• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

פסטיבל ירושלים 2021: ״איך נתת לזה לקרות״, ״השחיין״, ״למה אמרתי אני״, ״התחלה״, ״לינגוי״

1 בספטמבר 2021 מאת עופר ליברגל

פסטיבל הקולנוע של ירושלים עבר את נקודת האמצע שלו והדיווחים שלנו בסריטה מצטברים. למרות שהשנה עדיין מאתגרת, והקהל נדרש לחבוש מסיכות באולם (הסדרנים בודקים וההקפדה ניכרת גם במהלך ההקרנה), כמות לא מעטה מן הסרטים מוקרנות בפני אולמות עמוסים. כמה סרטים מעוררים מחלוקת בקרב באי הפסטיבל, בראשם "טיטאן" (Titane), עליו אורון כבר כתב בפסטיבל קאן (תמונה מתוך הסרט בראש הפוסט). דומה כי הסרט זכה שם לקבלת פנים חמה בהרבה מזו לה הוא זוכה בירושלים, כולל דקל הזהב לבמאית ז׳וליה דוקורנו, כאשר אני באופן אישי אהבתי את הסרט המאוד-לא-טיפוסי שלה מעט יותר מאחרים. גם אם כרגע אני גם פחות נלהב ממעריציו הגדולים ביותר, אולם ייתכן ודרושה לי צפייה נוספת בו. זה נכון גם לגבי "השפעת של פטרוב" (Petrov's Flu), שמציג את קיריל סרברניקוב במצב רוח פרוע מן הרגיל (גם על הסרט הזה כתב אורון). בינתיים נחשפו כל סרטי התחרות הישראלית העלילתית, ובפוסט זה אכתוב על שני הסרטים האחרונים שלא סקרתי עדיין. אומר רק שכל חלוקת פרסים בתחרות חג׳ג׳ השנה לא תפתיע אותי. בנוסף, בפוסט זה אסקור גם סרט תיעודי ישראלי מדובר ושני סרטים מן ההיצע הבינלאומי העמוס.

איך נתת לזה לקרות

הכותרת העברית של סרטם הראשון של בני הדודים יאיר אשר ואיתמר לפיד מוזכרת פעמיים בסרט ונוגעת לדמויות משנה. לפחות בפעם השנייה בה היא מוזכרת, היחס הוא לאירוע שולי. אולם, בדרכה היא מרחפת מעל היצירה כולה ונוגעת במצב המתמשך של החיים עבור שני גיבורי סרט: שני אחים שייתכן וחיים בתחושה מסוימת של פספוס, גם אם הם נעים בין הנאה להנאה על המסך.

המצליח מבין צמד האחים הוא הגדול, ישי, פסנתרן ג'אז החי בפריז ועובד בה בהצלחה. אחרי פרידה מבת הזוג, הוא שב ארצה לביקור שאולי יהפוך לקבוע. אחיו הצעיר, עומר, חי עם שותף בדרום תל אביב, ועובד במשרות לא מכניסות. השותף של עומר הוא מוזיקאי אלקטרוני שעובד במסיבות ומארגן גם הרבה מסיבות בביתם, אולם דומה כי הוא לא מכיר בכך שחייו לא ממש עלו על נתיב של הצלחה. ההורים של ישי ועומר מקווים כי ישי ישפיע על עומר לקחת את עצמו בידיים ויתפוס כיוון יעיל יותר בחיים. אולם, דומה כי ההשפעה נעה בעיקר בכיוון ההפוך, גם אם מערכת היחסים בין האחים תמיד מכילה גם חשד ומאבק לצד קרבה והבנה.

יש בסרט אלמנטים המזכרים את גל הסרטים העצמאיים האמריקאיים שזכו לכינוי "ממבלקור". לא בגלל שהדמויות מצויות במצב בו קשה להבין מה הן אומרות, אלא בעיקר בגלל שקשה להן להבין את עצמן. הדבר בולט בדרך העיסוק בצעירים שחיים במצב תמידי של בלבול רגשי, בלי לדעת מה יעשו כאשר יהיו גדולים, למרות שהדבר היה כבר אמור לקרות. בעוד ההורים אולי מודאגים ואף לוחצים, אבל בסופו של דבר בעיקר תומכים או מביטים מהצד. מצב זה של חוסר אונים מול מה שלא נראה חסר עוני, בא לידי ביטוי לא רק באמצעות העלילה עצמה אלא גם בדרך בה היא מועברת: סיקווסים ארוכים סביב אנקדוטות ספציפיות, כלומר פחות דרך התקדמות לינארית. אירוע טראומתי שהדמויות סוחבות נוכח רק בסצנות קצרות ובלי הסבר ממצה, שכן מדובר במשהו שלדמויות קשה לדבר עליו. דומה כי לדמויות נוח לדבר אבל לא על הדברים המהותיים, כפי שנוח להם לחזר בהצלחה משתנה אחרי בחורות בסצנת המסיבות, אך פחות להתעמת עם הרגשות שלהם כלפי מערכות יחסים משמעותיות שהסתיימו, אך אולי עוד ישובו.

