• פרסי אופיר 2022: החמישיות של סריטה חוזרות
  • אונס ונקמה בקולנוע – פרק 13
  • סרטים חדשים: ״אין מצב״ של ג׳ורדן פיל בקולנוע
  • משמרת יום
  • ״פשעי העתיד״, סקירה לסרטו של דייויד קרוננברג
  • ״מזל״, סקירת אפל פלוס לסרט בהפקת ג׳ון לאסטר
  • על הקולנוע של אידה לופינו, לרגל המחווה בסינמטקים
  • פרסי אופיר 2022: כל המועמדים
  • פרסי אופיר 2022: על ייצוג להטב
  • מתכון לחיים
  • ״כפולה״/״התקפה עצמית״, סקירה
  • ״רכבת הקליע״, סקירה
  • Marcel the Shell with Shoes On :מחכים לתרגום

פרסי אופיר 2022: כל הסרטים המתחרים

2 ביולי 2022 מאת אורון שמיר

פרסי אופיר וסריטה זה משהו שהולך יחד ממש מהימים הראשונים של הבלוג אי אז בסתיו של 2010. חלקנו הפכנו לחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע כדי שנוכל להצביע, חלקנו נשארנו כאלה בשביל לצפות בסרטים, ואחדים מאיתנו קצת נשברו בדרך. ברמה שהסיקור השנתי הקודם שלנו כלל בעיקר את עופר שלא מוותר לעולם, עם קצת עזרה ממני. מה לא אמרו לנו ועלינו לאורך העשור וקצת שבו אנחנו כותבים כאן על הפרס היחיד של הקולנוע הישראלי לעצמו, מה לא ענינו בחזרה או שמרנו בבטן. אבל האמת היא שהאופירים הם לא שלנו, הם של תעשיית הקולנוע הישראלית שכבר שנתיים מצויה בלימבו, כמו עולם התרבות המקומי בכלל. ואם פרסי אופיר לא רק חוזרים השנה למתכונת מלאה ואל הקרנות האקדמיה שמתחילות מחר, איך אני יכול לסרב לפתיחת העונה גם כאן בסריטה. כמו בימים הטובים, או קצת אחרת.

חודש יולי יהיה חודש האופירים בסינמטק תל-אביב, באתר ה-VOD המאובטח והמבורך של האקדמיה, ובכל מקום בו יחליטו מפיקי הסרטים המשתתפים לקיים הקרנה. בתחילת אוגוסט יתקיימו הצבעות סבב א׳ ואז יהיו לנו מועמדים, שיוקרנו שנית לפני הצבעות הזוכים, ויוכרזו בטקס פרסי אופיר ה-33 מתישהו בשבוע השלישי של ספטמבר. רגע של סמנטיקה – באתר האקדמיה קוראים לסרטים המרכיבים את הרשימה כרגע ״מתחרים״ ובשלב הבא ״המועמדים הסופיים״. אני מאוד שמח על ההקפדה הזו, לאחר שבשנה שעברה סרטים שרק נרשמו כבר היו ״המועמדים״ ולאחר השלב הראשון הפכו להיות ״העולים לגמר״. זה נשמע קטנוני, ואולי זה כך, אבל בעיניי למילים יש משמעות ותואר כמו ״המועמד לפרס אופיר״ צריך להרוויח. לשלם דמי הרשמה ולמלא טפסים, שזה כל מה שהסרטים העלילתיים עושים, כל אחד יכול. כמחווה של רצון טוב לאקדמיה, שאנחנו בסריטה מרבים להתגושש איתה אבל יודעים גם להחמיא כשמגיע, שיניתי את הכותרת הקבועה של הפוסט המסורתי. הסרטים בשלב א׳ יוגדרו בתור המתחרים, אבל כיוון שזו מילה נרדפת ל״מתמודדים״ שאנחנו מורגלים בה אזגזג ביניהן.

כל זה אומר שבמהלך החודש הקרוב, מצופה מחברות וחברי אקדמיה בעלות ובעלי זכות הצבעה לראות 27 סרטים עלילתיים באורך מלא, 15 סרטים עלילתיים קצרים, 21 סרטים תיעודיים מעל שעה ו-25 סרטים תיעודיים קצרים משעה, המרכיבים את רשימת המתחרים/מתמודדים המלאה. או לפחות לראות חמישה מכל קטגוריה ולהצביע. אני לא בטוח שיש מספיק שעות בחודש (פנויות או בכלל) כדי להספיק הכל. זה הזמן לקטר קלות על כך שהאופיר לא נפרש על פני שנה שלמה כמו כל טקס פרסים אחר בעולם שהקריטריון בו הוא קודם הפצה, אלא מתנקז לחודשיים-שלושה אינטנסיביים. זה מזכיר לי את מיטב הלהיטים של סריטה בנושא, למשל הבלדה לקרב האבוד מראש על הפרדת הקטגוריות של ״פרס הסרט הטוב ביותר״ והכרטיס של נציג ישראל לפרס האוסקר. או הקינה על ההפרדה המלאכותית בין סרטים עלילתיים ותיעודיים, שאמנם מגדילה את מספרם של האחרונים, אבל מצמקת אותם לכדי קטגוריה ייעודית וזהו. לסרטים דוקומנטריים אין עריכה? בימוי? צילום? מוזיקה? עיצוב פסקול? חבל להמשיך לשלול מהם את הזכות להתמודד בקטגוריות הללו שנה אחרי שנה.

כיוון שבין אם אנחנו כותבים ובין אם לא יש מי שיתלונן גם עלינו, וזה לגמרי חלק מהמשחק כי לא רק לנו מותר, אני לא מבטיח כרגע איך ועד כמה נסקר פה את פרסי אופיר. בהנחה שברור בכלל מה זה אומר לסקר את האופירים, כי הרי לכתוב בהרחבה על סרטים שטרם נחשפו לקהל ובכורתם היא בין קולגות זה תמיד מועד לפורענות. אולי כן אפשר להתחייב שכמו שמצופה מחברי אקדמיה, נעשה את המינימום. לפחות כמו בשנה שעברה: הכרת המתמודדים, דיווח על המועמדים ולבסוף על הזוכים והטקס. יש לי הרגשה שנעשה יותר מזה, כי לרוב המינימום של סריטה הוא די מקסימלי. לראייה, הנה ניסיון שלי לתקצר את כל הסרטים המתחרים בכל הקטגוריות השונות. לינקים יובילו למה שכתבנו על אלו שכבר הוצגו מסחרית או פסטיבלית/סינמטקית, ויש לא מעט כאלו השנה.

27 הסרטים העלילתיים באורך מלא

השתיקה

אדמה בוערת
מי אמר שאין קולנוע ימני בישראל? כבר בפתיחה מוכח שזו לא האמת, גם אם הסרט הזה עצמאי לגמרי (הופק במימון פרטי ולא דרך קרנות הקולנוע). הבמאי הוא לירן שטרית, שסרטו הקצר ״בשם הבת״ ניסה את כוחו בפרסי אופיר של 2019. הקולנוען בן ה-25 חתום גם על הליהוק וכן על ההפקה והתסריט יחד עם סתיו שלו, עימו שיתף פעולה בסרטו הקודם. גם השחקן נתי רביץ שב לעבוד עם היוצרים, אך מפנה את קדמת הבמה לשחקן הראשי אסף הרץ, המככב בימים אלה בסדרה ״שישו ושמחו״ בכאן 11. הוא מגלם נער חיפאי הבורח מביתו ההרוס ומאימת הדין הישר אל השומרון, שם מאמצת אותו חבורה של נערי גבעות המבקשת לכבוש גבעה מידי פלסטינים. התקופה של שנת 2001 עם כל התנאים המורכבים בשטחים, ובתפקידי משנה ניתן למצוא בין היתר את ריקי בליך, יעל לבנטל, ברק פרידמן, גיא גורביץ וליאור משיח.

