אימת החודש – יוני 2014: מהדורה מיוחדת לקראת פסטיבל ירושלים

פוסט סרטי האימה החודשי שלנו מוקדש הפעם לאירוע הקולנוע הגדול ביותר של הקיץ, פסטיבל ירושלים.
השנה החליטו קברניטי הפסטיבל לייסד מסגרת חדשה בשם "אל תוך הלילה", בה יקחו חלק חמישה סרטים, אבל תכניית הפסטיבל העמוסה של השנה טומנת בחובה עוד מספר לא מבוטל של סרטים העוסקים בצד האפל של האדם והקולנוע.
החדשות המשמחות במיוחד הן: חלק לא מבוטל מהם כבר ראיתי ולכן אני יכול לפרוש את המלצותיי ואזהרותיי כבר עכשיו!

פסטיבל הקולנוע בירושלים ייפתח ביום חמישי ה-10 ליולי, עם הקרנת סרטו של ערן ריקליס "ערבים רוקדים" (הוא לא יהיה חלק מהפוסט הזה, למקרה שחששתם) ויינעל עשרה ימים אחר כך, ביום ראשון ה-20 לחודש, עם "הרוח עולה" של מיאזאקי ועם כמה יוצרים ישראלים שיזכו בפרסים.
אורון, עופר ואני כמובן נפקוד את הפסטיבל – מי יותר ומי פחות – ונדווח משם כמה שנוכל, אז הישארו בסביבה. מה שאני בטוח בו כבר עכשיו הוא שיהיה הרבה על מה לדווח, כי אני חייב להודות בשמחה גדולה שהתכנייה של הפסטיבל השנה מרשימה בצורה יוצאת דופן.
צפו גם לפוסט מיוחד עם המלצות נוספות של שלושתינו, כדי שלא תשארו באוויר.

ב"אימת החודש" של יוני תוכלו למצוא שבעה סרטים אפלים, מטרידים, קיצוניים ושונים אותם תוכלו לפגוש כבר ביולי בעיר הבירה. חלקם מצויינים, ומחלקם אני אמליץ לכם להתרחק. הפעם יש אתנו סרטים של במאים מתחילים ומבטיחים, במאים ותיקים ומאכזבים, סרטים מדוברים, סרטים ששטו מתחת לרדאר, סרט תיעודי וקלאסיקה אחת.
אבל, כמו תמיד, אני מפציר בכם לא להקשיב לי או לאף אחד, ולצלול לתוך התכנייה של הפסטיבל ולבחור מה שמסקרן אתכם.
הנה לינק: http://www.jff.org.il/

ועכשיו, אל הצד האפל של הפסטיבל…

מתים על הדוקו – Doc of the Dead

נתחיל בקודוס עצום לאנשי הפסטיבל שהביאו את הסרט הזה. לא בגלל שהוא הסרט הכי טוב בעולם, אלא מכיוון שלשבץ בפסטיבל "רגיל" סרט תיעודי המתחקה אחרי התופעה התרבותית של לא אחרים מחברינו הזומבים, זה משהו מאוד לא מובן מאליו, ומאוד משמח.
"מתים על הדוקו" הוא סרטו משנת 2014 של הדוקומנטריסט אלכסנדרה או. פיליפה (The People vs. George Lucas) שהולך צעד צעד עם הופעתם של המתים-החיים אוכלי האדם בחיינו, מימי "הקבינט של ד"ר קליגרי" ועד סדרת הקאלט "המתים המהלכים".
פיליפה אסף קבוצה מצוינת של מתראיינים מהתחום, בינהם ברוס קמפבל, סטוארט גורדון (Re-Animator), סיימון פג, טום סאביני וכמובן אבי סרטי הזומבים המודרניים ג'ורג' רומרו, ליצירת פסיפס קולנועי שמנסה להבין איך ולמה הפכו הזומבים הקולנועיים והטלוויזיוניים לכזו הצלחה. הסרט מתהדר גם במרואיינים שאינם אנשי אמנות, ובקטעי אילוסטרציה מצויינים.

