דירוג 100 ההתעלמויות הגדולות ביותר של האוסקר – חלק א' (מקומות 100-76)

לאיזה בור הכנסתי את עצמי, אתם לא מאמינים. בקלות אחד הדברים הכי מתסכלים שעשיתי אי פעם, אבל זה הפך לכזאת אובססיה שהייתי חייב להשלים את זה. וכך קרה:
אני לא בטוח אם הזכרתי אותו באופן רשמי מתישהו בסריטה, אבל כבר חמש שנים שאני מאזין לפודקאסט בשם "This Had Oscar Buzz", ובו המנחים כריס פייל וג'ו ריד בוחרים בכל שבוע סרט שבתחילת דרכו היה עליו דיבור אוסקר כלשהו, אבל בקו הסיום נותר עם אפס מועמדויות. זו שיחה מאוד פתוחה ומשוחררת, שלעיתים גולשת לדברים לא קשורים בעליל, ולכן משעשעת כמו שהיא לעיתים מתישה. אני אוהב את הפודקאסט הזה כי זו נבירה אוסקרית אובססיבית, מעריצה אך גם מפוכחת ומלאת הומור עצמי ומודעות, ממש באותה מידה שאני מתעצבן ממנו כי פייל וריד יכולים להיות הומואיות רעות כשהם רוצים. כשזה מופנה כלפי סרטים ואנשים שאני אוהב, אני לעיתים מאבד סבלנות. היו אפילו כמה חודשים שלקחתי מהם הפסקה כי מאוד הייתי צריך אחת.

את חודש מאי הנוכחי מקדיש הפודקאסט למאה ההתעלמויות הגדולות של האוסקר (snubs, במונח השגור) על פי בחירות המנחים. בכל שבוע הם מדברים על 25 מועמדויות ראויות שלא קרו בסדר רנדומלי, וחופרים על זה למוות, בזמן שרמת התסכול שלי כמאזין מגיעה לשיאים חדשים. אפילו כשאני מסכים איתם. מה שיוצא הוא שאני מסתובב עם האוזניות במרחבים אקראיים בטיול עם הכלבה או בדרך לאנשהו, וכמעט צועק אל החלל הפתוח. מראה לא לבבי לאף אחד שנקלע בדרכי. לכן, כדי לנתב את התחושות ולצאת קצת פחות מוזר בציבור, החלטתי לעשות מעשה, וכמחווה לפודקאסט, או כתגובת נגד אם תרצו, בחרתי את רשימת מאה ההתעלמויות שלי, אבל כדי להקשות עוד יותר, החלטתי גם לדרג אותן.
איזו טעות.

באופן מאוד הגיוני, ב-95 שנות האוסקר היו יותר פספוסים מאשר קליעות. אין איך לערער על זה. בסריטה אני מגן על האוסקר כקונספט מתי שאני יכול, אבל תמיד אודה שפאדיחות הן חלק אינטגרלי ממנו. לכן הניסיון לבחור את הגדולים והמשמעותיים ביותר, כאשר האובייקטיבי מתערבב בתוך האישי, הוא לופ שאין דרך לנצח. יצאתי לתחקיר ואחרי הסינון הראשוני – עם דגש על המילה "סינון" – הצטברה לי רשימה של מעל 400 מועמדויות שהיו צריכות להתרחש, מהם הייתי צריך לשחרר רבע. זה הכניס אותי לכמה ימים מאוד לא טובים, ולהגיד שאני מרוצה מהתוצאה הסופית יהיה שקר. למעשה, שינויים ממשיכים להיעשות כי קשה לי לשחרר.

כך נוצר מצעד 100 ההתעלמויות הגדולות של האוסקר על כל 95 שנותיו, וכמובן שיש כמה כללים שהיה חשוב לדבוק בהם לא משנה מה כדי איכשהו לצלוח את זה, אז הנה הרגע שאני מבקש מכם להתרכז כי אחרת תשאלו את עצמם הרבה שאלות תוך כדי.

1. הסרטים שכשירים הם כאלו שגם אם לא באמת היה להם סיכוי גדול אצל האקדמיה (סרטי אימה, נגיד), הם עדיין חלק מהיקום הזה. כלומר, סרטי מיינסטרים שזכו לחשיפה גדולה אצל קהל והיו מדוברים בתקופתם, מאפשרים לאוסקר להכיר בהם, גם אם להפנות להם כתף קרה בסופו של דבר. ככה שאם במקרה ראיתי סרט קזחי, שהוקרן רק באולם טיקוטין של פסטיבל חיפה ואולי גם על הגג של הבמאי מתישהו, אני לא אכניס אותו לא משנה כמה מופלאה הייתה הופעתה של האיכרה חסרת הניסיון שהביאו לשחק את הסבתא הקשוחה-אך-אוהבת.
2. כשזה מגיע לסרטי תעודה או קטגורית הסרט הבינלאומי/הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, בחרתי רק סרטים שהוגשו לאוסקר כמתמודדים. להבהרה, "סינמה סבאיא" יכול להיות חלק מההתעלמויות כי ישראל שלחה אותו לתחרות, אבל "קריוקי", שהפסיד את האופיר, לא.
3. כדי להתמודד עם מלאכת הסינון, החלטתי שכל סרט יכול להופיע רק פעם אחת במצעד. זה גם היה מתכון להתחרפנות כי כשיש יצירת מופת שזכתה לאפס מועמדויות לך תבחר בין המשחק, לבימוי, לתסריט, לעיצוב או למוזיקה, אבל ככה יכולתי להתייחס ליותר סרטים.
4. נאשם בפלילים לא יכול לכהן כראש ממשלה.
5. היחס שלי אל ההתעלמויות היה בקונטקסט רחב יותר, ולא בהכרח שנתי. הדוגמא הכי טובה היא בן אפלק ו"ארגו". בשנת 2012, ההשמטה של אפלק מקטגורית הבימוי היא ללא ספק התעלמות מהדהדת וקיצונית שהעניקה לנו שעות של שיחות. אבל אם פותחים את העדשה ומסתכלים על תולדות האוסקר והקולנוע, קשה לומר שנפקדותו של אפלק כבמאי "ארגו" היא משהו שאמור להדיר שינה מעינינו.
6. עם זאת, יש גם מקום להסתכל על ההקשר של התחרות ולבדוק האם באמת נעשה עוול. לדוגמא, מאוד רציתי להכניס את התסריט של "מועדון ארוחת הבוקר", אבל המועמדים באותה שנה היו "העד" (שזכה), "בחזרה לעתיד", "ברזיל", "הגרסה הרשמית" ו"שושנת קהיר הסגולה". האם הייתי יכול להעיף משם מישהו לטובת ג'ון יוז? לא בטוח. הסרטים במצעד הם רק כאלו שבעיני יכלו להיכנס במקום אחרים.
7. וזה גם הזמן להזכיר שמדובר בדירוג אישי, דעה של אדם אחד, לכל מישהו אחר תהיה רשימה שונה וכל הג'אז הזה.