אוהב אותך צ'ארלי
סרט הקולנוע הראשון של שי כנות מאז ״ארבע על ארבע״ ב-2016, אחריו ביים בבעיקר בטלוויזיה (״בני אור״ למשל). לפני כן היה חתום על שורה של קומדיות, מ״אהבה קולומביאנית״ דרך ״שושנה חלוץ מרכזי״ ועד ״איביזה״. גם התקציר הנוכחי נשמע בכיוון, עם סיפור על צוות של תוכנית ריאליטי (בהובלת מיכאל אלוני) שנשלח לצלם בביתו של ראש משפחת פשע (אלון אבוטבול). נועה קירל מככבת אף היא בתור זמרת פופ מצליחה שאינה מודעת לצד העברייני של המארח, וכשחקנית משנה רשומה באתר האקדמיה לין אשרוב (״המפקדת״, ״האחיות המוצלחות שלי״). עופר ינוב, זוכה שלושה פרסי אופיר (״ההסדר״, ״בופור״, ״באבא ג׳ון״), מאחורי המצלמה.

אזרח מודאג
הראשון ברשימה שכבר נחשף לקהל, אך לא בישראל – סרטו של עידן חגואל (״אינרציה״) מגיע אל האופיר מפסטיבל הקולנוע של ברלין, במסגרת הפנורמה. זהו גם הסרט הראשון ברשימה שמציג במרכזו דמות גאה, וממש לא האחרון כפי שיתברר בהמשך. גיבור הסיפור עובר לגור בשכונת נווה שאנן בתל-אביב יחד עם בן-זוגו ומנסה לקחת אחריות על עתיד המקום, כדברי התקציר. במקום זאת הוא עד למעצר של שכנו הפליט והמפגש עם המציאות של דרום העיר מאיים לפרק את זהותו הליברלית. בתפקיד הראשי שלומי ברטונוב (״סנאפשוט״) ולצידו בן-זוגו בחיים, השחקן אריאל וולף (״משפחה טובה״), וגם לנה פרייפלד (״כפולים״). על המוזיקה: נסיכת האינדי הישראלי זואי פולונסקי.

איך נתת לזה לקרות
מן התחרות בפסטיבל הקולנוע הקודם בירושלים אל פרסי אופיר, בדיוק בזמן להפצה בסינמטקים. אם יורשה לי להזכיר את העמדה של סריטה, זה צריך להיות המסלול הנכון – האופיר כתחנה אחרונה או מקבילה לחשיפה לקהל, לא כנקודת פתיחה לסרט. בטח לא לסרט ביכורים משותף של בני הדודים יאיר אשר ואיתמר לפיד, ששמות המשפחה שלהם מרמזים על השתייכותם לאצולה של הקולנוע הישראלי. הצמד חתום גם על העריכה, הליהוק וההפקה במשותף עם רונן בן טל. את התפקיד הראשי חולקים ברישומים יקיר פורטל ויובל אורון, המגלמים בסרט שני אחים – האחד פסנתרן ג׳אז שנמצא בארץ בביקור מולדת מצרפת, השני מתפרנס בקושי וגר עם שותף חובב מסיבות בתל-אביב. המפגש המחודש בין האחים אחרי שנים מרחוק מציף מתחים שונים בכל אחד מהם אבל גם אחווה ותיקה. שווה להזכיר בתפקידי משנה את רוי מילר, הגר טישמן ומורן רוזנבלט, שעוד נשוב אליה.

איפה אנה פרנק
סרט נוסף שאין צורך להציג מאפס אבל שווה בהחלט להתעכב עליו. ארי פולמן שב לאופירים עם יצירת אנימציה חדשה, אחרי הזכייה ההיסטורית של ״ואלס עם באשיר״ והדילוג על האופירים של סרטו האמריקאי והמונפש אף הוא, ״כנס העתידנים״. למי שפספסו את הסרט בפסטיבלים (קאן, ירושלים, חיפה) או באקרנים, פולמן מדמיין כאן מחדש את סיפורה של אנה פרנק דרך האנשה של היומן שלה, הממוען לחברתה הדמיונית קיטי. בסרט, קיטי קמה לחיים ותרה אחר חברת העט שלה, מבלי להבין שהיא באירופה של ימינו ולא במלחמת העולם השנייה. גם מאחורי הקלעים מדובר בקופרודוקציה עתירת מדינות שונות, מה שמונע ממנו להתחרות בקטגוריות מסוימות (כי לאופיר כשירים רק ישראלים, עדיין). אוהבים את המוזיקה בסרט? חבל, היא לא יכולה להיות מועמדת. במהלך חכם למרות הכל, אל קטגוריות המשחק רשומים המדבבים בגרסה העברית: דוד שאול, ליר כץ, נעמה שטרית ודרור קרן. האם משחק קולי ייחשב ראוי בפרסי אופיר? אפשר רק לקוות.

איפה אנה פרנק

בתולים
סרט קולנוע ראשון באורך מלא ליוצר מאור זגורי, אחרי שהותיר את חותמו בעולם התיאטרון והטלוויזיה (״זגורי אימפריה״, ״שבאבניקים״) ואף ביים סרט קצר בתקופת המגפה (״נא להתנהג בהתאם״). סרטו הנוכחי נושא את אותה הכותרת כמו המחזה שפירסם אותו לפני יותר מעשור, ומתואר בתקציר כדרמה סמי-אוטוביוגרפית. זהו סיפורו של נער רגיש המתבגר באיזור הערבה בישראל של שנות ה-90, שאיבד את אימו ומבקש לאבד את בתוליו. בתפקיד הראשי מאור לוי (״בני אור״) מגובה בעמוס תמם, חן אמסלם-זגורי (זוגתו של הבמאי) וליאנה עיון (״בלקספייס״). מי שצילם חלק ניכר מהכותרים שהוזכרו, בועז יהונתן יעקב, חתום על הצילום גם כאן ולמרות אינספור מועמדויות טרם זכה באופיר. אולי השנה זה שלו?

הבשורה על פי יהודה
ותיק המתמודדים השנה הוא דן וולמן, שחוזר לעשייה עם סרט חדש לראשונה מזה כחמש שנים (״סיפור אהבה ארץ ישראלי״) וכחמישים שנה מאז הסרט הראשון שלו (״התמהוני״). פרס האופיר העומד לזכותו הוא למפעל חיים אבל זה לא מה שיעצור אותו מהמשך יצירה. זוגתו והעורכת הקבועה שלו, שוש וולמן, חתומה הפעם על התסריט, עיבוד לספר של עמוס עוז שעלילתו מתרחשת בירושלים של 1959 (וולמן כבר עיבד לקולנוע ספר אחר של הסופר, ״מיכאל שלי״). יהודה מן הכותרת הוא איש קריות, בסרט המתואר כ״מקלעת של סיפורים המתחקים אחר מהות המושג בגידה״. במרכזם סטודנט שהתזה שלו עוסקת ביחס היהודים אל ישו, הקשיש שהוא מטפל בו ואלמנת בנו. יובל ליבני, עינב מרקל ודורון תבורי מככבים.

הדרך לאילת
ראשון המתמודדים גם בתחרות הישראלית של פסטיבל הקולנוע המתקרב של ירושלים הוא סרטו השני של יונה רוזנקיאר, אחרי ״הצלילה״. הבמאי שב לשתף פעולה עם אחיו, יואל רוזנקיאר, המגלם בן קיבוץ צפוני שערק העירה ומגיע לביקור. הוא נראה כמו אורי זהר הצעיר אבל בדקתי היטב בקרדיטים. המפגש עם אביו הקשיש, בגילומו של שמואל וילוז׳ני, מוציא את שניהם למסע – האב השיכור מנסה להוכיח את הגבריות שלו כאשר הוא מתערב שביכולתו לנהוג מהצפון ועד אילת עם טרקטור, בתוך שבוע אחד. הבן, הסובל מדיכאון ובעיות כלכליות, מתלווה אל האב כדי להשגיח עליו ונוסע איתו דרומה בצד המוזנח של ארץ ישראל. סרטי מסע הם עדיין נדירים בארץ, אבל לא בלתי קיימים כפי שהוכיח לא מזמן ״הנה אנחנו״. הסרט של שבט רוזנקיאר, ששב לעבוד גם עם העורך אור לי-טל והמלחין ישראל ברייט, ינסה להוכיח שהוא גם החומר ממנו עשויים האופירים. הרשו להמר על וילוז׳ני לחמישיות כבר מעכשיו, ושימו לב גם אל אביבה נגוסה בתפקיד משנה.

