• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

פסטיבל דוקאביב 2022: "1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם", "לוס אנג'לס דרום – מחזמר דוקומנטרי", "תלוניוס מונק הלוך ושוב", "מוצנבאכר"

3 ביוני 2022 מאת עופר ליברגל

פסטיבל דוקאביב נכנס לישורת האחרונה שלו וגם הסיקור שלנו מתקרב לסיומו, עם מבט על עוד ארבעה סרטים. כל אחד מהם משחק בדרך שונה עם גבולות הקולנוע התיעודי והמבע הקולנועי בכלל, בחלק מן המקרים תוך שילוב עם טכניקות הלוקחת מהקולנוע העלילתי. כמו סרטים עליהם כתבנו בדיווחים הקודמים, אליהם אפשר להגיע דרך התגית של פסטיבל דוקאביב 2022 או ברשימת לינקים בהמשך, ברוב הסרטים יש מימד של עיסוק מחדש בחומרים שצולמו בעבר. נתחיל עם שני סרטים ישראלים שגם יוקרנו בהפצה מסחרית מצומצמת בקרוב, ונעבור לעוד שני סרטים בינלאומיים.

פוסטים קודמים
המלצות מקדימות (מערכת סריטה)
דיווח ראשון (אור)
דיווח שני (עופר)
דיווח שלישי+זוכים (עופר)

1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם

אחרי שייצר סרט על ההיסטוריה של ישראל מהעיניים של מנהיג ("מה היה קורה אילו? אהוד ברק על מלחמה ושלום"), הבמאי רן טל עשה מעין סרט משלים על ההיסטוריה של ישראל מן העיניים של המתעד: הצלם מיכה בר-עם. לזכותו צילומים מצליחים לכל אורך תולדות המדינה, מקיבוץ וטבע, לידת בנו, חיי לילה ועד משפט אייכמן. אולם הנתח המרכזי בעבודתו היא צילומים מלחמה והם זוכים למקום נכבד לדיון בסרטו של טל, לצד הצדדים האחרים והלא-בהכרח חיובים בחייו של בר-עם.

סרטו של טל מורכב כמעט אך ורק מצילומי סטילס, כפי שמרמזת הכותרת (פריים אחד אפשר לראות לעיל וגם התמונה בראש הפוסט היא פריים מהמצלמה של בר-עם). יוצאי הדופן הם צילומי סרטונים שצולמו בידי בר-עם ובני משפחתו, החלק הארי הוא צילומים בארכיון הפרטי של בר-עם. הצלם משוחח על הצילומים שלו באופן שכולל הרבה תובנות ולפרקים גם חשבון נפש, חרטות ואפילו רמיזות להסברים פסיכולוגיים מהם הוא מנסה להימנע. לצדו מדברת על הצילומים גם אשתו ארנה בר-עם, שלקחה חלק פעיל במפעל חייו ושמירת הסדר בארכיון התמונות.

לא פעם, הזיכרונות של בני הזוג אינם מציירים בדיוק את אותה תמונה, דבר המאפשר הצצה לחיי המשפחה שהיא אולי מעט יותר ממה שהמתועד תכנן לחשוף. בר-עם לא שש לדבר על כל הנושאים שעולים בשיחה, בעיקר לגבי צילומים כואבים במיוחד, אבל טל הוא מראיין קשוב ומוציא ממנו אמירות חדות לא רק על אהבה ומלחמה, כפי שמצביעה הכותרת הלועזית של הסרט (״Frames of Love and War״), אלא גם על פרטים קטנים יותר בתחום החמקמק שבין תיעוד בשיתוף הצבא, לבין אמנות המבקשת בדרכה למנוע מלחמות ולחשוף את הזוועות.

