כעבור שנה: בחזרה אל "ג'וקר: טירוף בשניים"

הנה לכם קונספט משונה: התעמקות לא רלוונטית בנושא שעקרונית לא קיים. ועדיין, זו פינה שאני די רוצה לסגור וחיכיתי זמן מה בשביל האפשרות. מה גם שזה סיפור מעניין שכדאי לזכור, ואם אפשר להוסיף פה איזו דל"פ עסיסית (למרות שאת זה ספציפית ימים יגידו. יש בי אמונה), אז למה לא ללכת על זה.

"ג'וקר: טירוף בשניים" (Joker: Folie a Deux) נחשף לעולם בשנת 2024 על אותה קרקע בדיוק, ולמעשה על אותו מסך קולנוע, של הסרט אותו המשיך, "ג'וקר" מ-2019. מהסיבה הזו גם חייבים לחזור חמש שנים אחורה לפני שנכנסים לנושא המרכזי.
"ג'וקר" היה פרויקט שהרים הרבה מאוד גבות כשהוכרז לראשונה איפשהו ב-2017, ומלא מעט סיבות טובות. בראשונה, זאת הייתה כבר הפעם השלישית בתוך כעשור שהנבל המפורסם של הוצאת הקומיקס DC מופיע בסרט קולנוע לייב-אקשן עתיר תקציב, אחרי גילומו המהולל וזוכה האוסקר של הית' לדגר ב"האביר האפל" (2008), והאינטרפטציה השנואה למדי של ג'ארד לטו ב"יחידת המתאבדים" (2016). יותר משונה מכך, הפעם דמות הקומיקס שיצרו ביל פינגר, בוב קיין וג'רי רובינסון ב-1940, הייתה מיועדת לעמוד בסרט שיעסוק רק בה, במנותק מהאויב המושבע שלה, באטמן.
אמנם בשלב הזה של חיינו סרטי סולו של נבלים כבר היו משהו שהתרגלנו אליו ("מליפיסנט", "מלך העקרבים", "ונום"), אבל חלק מהקונספט המפורסם יותר של הג'וקר הוא שעברו ומקורותיו עלומים או משתנים. לחשוף ולקבע את האמת על הפסיכופט המסתורי בסרט קאנוני הרגיש כחותר תחת כל המהות שלו. אבל שם לא נגמרו המוזרויות, כי האנשים שנבחרו להוביל את הפרויקט הרגישו כמו הבחירות הכי לא מתאימות. את הבימוי קיבל טוד פיליפס, במאי ומפיק אמריקאי מוכר ועסוק, אבל כזה שהתפרסם בזכות קומדיות פרועות כמו "רוד טריפ" ומותג "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" (אם כי ב-2016 התמודד עם חומרים כבדים יותר בקומדיה "כלבי מלחמה"), מה לו ולנבירה בכאוס האנושי בתצורתו האפלה ביותר? לא ברור. יחד אתו, את התפקיד של הג'וקר קיבל השחקן המוערך של התקופה, חואקין פניקס, שמעל שני עשורים של קריירה בשלב זה הראה ורסטיליות מדהימה יחד עם יכולות להישיר מבט אל התהום האנושית, אבל מאדך גם נודע כשחקן מתודי שמזוהה עם דרמות אוסקר מאתגרות הרבה יותר מאשר עולם סרטי הקומיקס, עשייה שעל אף הצלחותיה ושליטתה בתרבות מאז "איירון מן" לא עברה את מחסום הסנוביות ונתפס כמו מוצר יותר מאשר אומנות. באמת שאף אחד לא ידע למה לצפות.

כדי להוסיף על הביזאר, תחנתו הראשונה של "ג'וקר" לא הייתה כזו שמאפיינת סרטי אולפן הוליוודיים שבקעו מעולמות גיבורי העל, אלא התחרות הרשמית של פסטיבל ונציה, אחת הפלטפורמות היוקרתיות ביותר שיש. הוא הוקרן בלידו בשלהי אוגוסט 2019 ואפילו עשה את הבלתי יאומן: חבר השופטים בראשות הבמאית הארגנטינאית לוקרסיה מרטל (שבעצמה סירבה להצעה מפתה של דיסני-מארוול להיות חלק מהיקום הקולנועי המשותף) בחר להעניק ל"ג'וקר" את אריה הזהב, הפרס הגדול של הפסטיבל, על פני מתחריו בהם סרטים של של נואה באומבך, ג'יימס גריי, רוי אנדרסון, פבלו לאריין, סטיבן סודרברג, רומן פולנסקי ואוליבייה אסייאס בין היתר.