הנפש הטובה
סרטי קולנוע על קולנוע נדירים בערך כמו סרטי מסע בישראל, וכזהו סרטו של איתן ענר (״לב שקט מאוד״, ״סיפור חצי רוסי״). מורן רוזנבלט שהבטחתי שתשוב (ולא בפעם האחרונה), מגלמת מפיקת קולנוע המתמחה בסרטים אמנותיים. נדמה כי מזלה אזל, שכן צרות אישיות וכספיות מביאות אותה לקבל הצעה לפרויקט שאינו עולה בקנה אחד עם הרזומה שלה, ודורש עבודה עם אגדת קולנוע שחזרה בתשובה. מגלם אותה רמי הויברגר, בהקבלה רעיונית בלבד למהלך של אורי זהר ז״ל, שכן מדובר בטיפוס מיוחד והעבודה איתו מסובכת בהתאם. קרן הקולנוע נושפת בעורפה, כך גם הבנקים, ונחמתה היחידה היא שותפתה להפקה (יעל טל) ואולי גם הגרוש שלה (אורי גוטליב), שעדיין לא יכול לעמוד בפני קסמה. אם זהו הסרט היחיד השנה שמצולם בשחור-לבן, האם אפשר להסיק מכך על סיכוייו של הצלם גיא סחף? זהו בכל מקרה הסרט השני שצילם השנה באופירים לצד ״אזרח מודאג״.

הסירו דאגה מלבכם
תום שובל (״הנוער״) יוזכר אף הוא בהמשך הפוסט, אבל נתמקד רגע בסרטו שחלק את המקום הראשון בפסטיבל ירושלים הקודם. איזה מבאס תקנון התחרות שמונע התמודדות מן המפיק אלחנדרו גונזלס-איניאריטו, או השחקנית הראשית – הכוכבת הצרפתיה ברניס בז׳ו. היא מגלמת אלמנת טייקון שמחליטה לחלק את הונו לעניים ואף לפתוח את דלתות הווילה שלה עבורם. בתפקידי משנה שכן יכולים להיות מועמדים אפשר למצוא את יובל מנדלוביץ', אנה סטפן, הילה כהן ותהל רן, כמו גם את אנשי הצוות שכולם ישראלים: החל מן המלהקת אורית אזולאי ועד צמד הצלמים שאינו זר לאופירים, דניאל מילר וזיו ברקוביץ. בירושלים הם חלקו את פרס הצילום, אגב.

השחיין
נשארים בפסטיבל ירושלים 2021 עם סרטו של אדם קלדרון (״פרחים של מרציפן״), שהיה מעצב התלבושות של ״הנוער״ לתום שובל וגם היה מועמד לאופיר במחלקה זאת עבור ״שש פעמים״. מירושלים יצא סרטו השני כבמאי עם פרס השחקן לעומר פרלמן שטריקס. הוא מגלם כוכב עולה בשמי השחייה בישראל, המגיע לפנימייה לספורטאים בה יתחרה על הכרטיס הבודד לאולימפיאדה. שם הוא פוגש את האלוף המכהן, בגילומו של אסף יונש, ומוצא בו לא רק יריב ישיר אלא גם מאהב פוטנציאלי, אם יהיה אמיץ מספיק לגשת. אז אפשר גם לספור סרט להט״בי שני ולא אחרון לשנה זו, ולהזכיר שזהו גם סרטו השני של עפר ינוב שכבר הוזכר לעיל, בתחרות השנתית.

השחיין

השכן שלי אדולף
נושא שכבר הוזכר השנה וישוב גם בהמשך, סרטי שואה, מתקשר אל סרטו של לאון פרודובסקי (״חמש שעות מפריז״) שגם כתב יחד עם דמיטרי מלינסקי. כמו במקרה ״איפה אנה פרנק״, מרבית הצוות אינו ישראלי וכך נמנע מאיתנו למשל המשפט ״המועמד לאופיר אודו קייר״. חבל, זה גם מתחרז. למעשה, היחידים שרשומים לאופיר בהפקה הזו, שהיא ישראלית אך צולמה בחו״ל, הם הבמאי והכותב, שחקנית המשנה כנרת פלד והמפיקים: חיים מקלברג, אסתי יעקב-מקלברג, משה אדרי, יגאל מוגרבי, יקי רייסנר, צחי כהן. זה נותן מקסימום של ארבע מועמדויות ואם זה לא צופר ערפל עבור האופירים להגמיש את התקנון אני לא יודע מה כן. גם התקציר של הדרמה הקומית הזו חסכוני ואפשר לצמצמו לשורה אחת: בדרום אמריקה של 1960, ניצול שואה בודד ונרגן (דייויד היימן הסקוטי) משוכנע כי שכנו החדש (אודו קייר הגרמני) אינו אלא אדולף היטלר.

השתיקה
אולי נתחיל עם הטריוויה הכי פחות חשובה דווקא – באורך של 130 דקות, זהו הסרט הארוך מבין המתמודדים השנה. מה שחשוב הוא שמדובר בסרטו החדש של שמי זרחין, זוכה שלושה פרסי אופיר (״מסוכנת״, ״אביבה אהובתי״ לבימוי ולתסריט) בעצמו ומי שסרטיו זכו והיו מועמדים לאינספור פרסים נוספים (״הכוכבים של שלומי״, ״העולם מצחיק״, ״המילים הטובות״ ועוד). הוא אסף סביבו צוות אולסטארים אמיתי ומאוד קשה שלא להסתכל עליו כאחד הפייבוריטים עוד לפני שנחשף פריים מהסרט. בכל מחלקה כמעט יש זוכי ומועמדי עבר, מהצלם איציק פורטל (״מייד אין איזרעאל״) ועד המאפרת זיו קטנוב (״הנשף״) או מעצב הפסקול אביב אלדמע (יש לו לפחות ארבעה, האחרון עבור ״היורד למעלה״). גם לפני המצלמה לא חסר כישרון, עם מוריס כהן (בתמונה למעלה למעלה), לבנה פינקלשטיין, אושרי כהן, ואסתי זקהיים. יש גם עלילה, על איש טלוויזיה עם פה גדול ומסבך, המצוי בין שתקנים – אמו שהפסיקה לדבר איתו ותלמידו לשעבר שהפך למועמד המוביל לראשות הממשלה ששותק את דרכו לניצחון.

ולריה מתחתנת
נשוב אל פסטיבל ירושלים הנוכחי, שם אפשר יהיה למצוא את סרטה של מיכל ויניק (״ברש״) המתקיל את צירוף המילים ״כלה מאוקראינה״. ולריה היא אחותה של כריסטינה, שכבר הגיעה אל ישראל והתחתנה עם מקומי, כאשר ולריה אמורה לעלות ארצה וללכת בדרכה. אלא שכדברי התקציר, האחיות אינן עשויות מאותם החומרים. לנה פרייפלד מ״אזרח מודאג״ בתפקיד הראשי, ובתפקיד משני רשומה ״לא זכאית״, עדות נוספת לתקנון המפלה. יעקב זדה דניאל ואברהם שלום לוי מאיישים את התפקידים הגבריים, ומאחורי הקלעים עוד המון שמות שכיף לכתוב: הצלם גיא רז, העורכת מאיה קניג, המוזיקאית דפנה קינן, המעצבת שונית אהרוני ואנשי הסאונד רונן נגל ואשי מילוא. הרשימה חלקית בין היתר כי אני לא יכול לכתוב את אורית אזולאי בכל פעם, היא כבר יודעת שאנחנו אוהבים אותה.

