״איש הקוף״, סקירה

לדב פאטל לא היו נעורים שגרתיים. השחקן הבריטי ממוצא הודי התאמן באמנות הלחימה טאקוונדו מילדות והתחרה וזכה במדליות בתחרויות בינלאומיות כולל אליפות עולם לנוער. הוא גם פצח בגיל התיכון בקריירת משחק וכבר בגיל 19 כיכב ב"נער החידות ממומבאי", סרט שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. מאז הוא זוכה לקריירה די מרשימה כסוג של כוכב קולנוע מן הסוג החדש, אך דומה כי הרקע שלו באמוניות לחימה טרם בא לידי ביטוי ובכלל הוא לא ממש מזוהה עם סרטי פעולה. ודומה כי הוא רוצה להיות גם שחקן בסרטי פעולה. מכיוון שליהקו אותו בתור דיוויד קופרפילד או אביר באגדות המלך ארתור אבל לא בסרט פעולה של ממש, הוא בסופו של דבר החליט ליצור בעצמו סרט מן הסוג הזה ולדאוג שהיה קיצוני ומפורך.

פאטל ביים את "איש הקוף" (Monkey Man) וחתום על התסריט יחד עם פול אנגונאוולה וג׳ון קולי. השני גם היה אחד מן הכותבים של "מלון מומבאי", כנראה הדבר הכי קרוב לסרט פעולה בכיכובו של פאטל עד כה. אבל "איש הקוף" הוא סרט פעולה מסוג אחר, משהו שפחות מבוסס על סיפור אמתי למרות שהוא בהחלט עוסק בכמה סוגיות הקשורות לעולם האמתי ולפוליטיקה בהודו ובכלל. הסרט כבר נקנה על ידי נטפליקס בסמוך לתום הצילומים והיה בדרך לשירות הסטרימינג, אבל אז ג'ורדן פיל ראה אותו בהקרנה מוקדמת. היוצר והמפיק החליט שזה משהו שהעולם חייב לראות על מסך גדול – וידע מה הוא עושה.

אם יש קטעי פעולה שמצדיקים צפייה בקולנוע, הם נמצאים בסרט הזה. גם בגלל המסך הגדול, גם בגלל התגובה הקבוצתית, לחיוב או לשלילה. יש בסרט שני סיקוונסים ארוכים של קטעי פעולה – אחד סמוך לנקודת האמצע ואחד שהוא כל המערכה האחרונה, והם חגיגה של כל מה שטוב בז'אנר. השימוש במילה סיווקנס במקרה זה לא מתאר סצנה בודדת, אלא רצף של סצנות ארוכות ומדממות במהלכן הסרט מחליף סגנונות אבל שומר על בהירות. קטעי הפעולה בחלקים הללו משלבים הרבה הומור, אמנויות לחימה, קומפוזיציות משוקעות, צבעים מרהיבים, דינמיות בצילום ובעריכה, וגם אלמנטים עלילתיים צפויים אליהם מתווספות שפע הפתעות.

הסרט זוכה להשוואת ל"ג'ון וויק", גם בגלל מערך השיווק עוד בשלב הצילומים, ודמות המתנקש שמגלם קיאנו ריבס אף זוכה לאזכור ישיר (ויש גם גורת כלבים בסרט, והיא יוצאת ממנו בשלום). אבל סוג סצנות הפעולה בסרט מזכיר גם סרטים אחרים כמו "הפשיטה", ובחלקים אחרים את הקולנוע של ניקולס וינדינג רפן. זה לא רק ״ג'ון וויק בהודו״, זה סרט ביכורים מרשים של במאי שיודע מה יכול להיות מלהיב בז'אנר. והבמאי הזה הוא גם שחקן דרמטי טוב, מה שעוזר כשהעלילה נעשית מטופשת.

העניין הוא שיחסית לסרט עם עלילה מטופשת, יש בסרט הרבה מאוד עלילה. הקטעים שמקדימים לקטעי הפעולה הנהדרים לא אחידים ברמתם. העלילה היא סיפור על גיבור שחלק מן הזמן הוא נטול שם. הוא לוחם בקרבות היאבקות מבוימים (שכוללים גם אמנויות לחימה) עם מסכה של גורילה, גם כרמז לאל ההינדי הנומאן, שאמו של הגיבור סיפרה לו עליו בילדותו. אותה אם עברה טראומה כאשר הוא היה צעיר והגיבור נשבע לנקום. דרך שותפים משכונות העוני, הוא מצליח להשיג עבודה במלון יוקרה במומבאי, סוג של מקום עם אורח חיים ראוותני ושונה מאוד ממה שהוא מכיר בשכונות הסמוכות יחסית.