עם התואר הכבד הזה, מגובה בביקורות מפתיעות בהערכתן הגבוהה אליו, יצא "ג'וקר" לקולנוע באופן מסחרי בחודש אוקטובר, ונראה כאילו העולם איבד את זה מרוב התלהבות. לא רק שזה היה הסרט המדובר של התקופה, הוא גם פירק את הקופות ופתח פער עצום מכל סרט אחר. "ג'וקר" הפך להיות להיט שאין לערער עליו, ולאחר שיאי המכירות החיבוק של התעשייה עצמה לא אחר להגיע. בסופה של עונת פרסים בה חואקין פניקס ניקה את הלוח עם כמות זכיות שהבהירה שהוא הולך לקחת את פרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר בלי תחרות, "ג'וקר" קיבל מספר עצום של 11 מועמדויות, כולל הסרט, הבימוי, התסריט, שחקן ראשי כמובן, צילום, עריכה, שתי קטגוריות הסאונד, מוזיקה מקורית, עיצוב תלבושות ואיפור. את הטקס סיים הסרט כצפוי עם פניקס אוחז בפסלון, אבל גם ניצחון להילדור גודונאדוטיר בפרס המוזיקה – הפעם היחידה שאישה שזכתה בפרס הזה (להוציא פעמיים בהן הקטגוריה פוצלה לדרמה וקומדיה/מחזמר עמוק בשנות התשעים).

"ג'וקר" הראשון

אני שנאתי את "ג'וקר". מבחינתי זה היה סרט שכל הדברים הטובים בו הועתקו באופן בוטה מסרטיו של מרטין סקורסזה (במיוחד "מלך הקומדיה" ו"נהג מונית"), לא היה לי שום חיבור רגשי לאף דמות או לאף מהלך, ומלבד הערכה לחוליה הטכנית שלו, הוא לא עורר בי שום רגש מלבד שעמום ורתיעה. בעיני זו גם הייתה ההופעה הכי פחות טובה של פניקס עד לאותה נקודה, וכעסתי שהוא לקח את האוסקר עליו במקום הופעותיו הטובות ביותר ב"גלדיאטור", "הולך בדרכי", "המאסטר" ו"היא". ובכלל, האוסקר לשחקן הראשי היה צריך ללכת לאדם דרייבר ב"סיפור נישואים".
אבל מה שבאמת היה נורא מכל הוא הפאנדום שמסביב לסרט, שהפך את "ג'וקר" לסרט הדגל של האנשים שאתה לא רוצה שיתיישבו לידך בפאב או במטוס, ובאופן כללי כנראה היית עובר מדרכה בסביבתם. דוגמא לכך היא הביקורת שפרסמתי אז ב"גלובס", טקסט שמוצא כמה דברים טובים להגיד על "ג'וקר" אבל מנחית את ההתלהבות הכללית. אני די בטוח שבשמונה שנותיי כמבקר בתקשורת מיינסטרים (עכבר העיר, כלכליסט, גלובס), לא קיבלתי כל כך הרבה טוקבקים רעילים וזועמים. זה היה משוגע. על "ג'וקר", ממש כמו על סרטיו של זאק סניידר, אסור להגיד שום דבר רע, אפילו אם מנוסח בנימוס, אחרת צבא של גברים מאוד בודדים יבוא עליך כדי להבהיר שאתה שרלטן והבעיות שיש לך עם הסרט האהוב עליהם הם שלך בלבד.
אולי בזה הם צודקים.

על פי הדיווחים, "ג'וקר" לא היה אמור לפתוח מותג חדש ולא לקבל סרט המשך, אבל סימני הדולרים מההצלחה הפסיכית של הסרט (הוא חבר במועדון מיליארד הדולר) לא נעלמו מעיני וורנר. כדי לא להיות ציניים לחלוטין, נאמר שגם פניקס הרגיש שעוד יש מה לעשות עם הדמות של ארתור פלק המעורער, ולא היה קשה מדי להחזיר אותו לסרט נוסף. העולם כמובן התרגש במיוחד מהחדשות האלו.
אבל אז הגיע טוויסט שאתוודה שגם אני לא צפיתי – "ג'וקר" איבד רלוונטיות במהירות מסחררת. בהחלט יכול להיות שזה קשור לכך ששבועות ספורים אחרי נאום התודה של פניקס באוסקר העולם כולו נסגר בעקבות קוביד-19, והקיום התהפך על עצמו כמה פעמים. כך או כך, מאירוע תרבות שהיה אמור להדהד שנים קדימה, לא נותר כמעט דבר. "ג'וקר" נעלם מהשיח כמעט לחלוטין, בטח לעומת סרטים אחרים מהשנתון שלו כמו "פרזיטים", "היו זמנים בהוליווד", "רצח כתוב היטב" וסרט הקומיקס הגדול של אותה שנה "הנוקמים: סוף משחק".

