פרויקט סרטי סטיבן קינג – פרק 39: "נישואים טובים", "מרסי" ו"ביג דרייבר" (2014)

ובכן, חזרנו. בערך.
אז מה שקרה הוא שאת הפרק הקודם בפרויקט כל סרטי סטיבן קינג, על הרימייק הנוסף ל"ילדי התירס", פתחתי בהכרזה דרמטית: אמנם אנחנו לא רחוקים מהסוף, אבל מסתמן שאני עוצר את ההתחקות אחר מורשת הסרטים המבוססים על כתביו של הסופר המפורסם. שתי הסיבות העיקריות למהלך היו תחילת טירוף הקורונה, ואכלתי מלא כאפות על החיים גם ככה והיה לי קשה עם מחויבות, והשנייה והלא פחות חשובה היא שהבטתי קדימה על הסרטים שמחכים לי וחשכו עיני.
מאז ועד עכשיו הרבה פוסטים עברו מתחת לוורדפרס, ואפילו שבתי הקולנוע סגורים כתבנו פה בלי להביט לצדדים. אני אפילו התחלתי פרויקט חדש, המוקדש לסרטים שהפסידו את פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. אבל עניין סטיבן קינג ישב עלי, הרגשתי שאי אפשר פשוט להפסיק סתם ככה, ואחרי כמה חודשים ארוכים הגעתי להחלטה שמן הראוי לסגור את זה כמו שצריך.

אז זהו איננו הפרק האחרון בפרויקט, אלא אחד לפניו, אבל לפני זה אני רק רוצה לעשות סדר ברשותכם כדי שיהיה לנו יותר קל.
הרימייק ל"ילדי התירס" שכיכב בפרק הקודם יצא בשנת 2009, וכפי שראיתם מהכותרת אנחנו נמצאים בסרטי 2014. מה פשר הקפיצה, אתם שואלים? קודם כל, באמת שלא הרבה סרטים על פי קינג נעשו בתקופה הזו, שהגיעה אחרי כמה כישלונות מאוד גדולים. ואלו שכן נעשו… ובכן, יש איתם בעיות.
ב-2009 יצא סרט נוסף מבוסס קינג בשם "הקאדילק של דולן" שהתחלתי לראות ועצרתי אחרי כמה דקות מחמת מיאוס. לאחריו הגיעו שני סרטים נוספים: "Everything’s Eventual" ו"Willa", שעל אף שיש להם דפים ב-IMDB אין לי שום הוכחה אמיתית לכך שהם קיימים. אני חש שחייכם, וחיי, ימשיכו גם בלי טקסט עליהם.
ב-2013 יצא עיבוד קינגי די מדובר, השלישי במספר לספרו הראשון "קארי", שכבר כיכב בפרויקט בגרסת 1976 המיתולוגית וגרסת 2002 הנשכחת. הסיבה שדילגתי מעליו היא כי היא מכיוון שכבר כתבתי עליו באימת החודש של אוקטובר באותה השנה ובהחלט אין צורך באחד נוסף.

זה מביא אותנו ל-2014, אז יצאו לא פחות משלושה עיבודים, ועל כן החלטתי לקבץ את כולם יחד למסיבה אחת גדולה. בדיעבד זה רעיון דווקא סבבה, כי יש ביניהם הרבה מן המשותף ועל כך נדבר.
ומה לגבי ההמשך? גם לזאת יש תשובה: הסרט הבא ברצף הכרונלוגי יצא ב-2016, "סלולר" שמו, והוא כבר קיבל סקירה נכבדה בפני עצמו. לאחריו מגיע הפיצוץ הגדול של 2017, השנה שהחזירה את העיבודים הקינגים לאור הזרקורים. על כולה כבר כתבנו מלבד אחד – "המגדל האפל". מאותה הנקודה כתבנו על כל העיבודים שנעשו לקינג, להוציא שלושה שאין להם שום סימן וזכר: "מילקמן" ושני עיבודים (?) ל"מקרה הרופא". אני מרשה לעצמי לוותר עליהם.