יש בסרט הרבה זוועות – דוממות, בצילומי סטילס. אולם דרך הפסקול הדימויים הדוממים מתחילים לנוע בתודעה והסרט לרגע לא מרגיש כמו ניסוי או כדבר דומם בעצמו. הוא תמיד דינמי ומעורר עניין בשל מה שנראה בצילומים, מה שנאמר ומה שמצוי ברווח שבין הדברים. המבט שבסרט הוא מבט של צלם על עבודתו בעבר, אך גם המבט של בת הזוג, המבט של במאי הסרט, והמבט של הצופה בסרט, שמקבל כך מרחב לפרשנות נוספת.

ייתכן שכדרכה של התודעה הישראלית, הסרט נע מתקופה של אמונה בצדקת הדרך לחשבון נפש בלי פתרונות של ממש, או דרך ברורה לבטא את האופטימיות. אך כאמור, יש בסרט גם אהבה ולא רק מלחמה, וכפי שחיי המשפחה והאהבה בסרט אינם שלווים ותקינים, חלק מצילומי המלחמה מתראים לא רק ברוטאליות, אלא גם שותפות גורל. ניתן להתייחס לסרט כסרט ביוגרפי או דיוקן של המדינה, אבל סביר יותר שהוא לא אף אחד משני הדברים, אלא רק הצצה לרגעים ודימויים שנלכדו לנצח ומהם ניתן לחלץ קמצוץ מן הסיפור הגדול יותר.

לוס אנג'לס דרום – מחזמר דוקומנטרי

כפי שמוכרז בכותרת, סרטם של גולן רייז ושרון יעיש מביא לארץ את תת-הז'אנר הנדיר "מחזמר דוקומנטרי". לא סרט תיעודי על מוזיקה או מחזמר, אלא סרט תיעודי על אדם אחד בעיירת פיתוח, שבין האירועים בו שזורים שירים המבטאים את המצב בעיר ולעתים את מצב הרוח של הדמויות. התוצאה מצחיקה ומבדרת, אך גם חושפת קיפוח חברתי של הפריפריה, ביחס למרכז או בתוך מעמדות בפריפריה, ובעיקר בונה דיוקן אוהב של דמות ייחודית, מרשימה ופתטית בו זמנית. לצד הקטעים התיעודיים, יש שירים המבוימים כמו קליפים וגם בהם בה לידי ביטוי המגוון האנושי בעיר המתועדת.

לוס אנג'לס שבכותרת היא למעשה קריית מלאכי שבדרום, עיר שקיבלה את שמה מהעיר האמריקאית שתיירים ממנה עזרו לפתח אותה ממעברה לעיירת פיתוח ולימים עיר. השיר הראשון המשולב בסרט הוא מחווה לקולנוע ההוליוודי של העיר התאומה, אולם יתר השירים תופסים גוון יותר מקומי הנע בין סגנונות שונים, בעוד השפה הקולנועית המלווה אותם נעה בין הוליווד לקולנוע חברתי.

בין השירים מוצג סיפורו של יוסי חורי, ילד מחונן בעבר ושען חסר הצלחה מזה כמה עשורים בהווה. לאחר עימות בירוקרטי עם הרשויות, חורי מלחיט לרוץ לראשות העירייה ברשימה עצמאית והסרט עוקב אחר הניסיון שלו לגייס את החתימות הדרושות ולשכנע בוחרים – מלאכה קשה גם בתוך משפחתו. אביו של יוסי לא מתלהב מן התשוקה החדשה של בנו ולא ממהר לחתום. בתו הבכורה של יוסי כן נרתמת לקמפיין אבל היא כבר אינה תושבת קריית מלאכי. חלק ניכר מהמצע הלא מאוד מנוסח של חורי עוסק בצורך להחזיר לעיר ילדים שהיגרו לערים אחרות. ליוסי עצמו הייתה בעבר הזדמנות לחיים טובים יותר במרכז, אבל הוא נאמן לעיר כשם שהוא זועם על העירייה שלה.