חמש שנים בדיוק לאחר בכורת "ג'וקר", הגיע לפסטיבל ונציה סרט ההמשך המדובר, "ג'וקר: טירוף בשניים". פניקס שב לתפקיד הגדול שלו, ופיליפס שוב היה מאחורי ההגה עם תסריט שכתב עם משתף הפעולה הקודם שלו סקוט סילבר ("ג'ונס", "8 מייל", "פייטר"). התוספות המסעירות ביותר עליהן דווח הוא הצטרפותה לקאסט של המוזיקאית והשחקנית ליידי גאגא (שש שנים אחרי מועמדותה לאוסקר על הופעתה ב"כוכב נולד" וזכייתה על כתיבת השיר לסרט, אותו, אגב, ביים אחד המפיקים של "ג'וקר" ראשון, בראדלי קופר) יחד עם סטייה קלה בז'אנר: "ג'וקר: טירוף בשניים", כך נאמר, יהיה מחזמר.
הסרט היה אחד האחרונים שנחשפו בתחרות הרשמית בוונציה, וכבר מההקרנות הראשונות היה אפשר לשמוע את האוויר יוצא מהבלון. אני הייתי בוונציה באותה שנה, אבל לסרט הזה ספציפית לא הלכתי (שילוב של לו"ז מסובך וחוסר עניין לראות אותו). לעומתי, עופר, גם הוא היה שם, כתב על התרשמותו הראשונית, ועל אף שכמו תמיד מצא מה להעריך בו וסימן איפה חולשותיו, היה ברור שרעידת אדמה כמו שהתרחשה עם הסרט הראשון כבר לא הכיוון. הביקורות מוונציה היו חצויות, ועל שיחזור הזכייה באריה הזהב לא היה מה לדבר. אם שכחתם, הפרס הלך באותה שנה ל"החדר הסמוך" של פדרו אלמודובר. גם זו בעיה, אבל בהחלט לא קשור לנושא שלנו עכשיו.

העניינים רק התדרדרו אחרי הבכורה המקרטעת בוונציה. כמו קודמו, הסרט יצא לבתי הקולנוע באוקטובר, אבל הפעם הקהל פשוט סרב להגיע והביקורות עצמן עשו תחרות מי יותר קורע אותו לגזרים. "ג'וקר: טירוף בשניים" היה שק חבטות ברמת ה"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". אפילו ניסיונות למצוא בסרט הזה משהו מעניין להגיד על החברה באופן כללי, כמו שכתבה לירון שלנו ל"כלכליסט", לא הצליחו לנטוע את הסרט בתוך ההוויה התרבותית. אפילו עוד יותר מביך לג'וקר, את תשומת הלב הכללית של צופי הקולנוע באותם ימים חטף בכלל מוקיון אחר, ארט הליצן, בסרט מספר שלוש של מותג האימה דל התקציב והמזוויע לאין שיעור, "מעורר הביעותים 3" (הפחות טוב בעיני מתוך הטרילוגיה). אפילו הוא עקף אותו בקופות. מבחינת וורנר אלו היו חדשות מדכאות במיוחד כי העולם הקולנועי של DC היה בתהליך של צלילה והתרסקות בעקבות שנה קטסטרופלית שכללה את כישלונות סרטי ההמשך ל"שהאזאם" ו"אקוומן", "הפלאש" ו"בלו ביטל".

אחרי שכל העולם הדביק את נשימתו מכל הזעם המילולי שהוציא על "ג'וקר: טירוף בשניים", קרה משהו מעניין. ממש כמו שסרט שזוכה למילים נלהבות מאוד בעת יציאתו ואז חוטף תגובת נגד מצופים שהבטיחו להם משהו שלא קיבלו ("קרב רודף קרב" הוא הדוגמא האחרונה בעת כתיבת שורות אלו), ככה גם צצו כתבי הגנה לסרט. למרות שאולי "כתבי" תהיה מילה גדולה מדי, יותר כמו ציוצים וסטטוסים של "לא הבנתם כלום". קוונטין טרנטינו, למשל, היה מהראשונים שתמך בסרט.
ובזמן שאי אפשר שלא לחשוב שחלק מתגובות הנגד-לתגובת הנגד היו מתוך רצון להיבדל מהקהל ולהרגיש ייחודי בעולם שדורש את זה ממך אחרת מתקבלת התחושה שאין לך רלוונטיות, בעיני היה פה משהו קצת יותר מסקרן.