חומוס פול טריילר
קומדיה מסחרית שמצויה כעת בבתי הקולנוע? כן בבקשה וכן ירבו. סרטו של אסף קוברובסקי, שכתב יחד עם איתי ברקן ויונתן ברק, כבר הופיע אצלנו במדור סרטים חדשים עם צאתו לאקרנים ממש לא מזמן. שלושה משלוחים שונים מאד שהוברחו לארץ מתערבבים בטעות ומגיעים לידיים הלא נכונות. הטעות מערבבת כל מיני קטבים של החברה הישראלית, מסוחרי נשק ומבריחים ועד מגדלי פרחים, העומדים בדרכה של עולה חדשה מצרפת להינשא לאהוב ליבה ההייטקיסט. בחוכמה רבה, בעיניי לפחות, רשמו היוצרים כמה שיותר מן השחקנים והשחקניות לאופיר והפכו אותם לזכאים לפרס: מיכאל מושונוב, רונן דוידוב, מנשה נוי, קרן מור, צחי גראד, יניב ביטון, ג'לאל מסרוואה, אלכסה לרנר, דיאנה גולבי. וכדי שלא תגידו שאני כותב רק את שמה של אזולאי כמלהקת, על הקאסט המפואר הזה חתומה המלהקת איה בן נחום. צילם גיורא ביח, זוכה ארבעה פרסי אופיר (האחרון עד כה על ״פוקסטרוט״) ועוד היד נטויה.

יוני אפס
האם יש כאן טרנד שנתי של סרטים בנושא השואה שלא כל המתמודדים שלהם כשירים? כי בקטגוריית הבימוי רשום ג׳ייק פאלטרו, האח של גווינית׳ והבן המפורסם פחות של ברוס פאלטרו ובלית' דאנר, שיצר לא מעט בעבר (״הלילה הטוב״ למשל). אלא אם הוא יוכיח את ישראליותו אני מניח שלא יאפשרו לו להתמודד, אבל תשמעו קטע – אחד המפיקים האמריקאים הוא אורן מוברמן, שאמנם פועל שנים בארה״ב אבל יליד הארץ. הוא כשיר? כי המוזיקאית האמריקאית המדהימה אריאל מרקס (״אימה אמריקאית״, ״הסיפור״, ״שבעה בייבי״) כלל לא רשומה. בישראליות של שאר הרשומים אין לפקפק, כמו גם במוצאה הישראלי של הפקת הסרט, שאולי תכירו בשם המוקדם ״התנור״. תום שובל חתום על התסריט (גם פאלטרו כתב אבל הפעם נעדר מן הרישום), העוקב אחר דמויות לווין במשפטו של אדולף אייכמן: קצין השב״ס שאמור לשמור על חייו לפני ההוצאה להורג, ניצול שואה החוזר לראשונה אל פולין, וצוות בניית התנור בו תישרף גופתו של הצורר הנאצי. מככבים: נועם עובדיה, יואב לוי, תום חגי, צחי גראד, עמי סמולרצ'יק, ג'וי ריגר. ירון שרף זוכה ארבעת האופירים, שניים לקולנוע ושניים לסדרות טלווויזיה, הוא הצלם.

ילדים של אף אחד

ילדים של אף אחד
לכל מי שדאגו – יש סרט של ארז תדמור השנה. חביב האופירים (״ארץ פצועה״, ״נפילות״) לא נח והנה הוא שב לשתף פעולה עם המוזה רועי אסף, שגם חתום יחד איתו על התסריט וגם משחק לצד זוגתו בחיים, אורנלה בס (אל דאגה לגבי כשירותה, היא ילידת צרפת אבל עשתה עלייה כבר לפני כמעט עשור. שזה בערך מתי שתדמור נח בפעם האחרונה). אסף מגלם טיפוס מוכה גורל המתגורר בקונטיינר בחצר אחורית של בית מחסה לילדים עזובים, אותו מנהלת בעזרתו ועדיין בקושי מייסדת המקום, בגילומה של תיקי דיין. הקשיים היומיומיים נערמים וצו הריסה ופינוי מאיים ליפול על צווארו של המקום, לטובת בניית מגדל יוקרה (שכונת נווה צדק, בכל זאת). גם יעקב כהן בקאסט והמון שחקנים צעירים שלא רשומים (קצת בצדק, הם ילכו לאיבוד ברשימה). אין מחלקה שלא תתבלט לחברי האקדמיה מבחינת שמות, מה שהופך גם את הסרט הזה לפייבוריט לחמישיות עוד לפני הקרנתו. דוגמאות? עמית יסעור צילם, עינת גלזר זרחין ערכה, ועל המוזיקה חתומים יחד פרנק חיים אילפמן, עומר הרשמן, ושולי רנד.

כאילו אין מחר
סרטו של ניצן גלעדי (״חתונה מנייר״), שחתום כמפיק, במאי, תסריטאי, מלהק ושותף לעיצוב התלבושות יחד עם מירוות חכרוש (״ויהי בוקר״). גלעדי שב לעבוד עם כוכבת סרטו הקודם, מורן רוזנבלט (פעם שלישית גלידה), אך היא בתפקיד משנה ולכן יכולה לכבוש שתי קטגוריות משחק השנה. בתפקיד הראשי ישראל אוגלבו, שם שלא הכרתי לבושתי אבל גוגל השלים לי במהרה שמדובר בשחקן ודוגמן, זוכה ״האח הגדול״ ומשתתף ״הישרדות VIP״ בין היתר. הוא מגלם אמן מקעקע שיוצא לחגוג עם ידידתו (רוזנבלט) במצעד הגאווה, אך השמחה הופכת לבהלה והמצעד לאירוע ירי. השניים נמלטים אל דירת הלופט של הבחור ומארחים נפגע חרדה נוסף, בגילומו של דין מירושניקוב (״מתחנת״ שיגיע בהמשך, שאינו ״ולריה מתחתנת״ שכבר הוזכר). המשטרה מחפשת אחר היורה ושלושת המסתתרים ״שוקעים אל לילה של סקס, סמים ופרנויה״, כמאמר התקציר. את השם הכי מעניין ברשימת המתמודדים של הסרט טרם הזכרתי – המוזיקאי הבינלאומי עופר ניסים, שהלחין.

כל מה שאני יכולה
מתמודד נוסף מפסטיבל ירושלים הקרוב, שלפחות עבורי הגיע כמעט משום מקום ולכן הוא מסקרן במיוחד. מדובר בסרטה הראשון באורך מלא של שירי נבו פרידנטל, שסרטה הקצר ״תובעת״ התרחש בעולם בתי המשפט, כמו סרטה הנוכחי. אניה בוקשטיין מגלמת פרקליטה שעולמה מתערער בעקבות קשרים חדשים בחייה: מערכת יחסים עם מתלוננת בתיק עבירות מין וזוגתה הסוערת, ובמקביל קשר מזדמן עם סניגור גרוש, שהוא שוב רועי אסף. זו ממש לא תלונה, התגעגענו מאוד, והשחקן גם שב לשתף פעולה עם הבמאית ועם בוקשטיין. את הקאסט משלימים מוני מושונוב ושרון סטרימבן ועל המוזיקה חתומה אפרת בן צור, שהיא לא רק שחקנית כידוע.

מתחתנת
לא להתבלבל עם ״ולריה מתחתנת״ שכבר הוזכר, זהו סרטו של התסריטאי (״גיבורים קטנים״, ״כיפה אדומה״) והבמאי (״אם וכאשר״) ערן ב.י. סרט זה כבר הוקרן בבתי הקולנוע בחודש מרץ האחרון, אז כבר סיפרתי שאת הגיבורה המואסת בגברים מגלמת הילה סעדה. היא מחליטה להתחתן עם עצמה או בעצמה, כולל כל מה שכרוך בחתונה בישראל מבחינה לוגיסטית, אבל כמובן שדווקא אז מגיע חתן פוטנציאלי (דין מירושניקוב, שוב הוא). חיים זנאתי וענת וקסמן רשומים בתפקידי המשנה של הקומדיה הרומנטית הזו, שהלחין דניאל סלומון. הוא יקווה למועמדות נוספת (״הסודות״, ״שרוכים״) ואולי גם זכייה ראשונה.