יוסי חורי הוא סוג של דון קישוט יהודי-דתי מודרני – רץ במירוץ חסר סיכוי, עובד כמתקן שעוני יד בשעה שאלו נזנחים, נאחז בפרטים שונים מן העבר. אך בו בזמן הוא גם קשוב להווה ולצדו הסרט מדגיש את הנוכחות ההולכת וגדלה של העדה האתיופית בעיר. יוצרי הסרט משתמשים הרבה פעמים באירוניה ובפער בין התיעודי למוזיקלי ולמעוצב, אבל בליבו של הסרט גרעין אחיד של סימפטיה לגיבור וליתר הדמויות, דבר המחזיק את היצירה גם אם ההיבטים החברתיים לא מפותחים עד תום. הסצנות בין יוסי וחורי ובתו אפקטיביות במיוחד והשילוב בינם ובין השירים מספק חווית צפייה ייחודית שבהמשך החודש תצא להקרנות מסחריות בסינמטקים.

מוצנבאכר
Mutzenbacher

המתנתי מספר ימים בין הצפייה בסרטה של רות בקרמן ובין הכתיבה עליו וככל שחולף הזמן, אני מעריך ומבין יותר את הבחירות של הבמאית במהלך הסרט. "זיכרונותיה של ג׳וזפין מונצאנבאכר" הוא ספר אירוטי שפורסם בעילום שם בשנת 1906 ונהפך לספר פולחן שאף תורגם לעברית (הספר מיוחס לסופר פליקס סלטן, אף כי ייתכן והוא אינו המחבר). הספר מספר את זיכרונותיה של זונה וינאית בדגש על שנות ילדותה, שנים רוויות בחווית מיניות מהן הגיבורה נהנית, בסוג של פנטזיה גברית על עונג נשי גם בסיטואציות של ניצול. בקרמן הוציאה קריאה לאודישן לסרט על פי הספר והזמינה גברים בגילאים שונים לקרוא קטעים ממנו מול המצלמה, לרוב בעודם יושבים על ספה הניצבת באולפן. לצד קריאת הקטעים, בקרמן שואלת את הגברים הנבוכים על התחושת שלהם מול הטקסט ועל החוויות המיניות המוקדמות שלהם.

התוצאה היא מבט נשי על מיניות גברית, דרך טקסט פרובוקטיבי שהוא מבט גברי על מיניות נשית, ושבירת טאבויים רבים. העיקרי שבהם הוא זה שלא מדובר ממש במיניות נשית, אלא במיניות של ילדה. מאידך, יש משהו מאוד נכון בדרך בה הסרט דן במיניות ובאירוטיקה תוך שימוש במילים בלבד, מה שמרגיש הרבה פחות נצלני. השיחות עם הגברים חושפות את הדבר הבעייתי בטקסט ולרוב אלו הגברים המצביעים על הבעיה. במקביל, הקראת הקטעים חושפת כי הטקסט עצמו כן בעל איכויות ספרותיות ושליטה בשפה, וכי יש לסרט הערכה לספרות אירוטית ולהומור בסיטואציות קשות. כל זאת כאשר הביקורת אודות המבט על המיניות שבטקסט המקורי נשמרת. הסרט מצליח להיות טעון מינית דרך סיטואציה בה אין כל מגע והוא בנוי על הכוח בין האירוטיות של השפה, חוסר האירוטיות של הסיטואציה, והביקורת על נושא הספר, כאשר רוב הקטעים שנבחרו להקראה מתארים מיניות של ילדה (אם כי יש חריגה מכך).