הסיבה לכך, בעיני, היא שנוצר פער מאוד גדול בחוויית הצפייה של "ג'וקר: טירוף בשניים" בין הגל הראשון שראה אותו, כזה שעוד זכר את ההתלהבות מהקודם (ואולי גם אפילו היה שותף לה), לבין אלו שראו אותו אחרי שהאבק שכך. השנאה היוקדת כיילה כנראה את הציפיות ואפשרה לקהל "המאוחר" לבחון דברים בסרט, או לקרוא אותו, באופן שהיה קשה לעשות אצל הראשונים.
אני הייתי חלק מהמשמרת השנייה, או אפילו השלישית. צפיתי בו בנובמבר של 2024, בסינמטק ירושלים, הרבה אחרי שכולם כבר המשיכו הלאה. נכנסתי אליו עמוס ידע, עם ציפיות נמוכות (בעיקר בגלל הבוז שלי לסרט הראשון), ולא האמנתי מה קורה לי – אני פשוט ממש אהבתי את "ג'וקר: טירוף בשניים". באמת שלא ראיתי את זה מגיע.

אחרי כל הרבה "מאירועי הפרקים הקודמים" עכשיו אפשר להתמקד בסרט, בתיאוריות המשוגעות והמסקרנות סביבו, למה אני חושב שיגלו אותו מחדש בעוד שנים, ואיך אני מפענח אותו אחרי שתי צפיות בהפרש של כמעט שנה אחת מהשנייה. קחו בחשבון ספויילרים.

"ג'וקר: טירוף בשניים"

"ג'וקר: טירוף בשניים" נפתח בפרולוג אנימציה בסגנון לוני טונס (סחורה נוספת של האולפן וורנר), ובו ארתור פלק בתלבושת הג'וקר מגיע לצילומי סדרת טלוויזיה, על פניו ללא כוונות זדון. בחדר ההלבשה הצל שלו תוקף אותו ולוקח את זהותו, יוצא למסע אלים באולפן. רגע לפני שהשוטרים באים לתפוס אותו, הצל מחזיר את ארתור פלק לתמונה, נותן לו להיענש על מעשים שהוא לא ביצע. המופלל האנושי חסר המזל מוכה על ידי השוטרים ונשלח למאסר. משם אנחנו קופצים ל"עולם האמיתי", שם ארתור פלק (פניקס, פעם ראשונה בתפקיד משמעותי בסרט המשך. בין שני הג'וקרים נתן הופעה נפלאה ב"קדימה קדימה", השתתף בכישלון המדובר "בו מפחד" ובתקוות האוסקר שהכזיבה "נפוליאון") כלוא בבית הסוהר, מחכה למשפטו בנוגע לחמשת האנשים שרצח בסרט הראשון.
כבר על ההתחלה, המראה של ארתור פלק מעורר בלהות. הוא כמעט שלד אנושי, קליפה של אדם שנפשו נשברה. אמנם גם בסרט הראשון ארתור לא נראה כמו ת'ור האסגרדי, אבל כבר בדקותיו הראשונות "ג'וקר: טירוף בשניים" מראה שארתור הובס, בטח ביחס לאיך שסחף את ההמונים בתום הקודם. אם מישהו התבלבל, רומז לנו הסרט, ארתור לא סיים כשידו על העליונה. למעשה, יש קייס לכך שהוא במקום גרוע משהיה.

מה שמכניס קצת רוח לחייו של ארתור הוא מפגש מקרי עם בחורה המאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית, לי קווינזל (למיודעי הקומיקס היה ברור שזו הארלי קווין, האישה שלצד הג'וקר בקומיקס וב"יחידת המתאבדים") אותה מגלמת ליידי גאגא. היא מתוודה לפניו על פשעיה (הצתה) ועל הערצתה אליו, כזו שראתה את סרט הטלוויזיה שעשו על מעלליו עשרים פעם, וגם מראה לו אהבה פיזית. כחמישים דקות לתוך הסרט נפתח משפט הרצח של ארתור, כשעליו מגנה הפרקליטה מריאן סטוארט בגילומה של קת'רין קינר שמבוזבזת פה לחלוטין, ומולה עומד הפרקליט המחוזי, הארווי דנט, לימים מי שיהפוך להיות דו-פרצוף, נבל מפורסם אחר של באטמן. הוא כזכור קיבל מקום בסרטים הקודמים "באטמן לנצח" ו"האביר האפל". הפעם הוא מגולם על יד השחקן הבריטי הארי לוטיי (הסדרה "תעשייה").
127 דקות נמשך "ג'וקר: טירוף בשניים" אבל קורה בו מעט מאוד, כך שבהחלט איננו סרט שאפשר לדבר עליו במובן של עלילה או התקדמות סיפורית. זה כמובן אחד הדברים המרכזיים שהפכו את הסרט לשנוא ומוקצה. לא ש"ג'וקר" הראשון הוא מופת של נראטיב או משהו בסגנון, אבל היה בו מסלול התדרדרות פוטוגני שהגיע לשיאים אלימים ומחרידים. בסרט השני כמעט שאין אירועים משמעותיים עד למערכה האחרונה שלו, ובכלל, לא מעט דברים שוברי ציפיות מתרחשים בהתחלה, כמו למשל שארתור פלק פוצה את פיו לראשונה 12 דקות לתוך הסרט, ואם ציפינו למחזמר, זה בכלל קורה בדקה ה-26 וגם על מה שהיה שם אפשר להתווכח.