סבוי
הרישום הכי מעניין השנה, מהסיבה הפשוטה שבתחרות של פסטיבל ירושלים מדובר בסרט תיעודי. מה הוא עושה בתחרות העלילתית באופיר? ראשית, זה נראה כמו סרט היברידי לכל דבר, עם סיפור אמיתי סביב הפיגוע במלון ״סבוי״ ב-1975 ותוך התמקדות בכוכבה לוי, בת-ערובה שהפכה לגיבורת האירוע. מגלמת אותה דאנה איבגי וסביבה עוד שחקנים, דוגמת עלא דקה אמרי ביטון וג'אלאל מסרוואה. אז האם הסרט תיעודי עם שחזורים או עלילתי שנצמד לאירוע שקרה? מה שבטוח, אם היה מתמודד בקטגוריה התיעודית היה מתכווץ למועמדות אחת אפשרית. הבמאית זהר וגנר מכירה היטב את הקטגוריה הזו ואת המסגרת בה פעלה מראשית הקריירה (מ״זורקי״ ועד ״21 יום ולילה״). היא ודאי יודעת שהיא לא תוכל להיות מועמדת, לא השחקנים שלה, כולל בתה לוסי גולדברג וגנר, לא הצילום של מוש משעלי שירצה להמשיך את הרצף אחרי ״תכנית א׳״ בשנה שעברה, לא הזוכה לשעבר אופיר ליבוביץ׳ (״פוקסטרוט״) וכן הלאה. הפתרון? רישום לקטגוריה המרכזית ודרכה לאחרות. אהבתי.

סינמה סבאיא
זוכה פרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים הקודם וגם חביב הקהל, כמו גם פסטיבלים רבים נוספים ברחבי העולם, מגיע לאופיר בעמדה טובה. הבמאית אורית פוקס-רותם, שהייתה מועמדת על ״הינומה״ הקצר שלה, בחרה בסגנון כמו-תיעודי ובשחקנית הראשית דאנה איבגי, אבל נדמה לי שכאן נגמר הדמיון ל״סבוי״. איבגי מגלמת במאית המעבירה סדנה לשמונה נשים, יהודיות וערביות, הלומדות לתעד את חייהן ולהביא את החומרים לשיעור. הצילום של איתי מרום, המזגזג בין סרטים עלילתיים (״ההר״) ותיעודיים (״דימונה טוויסט״), והעריכה של נטע דבורקיס (כלת האופיר על ״אסיה״). שניהם מסייעים לייצר את התחושה של כאילו-מאולתר, כמו גם השחקניות. כיוון שאי אפשר (או לא כדאי במקרה זה) לרשום את כולן, ההפקה בחרה באיבגי כראשית וכשחקנית משנה את ג'ואנה סעיד, שמבחינתי אפשר לתת לה מועמדות כבר עכשיו – היא הלב של הסרט.

סינמה סבאיא

סנולנד
סרט שכבר זכה ליומו בשמש, או בשלג אם להתאים לשמו, עם הפצה קולנועית בפברואר האחרון. יוני זיכהולץ (״יותר איטי מלב״, ״אלנבי רומאנס״) ביים וגם כתב במשותף עם יובל סגל (״הפיג׳מות״ ו״החפרנים״, לא היובל הסגל האחר). הסרט עוקב אחר שני גברים בגיל 40 המתמודדים עם משברים שונים. באתר האקדמיה שלומי קוריאט רשום בתור ראשי ואורי פפר כמשנה, אבל בנוסף לחברות ביניהם שמחזיקה את הסיפור, לכל אחד מהם עלילה משלו: זוגיות מתפוררת על רקע מחלת הסרטן של הבת הקטנה אצל האחד, מחשבות על פירוק החבילה וצרות נדל״ניות אצל האחר. את הדמויות הנשיות מגלמות טלי שרון ונתי קלוגר, שתיהן רשומות כשחקניות משנה, והרשימה כוללת עוד שמות שחביבים על סריטה: מהצלם המועמד לשני אופירים רם שוויקי (״ימים קפואים״, ״אבינו״) ועד העורכת איריס עוזר (״הבית ברחוב פין״, ״חיותה וברל״).

עקרה
הרב מרדכי ורדי יוצר קולנוע מאז תחילת המאה (״חתונה הפוכה״ כדוגמה טריה יחסית), אבל זהו סרטו העלילתי הראשון באורך מלא עד כמה שידוע לי. הוא ממשיך את נושאי העיסוק של סרטיו התיעודיים, בדגש על זוגיות בחברה החרדית, עם סיפור על זוג חסידי ברסלב חשוך ילדים. הם מתגוררים בצפת אצל הורי הבעל (יואב רוטמן) שטס אל אומן בראש השנה לשאת תפילה. זאת בעוד האישה (מילי עשת) נשארת, ובהתעקשות החותן שלה זוכה לביקור של מרפא עקרות. בתפקידי משנה ניתן למצוא את נבו קמחי, גיל פרנק, אילנית בן-יעקב ורננה רז. ליהקה לימור שמילה זוכת האופיר (״סופת חול״), העורך הוא זוהר סלע הוותיק וזוכה העבר (״בופור״), והמלחין הוא אבי בללי יקיר האופירים (יש לו שלושה וכפול מזה מועמדויות ללא זכייה). בזכות השמות המעורבים קל לנבא שהסרט יתבלט לפחות בשלב הראשון, במיוחד כי הוא גם מתחרה בפסטיבל ירושלים במקביל.

קבלו אותי
סרט עצמאי נוסף, כלומר נטול כספי משלם המיסים, אז מבחינתי האישית הוא כבר מעורר עניין והלוואי שגם חברי האקדמיה היו מגיבים כך לסרטים מסוגו. זה גם אומר שהיוצרים מבצעים יותר מתפקיד אחר לרוב, אז כשאני כותב ״הסרט של אייל קנטור ויואב קרן״ אני לא מתכוון רק להפקה ששניהם חתומים עליה. קנטור לא רק ביים אלא גם כתב יחד עם דידי לובצקי (״מורעלים״) וחתום על הליהוק יחד עם קרן, שמצידו גם ערך, עיצב אמנותית, ומככב בתפקיד הראשי. התקציר חסכוני מאוד והולך ככה: ״תום, תלמיד כיתה יב' שנדרש על ידי אביו למצוא מקום מגורים חדש תוך שבועיים מוצא עצמו במערכת יחסים טובענית עם צלם אופנה מבוגר ממנו בעת שהוא מאוהב בסתר בחברו הקרוב גלעד״. בתפקידי משנה גל אמיתי ומנדי ברששת, ולסרט יש גם שני צלמים – עידו ברלד (״נו אקזיט״, ״המוסד״) ואופק חסיד (״השכמה״).

קריוקי
מצד אחד, סרט ביכורים נוסף בתחרות. מצד אחר, כמו במקרה של כמה מהיוצרים שהוזכרו בקטגוריה הזו, משה רוזנטל הוא כבר שם מוכר בנוף הקולנוע הישראלי. בזכות סדרת הרשת ״קונפס״, או דרך סרטיו הקצרים ולרוב המהוללים כמו ״שבתון״ ו״בדרך חזרה״. אל סרטו הארוך הראשון הביא את הצוות הכבר-קבוע שלו, בראשות הצלם זוכה האופיר דניאל מילר (״עץ תאנה״) והעורכת דפי פרבמן (״אינרציה״). את הסרט מובילים ששון גבאי וריטה שוקרון בתור זוג חולוני מבוגר ושחוק מרוב שגרה, כאשר אל חייהם נכנס בסערה השכן החדש מקומת הפנטהאוז ומסיבות הקריוקי שלו (ליאור אשכנזי). טריוויה מעניינת: לשני הגברים יש שלושה פרסי אופיר בבית, כל אחד, אבל שוקרון האגדית אפילו לא הייתה מועמדות – וזו העת לתקן. כבר חשפתי את אהבתי לסרט הזה בפסטיבל טרייבקה, בקרוב יפגוש אותו הקהל המקומי בפסטיבל ירושלים, ואומר מעכשיו שבעיניי אין קטגוריה שהסרט הזה לא צריך להיות מועמד בה. אם זה חלילה יקרה כזה דבר, זה יהיה מאכזב מאוד עבורי.