ההתעלמויות מדורגות מלמטה למעלה, בסקאלה שמתחילה ב"איזה חבל שזה לא היה מועמד" ועד ל"אלוהים אדירים איך דה פאק זה לא מועמד? אין להם עיניים?!", אם לנסח באופן קצת פחות רשמי.
ובהחלט מתנצל מראש על הכול.

ההתעלמויות הגדולות ביותר של האוסקר – חלק א'

100.
קטגוריה: עריכה – 1976
ההתעלמות: פול הירש – "קארי"

ידוע שהאקדמיה לא נותנת לסרטי האימה את הכבוד המגיע להם, וכחובב ידוע של הז'אנר אתם יכולים להיות בטוחים שכמה מהם יוזכרו בדירוג הזה. אנחנו פותחים את המצעד עם רגע מכונן בתולדות האימה והאוסקר – לא רק העיבוד הקולנועי הראשון לספר של סטיבן קינג, אלא גם אחד מסרטי האימה שבכל זאת שברו את תקרת הזכוכית וחובקו אצל האקדמיה.
באופן די מדהים, סרט האימה על המתבגרת הטלקינטית הדחויה קיבל שתי מועמדויות, לשחקנית הראשית (סיסי ספייסק) ולשחקנית המשנה (פייפר לורי). שתיהן הפסידו, כמובן, אבל אנחנו סופרים את ברכותינו כמו שנאמר. ועם זאת, אולי האלמנט הכי מדהים של הסרט נותר בחוץ, עבודת העריכה של פול הירש. אפילו בלי קשר לקליימקס המיתולוגי של הסרט עם השימוש במסך מפוצל ובניית מתח שעובדת גם בצפייה החמישית, הירש והבמאי בריאן דה פלמה מייצרים 98 דקות שמצליחות לתת דגש גם לאימה וגם לדרמה, בונים סרט מרתק שהולך ומצטבר עד לנקודת שיא שמעט סרטים הגיעו לגבהיה.
זאת מועמדות שלגמרי הייתה צריכה לקרות, אבל אל תדאגו להירש. שנה לאחר מכן הוא כבר יזכה באוסקר העריכה על סרט קטן בשם "מלחמת הכוכבים". לאוסקר הוא יחזור פעם נוספת כמועמד על "ריי" ב-2004.

99.
קטגוריה: שחקנית ראשית – 2011
ההתעלמות: אוליביה קולמן – "טירנוזאור"

שבע שנים לפני שתפסה לעצמה את אחת הזכיות המפתיעות ביותר בתולדות האוסקר (על "המועדפת"), הפלא האנושי מאנגליה אוליביה קולמן הרימה את תפקידה הקולנועי הטוב ביותר שלה, ואיכשהו מעניקי הפרסים לא שמו לב. זה די פסיכי כי קולמן, בתפקיד אישה שחיה בזוגיות מתעללת ומפתחת קשר עם השכן האלים שלה, פשוט מפרקת את הנשמה בסרט הזה, אבל אפילו בפרסי הקולנוע הבריטים שכחו ממנה. פאדי קונסידיין, השחקן המצוין ("בית הדרקון") שזו עבודת הבימוי הראשונה שלו, צבר לא מעט זכיות ומועמדויות, כלומר הסרט הזה כן היה על הרדאר, אבל קולמן נשארה בצד.
פרס השחקנית של 2011 נחשב לאחד המפוקפקים ביותר, עם מועמדות חסרת השראה למישל וויליאמס ב"השבוע שלי עם מרילין", הוויכוח האם ויולה דיויס היא ראשית או משנית ב"העזרה", וכמובן הזכייה הלא אהודה של מריל סטריפ בזכות "אשת הברזל". כל זאת בזמן שלא רק קולמן נותרה הרחק מאחור, אלא הופעות אדירות כמו טילדה סווינטון ב"חייבים לדבר על קווין" וקירסטן דאנסט של "מלנכוליה" (שזכתה בקאן) נפלו בדרך. יש שיגידו שהשתיים האחרונות הן הפשע האמיתי, אבל אני חושב שקולמן היא זו שהגיעה לה יותר מכולן.

98.
הקטגוריה: השיר המקורי – 1999
ההתעלמות: אר.אי.אם – "איש על הירח"

כנראה שלא נמצא פער גדול יותר בין איכותה של שנה קולנועית לבין הייצוג שלה באוסקר כמו מה שקרה ב-1999. למעשה, אני יכול לעשות רשימת 100 ההתעלמויות הגדולות ביותר של האוסקר רק מהשנה הזו. נאלצתי להיות מדוד יותר, אז הנה כניסתה הראשונה. אמנם יטענו כמה מכם שההתעלמות הגדולה מהביוגרפיה על חייו של הקומיקאי אנדי קאופמן היא זו של השחקן שמגלם אותו, ג'ים קארי, אבל בעיני זה דווקא שיר הנושא הנפלא ממנו, "The Great Beyond", שהיה צריך לייצג אותו. בטח לדחוק החוצה את השיר מ"מוזיקה מהלב" (עם כמה שזה נחמד שסרט של ווס קרייבן סוף סוף מועמד לאיזשהו אוסקר) או המועמדות האוטומטית של רנדי ניומן על "צעצוע של סיפור 2". שאר המועמדים, "טרזן" (הזוכה), "סאות' פארק: הסרט" ו"מגנוליה" הן יציאות משובחות.
תחשבו שיכולנו לחיות בעולם שבו פיטר באק, מייק מילס ומייקל סטייפ מועמדים לאוסקר. עושה נעים בכל הגוף תוך שנייה.

97.
קטגוריה: שחקן ראשי – 2014
ההתעלמות: רייף פיינס – "מלון גרנד בודפשט"

בפרק על "רשימת שינדלר" בפרויקט זוכי האוסקר, הקדשתי פסקה שלמה וזועמת על זה שרייף פיינס, אחד מגדולי השחקנים בכל הזמנים, היה מועמד רק לשני אוסקרים, שניהם אי שם בניינטיז. זו בעיה. המקרה של "מלון גרנד בודפשט" הוא אחד המחרפנים בהקשר שלו, כי סרטו של ווס אנדרסון היה הצלחה עצומה באוסקר עם עשר מועמדויות כולל סרט, בימוי ותסריט, וארבע זכיות (תלבושות, עיצוב אומנותי, איפור ומוזיקה). כל זה, ואי אפשר היה למצוא מקום לדבר הכי מדהים בו, ההופעה של פיינס כגוסטב, מנהל המלון שמסרב להכיר בזמן שחולף. בתוך כל הטריקים הוויזואליים של אנדרסון, פיינס מצליח להתבלט בדמות מרתקת ומרגשת, שגם מצחיקה מאוד. אין מעידה אחת שם. היה הרבה יותר הגיוני להעביר את סטיב קארל של "פוקס-קצ'ר" לקטגורית המשנה (ואולי אפילו לתת לו לזכות. בראשית לא היה לו סיכוי מול אדי רדמיין או מייקל קיטון), וככה לאפשר לפיינס לחזור לאוסקר לראשונה מזה עשרים שנה.
זה קטע מוזר. על אף שסרטיו של אנדרסון מקבלים תשומת לב מהאקדמיה, ענף השחקנים שלה לא מתרשם. אנדרסון מעולם לא הצליח להביא את אחד משחקניו למועמדות, למרות שחלק הגיעו אצלו לשיאיהם. אז הנה ספויילר להמשך: אנחנו נתקל בעוד התעלמות מרגיזה משחקן של אנדרסון בקרוב.