ועל כן, הפרק הזה, המוקדש לעיבודי 2014, יהיה הפרק הלפני אחרון של פרויקט (כמעט) כל סרטי סטיבן קינג. לאחריו יגיע פרק סיום שיכלול את "המגדל האפל" ואת המצעד הרשמי של כל הסרטים שראיתי. ובזאת אוכל לפחות להגיד לעצמי שעשיתי את המיטב.

אז אחרי ההקדמה הכי מפורטת שלא לצורך בתולדות סריטה, אתם מוזמנים לחזור אתי אחורה לשנת 2014, הרבה לפני שכל העולם השתבש, לשלושה עיבודים לקינג שמעבר לשנת לידתם יש להם דבר אחד נוסף המקשר ביניהם: כולם די נשכחים, ועם זאת הם יותר טובים ממה שציפיתי שיהיו, ואפילו יש מה לומר עליהם. אז הנה, אולי בכל זאת היה שווה להתמיד.

"נישואים טובים"
A Good Marriage

מבוסס על נובלה מתוך האסופה "חשכה מוחלטת, אין כוכבים" שראתה אור בשנת 2010 (וגם יצאה בתרגום לעברית), סרטו של פיטר אסקין מעט שונה בנוף עיבודי קינג, בעיקר מכיוון שמדובר במותחן פסיכולוגי ללא אלמנטים על טבעיים.
בוב אנדרסון (השחקן האוסטרלי המצוין אנתוני לאפגליה) ואשתו דארסי (ג'ואן אלן) הם זוג אוהב שחוגג 25 שנות נישואים. כל חבריהם מקנאים בהם על הזוגיות החזקה שלהם והמשפחה המוצלחת שהקימו במו ידיהם. אפילו יש להם חיי סקס נהדרים. כן, יש כזאת סצנה די בהתחלה.
בנסיעה שגרתית של בוב לענייני עבודה, ממש אחרי אירוע שהרימו לכבודו הקולגות מהמשרד, דארסי מגלה משהו שהופך את עולמה לגמרי – במעמקי הגראז' שלהם היא מוצאת תיבה ובה עדויות לכך שבוב, בעלה ואב ילדיה, הוא לא אחר מאשר רוצח סדרתי פעיל למדי שהפיל את אימתו על המחוז. המומה היא מנסה להבין מה יהיו פעולותיה הבאות, אבל יכול להיות שבעלה נמצא צעד אחד לפניה.

על אף שיצא לבתי הקולנוע, "נישואים טובים" מרגיש כמו סרט שנעשה לטלוויזיה, אם כי על הסקאלה הזו הוא נמצא דווקא בצד הטוב. הוא באמת שום דבר שמצדיק להתאמץ בשבילו, אבל עשייתו טובה למדי, יש בו מספר תפניות ורגעים משובחים, ובעיקר הוא מתהדר בהופעה נפלאה של ג'ואן אלן, שחקנית שבשנות התשעים היה נדמה לרגע שאין מצב שהיא מסיימת את האלף ההוא בלי אוסקר. היא הייתה מועמדת על "ניקסון" ב-1995 ואז שנה לאחר מכן שוב בזכות "ציד המכשפות", ובשתי הפעמים הייתה מאוד קרובה לזכייה. לאחר מכן כיכבה בסרטים מדוברים כמו "סופת קרח", "פלזנטוויל" ו"עימות חזיתי" ובשנת 2000 חזרה שוב לאוסקר עם "המועמדת". גם אותו הפסידה.
אלן לא הפסיקה לעבוד מאז (טרילוגיית בורן, הסדרה "The Killing", "חדר") אבל נדמה ש-15 דקות התהילה שלה חלפו, כנראה בגלל היחס של הוליווד לנשים שעברו את גיל 50. ב"נישואים טובים" אלן מוכיחה שהיא עדיין שחקנית נהדרת ושמגיע לה הרבה יותר ממה שקיבלה, ואולי אפילו יש איזה עולם מקביל שבו היא צברה כמה פרסים על ההופעה הזו שלה.