הדרך בה הסרט מצולם תואמת לפעמים את התחושה של חוסר שקט פנימי גם במצבים שלווים או בחגיגות. יש בסרט רגע בו הליכה בתל אביב מלווה בצילומים בהם כל העיר יוצאת מפוקוס, בעוד חלק מן הצילומים בתוך דירות מלאים באור לבן שכמעט שורף את הפריים – כלומר לכאורה שפע ועושר אך גם חום מעיק. הכותרת המרחפת מעל הסרט מתממשת גם דרך סדרה של טעויות קטנות, מכוונות או לא, אשר גורמת לאחים להזיק במידה מסוימת זה לזה. הסרט בנוי ממעט רגעי שיא אבל הוא משיג את האפקט הרגשי שלו דרך הימשכות המצב הבעייתי, והוספה של פרטי מידע קטנים בין סצנה לסצנה. זה נכון גם אם לא כל הסצנות אפקטיביות באותה מידה ובחלק מהן מידת האמינות יורדת. מדובר בסרט מחוספס אשר לפרקים נראה שהוא חוגג את הדלות שלו ואת היעדר התקציב, באופן שיצר אצלי ברגעים מסוימים ניתוק מסוים, אולם בסופו של דבר הצטברות הדברים מהדהדת חזק.

השחיין

אדם קלדרון עבר לבימוי דרך עיצוב אמנותי ועיצוב תלבושות והדבר בולט בקולנוע שלו, שהוא קודם כל דרך ביטוי צורנית. בניית עולם מציאותית היא רובד חלש יותר ביצירה שלו. בסרטו הראשון, "פרחים של מרציפן", הוא ויתר לחלוטין על בניית עולם ריאליסטי, אולם בסרטו השני הוא לא רק חוזר לעברו כשחיין תחרותי, אלא גם מנסה לספר סיפור קוהרנטי יותר, הממוקם בעולם המעוצב בצורה שאמורה לדמות בצורה קרובה יותר מציאות. אולם, ההצלחה של הסרט בבניית עולם אמין היא חלקית במקרה הטוב, והדבר מכשיל את הסרט כמכלול. זאת למרות שיש בו כמה סצנות טובות בהן ניכר סגנונו האישי של הבמאי, אך גם סצנות אלו צפויות לפלג את הקהל. עבורי, סצנות אלו ובעיקר הסצנה האחרונה הפכו את הסרט למעניין, גם אם בסופו של דבר מדובר ביצירה פגומה ובסרט הכי חלש בתחרות הישראלית העלילתית בפסטיבל השנה.

העלילה עוסקת בארז, שחיין המגיע למחנה אימונים עם כמה שחיינים בני גילו בערך, מתוכם ייבחר נציג אחד לאולימפיאדה אחרי תחרות אחת ספציפית בה יתחרו זה מול זה (למרות שבשלב כלשהו בסרט נרמז כי הם מתמחים במקצים שונים). לארז יש חברה, אולם הוא נמשך לגברים ובעיקר לנבו, שחיין השוחה לידו ודומה שמפתח מערכת יחסים עם מתעמלת. גם היא מתכוננת לתחרות באותו מתחם, סוג של מקבילה של מכון וינגייט, רק כזו המצולמת בקיבוץ בארי בו לא ניכר שיש די מתקנים למחנה מסוג זה. הבריכה בסרט בה נערכת גם התחרות המכריעה כוללת רק חמישה מסלולים (ולא 8 עד 10 כמו בתחרויות רשמיות), מה שהופך בעיניי את הסרט כולו להרהור על מצב נפשי של משיכה בסביבה שלא מאפשרת זאת.

קלדרון מבטא היטב את המשיכה הזו בכל פעם שהוא מתמקד בדימויים ולא בדיאלוג או בהתפתחות עלילתית. החושניות בסרט מהפנטת לפרקים והיא נראית כמו חגיגה הומו-ארוטית. אולם, הסרט גם מנסה לתאר דמויות ואלו בסופו של דבר מעוצבות בגסות ובאופן סטריאוטיפי שלא נראה מעוגן במציאות. הבחירות שלהן סובלות לא מעט מחוסר הגיון או מסתירה פנימית. התחושה היא של במאי שחושב בדימויים, אולם במקרה זה הוא לא ממש ידע כיצד לחבר ביניהם.