96.
קטגוריה: עריכה – 2014
ההתעלמות: ג'יימס הרברט ולורה ג'נינס – "קצה המחר"

חוזרים שוב לפרס העריכה, והפעם עם אחד המקרים המתסכלים ביותר של הקולנוע באלף החדש, הנפילה בין הכיסאות של אחד מסרטי האקשן-מד"ב הטובים של התקופה. משהו לא טוב קרה שם מההתחלה, כשהאולפן לא לגמרי ידע מה לעשות עם הסרט הזה, עדות לכך ראינו עם חילופי השמות, מ-"All You Need is Kill" כמו הספר עליו הוא מבוסס, דרך "Edge of Tomorrow" ו"Live Die Repeat" שצץ באיזשהו שלב.
הרבה מועמדויות הגיעו לסרט הנהדר הזה, מהבימוי של דאג ליימן, דרך הופעת המשנה של אמילי בלאנט, האפקטים והסאונד, אבל זו העריכה המורכבת של סרט העוסק בחזרה בזמן היא המפוארת מכולם. בטח מועמדות יותר מעניינת וראויה מ"משחק החיקוי" ("וויפלאש" היה הזוכה של אותה שנה).
נחמה קלה מההתעלמות של האקדמיה אפשר למצוא אצל המבקרים. האיגודים של לאס וגאס, סן דייגו, ובוסטון נתנו לו את פרס העריכה, אז לפחות זה.
הרברט וג'נינס עדיין מחכים למועמדותם הראשונה.

95.
קטגוריה: סרט – 1984
ההתעלמות: "היו זמנים באמריקה"

האמת היא שההתעלמות הכי מרתיחה בהקשר של אופרת הפשע מאת המאסטר סרג'יו לאונה היא בכלל לא באשמת האוסקר. אני מדבר כמובן על המוזיקה שהלחין אניו מוריקונה, בקלות אחת היפות שנכתבו אי פעם לסרט. העניין הוא שההפקה שכחה לרשום אותו, ולכן זה לא קרה. בירוקרטיה היא השטן. מוריקונה – שבהחלט יוזכר בהמשך המצעד בשלב גבוה יותר – צבר חמש מועמדויות בין 1978 ל-2000, עד שסוף סוף זכה עם "שמונת השנואים" ב-2015.
באופן כללי כל ההפקה של "היו זמנים באמריקה" הייתה סיוט, עם בעיות בעריכה, גרסאות שנעשו ללא אישור לאונה ומור"קים אחרים, ולכן יש תרוץ למה על אף מועמדויות לגלובוס הזהב (לבימוי ולמוזיקה) ותמיכה ממבקרי לוס אנג'לס (מועמדות לסרט ולבימוי, זכייה במוזיקה), האוסקר לא מצא לו מקום. אבל בדיעבד זו עדיין הזיה שההדר הקולנועי הזה קיבל אפס מועמדויות. אמנם יהיו כאלו שיעדיפו את הזוכה של אותה שנה, "אמדאוס", אבל "היו זמנים באמריקה" עוקף בקלות כל אחד מארבעת המתמודדים האחרים: "דמעות של שתיקה", "המסע להודו", "מקום בלב" ו"סיפורו של חייל". טראגי לא פחות הוא שזה היה הסיכוי האחרון של לאונה, שהלך לעולמו חמש שנים לאחר שסיים את היצירה המונומנטלית שלו, והוא ללא מועמדויות כלל. כתם עצום על האקדמיה.

94.
קטגוריה: שחקנית משנה – 2009
ההתעלמות: זואי סלדנה – "אוואטר"

כסרט שנשען כמעט באופן מוחלט על אפקטים, שובר הקופות של ג'יימס קמרון לא התיישן הכי טוב. הסרט עדיין עובד, בעיקר כי קמרון במאי אקשן גאון והסיפור מספיק בסיסי כדי להחזיק באופן מינימלי, אבל אחוז די משמעותי ממנו כבר לא נראה טוב ומרגיש ילדותי. עם זאת, יש דבר אחד שנותר עוצמתי ומרהיב בו עד היום, ויישאר ככה לנצח נצחים – ההופעה של זואי סלדנה כנייטירי, בת הנ'אווים הלוחמת והחכמה, שמשום מה מתאהבת באיזה דופוס אנושי שנשמע כמו סם וורת'ינגטון.
לסלדנה לא היה סיכוי באוסקר כי זו הופעת מושן-קפצ'ר, משהו שהאקדמיה מעולם לא הסכימה לאמץ לא משנה אילו הופעות מעולות נעשו בה (אנדי סרקיס כגולום או סיזר הם עוד הוכחה לזה שהאקדמיה לא קולטת דברים בזמן). זה עדיין לא הופך את זה לבסדר. סלדנה מוציאה את האנושיות מבעד לאפקטים, היא הלב של הסרט הזה, היא האנושי שבו, והיא תמיד תהיה סיבה טובה לחזור אליו. מוניק מ"פרשס" זכתה באותה שנה, ובעיני סלדנה עוקפת אותה.