במלון מבלים מדי ערב האנשים ששולטים במדינה ובכלל. הם גם מנצלים נשים, כולל סחר בבני אדם בהובלת מנהלת המלון. הוא מתקדם במקום דרך קשר עם עובד שהוא גם סוחר סמים, כאשר המטרה שלו היא בין היתר להתקרב למפקד המשטרה. הסרט מתרחש על רקע בחירות ומפלגה לאומנית הינדית בהובלת גורו צפויה לזכות, רק שאותו מדריך רוחני גם מטפח שנאה בין-גזעית וגם רומס שבטים אחרים, כולל גזילת אדמות בשירות החוק. הוא והמשטרה גם לא אוהבים נשים טרנסיות, למרות שיש בהודו תרבויות ואמונות שהכירו במגדר שלישי מזה עידן ועידנים. גם זה נכנס לתוך העלילה ויש גם קו עלילה שהוא אולי משהו קצת רומנטי שעשוי להתפתח בין הגיבור ועובדת מין במלון. אם זה נשמע לכם עמוס מדי, דעו שיש גם הרבה פלאשבקים לילדות של הגיבור.

את כל זה פאטל מביים באותה התלהבות של סצנות הפעולה – המצלמה תמיד דינמית, האסתטיקה תמיד צעקנית, אין רגע לנוח ממה שהסרט זורק על הצופה. הבעיה היא שזה לא תמיד מעניין, בעיקר בקטעי הפלאשבק. השפעה על הסרט ניכרת גם מכיוון הקולנוע הבוליוודי, בדגש על המלודרמה, וגם מהקולנוע המערבי, בדגש על הרצון שקהל מחוץ להודו יבין כל דבר. התוצאה היא משהו שמרגיש כמו עומס יתר, ספק מכוון. מעבר לסיפור הנקמה, הסרט נוגע בנושאים פוליטיים טעונים מאוד בהודו במודרנית והדיון במתחים בין דתות ובתוך הדת, שחיתות שלטונית ומשטרתית, פערי מעמדות, סחר בבני אדם ויחס למיעוטים מיניים הם דברים רלוונטיים לא רק שם. לפרקים נדמה כי הסרט באמת שואף לעסוק בהם ברצינות. אולם דומני כי לסרט אין ממש כוונה כזו – הפוליטיקה היא רק עוד סוג של ז'אנר, עוד משהו שמציב את היוצרים קצת יותר בצד הליברלי, אבל מבלי לעצבן יותר מדי אף אחד או לתת דגש לאמירה. הסרט בהחלט יוצא נגד אפליה וקיפוח, אבל מי שלא בקיא בפרטים לא יבין למה בעולם האמתי הסרט מייצר הקבלות, אם בכלל.

כמו כן, הרבה יותר מביקורת על המתרחש בהודו, יש בסרט הנכחה של תרבות הודית על גווניה וחגיה. למשל, קטע הפעולה בסיום מתרחש בחג דיוואלי, וכאמור יש גם ציון שמותיהם של כמה אלים, הקשורים לחג ובכלל. גם זה רק אמצעי, או מה שהצופה המערבי מצפה לקבל מקולנוע העוסק בהודו. פאטל צריך לדעת את זה – סרט הפריצה שלו הוא אולי הסרט הכי גדול ומצליח במכירת הודו למערב, העולם המתפתח כפי שהמערב רוצה לרחם עליו ואז להתרגש ממנו. היוצר הצעיר מצדיע למורשת שלו בצורה שיכולה להיות כנה, אבל דומה שיש גם החלטה מודעת לא לתת לזה יותר מדי תשומת לב. הוא כאן בשביל קולנוע מרהיב, לא בשביל מסר ובטח לא בשביל אמינות.

מבחינת הכישרון שלו כבמאי יש לציין עוד כמה סצנות מוצלחות, כמו קרבות ההיאבקות שיש בהם גם לפחות רגע אחד של טאקוונדו קלאסי משובח, וגם סיקוונס אימונים בקצב המוכתב על ידי תיפוף טקסי. פאטל גם נהנה לשלב שירי פופ מערביים בסרט, בצורה שיש בה משהו כמעט פארודי באופן בו המילים מתכתבות עם אלמנטים מן המתחולל על המסך. לכן יש בסרט גם חלקים שפחות עובדים, לא רק בקטעי הפלאשבק, אלא גם קצת בקטעים בהם אנשים שהם לא פאטל נדרשים להפגין סוג של רגש במשחק. להוציא את שרלטו קופלי, שבונה תפקיד מעולה בתור מנהל קרבות ההיאבקות. היו גם רגעים בהם הראש שלי התעקש אך התקשה לנסות ולהבין את ההגיון בפעולה של חלק מן הדמויות. בסופו של דבר, החלקים הטובים של הסרט שווים את הצפייה בו עבור חובבי קולנוע מופרך וגדול מהחיים בדרכו.