מצד שני, לחובבי אימה אדוקים סביר שהסרט לא יחדש המון, והוא לא נותן שום הסתכלות חדשה על הנושא. בנוסף, מעט התאכזבתי שהסרט דובק רק בצד האמריקאי של התופעה ולא פותח את הקנבס גם לשאר מדינות העולם, והמיקום של מיתולוגיית הזומבים אצלן.
כסרט תיעודי הוא עשוי באופן שגרתי אך רהוט ומעניין, כך שהוא מומלץ גם – ואולי בעיקר – לאנשים שלא לגמרי שוחים בחומר ומתעניינים בתרבות פופולרית.

זמני הקרנה:
14.7 – 17:45
15.7 – 16:00

הקבינט של ד"ר קליגרי -Das Cabinet des Dr. Caligari

ואם כבר זומבים, הפסטיבל מארגן הקרנה מיוחדת של סרטו של רוברט ויינה במסגרת הקלאסיקות. יצירת המופת הזו משנת 1920, נחשבת על ידי כמה לסרט הזומבים הראשונים אך יש כמה שטוענים ש"זומבי לבן" של ויקטור הלפרין משנת 1932 הוא סרט הזומבים הראשון באמת. אני אשאיר להם את הריב.

סרט האקספרסיוניזם הגרמני המכונן הזה מספר את סיפור האימים של ההיפנוטיסט המטורף שבלילות משחרר את מפלצתו האיומה, והבחור האומלל שמנסה לעצור אותו.
הסרט קיבל מעמד של קלאסיקה אמיתית בכמעט מאה השנים שחלפו מאז יציאתו, ובצדק. עיצוב התפאורות האקספרסיוניסטי הוא עדיין נפלא, והוא בהחלט צפיית חובה לאוהבי קולנוע קלאסי ואוהדי סרטי האימה.

זמני הקרנה:
19.7 – 12:15

מתחת לעור – Under the Skin

חובבי קולנוע הז'אנר בוודאי נחשפו כבר לשם הסרט הזה, עליו דובר לא מעט מאז נחשף בפסטיבלי הקיץ של 2013, טלורייד ו-ונציה. סרטו האניגמטי, המכשף והמטריד של ג'ונתן גלייזר, שחזר לעשייה אחרי כמעט עשר שנים שחלפו מאז סרטו האחרון והנפלא "לידה", הוא סרט שכדאי לדעת כמה שפחות עליו כשנכנסים, לא בגלל שהעלילה רצופה טוויסטים והפתעות, אלא בגלל שמדובר בחוויה קולנועית מסוג אחר.

סקרלט ג'והנסון מובילה את סרט הפנטזיה/מד"ב/אימה המסתורי הזה שצולם בסקוטלנד, שבעיני הוא חקירה מעניינת של הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו והדרך בה אנחנו מנסים להיראות מול האנשים מסביב, בעזרת שימוש מעולה בלוקיישנים, בהבדל בין העיר והטבע, הגברים והנשים.
אבל זוהי רק תאוריה, והסרט המצויין הזה משאיר המון מקום לדיונים ומחשבות. הוא לא לכל אחד, בטח לא לאלו שאוהבים נראטיבים ברורים ומוצקים יחסית, אבל כשזה מגיע לחוויה קולנועית, מעטים הסרטים שמשפיעים בצורה הזו במהלך ואחרי הצפייה.

זמני הקרנה:
14.7 – 22:30
16.7 – 17:30
19.7 – 19:00

המטונפים – The Dirties

לא סרט אימה בשום אופן, אבל הוא מטריד, עוכר שלווה ויותר מזה – אחד הסרטים הכי טובים של 2013. אם אין לכם בעיה עם סרטי מוקומנטריים במצלמה ביתית, אני מפציר בכם לראות את הסרט הזה.
בגדול זה מין שילוב-על כזה בין "אלפנט" ו"סופרבאד", אבל הוא מתעלה על שניהם ובגדול: שני ילדים בתיכון אמריקאי שסובלים מהצקות של חבורת בריונים, עושים על זה סרט נקמה קצר כעבודה לאחד השיעורים, עד שאחד מהם מתחיל לחשוב אולי לפרוץ החוצה את גבולות הכאילו, ובאמת לפגוע באילו שמתנכלים להם.