93.
קטגוריה: עריכת סאונד – 2014
ההתעלמות: פול ביירוזהיימר, מארק בינדר, דיויד גרנט, מייקל ג'יימס מודינג, ניק שייפר וג'וליאן סלייט – "הסר חבר"

כן, אני יודע. זה בחיים לא היה קורה. בטח היו חמישים סרטים מועמדים בקטגורית עריכת הסאונד של 2014 לפני סרט אימה שמוצג כולו על מסך מחשב. מודה בזה, אבל במקביל לא מסוגל לעשות רשימת התעלמויות אוסקריות בלי להתייחס לאחת מעבודות הסאונד הכי לא מובנות מאליהן, וכתוצאה הכי מרשימות, שאני זוכר בקולנוע. ולא אכפת לי שזה סרט על רוח רפאים שרודפת אנשים בצ'אט.
כתבתי על זה בעבר, אבל אף פעם לא נמאס לי. על פניו, עולם הסאונד של "הסר חבר" הוא כל מה שהורס לנו את היומיום: שיבושים במיקרופונים, צלילי הודעות, התראות מהמחשב על תקלות, באמת כל מה שרע. לחשוב שסרט שלם אמור להישען על זה, ועוד לייצר עניין, מתח וחרדה, זו סכנה גדולה. ואיכשהו צוות הסאונד של "הסר חבר" עשה את זה מדהים, מוכיח שהכול אפשרי אם יש לך מספיק כישרון ותבונה. איזה פיגוז של עבודה הם נתנו שם. אני לא רוצה לזלזל באף אחד מהמועמדים של אותה שנה, במיוחד כשהזוכה הוא "צלף אמריקאי", אבל יכולנו לפנות לפחות את "לא נשבר" לטובת עבודה כל כך חדשנית ומטורפת.

92.
הקטגוריה: שחקן משנה – 2017
ההתעלמות: פטריק סטוארט – "לוגאן – וולברין"

סרט האקס-מן, שעשה רעש בעיקר כי לראשונה בתולדות המותג בחר בסיווג R ולכן יכל להראות דם וציצים כאוות נפשו, ייזכר כזה שהתחיל לסדוק את חומת הסנוביזם של האקדמיה. שנה לפני הבום של "הפנתר השחור", הסרט הזה הצליח להשיג מועמדות מפתיעה לפרס התסריט המעובד. הישג עצום לסרט גיבורי על. בכוכבית אכתוב שזו הייתה שנה חלשה מאוד לקטגוריה הזו (ומי שהיה אמור לזכות, "סטלין מת!", בכלל לא היה מועמד), אבל עדיין מדובר בקפיצה. עם זאת, כפי ששמתם לב, בעיני הגיעה לו מועמדות אחרת.
בשיא הכנות, אני לא מעריץ גדול של הסרט הזה. לא התרגשתי יותר מדי במהלכו ואני לא מהרהר בו יותר מדי ביומיום, ובכל זאת אעמד על הרגליים האחוריות לטובת סטוארט, בעיני הופעת המשנה הטובה ביותר של השנה הזו, כפרופסור אקס המזדקן שמתחיל לאבד שליטה על כוחותיו. בטח יותר מהתפקיד הלא אחיד של הזוכה סם רוקוול ("שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"). גם סיבה למה ווילם דפו נמצא בחמישייה על כאב הראש המכונה "פרויקט פלורידה" לא מצאתי תשובה מניחה את הדעת.
מעבר לזה שסטוארט הוא אחד השחקנים הדגולים, בן אדם אהוב וחביב לכל הדעות שמעולם (!) לא היה מועמד לאוסקר, ושהחזיק על עצמו בגאון במשך שני עשורים את אחת מדמויות הקומיקס החשובות והמורכבות ביותר, גם אם מפשיטים את כל אלו, ההופעה שלו ב"לוגאן" היא אחת המעולות. אם הסרט היה יוצר היום הוא היה מועמד בוודאות.

91.
הקטגוריה: בימוי – 2003
ההתעלמות: גאס ואן סאנט – "אלפנט"

כמובן שיש אנשים שחוו את זוכה דקל הזהב כעינוי קולנועי מתמשך, לכן לשבץ אותו במאה ההתעלמויות הגדולות של האוסקר לפני רבים וטובים אחרים זו בחירה קצת שנויה במחלוקת. מצד שני, זו גם המורשת של הסרט. משהו בין גאונות להטרלה. ואן סאנט נגע בעצב החשוף של ארה"ב בכל מה שקשור בהתקפות הירי בבתי הספר, ואולי טיפל בזה באופן הכי מטלטל ואנושי שאפשר (עם כמובן כמה הסתייגויות פה ושם).
האמת היא שבדיעבד אני מעט מופתע מההשמטה הזו, כי ענף הבמאים של האקדמיה הוא דווקא אחד המעזים והטובים של האוסקר (הם העניקו את המועמדות היחידה ל"קטיפה כחולה", "תמונות קצרות", "מלהולנד דרייב", "הפיתוי האחרון של ישו" ובערך כל שנה מפתיעים עם בחירה מקורית). הסגנון הכל כך ספציפי של ואן סאנט והשימוש במצלמה של האריס סוויידס עליו השלום הוא משהו אחר, ייחודי ומסוגנן, כזה שלעיתים קרובות תופס את תשומת לבם של הבמאים המצביעים.
ב-2003 הייתה לו תחרות קשה מול "שיבת המלך", "עיר האלוהים" (היציאה המפתיעה של אותה שנה), "אדון ומפקד", "אבודים בטוקיו" ו"מיסטיק ריבר" (החלש מכולם, בעיני), אבל עדיין חבל שזה לא קרה. מה שאירוני הוא שוואן סאנט היה בכל זאת מועמד פעמיים, דווקא על העבודות הכי שגרתיות שלו (אך נהדרות בפני עצמן), "סיפורו של וויל האנטינג" ו"מילק".

90.
הקטגוריה: שחקן משנה – 2018
ההתעלמות: רפאל קאסל – "בליינדספוטינג"

האגרופים שלי אשכרה מתהדקים בכל פעם שאני נזכר בחוסר היחס המרתיח של עונת הפרסים ל"בליינדספוטינג". הדרמה העוצמתית והמסוגננת שביים קרלוס לופז אסטרדה על פי התסריט של שני השחקנים הראשיים בו דויד דיגס ורפאל קאסל הייתה צריכה להעניק לשלושתם מקום של כבוד, אבל איכשהו שום דבר מזה לא תפס. ולא רק באוסקר. "בליינדספוטינג", יציאה פסיכית שאי אפשר לשכוח, נזנחה כמעט לחלוטין והוזכרה רק בפרס השחקן הראשי של הספיריטס, בפרס בימוי הבכורה של איגוד הבמאים, ונוכחות נאה אצל המבקרים של אוסטין וסיאטל.
זו משימה בלתי אפשרית, אבל אם הייתי צריך לבחור רק מועמדות אחת לסרט הזה, הייתי בוחר בקאסל, המגלם את מיילס, החבר הלא יציב של גיבור הסרט קולין, בהופעתו הקולנועית הראשונה. זו הסתערות על המסך שאפשר בקלות להשוות לרוברט דה נירו ב"רחובות זועמים" או בן פוסטר ב"3:10 ליומה". פרצוף לא מוכר שנכנס לפריים ומעלה את הכול באש. דויד דיגס שלצידו גם יכל להיות הזוכה של אותה שנה, אבל קאסל זה פיצוץ אטומי שהיה אמור למחוק את התחרות. זה עוד יותר סיוט כשנזכרים שבאותה שנה את פרס שחקן המשנה לקח מאהרשלה עלי, שבהחלט היה מעולה ב"הספר הירוק", אבל א) היה שחקן ראשי, ב) כבר היה לו אוסקר על "אור ירח" ו-ג) זה סרט נורא. קאסל יכל לעמוד באותה שורה עם אדם דרייבר ("שחור על לבן") וריצ'רד אי. גרנט ("האם אי פעם תסלחי לי?"), מזיז בעדינות את סם אליוט ("כוכב נולד") ומעיף קיבינימט את סם רוקוול ("סגן הנשיא").