אגיע לכל קונספט "המחזמר" עוד רגע, אבל לפני כן אני חייב להתחיל במה שמיידית תפס אותי בסרט, והחזיק אותי לאורך כל אורכו – "ג'וקר: טירוף בשניים" נראה ונשמע מדהים. תוך באמת עשר דקות ברור לחלוטין שוורנר שפכו הרבה מאוד כסף על הסרט, ואפשר להגיד מה שרוצים על ההפקה הזו, אבל הדולרים כולם נמצאים על המסך. הסרט הזה מרהיב, וזו אחת הסיבות שבעיני עוד יגלו אותו צופים עתידיים. בחיי שיש בו כמה אימג'ים מרהיבים שגרמו לי לחשוב על פסגת יצירתם של הגדולים בבמאי ההיסטוריה.
החולייה הטכנית של הסרט עשתה עבודה שלא תאומן, וזה בכלל מפתיע כשזה מגיע מטוד פיליפס, במאי שלטוב ולרע לא נודע לפני כן בחזון הקולנועי המרשים שלו. העבודה של הצלם לורנס שר, של המעצב האומנותי מארק פריידברג ("הרחק מגן עדן", "עמוק במים", "סינקדוכה ניו יורק", "סיפורו של רחוב ביל") וצוות הסאונד היא מפוארת, כזו שהגיעה לה נוכחות באוסקר אפילו יותר מהסרט הראשון, בטח אל מול מחזמר אחר מאותה השנה, שטכנית כנראה אפילו עקף את "טירוף בשניים" במדד השנאה, "אמיליה פרז".
האמת היא שנראה ש-2024 הייתה שנה מקוללת למחזמרים קולנועיים בין "ג'וקר: טירוף בשניים", "אמיליה פריז", "ילדות רעות", "הגל" של פבלו לאריין ו"ניקאפ" (סרט מעולה, חבל שהיוצרים מבאסים). רק "מרשעת" סחב לבדו את הלפיד.

אז הנה המעבר שלנו לדבר על כל עניין ה"מחזמר" של "טירוף בשניים", וזה דיון מאוד מסובך בעיני. נתחיל מנקודת הנחה שמאז שנות השבעים ההגדרות של מחזמר קולנועי עברו כמה שינויים. הטקסט הזה ארוך גם ככה בלי לצלול לעניין הזה, אבל אני יכול להפנות אתכם לטקסט שלי על זוכה האוסקר "אוליבר!" ומפסיד האוסקר "קברט" כדי להבין שהתמורות שעברו על הוליווד באותה תקופה השפיעו גם על הז'אנר האהוב.
טכנית, כן, בהחלט יש שירים שמשובצים ב"ג'וקר: טירוף בשניים" והם ללא ספק מושרים על ידי שתי הדמויות הראשיות, אבל אם משווים אותו למיוזיקלז מהתקופה הנוכחית, אפילו זו של 2024 – שלא נדבר על "לה לה לנד", "וונקה", "הצבע ארגמן", "טיק, טיק… בום!", "הנשף", "שכונה על הגובה" וסרטי האנימציה ("טרולים", "אנקאנטו") – אני חושב שהוא עובר בקושי את שיוכו למורשת המוכרת הזו.
אם מיוזיקל משתמש בשירים כדי לקדם את העלילה, או לחילופין לעצור את העלילה כדי לחשוף את מאווייהם של הדמויות, אני לא בטוח ש"טירוף בשניים" עושה בדיוק את זה. וגם אם כן, בכמות נמוכה למדי. אמנם אי אפשר לומר שכל הנאמברים מקורקעים במציאות הריאליסטית של הסרט – אם בכלל יש לו אחת כזו, ועל כך בהמשך – אבל גם המיעוט היחסי שלהם (ביחס למיוזיקל, כמובן) וגם ההגשה, יותר מזכירים את התקופה שבה הוליווד רצתה לעשות סרטים מזמרים אבל פחדה שזה יבהיל את הקהל, אז יצאו לה כל מיני "תהילה", "ינטל" ו"ריקוד מושחת" עד שדיסני הגיעו עם "בת הים הקטנה" והרגיעו את כולם.
רוצה לומר, אל תוך העולם הביזאר של "ג'וקר: טירוף בשניים" הנאמברים משתלבים לא רע, אבל דוגרי, זה מחזמר? לא לגמרי בטוח, וזה מביא אותי לשאלה בוערת שאולי לא מוציאה את הסרט הזה יותר מדי טוב.