את הסרט כתב וביים מאתיו ג'ונסון, בן 28, שבנוסף גם משחק (ועובר כבן 17 כמו כלום). הבחור הזה הוא מישהו לעקוב אחריו, ועבודת הבימוי והמשחק שלו בסרט מדהימה. אותו מגבה אוון וויליאמס בתפקיד חברו הטוב ביותר, והוא מצוין באותה מידה.
הסרט, שהושפע לא מעט מ"אדם נושך כלב" הבלגי (שהוא פחות טוב, בעיני), איננו צפייה פשוטה, לא בגלל מה שרואים על המסך, אלא בגלל הריאליזם שג'ונסון ו-וויליאמס מייצרים ביחד, לפני ומאחורי המצלמה. אבל הוא גם לא סרט שמתפלש בדיכאון ובמסכנות. רחוק מזה. הוא מטפל בנושא הבריונות, שנוכח יותר ויותר בשיח לאחרונה כששיאו הוא הסרט התיעודי המטלטל של לי הירש, בצורה מרתקת ומאוד מעוררת עניין והזדהות.

אני מאוד התאכזבתי מסצנת הסיום של הסרט שלפתע מעידה על צד מאוד פחדני של העשייה הקולנועית שלו, אבל אז התחילו כתוביות הסיום המעולות ונפשי התפייסה עם עצמה שוב.
בכל מקרה, אנחנו עוד נשמע על הג'ונסון הזה בעתיד.

זמני הקרנה:
13.7 – 15:00
14.7 – 21:15
15.7 – 9:30

טום בחווה – Tom a la Ferme

המותחן הקנדי הזה, בוגר פסטיבל ונציה 2013, היה אמור לקבל את התואר "סרטו האחרון של קסבייה דולאן", אבל בגלל שילד הפלא הזה מוציא סרטי פסטיבלים בקצב של אחד לשנה, "טום בחווה" הוא כבר חדשות ישנות בפילמוגרפיה של הבחור בן ה-25. מאז שנה שעברה, דולאן הספיק לביים את הפיצ'ר החמישי שלו, "Mommy", שהוקרן לקול תשואות בפסטיבל קאן האחרון וזכה בפרס חבר השופטים.

"טום בחווה" הוא האכזבה הראשונה שלי מדולאן אחרי רצף של שלושת סרטיו הפגומים-אך-נפלאים "הרגתי את אמא שלי", "פעימות לב" ו"תמיד נשאר לורנס" (כל סרטיו מוקרנים בימים אלו ב-yes3). הקולנוע של דולאן הוא תמיד זחוח, מאוד self-indulgent, הכתיבה שלו לא מבריקה, אבל האימג'ים שהוא מוציא, השימוש שלו במוזיקה, ההבנה שלו בפריימינג וצבעים, והליהוק של שחקניו (אלה שאינם הוא) הם בעיני פלא גדול שהופך אותו לאחד הבמאים המעניינים והחשובים של הדור הזה.
על הסרט לשמו התכנסנו כתבתי כבר לפני כמה חודשים כדאבל-פיצ'ר ל"זרים על שפת האגם", ממצטייני סרטי השנה הקודמת, ואכן יש הרבה במשותף, תכנית ו-ויזואלית, בין שניהם, אבל הסמיכות לסרט הצרפתי של אליין גירודי, מוציא את "טום בחווה" קטן מאוד.

הסרט מבוסס על מחזהו של מישל מרק בושארד, המספר על טום, צעיר שנוסע להלווית בן זוגו בחווה המבודדת בה חיים אמו אחיו, שניים שאין להם מושג לגבי חייו האמיתיים של בנם. הגעתו של טום (דולאן, במה שלעיתים נראה כמו הומאז' ויזואלי לא לגמרי ברור לג'וקר של הית' לדג'ר) מוציאה צדדים אפלים במשפחה הגרעינית, ומעלה למעלה תחושות שנקברו.
למרבה האכזבה, הסרט נפל אצלי הן בתחום ההנאה הויזואלית, והן בתחום ההזדהות הרגשית. לא לגמרי הבנתי למה טום נשאר בגוב האריות הזה אליו נכנס, ושום פעולה של מי מהדמויות לא הייתה סבירה בעיני. לקראת הסוף כבר הבנתי שיכול להיות שמדובר באיזושהי אלגוריה ליחסי קנדה-ארה"ב אבל זה לא הציל אותו בעיני.