89.
הקטגוריה: תסריט מקורי – 2005
ההתעלמות: שיין בלאק – "קיס קיס בנג בנג"

שיין בלאק הוא התסריטאי ההוליוודי שהיה הכי קרוב למעמד של רוק סטאר בתחום שלו. הוא קיבל את הצ'קים הכי גדולים במעבר לניינטיז, המציא ושכלל ז'אנרים בפעולה וקומדיה ("נשק קטלני", "אחרון גיבורי הפעולה"), ואפילו עשה גיחה מצוינת ליקום המשותף של מארוול ("איירון מן 3"). כל התארים והשמחה הזו הצטברו לסכום מדויק של אפס מועמדויות לאוסקר. די מדהים. בלאק הוא גם אחד הנערצים עלי. אפילו נהניתי מהפרויקט האחרון שלו, רימייק ל"הטורף" שנחשב לאחד הפאדיחות הגדולות של הקולנוע בן זמננו.
ב-2005 שיין התגלה גם כבמאי מצוין עם עבודת הביכורים שלו, "קיס קיס בנג בנג", קומדיית נואר מבריקה עם הופעות מחץ של רוברט דאוני ג'וניור, ואל קילמר (שעבודתו פה גם הצדיקה מועמדות) ומישל מונהאן. בכוכבית אסגיר שיש קצת מידע מבלבל לגבי התסריט, כי מצד אחד יש קרדיט כ"מבוסס באופן חלקי" על ספר של ברט האלידיי, מצד שני הוא נחשב לתסריט מקורי. אני לא יודע מה חוקי האקדמיה היו אומרים על זה, אבל מצד שני, אנחנו מדברים על הסרט הזה עכשיו בגלל שהם לא הכירו בו אז בעיה שלהם, לא שלנו.
מקורי או מעובד, "קיס קיס בנג בנג" הוא אחד התסריטים המבריקים של תחילת האלף, מהסוג שאוהב את הז'אנר בו הוא מתנהל אבל גם מודע אליו וחותר תחתו. סיפור בלשי שמוביל שני גברים אל עולם אפל, וככל שהסכנה מתהדקת מתחילות להישאל שאלות לא פשוטות על אופי החקירה והאובססיביות של הגיבורים.
מבחינתי 2005 היא שנת אוסקר מקוללת, עם בחירות זוועה לאורכה ולרוחבה של רשימת המועמדים והזוכים, אז שיין בלאק יכל להיות מועמד בקלות בכל אחת מקטגוריות הכתיבה ולהביס גם את "התרסקות" וגם את "הר ברוקבק".

88.
הקטגוריה: עריכה – 1971
ההתעלמות: קארל פינג'יטרו – "הארי המזוהם"

פעם שלישית ואחרונה בחלק הזה עם פספוס אוסקרי בתחום העריכה (יהיו עוד בחלקים מתקדמים יותר של המצעד), לסרט מופת שגם לו אפס מועמדויות כי העולם שלנו הזיה. מדובר במותחן האקשן המושלם של דון סיגל, בכיכובו של קלינט איסטווד כהארי קלהאן, השוטר מסן פרנסיסקו שדולק אחר צלף סדרתי בתסריט המבוסס על אירועי רוצח זודיאק, שעובדו מספר פעמים לקולנוע.
אני, כפי שבוודאי חוש העכביש שלכם כבר הצליח לזהות, חושב שמדובר באחד הסרטים הטובים שנעשו ולכן זורם על מועמדות בכל קטגוריה, כולל שחקן ראשי לאיסטווד ושחקן משנה לאנדרו רובינסון המצמרר, אבל האמת היא ש-1971 הייתה קשוחה בגלל שכללה המון סרטים טובים. אבל אנחנו פה כדי לדבר על ההתעלמות מעבודתו של פינג'יטרו, שהתחיל כעורך טלוויזיה בסוף הפיפטיז ועבר לקולנוע בחסות איסטווד, שהזמין אותו לערוך את סרטו הראשון "מיסטי". ב"הארי המזוהם" פינג'יטרו התמודד עם מרדפים מצמיתים, רגעי חרדה אמיתיים, אקשן והמון לוקיישנים, לבניית 102 דקות של קולנוע אפקטיבי וסוחף.
אמנם לא ראיתי את כל מועמדי העריכה של 1971 אז לא בטוח אם יהיה הוגן מבחינתי לנפות מישהו. מצד שני, הקטגוריה באותה שנה הייתה מורכבת מ"הקשר הצרפתי" (שזכה) ו"תפוז מכני" שבהם כמובן לא נגע, אבל גם מ"כתם אנדרומדה", "קוץ'" ו"קיץ 42", שאני חש ש"הארי המזוהם" יכל להשתחל במקומם.

87.
הקטגוריה: מוזיקה – 2011
ההתעלמות: קליף מרטינז – "דרייב"

קליף מרטינז הוא אחד המלחינים הטובים של הקולנוע בדור הזה, ועדיין ענף המוזיקאים של האקדמיה לא הכיר בו. "כלבי מלחמה", "דוגמניות ושדים", "רק אלוהים סולח", "ספרינג ברייקרס", "התפשטות" ו"סולאריס" הם רק חלק מהסרטים להם הלחין פסקול מדהים, וכמובן שאף אחד מהם אפילו לא התקרב לאוסקר בשום קטגוריה. מביניהם, זה של "דרייב" הוא אולי האיקוני ביותר, ומה שבכלל משונה הוא שסרטו של ניקולס וינדינג רפן כן הצליח להיכנס בשערי האוסקר, בקטגורית עריכת הסאונד. כלומר, האקדמיה כן הכירה בו (אם כי התעלמה גם מאלברט ברוקס, שרבים הימרו עליו כשחקן משנה), אבל עד גבול מסוים.
המוזיקה שהלחין מרטינז הפכה להיות אחת המושמעות של אותו עשור, וגם השפיעה על סרטים רבים לאחר מכן. לרמה שזה כבר היה מוגזם והמאיס אותה. האוסקר לא מצא לנכון לציין את זה לטובה, אם גם הפעם אסייג ואומר שזו הייתה קטגוריה צפופה מאוד ב-2011 עם "הארטיסט" (שזכה), "הוגו" ו"החפרפרת". עם זאת, האם באמת היינו צריכים שתי מועמדויות לג'ון וויליאמס, גם על "הרפתקאות טינטין" וגם "סוס מלחמה"? אני חושב שלא.