ליידי גאגא היא אישה שאני תופס כמופלאה. אני אוהב את המוזיקה שלה, אני אוהב את הגישה שהיא מביאה איתה, ובאופן כללי אין לי ולו דבר שלילי אחד לומר עליה. אני גם חושב שהיא הייתה מעולה כשחקנית ב"כוכב נולד". למעשה, אני חושב שהיא לא רעה בכלל גם ב"טירוף בשניים". העניין הוא שליידי גאגא מפורסמת בעיקר בזכות היכולות הקוליות המרהיבות שלה, משהו שהסרט הספציפי הזה מבקש ממנה לדכא ולהקטין עד שלא נותר מהן דבר. זו בחירה מכוונת, לשחק על התפר שבין רצון להיות גדול מהחיים לבין החיים עצמם שאינם מאוד גדולים (זה נעשה מאוד יפה במחזות זמר קולנועיים מודרנים אחרים כמו "פעם אחת" או "שירי אהבה" של הונורה), אבל אם זו הכוונה, בשביל מה להביא מישהי בסדר הגודל של ליידי גאגא? חואקין פניקס לא יודע לשיר, למה היינו צריכים זמרת מקצועית שמעמידה פנים שהיא לא לתפקיד התומך בו?
התשובה לכך היא שליידי גאגא כנראה מתפקדת פה על משבצת stunt-casting, משהו שאני אף פעם לא מאוד אוהב ולא מאוד מעריך. היא הגיעה לסרט כדי שידברו על כך שליידי גאגא נמצאת בסרט, ובמקום לתת לה להביא את האפקט המרשים שהיא מוכרת בזכותו, היא צריכה לעבוד נגד זה – כך נאמר שוב ושוב בסיבוב היח"צ שלה, שהזכיר שבשביל התפקיד למדה לשיר גרוע. זה מעורר חשד שמדובר בסרט שנעשו בו בחירות מלאכותיות ואפילו ציניות, מרחיקות אותו מעולם הקולנוע האומנותי יותר לכיוון סרטים שמונעים מהחלטות עסקיות כמו חשיפה ברשתות החברתיות והרצון לחולל כותרות.

להוציא צרימות מהסוג הזה, אני הייתי בקטע של "ג'וקר: טירוף בשניים" כי הוא סרט מרשים בעשייתו, כי הוא סרט מיינסטרים שבא להתריס ולהציק, וכי הוא אמיץ, לפחות לפי תפיסתי. הוא משתמש בתרבות הפופולרית שעל פניו מחויבת להיכנס למסגרות מסוימות כדי לחולל רווחים, אבל מבקש/דורש מהצופים לחשוב אחרת. הוא מעמיס עוד ועוד אלמנטים מנוגדים (על ידי שימוש בעולמות הקומיקס, שלהבנתי תמיד ניסו לחשוב מחוץ לקופסא ונתנו לעצמם יד חופשית לבחון גבולות מול המעריצים) כדי שצופיו "השבויים" יתמודדו עם נקודת מבט שונה, ויראו את עצמם אחרת דרך זה. סרט שרוצה אקטיבית להתעמת עם הצופים שלו.

אינדיקציות לכך מצאתי דבר ראשון בכך ש"טירוף בשניים" הוא לגמרי סרט מטא, כלומר כזה שמודע להיותו סרט. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא הבחירה להפוך אותו לסרט מזמר, בחירה אומנותית שנועדה לסדוק את האמינות הריאליסטית ולהזכיר לנו שאנחנו בעולם מסוגנן שאיננו מציאותי (להוציא מקרים ספציפיים כמו "קברט" או "התחלה חדשה"), מונעים מאתנו הזדהות מוחלטת עם הדמויות. אלמנט המטא מגיע גם בדמות משפטים של ארתור כמו "תפסיקי לשיר" ובדברים עמוקים יותר, כמו אחד המשפטים האחרונים של לי, אותו היא אומרת לארתור על המדרגות שהפכו לאיקוניות בעקבות הסרט הראשון: "כל מה שהיה לנו זו פנטזיה, ואתה ויתרת על זה. אנחנו לא הולכים לשום מקום".

"ג'וקר: טירוף בשניים"