למה אמרתי אני – בחזרה לפרשת חנית קיקוס

סרטה החדש של ג'ולי שלז הפך לאחד מן המדוברים ביותר בתחרות התיעודית השנה, בגלל הנושא בו הוא עוסק, המגיע בעיתוי שהוא קצת אקטואלי. בסמוך למשפט החוזר של רומן זדורוב (שהעניין הציבורי בו גדל בעקבות סדרה תיעודית), שלז מחזירה פרשת רצח אחרת מן העבר ומאשימה את המערכת בכך שהרשיעה אדם שלא ביצע את הרצח. אותו אדם, סולימאן אל-עביד, שוחרר מן הכלא לאחר 27 שנות מאסר אולם הוא עדיין נאבק להוכיח את חפותו. אל-עביד הואשם ברצח של חנית קיקוס, נערה מאופקים שנרצחה איפשהו בין עיר מגוריה לבאר שבע. אל-עביד הבדואי שחום העור נקשר לאירוע בגלל שאמר שאולי ימצאו את הגופה במזבלה בה הוא עובד. לאחר כמה ימי חקירה, שלטענתו כללה עינויים והתעללות, הוא הודה במקרה ולכן נשפט והורשע פעמיים. מציאת הגופה סתרה את העדות שלו, שסרטה של שלז מוכיח כי גם חלקים רבים אחרים בה אינם עולים בקנה אחד עם העובדות.

שלז עוסקת במקרה מאז הידיעה על ההיעלמות של קיקוס בשנת 1993, אז יצרה את הסרט "אם את שומעת תעני". העניין שלה במקרה נובע מבני האדם בהם הוא נוגע, ולכן הסרט מרגיש כמו יצירה אישית ולא כפנייה לעיסוק בז'אנר הדוקו-פשע בתקופה בה הוא מצוי בשיא ההצלחה שלו. שלז לא מתעסקת בתיאוריות לגבי מה קרה לנערה, אלא מראה את הכאב המתמשך הן של הוריה והן של אל-עביד ומשפחתו, בסרט אשר יוצר טענות משכנעות למדי לגבי חפותו – לא רק מחמת הספק, אלא בגלל היעדר היגיון בכתב האשמה נגדו. יחד עם זאת, שלז מראיינת גם את החוקרים והשופטים ואף כי הם הנבלים בסרט, הם מוצגים באור אנושי וכמי שפעלו מתוך אמונה כנה כי האדם שמולם אכן אשם. בחלק מן המקרים האמונה הזו נבעה מתפיסה גזענית ובחלק מן המקרים מהרצון לסגור את הפרשה ולמצות את הדין עם מה שנראה כרוצח, בפרשה שזעזע את המדינה ויצרה כותרות בעיתונים.

חנית קיקוס עצמה נראית בצילומים מתוך חגיגה משפחתית כאשר היא צבועה בשחור-לבן. הסרט לא מנסה לצייר דיוקן שלה, רק של כאב שהותירה מאחוריה ושל האובדן שלה. גם בחירה זו מתחברת להתחמקות של הסרט מיצירת סנסציות או סחיטה רגשית של הצופים בעזרת פרטים שהם מעבר לסיפור עצמו, שיש בו משהו מטריד מעבר למקרה האישי. הוא חושף פגמים בכל מערכת שיפוטית, לצד גזענות וקיפוח מתמשך של כל האוכלוסייה בדרום ובדגש על החברה הבדואית.

התחלה
Beginning

הבמאית הגיאורגית דאה קולומבגשווילי בחרה בסרטה הראשון בסגנון המנכר חלק מן הקהל: קצב איטי, מבט מרוחק על דמויות, מיעוט תנועות מצלמה, והרבה שוטים ארוכים מאוד בהם המצלמה לא זזה כלל. כולל אחד בו גיבורת הסרט שוכבת על הקרקע בלי לנוע במשך מספר דקות, בעוד כמות הצופים באולם יורדת. הסגנון הזה עשוי להיות מוכר לחלק מבאי הפסטיבל ואני עצמי אף התייחסתי אליו בעבודות אקדמאיות שכתבתי בעבר. עד כדי כך הסגנון הזה נראה מוכר, עד שחלקים מסרטה של קולומבגשווילי הרגישו לי כמו קלישאה של קולנוע אמנותי בכלל וקולנוע נשי בפרט. העלילה עוסקת באישה של מנהיג דתי שסובלת מחוסר סיפוק בחיי הנישואין וההורות, ובעלה אף מאשים אותה בתקיפה מינית שעברה, באופן המאיים להביא אותה לנקודת שבירה. סוג של גרסת עדי ה' בקווקז ל"ז'אן דילמן" או אפילו "ההר" של יעל קיים (קיים נקטה בסגנון קולנועי מעט שונה). משמע, הקולנוע הזה נראה מקורי ופורץ דרך, אולם למעשה הדרך הזו כבר נסללה ולחלקים מן הקהל עדיין קשה עם הקצב, הנושאים והשילוב בניהם.