86.
הקטגוריה: תסריט מקורי – 1975
ההתעלמות: גרהאם צ'פמן, ג'ון קליז, אריק איידל, טרי גיליאם, טרי ג'ונס ומייקל פאלין – "מונטי פייטון והגביע הקדוש"

נניח רגע לשאלה כיצד האקדמיה הייתה מתייחסת תקנונית לתסריט הזה, האם הוא מקורי או מעובד, אבל מלכתחילה זה שאף אחד מסרטי חבורת הגאונים הבריטית לא קיבל אהבה מהתסריטאים של האקדמיה הוא גירוד ראש די רציני. למעשה, וזה באמת נורא, הסכום המצטבר של מועמדויות האוסקר לכל ששת החברים יחד הוא שתיים בלבד: ג'ון קליז על התסריט של "דג ושמו וונדה" וטרי גיליאם על התסריט של "ברזיל".
אפילו בשדה הקטל של 1975, אחד האוסקרים הטובים ביותר בכל הזמנים, הגיע ל"הגביע הקדוש" להתמקם בפרס התסריט המקורי, כנראה במקום "שמפו" (לא ראיתי את "אהבה ממבט ראשון" של קלוד ללוש, אבל מאמין שגם במקומו).
יש שיגידו של"בריאן כוכב עליון" הגיע יותר מ"הגביע הקדוש" (ואולי בכלל זו ההתעלמות מהשיר "the bright side of life" שצריכה להיות במצעד), אבל מבחינתי זה האחרון הוא פסגת העבודה שלהם. למרות ששוב, לא הייתי מתנגד גם להחלפה, ובכלל אין סיבה לבחור. זה תופס גם ל"טעם החיים". האקדמיה לא התמודדה היטב עם מעיין הקומדיה הבלתי נגמר הזה, שקשה לדמיין את ההומור העכשווי בלעדיו, והבדיחה היא על חשבונה.

85.
הקטגוריה: שחקן משנה – 2016
ההתעלמות: ג'ון גודמן – "דרך קלוברפילד 10"

כמו עם מרטינז, גם אפס המועמדויות של ג'ון גודמן, אחד השחקנים הגדולים שלנו, הוא סיפור מחרפן. האיש הזה כבר היה אמור להיות עם ארון פרסים בסכנת קריסה בזכות הופעותיו בטלוויזיה ובקולנוע, אבל בינתיים כל מה שיש לאוצר הלאומי הזה הוא אמי אחד, ואפילו לא כשחקן ראשי ב"רוזאן", אלא כפאקינג שחקן אורח ב"סטודיו 60". חוצפה שאין כדוגמתה.
בין "ארגו", "ברטון פינק", "ביג ליבובסקי", "לגעת במוות" ואפילו עבודותיו הקוליות (בחולם ובשורוק) ב"הקיסר נפל על הראש" ו"מפלצות בע"מ", כנראה שמותחן האימה הנהדר של דן טרכטנברג הוא הסרט הכי פחות אוסקרי שהצדיק מועמדות בשבילו, אבל הוא כל כך טוב בסרט הזה – כל כך כל כך טוב – שלשם מופנה התסכול שלי. גודמן מגלם את הווארד, החוואי המשונה שכביכול מציל את מישל מפלישת חייזרים אבל בעצם הופך להיות השובה שלה, וקשה לתאר את המיומנות שלו בתזוזות המחט שהוא מייצר מחיבה לאימה. זה עוד יותר מעצבן כשמסתכלים על המועמדים של 2016, שכללו את הזוכה מאהרשלה עלי מ"אור ירח", ג'ף ברידג'ס עם "באש ובמים", מייקל שאנון של "יצורים ליליים" ודב פאטל ב"סארו – הדרך הביתה". ארבעתם אחלה, אבל לא מדגדגים את היכולות של גודמן בסרט האימה. את לוקס הדג'ס ("מנצ'סטר ליד הים") הייתי משאיר, ואף נותן לו אוסקר כנראה.

84.
קטגוריה: עיצוב תלבושות – 1972
ההתעלמות: שרלוט פלמינג – "קברט"

ברור לי שזה מוזר לשבץ סרט שזכה בשמונה אוסקרים מתוך עשר מועמדויות ברשימת ההתעלמויות, אבל זה משהו שאני פשוט לא מצליח להבין. וניסיתי. אלוהים עדי שניסיתי.
כל המועמדויות של "קברט" מוצדקות שבמוצדקות. מדובר בסרט שהוא לא רק חשוב ומשפיע, אלא כזה שעדיין אפקטיבי ובאופן כללי אחד הטובים שנעשו אי פעם. משמח מאוד שהאקדמיה, שנוטה לשמרנות, חיבקה בכזו התלהבות מחזמר אפל עם מוטיבים קווירים ועוד בשנה כל כך צפופה ב-1972. אני לא מתלונן על כלום. אני פשוט תוהה איך אחד האלמנטים האיקוניים ביותר בו, התלבושות המדהימות שעיצבה פלמינג, נשארו בחוץ. מה עבר בראש שלהם? האם כולם חשבו שהיא מועמדת בטוחה ולכן הצביעו לאחר? האם בגלל שפלמינג היא אושיה חוץ-הוליוודית (גרמניה, ספציפית) היא לא הייתה שם מוכר מספיק? השאלות רבות. מה שאני כן יודע הוא שב"קברט" יש כמה מהתלבושות הכי מדהימות לסרט אי פעם, אבל לאוסקר היה יותר חשוב לתת מועמדות ל"הרפתקה בפוסידון". לא הבנתי.
שאר המועמדים היו "מסעותי עם דודתי" (שזכה), "הסנדק", "ליידי שרה בלוז" ו"ווינסטון הצעיר" שאף אחד לא ראה אף פעם.