אלן האהובה ללא ספק הופכת את הסרט לראוי, אבל אפילו היא לא מצליחה להרים אותו מעל המים, בעיקר בחלקו האחרון, כאשר נדמה שהמערכה הסופית שלו נכתבה אך ורק כדי להצדיק את היותו סרט באורך מלא, עם רצף אירועים חסרי משמעות לחלוטין שגם אינו משתלב טוב עם הסיפור וגם רק מורח את הזמן, נשען על הופעה משונה להדהים של סטיבן לאנג ("אוואטר") שהגיע מסרט אחר לגמרי. חובבי המותחנים הביתיים שביניכם יכול להיות שייהנו ממנו, אבל שום דבר בו לא מהדהד בזיכרון הרבה אחרי סיומו.

"מרסי"
Mercy

יחסית להיסטוריה של הסיפור הזה, ולאנשים שעומדים מאחורי הסרט, די מפתיע שהוא נעלם בתהומות הנשייה. אפילו אפשר לומר שהוא אחד העיבודים הנשכחים ביותר של קינג מאז ומעולם.
הסיפור הקצר עליו מבוסס "מרסי" נקרא "גראמה" והוא נחשף לראשונה אי שם ב-1984, שיש הטוענים שמדובר בתקופת השיא של קינג כיוצר. הסיפור, שמסתבר שגם שואב אלמנטים מהמורשת של ה.פ. לאבקראפט, אפילו הפך לפרק בסדרה "איזור הדמדומים" ב-1986, וזכה לכמה גרסאות קולנועיות קצרות. כלומר, אוהדי קינג מכירים ומוקירים את הסיפור.
בעיבוד של 2014, הפעם היחידה שהפכו אותו לסרט באורך מלא, מעורב האולפן בלומהאוס, אחד מיצרני האימה החשובים ביותר של זמנינו ("תברח", "מז"ל טוב", "בלתי נראה"). לדעתי זו הפעם הראשונה שהמוסד של ג'ייסון בלום מתאחד עם קינג. הבמאי הוא פיטר קורנוול האוסטרלי והתסריטאי הוא מאט גרינברג, שחתום על "ליל המסכות: 20 שנה אחרי" ועל שני עיבודים ידועים אחרים לקינג: "1408" וגרסת 2019 של "בית קברות לחיות". ואם כל זה לא מספיק, הקאסט של הסרט כולל את דוכס האינדי מארק דופלאס, השחקנית הוותיקה שירלי נייט ("הכי טוב שיש" ולשמה שתי מועמדויות לאוסקר. היא נפטרה באפריל האחרון), ג'ואל קורטני ("סופר 8"), צ'נדלר ריגס (קארל מ"המתים המהלכים"), ודילן מקדרמונט.
כל אלו היו אמורים לגרום ל"מרסי" להיות לפחות סרט שמישהו זוכר, אבל זה ממש לא קרה, בטח כאשר הסרט מפוצץ ברפרנסים לעבודות מפורסמות של הסופר, מה שכנראה נועד להפוך אותו לאיזשהו חלק מיקום משותף או לפחות ממתק למעריצים, אבל בתאכל'ס כל האיסטר אגס האלו די ריקות מתוכן. למשל, יש בו בית אבות סיעודי שנקרא "ר.ל פלאג", רפרנס ישיר לרנדל פלאג, הרשע הקינגי האולטימטיבי מ"העמדה" ו"המגדל האפל". למה? לא ברור.