שער הפרחים – באב אל וורד
נסיים עם סרט ראשון מזה עשור לקולנוען הוותיק חיים בוזגלו (״עונת הדובדבנים״, ״סרק סרק״). ייחודו בתחרות השנה הוא השפה המדוברת – מרוקאית. אל דאגה, הוא יהיה כשיר לאוסקר אם יזכה. אולי אפשר להקבילו ל״מפריח היונים״, סרטו דובר העיראקית של נסים דיין שהיה מועמד לשלושה אופירים וזכה בשניים, מבחינת פוטנציאל אצל הקהל. סרטו של בוזגלו הוא סאגה משפחתית העוקב אחר בני ובנות משפחת וקנין, המתגוררת בפריפריה ומתמודדת עם קשיי היומיום כמו גם עם אירועים גדולים יותר הפוקדים אותה. בוזגלו חתום על התסריט יחד עם סמי שלום שיטרית ואריק משעלי, שגם מככב בתור בן המשפחה שמביא עליה צרות. אלברט אילוז ואנט כהן הם ההורים המבוגרים, ריימונד אמסלם רשומה כשחקנית משנה אחת מיני רבות בסרט. מאחורי הקלעים מצאתי איחודים: ערכו חיים טבקמן ועוז גוטמן (ששיתפו פעולה ב״פרה אדומה״), יורם מילוא המועמד לשלושה אופירים צילם וזוכת האופיר רייצ׳ל בן דהן עיצבה את התלבושות, כאשר המועמדות האחרונה של שניהם הייתה עבור ״המתים של יפו״.

קריוקי

קצת נתונים

רק חמישה סרטים הוצגו כבר בבתי הקולנוע ועוד שלושה נחשפו בפסטיבלים, כאשר שמינייה נוספת יוצאת עכשיו ובקרוב לאקרנים או תתמודד בפסטיבל ירושלים, המקביל להקרנות האקדמיה. אז תלוי איך תבחרו להסתכל על זה – מצד אחד זה אומר שרוב סרטי האופיר עשוי להיות מוכר לקהל הישראלי, אבל מאידך בעיקר דרך פסטיבלים וסינמטקים וצמוד לעונה עצמה. מכל נקודת מבט, זה גם אומר ש-11 סרטים עורכים כעת את בכורתם המקומית במסגרת האופירים, שבעיניי אינה אידיאלית עבור היוצרים והסרטים כאחד. רק ארבעה סרטים בוימו בידי נשים, נתון של פסטיבל קאן ולא בקטע מחמיא, ומבין עשרת הסרטים שנחשבים כיצירות ביכורים בערך מחצית שייכים ליוצרים מבוססים, שפשוט טרם ביימו פיצ׳ר עלילתי.

לגבי סרטי ז׳אנר, נתון שאני אוהב לציין למרות שהוא קצת מעציב בהקשרים של קולנוע ישראלי, נצטרך לחכות ולראות. כרגע, ״סבוי״ נשמע כמו מותחן, ״אוהב אותך צ׳ארלי״, ״חומוס פול טריילר״ ו״מתחתנת״ מוגדרים כקומדיות ו״איפה אנה פרנק״ הוא גם אנימציה וגם סרט שמתאים לנוער (אבל לא לילדים בעיניי). האחרון גם משתייך לטרנד השנתי שציינתי בגוף הטקסט, יחד עם ״יוני אפס״ ו״השכן שלי אדולף״ – סרטים בנושא השואה שהם הפקות בינלאומיות, ולכן מספר המועמדויות האפשרי עבורם נמוך מראש. מבחינת ייצוג, יש כאן סרט אחד לפחות מהצד הימני של המפה הפוליטית אבל אין סרטים של יוצרים ערבים. מה שיש זה שחקנים ומשתתפים בסרטים אחרים (״סינמה סבאיא״ בולט כאן). ספרתי ארבעה סרטים עם ייצוגים להט״ביים בולטים ולעומת זאת רק סרט אחד על החברה החרדית ואפס סרטים על הצבא. לתשומת לב מי שעדיין ממשיכים עם הפזמון השגוי לגבי המיקוד של הקולנוע הישראלי.

21 הסרטים התיעודיים *מעל* 60 דקות

טנטורה

אימהות אבודות / ציפי ביידר – סיפורן של ארבע אמהות ביולוגיות שמסרו את ילדיהן לאימוץ, וכעת מתעמתות עם העבר בסדנה ייחודית. הסרט כבר הוקרן בסינמטקים וב-HOT8 ואת שמה של הבמאית תמצאו גם בקטגוריה הבאה.

אני לא / תומר הימן – הפקה חדשה של האחים הימן, שמביימים לחוד והפעם זהו סרטו החדש של תומר, זוכה האופיר על ״תומר והשרוטים״ ו״יונתן אגסי הציל את חיי״. הסרט עורך כעת טרום בכורות ועוקב אחר אורן לוי, המתעד מסעו אל גואטמלה, המדינה ממנה אומץ בידי הוריו.

אף מילה אמת / נועה אהרוני – סרטה של המועמדת לאופיר על ״ילדי הצללים״ כבר הוקרן בפסטיבל ירושלים, דוקאביב גליל ובסינמטקים. הוא מתחקה אחר ד"ר דוד רודי, הפסיכו-גורו הראשון בישראל, שסחף אחריו אלפים אך שיטות הטיפול שלו חצו את גבולות המטפל-מטופל.

ארי והזרע הקדוש / עדי רבינוביץ׳, יאיר צימרמן – הישר מדוקאביב אל יס דוקו בדיוק בזמן לאופירים, הסרט הזה מביא את סיפורו של ארי נייגל, פרופסור למתמטיקה מברוקלין, תורם הזרע הגדול בעולם ואב ליותר מ-100 ילדים.

אשת חיל / אנה סומרשף – הסרט שהחל את דרכו בפסטיבל ירושלים מתחקה אחר אסתי שושן, מובילת הפמיניזם החרדי. לאחר שכתבה במשך שנים תחת שם של גבר ושתקה מול מציאות מגבילה, היא יצאה למאבק שחרור היסטורי וספגה מחיר אישי.

הלאפ דאנס האחרון / ישרי הלפרן – סרט זה הוקרן בפסטיבל חיפה ומתעד את מחאת החשפניות ואת ההתארגנות של עובדות תעשיית המין בישראל, שדרשו לא לסגור את מקורות הפרנסה שלהן בשעה של קמפיין נגדן. הבמאי היה מועמד בעבר עבור ״פצצות בדרך לסוף העולם״ ו״רקדנית עמוד וסרט״.

המלחמה האחרונה של נלסון / אבי מרזוק – נחזור רגע אל דוקאביב של 2021 לכבוד הסרט החוזר עוד יותר לאחור, אל 1977 ואל פיסת אדמה שנויה במחלוקת בסיני. הבוהמיין רפי נלסון ביקש לשמור על חלקת האלוהים שלו וכמעט טירפד את עסקת השלום בין ישראל ומצריים.

המצלמה של דוקטור מוריס

המצלמה של דוקטור מוריס / איתמר אלקלעי, מיטל צביאליהזוכה הטרי של דוקאביב הנוכחי, הארוג מחומרי ארכיון ביתי של משפחת מוריס, החיה במובלעה בריטית בלב אילת. מותו של הדוקטור והפטריארך של המשפחה חשף בפני אשתו וילדיו סלילי 8 מ״מ שצילם.

העיר האחרת / ליבי קסל – עדיין בדוקאביב של השנתון הנוכחי, סרטה של סטודנטית לצילום מתאר את מפגשיה עם חבורת אמנים בעיר התחתית של חיפה. לאורך שנים היא מתעדת את התבגרותם והתפכחותם במסע להגשמת חלומותיהם.

הרעות / יונתן פז – פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם הקרין לראשונה את סרטו של איש הקולנוע הוותיק יונתן פז (״לצידי רכבת העמק״). הוא מתלווה אל שלושה ותיקי מערכת הביטחון בטיול שהם מגדירים כ״אחרי צבא״, והם: ראובן חזק, רפי מלכא, ופלג רדי.

חורים / שירלי ברקוביץ – סרט נוסף מיבול דוקאביב 2021 ובו היוצרת שבה אל פרשת רצח החייל איציק מור במועדון ירושלמי. הבמאית מלווה את אביו של הנדקר במשך עשור של תהליכים משפטיים וההבנה כי רק חקירה עצמאית תוביל אותו אל האמת של אותו הלילה.