83.
הקטגוריה: שחקן ראשי – 2001
ההתעלמות: ג'ין הקמן – "משפחת טננבאום"

הבטחתי לכם עוד שחקן של ווס אנדרסון במצעד, והנה הוא הגיע. האמת היא שהתחבטתי רבות בין ההתעלמות של הקמן בראשי או אנג'ליקה יוסטון במשנה, ובסוף הכרעתי לטובתו בעיקר בגלל התחרות.
אנג'ליקה יוסטון, אישה שאני אוהב בקטע שאיננו פרופורציונלי, אמנם זכתה באוסקר ("הכבוד של פריצי") והייתה מועמדת פעמיים נוספות ("הנוכלים", "שונאים – סיפור אהבה"), אבל רשימת ההתעלמויות ממנה מעפילה על כך. בעולם מושלם יוסטון מועמדת גם על "המתים", "משפחת אדאמס", "50/50", "שומר הדרך", "באפלו 66", "רציחות במנהטן", "פשעים ועבירות קלות" וכמובן "משפחת טננבאום". עם זאת, קטגורית שחקנית המשנה של 2001 הייתה כל כך צפופה, שאני לא בטוח את מי הייתי מחליף בשבילה. בין קייט ווינסלט ("אייריס וג'ון"), ג'ניפר קונלי (שזכתה על "נפלאות התבונה"), מריסה טומי ("בחדר המיטות"), הלן מירן ("פארק גוספורד") ומגי סמית' מאותו הסרט, זה משימה בלתי אפשרית.
את ג'ין הקמן, שחקן שהוא אגדה, פה בתפקידו הקולנועי הגדול האחרון לפני פרישה, הרבה יותר קל לשבץ במקום ראסל קרואו ("נפלאות התבונה") או שון פן ("קוראים לי סם").
ב-2001 הקמן היה כבר אחרי שלוש מועמדויות ושתי זכיות ("הקשר הצרפתי" ו"בלתי נסלח"), אז את שלו הוא קיבל, אבל כרויאל טננבאום, הפטריארך המזניח של "משפחת טננבאום", זו כנראה ההופעה הקומית הטובה ביותר שלו. וגם, בהתחשב במתנות שהאיש הזה נתן לנו עשורים רבים, הוא לגמרי יכול להיות חתן שלושה אוסקרים כמו בן הדור שלו ג'ק ניקולסון. הייתי נותן לו את האוסקר אפילו לפני דנזל וושינגטון ב"יום אימונים מסוכן".

82.
הקטגוריה: תסריט מעובד – 2004
ההתעלמות: טינה פיי – "ילדות רעות"

יש קייס להאמין שאם סרטו של מארק ווטרס היה יוצא כיום, עונת הפרסים הייתה מתייחסת אליו הרבה יותר טוב, בזכות הפיכתה של התסריטאית טינה פיי לאחת ממלכות הקומדיה של האלף החדש. בעולם שאחרי "30 רוק" היו פורשים לה שטיחים אדומים. לפני 2004 היא לא הייתה מוכרת במיוחד, וכנראה שהאקדמיה לא מצאה לנכון לצפות ב"איזו קומדיית תיכון על בנות" שיצאה באפריל. רק איגוד התסריטאים שם לב ש"נערות רעות" הוא הברקה מוחלטת ונתן לו את המועמדות המרכזית היחידה שלו בעונה. הוא כמובן הפסיד ל"דרכים צדדיות".
כל שנה שעוברת רק מחריפה את ההתעלמות הזו מהתסריט הדי מושלם של טינה פיי, שבעצם נחשב מעובד רק בגלל חוקי האקדמיה. נכון שטכנית הוא מבוסס על ספר של רוזלינד ווייסמן, אבל מדובר בנון-פיקשן, הדרכה להורים על ההיררכיה של בנות בבית ספר. את הסיפור על קיידי שמגיעה לתיכון אמריקאי אחרי שחיה את כל ילדותה באפריקה עם הוריה החוקרים, והפיכתה מילדה משונה למלכת הכיתה תוך כדי שהיא רומסת את מלכת הפלסטיקיות רג'ינה ג'ורג', המציאה פיי.
"ילדות רעות" הוא אחת הקומדיות הכי שנונות ומצחיקות שנעשו, הוא מחזיק אלף צפיות, ולא בכדי הפך לקאלט ואפילו למחזמר מצליח (אפילו היה לו סרט המשך, הידעתם?). הוא גם נתן לנו את המתנות רייצ'ל מקאדמס וליזי קפלן, ויותר ציטוטים ממה שמותר לסרט אחד. כך שבזמן שהמועמדויות על תסריט מעובד של "דרכים צדדיות" (הזוכה), "דרום אמריקה באופנוע", "מיליון דולר בייבי" ו"לפני השקיעה" מוצדקות לגמרי, באמת שלא היינו צריכים שם את "למצוא את ארץ לעולם לא". טינה פיי נשדדה.

81.
הקטגוריה: סאונד – 1981
ההתעלמות: דן סייבל, ג'יימס מ. טננבאום – "התפוצצות"

בריאן דה פלמה מצטרף לווס אנדרסון כבמאי שכבר בשלב הזה הכניס שני סרטים למצעד ההתעלמויות. את החלק הזה פתחנו עם העריכה של "קארי", וכעת אנחנו אצל המחווה שלו ל"יצרים" של אנטוניוני, שם החליף את אובססיית הגיבור המנסה לפתור רצח מצילום סטילס להקלטת סאונד.
ההשמטה הזו באמת מאוד מפתיעה כי "התפוצצות" הוא סרט שכולו חוגג את חשיבות הסאונד בקולנוע, ובמסגרת העלילתית הזו השתמש דה פלמה, יחד עם צוות האשפים שלו, באפקט והנוכחות של הקול לצד התמונה. מעניין מדוע ענף המקליטים והמעצבים של האקדמיה התעלם מהסרט הזה, במיוחד כשהוא מצא לנכון לתת מועמדות בקטגורית הסאונד ל"האגם המוזהב" מסיבות שאיש לא מצליח להבין.

80.
הקטגוריה: עיצוב אומנותי – 1984
ההתעלמות: יוהאן קוט, הרברט סטראבל, גוטס וויידנר ורולף זהטבאוור – "הסיפור שאינו נגמר"

באופן כללי אפס המועמדויות של אחד מסרטי הפנטזיה הגדולים של כל הזמנים הוא קטסטרופה. האפקטים, האיפור, השיר המעולה של לימאהל, התסריט המעובד, כל אלו היו יכולים בלי בעיה לכבד את הטקס ה-57. למעשה, הנפקדות המוחלטת שלו מעונת הפרסים כולה היא משונה. מביניהם, דווקא זה של העיצוב האומנותי הוא המעציב אותי ביותר. אני לא לגמרי בטוח כמה התיישנו טוב הסטים של הסרט (אני מסרב לצפות בו שוב כאדם בוגר בגלל הסצנה שמונצחת בתמונה פה למטה), אבל בזיכרוני הם חלק בלתי נפרד מהקסם המדהים שלו, ממש כמו עיצוב היצורים.
כמובן שלא היה פייט ל"אמדאוס" בקטגוריה העיצוב של 1984, אבל סרטו של וולפגנג פטרסון היה צריך לקבל איזו עצם מענף המעצבים של האקדמיה, כנראה לפני "המסע להודו", כבודו במקומו מונח כנראה איפשהו.