בגלל שאנחנו בעידן של הגזמות מוחלטות והעלאת הווליום גבוה כמה שניתן, בזמן ש"ג'וקר: טירוף בשניים" חטף אש מכל כיוון, התחילה ללבלב תיאוריה חדשה שבעיני היא סוג של רדיקלית. על פיה, כל הסרט הזה הוא למעשה נקמה של טוד פיליפס במעריצי הסרט הראשון. כלומר, אחרי שפיליפס, יהודי פרוגרסיבי, ראה איך היצירה הכי שאפתנית שלו מאומצת בחום והתלהבות על ידי הקהל הכי מרתיע שהוא יכל לתאר לעצמו (לא בשונה ממה שקרה עם "מועדון קרב" בחלוף השנים, כשאנשים אימצו את הלקח הכי לא נכון ממנו), הוא החליט לעמת אותם עם המציאות.
על פי הקריאה הזו, בזכות ההצלחה הכלכלית של "ג'וקר" הראשון, פיליפס קיבל צ'ק פתוח מוורנר והצליח להרים את ההטרלה האולטימטיבית: להעניק לקהל הרעב שלו ארוחה רעילה שתתפוצץ להם בקיבה. הוא יעשה להם סרט שלא רק מז'אנר שהם לא יתקרבו אליו בחיים (המיוזיקלז לא מאוד פופלריים אצל אינסלים), אלא שהוא גם יגרור את הגיבור האהוב שלהם בבוץ כדי להוכיח להם שהם משקיעים את ההערצה שלהם באנשים הכי לא נכונים. הוא יגרום להם לראות את מה שהם תופסים כדמות המייצגת שלהם שרה ורוקדת במקום זועמת ורוצחת, הוא יעביר אותה אונס בבית הכלא (סצנה פסיכית באקלים הנוכחי), הוא יעמת אותה עם האנשים שאת חייהם הרס (בסצנה היחידה שפועלת על רגש אמיתי, החקירה הנגדית של פאדלס האומלל שחייו נהרסו בעקבות מעללי ארתור בסרט הקודם), הוא יתמוטט כאשר אהובתו תגיד לו "זאת הייתה רק פנטזיה", וכדי להנחית את הסאקר-פאנץ' הכי קיצוני בתולדות הקולנוע, בשוט האחרון של הסרט הוא יביא טוויסט שהוא בגדול המקבילה הקולנועית של בעיטה בביצים למעריצים, מעדי על כל שזו הכול הייתה הסחת דעת, והם יצאו מטומטמים על שהעריצו אותו ואת פועלו. אני אתייחס לזה עוד רגע, אבל לפני זה אני צריך לתת הסתייגות:

באופן שכלתני, אומר כאן ועכשיו שאין לי יכולת קוגניטיבית לקבל את התיאוריה הזו. שום דבר ממה שאני יודע על תעשיית הסרטים האמריקאית, על אופי היוצרים ועל המנגנון שמפעיל את טוד פיליפס לא מאפשר לי לראות זאת כאופציה (וכאן אסייג באופן מהבהב שהבנתי וידיעותיי כמובן מוגבלות). קשה לי לראות במאי מיינסטרים, שמהרגע הראשון יצר מתוך ליבת התעשייה ההוליוודית, מבזבז 200 מיליון דולר כדי לעצבן אנשים, מוכן ליצור את הכישלון הקולנועי הגדול ביותר של תקופתו. עשיית סרט היא משימה קשה, גם עם גיבוי מוחלט של האולפן, וקנטרנות היא דלק חלש מאוד לזה, בטח להפקה שלקח שנים להרים. אם כבר, לדעתי פיליפס חשב שהוא מתוחכם יותר ושאם הייתה לו באמת עמדה לנקוט נגד מעריצי הסרט הקודם, הוא קיווה להסתיר אותה בין השורות ולא קלט שהן השורות עצמן.
אז כן, אני לא מאמין ש"טירוף בשניים" הוא הטרלה, אבל חי חדקי, התיאוריה הזו באמת פשוט מסתדרת מושלם מדי עם המוצר המוגמר.

זה מתחיל עם הדמות של ליידי גאגא, המעריצה המושבעת של ארתור פלק. כמו אלו שהפכו את "ג'וקר" ללהיט, היא חשה את עצמה מסוכנת ואדג'ית, כזו שיכולה להזדהות עם מעשיו הנלוזים של פלק כי היא רואה בו ביטוי לגיטימי לתחושות המשתוללות בה שדוכאו לא בצדק על ידי חברה לא סלחנית והפכו אותה למוקצה, אבל בסך הכול היא אישה פריבילגית שלא חסר לה דבר ומתמכרת לפנטזיה. ברגע שהמציאות פוגשת אותה, היא מפנה לפלק את הגב, יודעת שהוא יתרסק אבל היא לא בסכנה. נראה כאילו אם ב"ג'וקר" היוצרים ביקשו שהצופים יראו את עצמם בפלק, עכשיו הם שואפים שיראו את עצמם דרך לי, הדמות החדשה שהיא העמדת פנים אחת גדולה – "זהו בידור" היא שרה שוב ושוב.
הבחירה בז'אנר המחזמר היא האלמנט הברכטיאני הנוסף שבולט, עליו כבר כתבתי. אפילו כשהשירים הם על הצד המרגש, כמו הגרסה האנגלית של "נו מה קיטה פה", הם מוגשים באופן שמנחית את האמוציונליות, נראים כמעט מגוחכים. וזו גם שאלה שאין עליה תשובה: האם פיליפס ביים את הנאמברים המוזיקלים בכוונה באופן חיוור ולא מסעיר, או שהוא פשוט לא יודע איך עושים את זה?