טנטורה / אלון שורץ – הסרט הישראלי התיעודי המדובר ביותר השנה, או לכל הפחות זה שפירנס הכי הרבה כותבי טורים ב״הארץ״. סרטו של שורץ (״הסודות של איידה״) מבקש להוכיח את קיומו של טבח ישראלי בכפר הערבי טנטורה, ועורר סערה מאז פסטיבל סאנדנס ועד דוקאביב האחרון.

לוס אנג'לס דרום- מחזמר דוקומנטרי / שרון יעיש, גולן רייזזוכה פרס הצילום בדוקאביב 2022, הדוקו-מחזמר הזה ממוקם בקריית מלאכי, העיר התאומה של לוס אנג׳לס, מורכב מסיפורים של מגוון טיפוסים מקומיים. אגב, ליעיש כבר יש אופיר בבית עבור ״זונה כמוני״.

למה אמרתי אני / ג'ולי שלז – דוקו פשע אמיתי מפסטיבל ירושלים 2021. הבמאית שבה אל פרשת חנית קיקוס שנעלמה ב-1993 ואל החשוד שהודה בזמן אמת שרצח אותה, סולימאן אל־עביד – ואז חזר בו. שלז מחזיקה שלושה פרסי אופיר לקולנוע תיעודי, האחרון על הפקת ״מרוששות״.

מחברות שחורות

מחברות שחורות / שלומי אלקבץ – הגשה מעניינת המאחדת את חלקי הפרויקט המונומנטלי של שלומי אלקבץ על אחותו, רונית אלקבץ. רבות דובר בסרט, או בסרטים ״ויויאן״ ו-״רונית״ המרכיבים את ״מחברות שחורות״, מאז פסטיבל קאן וירושלים 2021 ועד הפצתו. האם יזכה גם באופיר?

סוד מוחלט בהחלט / אבי וייסבלאי – בחזרה אל דוקאביב של השנה, עם ביוגרפיה של מחבר ״חסמב״ה״, יגאל מוסינזון. הבמאי מבקש להציג את האדם שמאחורי הספרים, או מחזות דוגמת ״קזבלן״, כסמל שנותר מאחור בתודעה הקולקטיבית אבל למעשה לא חדל להפתיע ולחדש.

ענת גוב, על החיים ועל המוות / תמר טל ענתי – ביוגרפיה על מחזאית הפעם, ענת גוב, המתכוננת למותה הקרב ומבקשת מסוכן האמנים אריק קנלר לדאוג לעיזבונה. הסרט הוקרן בדוקאביב גליל והבמאית זכתה באופיר עבור ״הצלמניה״ והייתה מועמדת על ״שלושה אחים ומערה״.

שומרי ים המוות / יואב קליינמן, עידו גלס – מפסטיבל חיפה מגיע הסרט שעוסק באחד מפלאי העולם שהולך ומתייבש. הבמאים עוקבים אחר שלושה שמנסים להציל את ים המלח: ישראלי, פלסטיני וירדני המתכננים לחצות אותו בשחייה כדי להעלות מודעות.

שורשים באוויר / יורם עברי – ביום הזיכרון האחרון עלה בכאן 11 הסרט על ילדים שגדלו בבסיסי חיל-האוויר בשנות ה-60 וה-70, בשיכון אזרחי מוקף בבסיס צבאי רוחש פעילות בו שרתו אבותיהם. הסרט דן בילדות מוגנת ומגודרת אך גם חשופה למיליטריזם מלידה.

שני ילדים ביום / דוד וקסמן – נציג פסטיבל ירושלים המתקרב, ששמו מגיע מנתון הטוען כי זהו ממוצע המעצרים של ישראל מעבר לקו הירוק. הסרט עוקב אחר ארבעה שהיו ילדים פלסטינים שנעצרו ונכלאו בידי כוחות הביטחון, ומדגים את מהלך חייהם שהשתנה מאז.

H2: מעבדת השליטה / עידית אברהמי, נועם שיזף – בנושא חופף אבל מפסטיבל דוקאביב האחרון, הסרט האחרון ברשימה (או הראשון אם מתחילים בלעז) מצביע על מערת המכפלה בחברון כמיקרוקוסמוס של 55 שנות כיבוש ישראלי, דרך הרחוב הכי מאובטח בגדה המערבית.

25 הסרטים התיעודיים *עד* 60 דקות

בת האמן

אנצאר / ציפי ביידר ודותן נווה – סיפורו של מחנה השבויים הראשון והאחרון שהקימה ישראל בשטח לבנון, ששמו כשם הסרט השני של ציפי ביידר באופירים השנה.

ארבע שעות ביום / איילת דקל – הסרט מתחקה אחר מסעה האישי של אוריין צ'פלין, בת קיבוץ, בניסיון להבין לעומק את חוויית האימהות בקיבוץ בתקופת בתי הילדים.

במסתרים / לינה צ'פלין – הקולנוענית הוותיקה, שהייתה מועמדת פעמיים בקטגוריה זו בחמש השנים האחרונות, עוסקת בסרט זה מפסטיבל חיפה בבי הקהילה החרדית המטילים ספק באמונתם.

במעגל סגור / טל ענבר – סיפורו של הפיגוע הידוע לשמצה במתחם שרונה בתל אביב ביוני 2016, בסרט שהיה חלק מפסטיבל דוקאביב האחרון.

בת האמן / מרגריטה לינטון, יניב לינטון – בני הזוג לינטון ביימו במשותף ומרגריטה היא גם מושא התיעוד, המבקרת בתערוכת ציורים של אביה וחשה בהיעדרו. זוכה פרס הביכורים של מדוקאביב 2022.

גמילה כשרה / אנה אוליקר – תיעוד של חמישנ עשרה צעירים אמריקאים מכורים לסמים, שהוריהם החרדים ומוסדות הגמילה וויתרו עליהם, החולקים בית שקט בירושלים.

גרוסמן / עדי ארבל – דויד גרוסמן, מהסופרים הישראלים הבולטים, בגילוי לב נדיר וכובש על הקשרים בין ספריו לחייו. כך מבטיח הסרט הזה מדוקאביב 2021.

הבלנד של אסמן / ערן בן שבת – חברים פקודים ואוהבים מתכנסים לאחר מותו של שרון אסמן, כדי לחגוג את הבלנד שלו, רקיחת זני הענבים ליין ייחודי לו, כמו גם את תערובת חייו.

המסע של ירדנה / אילת הלר – לכבוד יום הולדתה ה-70, יוצאת ירדנה למסע עם בת דודתה בעקבות האמהות שלהן, שפעלו תחת אפם של הנאצים והצילו מאות ילדים יהודים.

המספר העגול / דוד פישר – הקולנוען המעוטר של ״רשימת אהבה״ ו״שישה מיליון ואחד״ שב לעסוק בקורבנות היהודים של הנאציזם, הפעם דרך בחינה של המספר המייצג והעגול.

השיבה לברלין / בובי לקס – זמן קצר לאחר מות אביו, חוזר הבמאי לאנגליה מולדתו ומוצא מזוודה ישנה ובה עדויות לסיפור משפחתו שנספתה בשואה, שאביו הסתיר ממנו כל חייו. ציון לשבח בפסטיבל חיפה.

השתקפות – הסרט הפוליפוני הראשון בעולם פותח עידן חדש בקולנוע / אלינה קביטקובסקי – זה שם הסרט, שספק מסביר אותו וספק מבטיח מענה לשאלה האם יש דמוקרטיה באמנות.

מיני די וי

זויה צ׳רקסקי חיים סובייטים / ענת שוורץ – הסרט מלווה את הציירת זויה צרקסקי במסע אינטימי, מהסטודיו בדרום תל אביב למחוזות ילדותה בקייב של טרום המלחמה בחיפוש אחר ילדותה.

יורש הקעקועים / אורית רונאל – סרט מפסטיבל ירושלים ודוקאביב גליל, אודות היורש הבלעדי של שושלת מקעקעים נוצרים-קופטים מהעיר העתיקה בירושלים.