79.
הקטגוריה: מוזיקה מקורית – 1989
ההתעלמות: דני אלפמן – "באטמן"

למרבה השמחה, "באטמן", סרט שבהחלט אין צורך להציג, הוא זוכה אוסקר. זה קרה בזכות מועמדותו היחידה, זו של העיצוב האומנותי של אנטון פרוסט. האמת היא שהזכייה הזו היא אחת היציאות הטובות ביותר בתולדות האוסקר, ובטח הכל חוץ ממובנת מאליה. למרבה הצער היא מביאה איתה גם משב טראגי – פרוסט שלח יד בנפשו שנתיים לאחר מכן.
"באטמן" של טים ברטון היה צריך להיות בכל מקום בלוח המועמדויות. מהסרט, לבימוי, לג'ק ניקולסון, לסאונד, לאפקטים, באמת שהכל. מתוכם, האיקוני ביותר, הוא בעיני המוזיקה של דני אלפמן. שזה גם קטע מוזר. השד הזה הלחין דברים נפלאים מאז אמצע שנות השמונים, אבל האוסקר הכיר בו רק ב-1997 כשנתן לו מועמדות כפולה על הלחנת "סיפורו של וויל האנטינג" ו"גברים בשחור", בזכות החלוקה שהייתה אז לשתי קטגוריות מוזיקה – דרמה או קומדיה. מאז היה מועמד פעמיים בלבד, על "סיפורי דגים" ו"מילק".
קטגורית המוזיקה של 1989 הייתה צפופה למדי, וקשה לערער על הניצחון של "בת הים הקטנה", אבל ממש כמו עם ההתעלמות מ"דרייב" ב-2011 עליה כתבתי ממש לפני רגע, גם הפעם לא היו חייבים שתי מועמדויות לג'ון וויליאמס, על "נולד בארבעה ביולי" ו"מסע הצלב האחרון". הוא היה מסתדר גם עם אחת.

78.
הקטגוריה: שחקן ראשי – 2000
ההתעלמות: מייקל דאגלס – "נערי פלא"

זה עוד סיפור אוסקר משונה למדי. הרי האקדמיה חיבבה מאוד את הדרמה הקומית של קרטיס הנסון על פי הספר של מייקל שבון. אמנם הוא לא הגיע לפרס הסרט, אבל התמקם יפה בפרס התסריט המעובד, הפתיע בפרס העריכה, וכמובן זכה בפרס השיר שכתב בוב דילן. ועדיין, על אף כל אלו, דווקא הבסיס היציב של הסרט, הופעתו של מייקל דאגלס כסופר מזדקן שנאבק בספר הבא שלו וגורר למערבולת הרגשית שלו את כל מי שמסביבו, נשארה בחוץ.
יכול להיות שהסיבה לכך הייתה שבאותה שנה דאגלס (שלו היו כבר שני אוסקרים, על הפקת "קן הקוקייה" והופעתו ב"וול סטריט". זו גם הייתה מועמדותו האחרונה נכון לעכשיו) גם רץ כשחקן ראשי על "טראפיק" הפופולרי יותר, וזה פיצל את הקולות. כך או כך, כנראה שהאקדמיה הבינה בזמן אמת שהיא דפקה פאשלה, וביקשה ממנו להגיש את פרס הסרט הטוב ביותר בסוף הטקס. הוא נאלץ לתת את הפרס ליריב הגדול ביותר של "טראפיק" – "גלדיאטור".
בשיא הכנות, אם דאגלס בכל זאת היה מועמד כנראה שעדיין הייתי מצביע לחאוויר בארדם ב"לפני שהלילה יורד", וגם המועמדות של אד האריס ב"פולוק" די יציבה. על טום הנקס ("להתחיל מחדש") וג'פרי ראש ("עט הסקנדל") הייתי מוותר. ובכלל, הייתי נותן לראסל קרואו את האוסקר שנה לפני כן, על "המקור".

77.
הקטגוריה: הסרט הבינלאומי – 1997
ההתעלמות: יפן – "הנסיכה מונונוקי"

בשנת 1997 עוד לא יוסדה קטגורית סרט האנימציה באורך מלא, ולכן האנימטור האגדי האיאו מיאזאקי טרם ראה תהילת אוסקר (לא שהוא היה צריך את זה, כן?). זה יקרה רק ב-2002 עם "המסע המופלא". עם זאת, מולדתו התייחסה אליו בכבוד הראוי ושלחה אותו כנציגה לאוסקר עם "הנסיכה מונונוקי", שיש לא מעט קולות הטוענים שזהו סרטו הטוב ביותר. או לפחות בטופ שלוש. אני חלק מהם.
סרטי אנימציה בדרך כלל לא מתחבבים על מצביעי הסרט הבינלאומי (אז עוד נקרא "הסרט הטוב ביותר בשפה זרה"), וכך סרט הפנטזיה המפואר מיפן לא הצליח להתקבל לחמישייה, למרות שחד משמעית הגיע לו. אלו היו שנים קשות לקטגוריה הזו, עם בחירות חלשות למדי, ובזמן שאני חושב שהזוכה של 1997 – "שאלה של אופי" ההולנדי – הוא אחד הטובים ביותר של אותה השנה, ארבעת הסרטים האחרים נעלמו הרחק הרחק בתודעה. אלו היו "מעבר לשתיקה" של גרמניה, "ארבעה ימים בפסטמבר" של ברזיל, "סודות מהלב" של ספרד ו"הגנב" של רוסיה. איפה הם ואיפה "הנסיכה מונונוקי"?

76.
הקטגוריה: תסריט מקורי – 1975
ההתעלמות: וודי אלן – "אהבה ומלחמה"

אני אעשה את זה קצר גם כי אנחנו בסוף החלק הזה ואתם בטוח מותשים פצצות, גם כי לפני שנייה דיברנו על הקטגוריה הספציפית הזו בשנה הספציפית הזו (עם "הגביע הקדוש"), וגם כי אף אחד לא רוצה לשמוע יותר מדי על וודי אלן.
אז בהחלט אין שום צורך לצ'פר את האיש, או להוסיף לו עוד מועמדות תסריט שתצטרף לשאר 16 האחרות (הוא שיאן מועמדויות הכתיבה, מתוכן זכה ארבע פעמים), אבל "אהבה ומלחמה" הוא בעיני אחד הגדולים שלו, ואם נרצה או לא – זה רף די גבוה. הפארודיה של אלן על ספרות רוסית, קולנוע שוודי והאנושות באופן כללי היא קומדיה קורעת מצחוק, חכמה מאוד, ומחזיקה אין ספור צפיות. זה גם הסרט שכנראה הכין את הקרקע לניצחון של וודי אלן ודיאן קיטון שנתיים לאחר מכן עם "הרומן שלי עם אנני". סרט, שתאמינו או לא, יופיע בהמשך המצעד. עוד נגיע לשם.

וכאן מסתיים הספתח למצעד 100 ההתעלמויות הגדולות של האוסקר. רבע מאחורינו, 75 נוספים בדרך. מציע לכם לישון קצת, לשתות משהו קר, ולאגור כוחות לחלק הבא. יהיה קשוח.