זמני הקרנה:
12.7 – 20:30
19.7 – 17:30

מוביוס – Moebius

החדשות הטובות הן שכנראה נמצא סרט הפסטיבל שממנו ייצאו באמצע הכי הרבה צופים. החדשות הרעות הן שלא כמו במקרים אחרים בהם הקהל לא יכול להתמודד עם סרט – כמו נגיד "בלדה טריסטה" או "רחמים" – הפעם זה קורה בצדק גדול. סרטו האחרון של קים קי-דוק הוא פשוט תרגיל קולנועי בלתי נסבל.

אחרי שזכה במפתיע בפסטיבל ונציה 2012 עם סרטו "רחמים" (Pieta) – סרט שכזכור הרים קול זעם בפסטיבל חיפה, ועל אף הדיעות החלוקות, לקחנו אותו פה ב"סריטה" להקרנה מיוחדת במסגרת "סרטים מחוץ לזרם" – החליט כפי הנראה הבמאי הדרום-קוריאני המהולל להמשיך עם הקו המזעזע והקשה לצפייה, אבל לקחת אותו עוד צעד לאקסטרים.

אני יכול לפרט את העלילה של "מוביוס", אבל אתם לא תאמינו לי שזה מה שקורה בסרט הזה גם אם אשבע. בואו רק נגיד שזה כולל יותר מדי קטיעות איברי מין ממה שאני צריך בזמן נתון בחיים שלי. אם זה הקטע שלכם, אולי כדאי שתבדקו את הסרט.
אז כן, סביר שקי-דוק מנסה לומר דברים. אולי על היחס בין מין וכאב, תפישת החודר והנחדר (או החודרת והנחדרת), על הזהות המגדרית שלנו, על מהי שליטה מינית ומה מעצב אותנו כיצורים מיניים או דומיננטיים, אבל הדיון הזה עשוי בצורה כל כך מכוערת ומעוררת בחילה, שאפילו השיח המעניין שאפשר היה להפיק ממנו נקבר תחתיו.

בנוסף, קי דוק החליט שהדמויות בסרט לא יוציאו מילה מפיהן, על אף שלא מדובר בסרט אילם (רחשי רקע ריאליסטיים נוכחים בכל רגע בסרט). זה אולי הופך את הסרט לשווה בדיקה כי זה מראה כיצד אפשר להבין הכל בלי מילה מדוברת אחת, מצד שני ההחלטה הדוגמתית הזו לא מתיישבת טוב ב"מוביוס", שוברת את הריאליזם שהסרט שואף אליו בכל שאר האספקטים הקולנועיים, והופך את הסרט לתרגיל שנה א' בבית ספר לקולנוע תחת הכותרת "ללא מילים".
האפיזודה L מתוך "The ABC's of Death" עשתה את כל זה באופן מרשים הרבה יותר בתוך פחות מעשר דקות.
אל תלכו לזה. אבל אם תחליטו שכן, אשמח אם תחזרו לכאן ותספרו לי אולי פספסתי משהו.

זמני הקרנה:
11.7 – 22:15
16.7 – 22:30

הבבדוק – The Babadook

אחד מסרטי האימה המדוברים ביותר של השנה האחרונה, הוא סרטה הראשון של השחקנית האוסטרלית ג'ניפר קנט. ואיזה סרט ביכורים מרשים זה.
בגדול עלילת הסרט היא משהו שלאחרונה אנחנו נתקלים בו יותר ויותר. זה כולל אמא, ילד, בית חורק ורוח רפאים. רשימת הסרטים רק מהעשור האחרון שחבקה את העלילה הזו היא בלתי נגמרת, כאשר "הרוע שבפנים", "לזמן את הרוע" ו"רוח זדונית" הם כנראה הבולטים שבהם.
הבבדוק הוא רוח רעה שתוקפת את בנה הקטן של אם חד הורית דרך ספר ילדים שנמצא לפתע בדירתם. אבל האמת המשמחת היא, שעל אף שקל לעקם את הפרצוף מול "עוד סיפור" כזה, לסרטה של קנט יש הרבה יותר מזה, בעיקר כי הוא מתעניין בסיפור אחר לגמרי.