לזה כמובן אפשר להוסיף את ההתקדמות העלילתית הלא קיימת, את הצמרמורת בסצנת העדות של פאדלס (לי גיל המעולה) שמעמתת את פלק עם התוצאות המאוד איומות של מעשיו ושוללת ממנו את ההומור, ויותר מכל אלו, את הדאוס-אקס-מאכינה הכל כך קיצוני במערכתו האחרונה.
בזמן שגזר הדין הצפוי נשמע באולם בית המשפט, פיצוץ גדול מחריד את ההיכל, מאפשר לארתור פלק להימלט. הפיצוץ הזה, כך נראה לנו לרגע בשוט דינמי שעובר על בית המשפט ההרוס, גם החריב חצי מפרצופו של הארווי דנט, קריאה למעריצי הקומיקס שיזהו שזהו סיפור המקור של הנבל דו-פרצוף.
בשונה מאירוע טרור אחר בסרט משמעותי של אותה שנה בדיוק – "עד שיצא עשן לבן" זוכה האוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר – שאליו הסרט מכין דקות רבות לפני שהוא מתרחש, ב"טירוף בשניים" זה מגיע משום מקום (או לפחות שום מקום שאני הצלחתי לזהות בשתי הצפיות שלי), חסר משמעות, התערבות בוטה של הסרט בסיפור שלו. וגם המילה "סיפור" היא נדיבה. זו כמעט טכניקה של במאים שמשחקים עם החוקים, כמו מיכאל האנקה שסרטו "משחקי שעשוע" יכל להיות נראטיב של הג'וקר בפני עצמו, מאשר תוצר הוליוודי מוכוון קהל. השאלה האם מדובר פה בהחלטה תסריטאית חסרת אחריות, או במהלך שנועד להבהיר שהסרט פועל נגד מה שמצופה ממנו, תישאר פתוחה.
וזה כמובן מוביל אותנו לשוט האחרון של הסרט אותו הזכרתי גם כטוויסט הקיצוני, כאשר ארתור פלק שוב במאסר, אחרי שכל מהלכיו בסרט החזירו אותו לנקודת ההתחלה שלו. רגע לפני כתוביות הסיום הוא נדקר על ידי דמות שולית אותה ראינו רק פעמיים במעמקי הפריים לפני כן, ובזמן שפלק מדמם למוות עם מבטו אלינו, אותו האסיר מחוץ לפוקוס חורט על פרצופו שלו את צלקות החיוך שהפכו למזוהות עם מראהו של הג'וקר מ"האביר האפל". כך, בשנייה האחרונה של "טירוף בשניים", נותן הסרט סטירה למעריצי הקודם, אבל עם הצד המעליב של היד. די סבבה ברמת הקונספט אבל הנה הבעיה – אין לזה שום אחיזה הגיונית בשום דבר שקרה לפני כן, בשני הסרטים. כמו הפיצוץ שמחריד את גותהאם, גם הפעם מדובר משהו שעובר כגחמתי, נטול קונטקסט, חסר אורגניות לכל מה שנעשה לפניו.

"ג'וקר: טירוף בשניים" הוא סרט יקר שכולו עשייה קולנועית ברמתה הגבוהה ביותר, כשבמרכזו ניצבת השאלה האם מדובר בפספוס קולוסאלי מטעמם של אנשים שאין להם מושג ירוק מה הם עושים, או אצבע משולשת בתקציב של מאות מיליוני דולרים. אם זה אומר משהו, טוד פיליפס נכון לכתיבת שורות אלו לא חתום על שום פרויקט עתידי, ממש כאילו הקריב – או הרס – את הקריירה שלו במו ידיו. לי כמובן אין יכולת לפסוק לכאן או לכאן, וכנראה לעולם לא נדע את התשובה. אבל אם להשתמש בציטוט המפורסם מ"האיש שירה בליברטי ואלאנס" משנת 1962, משפט שהיה משתלב באופן אורגני לחלוטין בנראטיב של ארתור פלק: "כשהאגדה הופכת לעובדה, תפרסם את האגדה". ממש במקביל לכישלון הכלכלי והביקורתי לאחד מסרטי ההמשך היקרים של הוליווד, זאת המורשת של "ג'וקר: טירוף בשניים". הם לנצח ילכו זה לצד זה, וזאת אחת הסיבות למה בעיני הוא יזכה לחיים חדשים ויהפוך ללחיצת יד סודית של צופים שנים מעכשיו. ממש כמו התהודה החמקמקה של הג'וקר בכבודו ובעצמו, בין אם הייתה לכך כוונה או לא, זה כבר לא משנה.