מכיוון שהסרט הזה לגמרי נדחק לשוליים, התחלתי לצפות בו עם מינימום ציפיות. ואכן, ההתחלה שלו לא הבטיחה רבות בעיקר בתחום הויזואלי. ועם זאת, אני שמח להודות שהמשך הצפייה בו הייתה חוויה לא רעה בכלל. הדבר הכי גרוע שאני יכול להגיד עליו זה שהוא מביא אתו תסכול גדול. אני בכל לבי מאמין שבידיים אחרות "מרסי" יכול היה להיות ה"בית קברות לחיות" החדש. באמת שיש לו את כל האלמנטים להיות סיוט קולנועי מטריף ויוצא דופן. למעשה, הוא עושה לא מעט דברים ש"תורשתי" עשה, רק שמדובר פה בסרט מארבע שנים לפני כן, המבוסס על סיפור שלושים שנה לפני. למרבה הצער, נראה שליוצרי הסרט לא היה את האומץ, או את הכישרון, לקחת את החומרים צעד קדימה, והדברים נשארו ברמת הסביר. באמת שאני מייחל לאיזה רימייק לסיפור הזה, כי הפוטנציאל גדול ורב הוא.

"מרסי" מסופר דרך עיניו של ג'ורג' הצעיר (ריגס), שגדל עם אימו היחידנית (פרנסס או'קונר מ"אינטיליגנציה מלאכותית" של ספילברג) ואחיו הגדול (קורטני). בתחילת הסרט, לאחר פרולוג שכולל גרזן שפוגש ראש בנסיבות לא נעימות, סבתו האהובה (נייט) עוברת שבץ ומאושפזת בבית חולים לאחר כמה התפרצויות אלימות. שנה לאחר התקרית, אימו נאלצת לחזור לבית ילדותה על מנת לטפל באימה, ולוקחת את שני ילדיה איתה. שם יגלה ג'ורג' שההיסטוריה של סבתו מלאה רגעים אפלים, ויכול להיות שמשהו בעברה קשור לקשרים בל ינותקו עם ישויות מסוכנות, זאת בזמן שחייו וחיי משפחתו עומדים בסכנה. ובאמת, לא בכדי הזכרתי את "תורשתי", כי יש פה כל כך הרבה קווי עלילה משיקים, שאני די בטוח שארי אסטר נחשף בשלב כזה או אחר לסיפור הנושן של קינג, אם לא לסרט בעצמו.

אם מחליקים את המראה הכעור של הסרט ומתעקשים להמשיך, מגלים כמה רגעים לא רעים בכלל, עד הסיום שכראוי לסטיבן קינג מתפזר (אם כי הפעם זה לא לגמרי באשמתו). התחושה בסופו של דבר היא שמדובר בבלגן די רציני, ודי ברור שמשהו לא לגמרי הלך כמו שצריך. או שזו סתם השערה שלי. כך או כך, זה היה יכול להיות סרט מפחיד, חכם ומטלטל הרבה יותר ממה שיצא בסופו של דבר.

"ביג דרייבר"
Big Driver

כשסיפור של סטיבן קינג הופך להיות סרט טלוויזיה של לייף-טיים, זה מעלה כמה שאלות. בתפיסה הכללית, המונחים "לייף-טיים" ו"הולמארק" די זהים – סרטים המיועדים לטלוויזיה, ולכן מאופיינים ברכרוכיות, פחד מפרובוקציה, ניסיון להגיע לקהל רחב בעל סטנדרטים ממוצעים, בלי לערער, בלי אמירה משמעותית מדי. ועם זאת, "ביג דרייבר", על אף שהוא רחוק מלהיות משהו מטלטל במיוחד, די תפס אותי לא מוכן. לא ציפיתי לשום דבר שקרה במהלך השעה וחצי הזו.