במהלך הצפייה הרגשתי כי הסרט חוזר על סצנות דומות יותר מדי פעמים, אולם לאחר מחשבה נוספת אני מוצא כי כל סצנה מוסיפה נדבך חדש הן בדיון בטקסט הספרותי והן בדיון בגברים אוסטרים בני ימינו. בעיקר כאשר הם נדרשים לדבר על החוויות שלהם והתחושת שלהם לא רק בחברת הבמאית וצוותה, אלא בחברת גברים אחרים. בעוד חלק מן הגברים נוכחים בסרט לבדם, לפעמים הבמאית משוחחת עם 2-4 גברים במקביל (כל מה שהספה מכילה), או ממלאת את החלל בעשרות גברים המדקלמים שורות מן הטקסט כמקהלה באופן שלא לחלוטין מנתק את המילים מן המשמעות שלהן. ניתן לתאר את הסרט כמעורר מבוכה או כמצחיק ולפרקים גם כמגרה כנגד השיפוט המוסרי הטבעי. הוא לא מפסיק לעורר מחשבות במספר דרכים ולא ניתן לתמצת את המבט שלו רק כקריאה נשית חדשה בטקסט, ביקורת על גבריות, או ניכוס מחדש של הסיטואציה.

תלוניוס מונק הלוך ושוב
Rewind and Play

הבמאי הצרפתי-סנגלי אלן גומיי פועל לרוב בסרטים עלילתיים, אולם בסרט זה הוא מציג מחדש חומר גלם שצולם עבור תכנית טלוויזיה צרפתית משנת 1969, תכנית בה התארח הפסנתרן תלוניוס מונק במה שאמור להיות מבט מעמיק על אמנותו. למעשה, גומיי מבצע בחומרי הגלם דיקונסטרוקציה של הראיון הטלוויזיוני, תוך חשיפת הפער בין הסיפור שצוות התכנית ובעיקר המנחה מנסה לבנות מראש, לבין המציאות.

מונק הופך מלהיות מרכז התכנית לזר בדיון ביצירה שלו. גם מפני שהוא אינו דובר צרפתית גם מפני שהזיכרון שלו מעברו לא בדיוק תואם את הסיפור המיתי שהמנחה מנסה לבנות, תוך ציון העובדה שהוא חבר של מונק במשך שנים וכי הוא אחראי לבואו לצרפת בטרם היה נודע ברבים. ההבדל בזיכרונות ופרשנות בינו לבין הפסנתרן גורם לתהייה לגבי הדברים הללו. מונק נראה בסרט נבוך, מזיע ומנגן בלי לצפות בתשואות. תלונות שלו על שכר נמוך בעבר או על כך כי כן הרגיש לא מוערך בתחילת הדרך מוצאות החוצה מהשידור, בעוד המראיין שואל את אותן שאלותיו שוב ושוב בתקווה למצוא ניסוח מדויק.

התחושה היא התנשאות על האמן, באופן שכאמור חושף את המימד המלאכותי בכל תכנית אירוח. אך הסרט חושף גם את הגזענות הסמויה, שהייתה קיימת באופן בו הצרפתים אימצו את הג'אז בתקופה בה המוזיקאים האפריקאים-אמריקאים סבלו מקיפוח במולדתם. גומיי מבצע תעלולים בעריכה על מנת להדגיש את המסר, אולם הנגינה עצמה של מונק חפה ממשחקים אלו ובסופו של דבר מקבלת את הכבוד הראוי. לפחות עד הרגע בו במקום מחיאות כפיים מגיעה שאלה מוזרה או דרישה לנגן קטע בקצב אחר.

הסרט מוצג בפסטיבל בקטגוריית "עומק שדה" ובהחלט יש בו מימד מאתגר וניסיוני, אבל בסופו של הדבר הטענות שלו בהירות והמוזיקה שלו מחזיקה נהדר, לפחות עבור חובבי ג'אז. פרט לאיכויות אלו, חשתי כי גומיי לא ממש ידע כיצד לעבות את יצירתו לסרט באורך של שעה. בתחילת הסרט משולבים קטעים תיעודיים נוספים של מונק, אשתו ומכרים אחרים עם ההגעה לפריז, אך גם אם הם יועדו עבור אותו ראיון מצולם בתוכנית הטלוויזיה, לא חשתי כי הם מציגים צד נוסף של האמן או של כוונת המראיינים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.