבור, ובזמן שהבחירה הזו נעשתה יותר כדי לצקת מורכבות לסרט, היא מעט מאכזבת.
דמויות המשנה הן אלו שנופלות לפח הלא מוסרי של הסרט, אבל הגיבור, באופן אפילו נאיבי מדי, שומר על טוהר מידות. כך לפחות אני חוויתי אותו, ולכן מבחינת חקר הדמות והעולם אליו הוא הוטל נרשמה אצלי אכזבה קלה.
מבלי להכנס לספויילרים, ישנה בכל זאת סצנה אחת לקראת הסוף שמראה שאולי מוראלס שמר על עצמו נקי מבחוץ, אבל מבפנים רגשי חרטה או מצפון נעלמו כלא היו. ועל אף שזו סצנה חזקה מאוד, אולי החזקה בסרט, היא הרגישה לי כמו קפיצה גדולה מדי בדמותו, שהסרט לא לגמרי הוביל אליה באופן מסודר.

ובכל זאת, אני מצאתי את "שנה קשוחה מאוד" סרט עשוי היטב, ומהנה למדי. השפה הקולנועית שלו, על אף שאיננה מחפשת לעשות סלטות באוויר כדי להרשים או להיות מיוחדת, יעילה מאוד. הצילום (עליו אחראי הצלם של "סלמה", ברדפורד יאנג) והעריכה מצוינים, המוזיקה של אלכס אברט מלווה את הסרט באופן אפקטיבי במיוחד, והקאסט עושה עבודה נפלאה.

מעבר לאייזק שכבר הוכיח שהוא יכול להחזיק על עצמו סרטים שלמים, כל צוות המשנה מצטיין לעיתים בניגוד למה שהתסריט נתן לו. דייויד אויילואו ("סלמה"), אלברט ברוקס ("דרייב"), ג'רי אדלר ("האישה הטובה") נוצצים, כאשר אלייז גאבל, בתור הנהג מוכה הגורל, מרשים יותר ויותר ככל שהסרט נתקדם.
לצדו של אייזק ניצבת בגאון ג'סיקה צ'סטיין, שזהו סרטה הרביעי משנת 2014 ("מיס ג'ולי", "היעלמותה של אלנור ריגבי", "בין כוכבים"), והיא כבר כמה שנים מתגלה כמתנה לכל סרט שבו היא משתתפת. אני לא בטוח אם הליהוק שלה מדויק לדמותה של אשת הזאב שהיא נבחרה לגלם, אבל הכוח שלה על המסך הוא בלתי ניתן לערעור. רק ניתן להביט בצער על המועמדות לפרס שחקנית המשנה של השנה, שכולן מלבד הזוכה פטרישיה ארקט ("התבגרות") לא עושות שום דבר שמתקרב ליכולותיה של צ'סטיין בסרט.
באופן כללי ההתעלמות של האקדמיה מהסרט נרשמה אצלי כמפתיעה, בהתחשב בנסיבות. על אף תמיכה ביקורתית וכמה פרסים שנזרקו לכיוונו במהלך העונה, הוא נותר ללא מועמדויות כלל. למעשה, הוא היה הסרט הראשון ב-15 השנים האחרונות שפתח את העונה עם הזכייה הראשית מטעם מועצת הביקורת הלאומית (National Board of Review) אבל כשל מלקבל מועמדות לאוסקר הסרט הטוב ביותר. האחרון שעשה זאת היה "עט הסקנדל" בשנת 2000. יותר מזה, הוא הסרט הראשון מאז "מקבת" של פולנסקי מ-1971, שזכה באותו פרס ולא היה מועמד לשום אוסקר בכלל.

"שנה קשוחה מאוד" הוא סרט טוב מאוד כי יש בו דרמה חזקה ודמות מוצלחת במרכזו, אבל הן בשפה הקולנועית שלו והן בתימות שלו, איננו מחדש או מעניק חוויה משמעותית. אני חושב שהניסיון שלו להימנע מהמקומות המוכרים בתוך העולם אותו הוא ברא, אולי ראוי להערכה, אבל פוגם בו בסופו של דבר, כי הוא מרגיש מעט נמרח לעיתים ולא לגמרי מצליח לשים את האצבע על הדופק, או לעמת את הגיבור ואותנו עם השחיתות והריקבון האמיתיים לצידם הוא מתהלך לכל אורכו.

a most violnet year2

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.