למרות התחושה של חוסר המקוריות, בסופו של דבר הסרט מרשים בגלל רמת ביצוע גבוהה בכמה חלקים ספציפיים בו, חלקם כאלו שגרמו לקהל לצאת וחלקם מרשימים עבור כל צופה. הבמאית מיקמה אותם באופן יעיל סמוך לפתיחה ולסיום של הסרט. הפתיחה, שמתחילה בשוט ארוך המתאר פשע שנאה ועוברת לשיחה המסבירה משבר בזוגיות, גרמה לי לחשוב כי אני צופה באחד מן הסרטים הכי טובים של השנה בכלל. המשך סרט לא שמר על אותה רמה, אך כמה בחירות אמיצות ואניגמטיות בדקות הסיום רוממו מחדש את הסרט מעבר לשפה המוכרת שלו.

לינגוי
Lingui, the Sacred Bonds

מהמט סאלח־הארון הוא אחד מן הבכירים שבבמאי אפריקה מבחינת הכרה בינלאומית, ו"לינגוי" שלו היה אחד משני הסרטים האפריקאים היחידים בתחרות השנה בפסטיבל קאן. הארון הרבה לעסוק בגבריות אפריקאית (הן ביבשת והן בצרפת), אולם בסרט זה הוא מתמקד כמעט אך ורק בנשים, בעיקר בסיפור של אם ובת. לגיבורת הסרט קוראים אמינה (אחד מתוך לפחות שלושה סרטים בפסטיבל עם דמות בשם זה), אם יחידנית המקיימת אורח חיים מוסלמי, אף על פי שהיא מנודה ממשפחתה משום שילדה את בתה בגיל צעיר מאוד מחוץ לנישואין. בין האם ובתה מריה יש ריבים הטיפוסיים לתקופת ההתבגרות, אולם אמינה מבינה כי עליה לעמוד לצד מריה בת ה-15 כאשר היא לומדת שהיא בהריון והאב לא בתמונה. הפלה אסורה באמונה המוסלמית ובמדינת צ'אד בה מתרחש הסרט, אולם אמינה מבינה את הרצון של בתה לבצע את התהליך ונרתמת לביצוע הפלה לא חוקית תמורת כסף. במהלך הסרט השתיים יזכו לעזרה של כמה נשים ואמינה תידרש לסייע גם לקרובת משפחה אחרת מול קיפוח אחר שעוברות נשים במדינה זו.

הסיפור על אחווה נשית מול קיפוח חוזר במספר סרטים בפסטיבל, אולם לסרט זה אופי ייחודי הן בגלל המיקום, מדינה אשר סרטים מעטים המתרחשים בה מגיעים למערב (לרוב רק סרטים של הארון), והן בשל המגע של הבמאי, המשלב בין סגנון מערבי לסגנון הקשור לאסתטיקה אפריקאית. למשל, דרך הצגת סצנות בולטות עם עריכה המביטה על הגיבורה במספר זוויות שונות באופן המדגיש את מיקומו של הבמאי כמתבונן, אולם יותר מכך מבטא את המצוקה של הגיבורה. הסרט גם לוקח את הזמן בתיאור אורח החיים במקום בו המודרניות והשבטיות נפגשים, כולל בעבודה של אמינה כמייצרת תנורים מסורתיים אך מחומר גלם מודרני. הסרט לא מכיל הפתעות בעלילה, אבל דווקא דרך הנראטיב המוכר נוצרת הבנה של הנשים המתוארות בו, גם הודות למשחק של שתי השחקניות, אשואק אבכר־סולימאן וריהאנה חליל־אליו, ולשליטה של הארון בדרך העברת הסיפור והסביבה. הסרט מתחרה בתחרות ברוח החופש לסרטים פוליטיים ולכאורה אין בו דבר המושך קהל, אבל הוא בסופו של דבר אחד מן הסרטים הנגישים והמרגשים ביותר המוקרנים השנה בירושלים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.