העובדה שמאחורי הסרט עומדת במאית, והדמות הראשית היא אמא, צובעת את הסרט הזה בצבעים מרתקים, כי קל מאוד לראות שסרט הרוחות הזה איננו רק רכבת שדים קולנועית, אלא בבסיסו הוא סרט שמנסה לתקוף באופן מאוד מעניין את נושא האמהוּת, וההתמודדות עימה. אני חושב שדווקא הקהל הנשי, שלא מזוהה בדרך כלל עם אוהדי הז'אנר, יתחבר לסרט מאוד, כי בסופו של דבר החלק המרתק בו הוא הדרך בה קנט בעצם רותמת את ז'אנר האימה המאוד נקודתי הזה, אל הסיפור שהיא רוצה לספר.

אבל מעבר לזה, הסרט עשוי מצויין, הוא מפחיד למדי ואני ממליץ לצפות בו על מסך גדול. הוא לא מושלם, והשחקן המגלם את הילד לעיתים מעצבן יתר על המידה, אבל אותו מאזנת אסי דייויס ("הסטירה") בתפקיד הראשי. והיא מעולה. היא עושה את אחד מהתפקידים היותר מרשימים שראיתי השנה.
הטייק-אוף המעניין על נושא האמהות בקולנוע, דייויס עצמה בתפקיד הראשי, ואימה המשתלטת לאיטה על הסרט, מצדיקים את הבאזז שצבר במהלך השנה האחרונה.

זמני הקרנה:
15.7 – 23:00
17.7 – 22:00

סטוקר – Stoker

סרטו דובר האנגלית הראשון של הבמאי הדרום-קוריאני המהולל פארק צ'אן-ווק יוקרן בפסטיבל לכבוד הגעתו המרגשת במיוחד של הבמאי לעיר הבירה.
הסרט משנת 2013 לא זכה להתלהבות כשהוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם, אך ככל שעברו החודשים נרשמו יותר ויותר תגובות חיוביות אליו, במיוחד אצל יודעי דבר בארה"ב. פבלו כבר כתב על הסרט בהרחבה לפני מעל לשנה, לאחר שראה אותו בפסטיבל האיטלקי "ביפסט".

אני מבין את האכזבה של רוב צופי הסרט, בעיקר מכיוון שהתסריט שלו חלש במיוחד, והוא למעשה שיעתוק יומרני ולא כל כך מוצדק ל"צל של חשד", שעשה אלפרד היצ'קוק בשנת 1943: נערה מתבגרת החיה רחוק מהעיר מגלה משיכה מוזרה לקרוב משפחה כריזמטי שמגיע לפתע, ומשנה את חיי המשפחה, תוך כדי שבאמתחתו כמה סודות מחרידים.
אז כן, נראה כאילו הסרט מתנהל הרבה פעמים על מיכל ריק, והתסריט שכתב השחקן וונוורת' מילר ("נמלטים" וכנראה לא יותר מזה), לא באמת מחזיק. מה שכן, בכל מה שקשור לאספקט הקולנועי-ויזואלי, הסרט הזה מפואר. צ'אן-ווק יוצא מגדרו כדי לייצר עולם אפל ומקסים שפשוט אי אפשר להסיר ממנו את העיניים. האופציה לצפות בו על מסך גדול, למיטב ידיעתי לראשונה בארץ, היא משהו שעושה לי ויברציות של התרגשות.

מיה ווסיקאוסקה ("אליס בארץ הפלאות", "הילדים בסדר") היא הנערה המתבגרת אשר תגלה בעצמה צדדים שלא הכירה, ניקול קידמן היא אימה המעורערת, ג'קי וויבר – תמיד תוספת מוצלחת – היא זו שבאה להתריע על הסכנה, ומת'יו גוד ("השומרים", "האישה הטובה") הוא הדוד שיטלטל את עולמה של משפחת סטוקר.
אם אתם בעניין של חוויה ויזואלית מותחת, בלי יותר מדי התחכמויות, אל תפספסו את ההזדמנות לצפות בו על מסך גדול.

זמני הקרנה:
12.7 – 15:30

נתראה בסינמטק ירושלים.

למהדורות "אימת החודש" הקודמות – לחצו כאן.