לא תשתוק / נטלי אייכנגרין – סיפורו של אהרון, שחווה פגיעה מינית כנער חרדי בישיבה בבני ברק, חי כהומוסקסואל חילוני ומתעמת עם עברו בקולקציית אופנה ששמה כשם הסרט.

מיני די וי / שאולי מלמד – נדמה לי שזה היחיד מבין המתחרים בקטגוריה שמוקרן מסחרית בבתי הקולנוע, אחרי בכורה דוקאביבית. סרטונים שצילם בילדותו שולחים את הבמאי לחפש עוד מתעדים ביתיים ולהט״ביים.

נקודת מפנה / נועם סובוביץ' – הסיפור מאחורי משחק הידידות בין נבחרת ישראל וקבוצת בורוסיה מנשנגלדבך הגרמנית, 25 שנים לאחר השואה ואל מול מכשולים רבים משני צידי המגרש.

סבוטאז׳ / נועה אהרוני – הסיפור הלא ידוע והדרמטי של מבצע המחתרת של הנשים באושוויץ-בירקנאו. אהרוני היא יוצרת נוספת עם נוכחות בשתי הקטגוריות התיעודיות השנה.

סבתא / חנן יחיאלי – במאי בן 13 עוד לא היה בתחרות השנה, אולי גם בכלל, אבל זה המצב עם הסרט של נכד אודות סבתו המסרבת לעזוב את דירתה הקטנה בקיבוץ ולעבור לבית אבות.

סרט שלל / קרנית מנדל – תחקירנית ארכיונים מוצאת בארכיון ישראלי קלטות וידאו המכילות חומרי גלם ממקור פלסטיני. מדוע הן שם? למי הן שייכות? סיפורו של ארכיון סרטים פלסטיני אבוד.

עדר / עומר דאידה – הסרט מלווה את נעמה בת העשר, המתבגרת בחוות צאן המיועד לשחיטה, בניסיון שלה לפתח עצמאות, אך במקביל גם להישאר קרובה לאביה.

על הסף / יונתן חיימוביץ' – תומר מתמודד עם דיכאון ומסתגר כחמש שנים בחדרו. לפני 20 שנה פגש בחנה, מטפלת מהרדוף, שהיוותה לו דמות אם. גסיסתה דוחפת אותו למימוש כאמן. זוכה פרס בפסטיבל חיפה.

צבי אומר / צבי שיסל – סרטו האחרון של הבמאי, המפיק והשחקן צבי שיסל, שהושלם בידי משפחתו. מהילדות בת״א ועד מותו על החברות ארוכת השנים והיצירה המשותפת עם חברו הטוב ביותר, אריק איינשטיין.

שבע השנים של אבשלום / דוד אופק, עמית עזז – הסרט זוכה פרס חבר השופטים בדוקאביב האחרון, מאת זוכה האופיר דוד אופק (״ההרוג ה-17״). סיפורו של מאיר אשל, נער אשדודי שהמציא עצמו מחדש בפריז כאמן בשם אבשלום.

תיאוריית הבוס / ניר דרבסי – סרט ששמו כשם ספר מאת פרופ' אריאל דרבסי, הפעם בגרסה תיעודית. מדען בכיר באוניברסיטה העברית טוען כי התת-מודע שלנו שולט בחיינו כמנהל-נסתר המשעבד אותנו.

15 הסרטים העלילתיים הקצרים

הגיע הזמן שתמותי כבר

אליזבת / ניצן ציפרוט – סרט המתרחש בעמדת שמירה, על כל ההזיות הנלוות למשמרת בודדה, שהוקרן בפסטיבל דרום 2020 ופסטיבל סרטי סטודנטים 2021.

אנא המתן לנציג / מורן נקר – מלחמתה של אם בנציגי שירות של חברת ביטוח שחסמה את חשבון הבנק שלה ומונעת מבנה להיכנס לגן, טרי מפסטיבל סרטי סטודנטים.

הגיע הזמן שתמותי כבר / הדר מורג – זולל הפרסים של יוצרת ״למה עזבתני״, שהספיק לזכות בפסטיבלים של חיפה, דרום, סטודנטים, אודות בת לאם מזדקנת.

הולי הולוקוסט / אוסי ולד, נועה ברמן-הרצברג – זוכה פרס האנימציה בפסטיבל ירושלים, על סוד מן העבר שפוער תהום בין שתי חברות, גרמניה וישראלית.

לאהוב אותך אני לא חייבת / יותם קניספל – אחד מסרטי הפתיחה של פסטיבל סרטי סטודנטים האחרון, על אם המתקשה להכיל את רגשותיה בזמן שבנה ממתין לעונש.

מאיה איילון / יוני מרדכי – סרט עצמאי על שיעור זום בחוג לספרות המקבל תפנית טרגית, מבלי שאיש מן המשתתפים יוכל למנוע את המתרחש על המסכים שלהם.

מה נשתנה / סלומון צ׳קול – סרט הגמר של היוצר בביה״ס ע״ש סם שפיגל, העוקב אחר חייל שיוצא הביתה עם חבילת מזון לחג הפסח, אך התוכניות משתנות בעקבות מתחים בבית וסביבו.

מחצבה / הילה רויזנמן – סרט מפסטיבל בערבה, אודות אישה צעירה במשבר המגיעה לחפש את אמה במחצבה בה היא עובדת, ובמקום למצוא נחמה נשאבת אל חיי האם החדשים.

לאהוב אותך אני לא חייבת

מים קרים / איתמר אלקלעי – חצי מהצמד מאחורי ״המצלמה של דוקטור מוריס״ עם דאבל דיפ משלו, סרט עלילתי על פקחית באתר טבילה נוצרי בנהר הירדן.

מכת שמש / לירז ברוש – נערה הגדלה בחברה שמרנית מכונה ״לוליטה״ בלעג ויוצאת לברר את משמעות המילה, אך מגלה בחיפוש גוגל פשוט עוד מן העולם שאסור לה.

מכתב לחזיר / טל קנטור – סרטה של אשפית האנימציה (״במילים אחרות״) מתחיל בהקראת מכתב של ניצול שואה לחזיר שהציל את חייו וממשיך בחלום אפל של המאזינה לו.

מעלה עקרבים / יניב לינטון – צמד היוצרים יניב ומרגריטה לינטון מתפרש על שתי הקטגוריות הקצרות באופיר, הפעם בסרט שהוא ביים והיא ערכה, על סב ונכד מרדן המטיילים במדבר.

סינדרום פיינגולד / נמרוד שפירא – היצירה האינטראקטיבית של שפירא, בהפקת רועי לב וע״פ תסריט של ליאור זלמנסון, מתמודדת בגרסת הסרט (לא ה-VR) שהוקרנה גם בכאן 11. חזרה אל מקרה התהפכות הסירה בנהר הירקון כבחינה של תסמונת ״הצופה מהצד״.

רוסו / אתי ציקו – אל האופיר ישר מזכייה בפרס מפסטיבל סרטי סטודנטים, סרטה של ציקו (״רסן״) עוקב אחר עובדת זרה מגיאורגיה העובדת בניקיון הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב.

שמש זורחת למטה / דילן יוסף שטרית – זוכה פסטיבל ירושלים הקודם, המתואר כך: ״כרוניקה של עיר. שתי הומלסיות, שתי אושיות מקומיות ואיש אחד אובדני בצהריים בהירים בתל אביב״.


ואלו היו כל המתחרים, המתמודדים, אבל עדיין לא המועמדים להפעם. בהצלחה לכולם ולכולן בעונת האופיר הזו. כולל לנו המסקרים, אבל בעיקר ליוצרות וליוצרים שכל סרט שהשכילו לסיים הוא ניצחון בפני עצמו.

תגובות

  1. סיגל סלע הגיב:

    שורשים באוויר, נכנס לנשמה, לא רק למי שדגל בשיכונים חיל האוויר.
    ראיתי פעמיים, ונפעמתי בכל פעם מחדש.

  2. אלדד הגיב:

    ראיתי את הדרך לאילת של יונה רוזנקיאר (הצלילה) ושימו לב אליו, כנראה הסרט המפתיע של השנה. וילוז'ני בתפקיד הראשי, תצוגת משחק ברמה של תפקיד חייו. מומלץ ממש

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.