מריה בלו הנפלאה ("היסטוריה של אלימות") היא טס ת'ורן, סופרת של סדרת מותחנים חביבים העוסקים בקבוצת קשישות שפותרות תעלומות רצח. לאחר הרצאה מוצלחת ומפגש עם קהל בעיירה קטנה הנמצאת כשעתיים נסיעה מביתה, היא משתכנעת לנסוע בקיצור דרך במסלול מוריק ויפה, אבל שם היא חוטפת פאנצ'ר ומוצאת את עצמה תקועה. לא הרבה אחרי התאונה, מגיע למקום נהג משאית שמציע לה לתקן את התקר – ופה נכנסת אזהרת טריגר – אבל בסופו של דבר אונס אותה באכזריות ומשאיר אותה למות בתעלה.
בשלב הזה, לפני שממשיכים הלאה, נראה לי שצריך לעצור ולדבר על זה. אני התחלתי לצפות ב"ביג דרייבר" מבלי לדעת עליו דבר, ולרגע לא האמנתי שזהו סרט שיכול לקבל מקום של כבוד בסדרת הפוסטים של לירון בנושא אונס ונקמה בקולנוע. ואמנם סצנת האונס איננה נופלת למלכודות הנצלניות שדבר כזה טומן בחובו, עדיין מדובר בכמה דקות מאוד קשוחות לצפייה. באמת לא משהו שראיתי מגיע. קחו בחשבון.
בכל מקרה, טס שורדת את ההתקפה, איכשהו, ומבינה שהיא לא הקורבן הראשון של הפסיכופט הדפוק שאנס אותה. מכיוון שהיא מפחדת מהתגובה של הציבור היא מחליטה לשמור את זה לעצמה, אבל מבינה שהיא לא באמת יכולה להמשיך בחייה. לאחר תחקיר על התוקף שלה היא מחליטה לצאת ולנקום, ובכך לנסות ולהחזיר לעצמה קצת שלווה.

"ביג דרייבר" הוא סרט בעייתי מהרבה בחינות, בטח אלו התמתיות, ונראה שהתסריט שלו לא חכם ועמוק כמו שהוא היה רוצה להיות. הדקות האחרונות שלו הן כר פורה לדיונים ושאלות בכל מה שקשור לנקמה ולהתמודדות עם דבר כל כך איום ונורא כמו תקיפה מינית. אלו נושאים שלצערי לא אוכל להיכנס אליהם במתכונת הנוכחית (מזל שיש את לירון שמטפלת בדיוק בתחום הזה), אבל אני מצאתי את עצמי מאוד קרוע לגבי הנושאים שהסרט מעלה.

במנותק מזה, סרט הטלוויזיה הזה לגמרי עומד על הרגליים. הוא משונה נורא, אין שום סיכוי שאף אולפן קולנוע היה נותן לזה ליד, ובכל זאת לא יכולתי שלא להעריך את העבודה עליו. אני מאמין שחלק ניכר מזה קשור להופעה של מריה בלו, שהייתה אמורה להיות שחקנית עסוקה אבל משהו קרטע בדרך, ועל אף שהוכיחה את עצמה מעל ומעבר הקריירה שלו לא תפסה את הכיוון הראוי. יכול להיות שזה קשור ליציאה המתוקשרת שלה מהארון, אבל אני מסרב להאמין שהעולם כל כך גרוע. בלו שחקנית נהדרת, והיא נותנת את כולה ב"ביג דרייבר", הופכת את סצנות המאבק הפנימי הלא-כתובות-מדהים לכאלו שחורטות את הנשמה. לצדה משמחת למדי נוכחותה של אולימיפה דוקאקיס, זוכת האוסקר על "מוכת ירח".

את הסרט כתב ריצ'רד כריסטיאן מת'סון וביים מיקאל סלומון, שהוא בפני עצמו דמות די מעניינת. סלומון הדני החל לביים רק באמצע שנות התשעים (סרטו הגדול הראשון היה "גשם חזק" אבל הוא עשה חיל בטלוויזיה והיה מועמד לכמה פרסי אמי) אבל לפני זה הוא כבר היה מועמד לשני פרסי אוסקר על הצילום של "מצולות" והאפקטים של "מלכודת אש". לא בטוח לכמה אנשים יש את ההישג הספציפי הזה. הקרדיטים שלו על צילום כוללים גם את "הרחק מכאן" (מ-1992, הסרט האחרון שצילם), "ארכנופוביה" שהרס לי את החיים ו"סיפור אהבה בשלושה חלקים" שהוא לגמרי אבן דרך בקולנוע הלהט"בי, בין היתר.
אני מת להקשיב לאיזה פודקאסט שמתאר את השתלשלות האירועים שהביאה אותו לביים סרט טלוויזיה בנושא אונס-נקמה המבוסס על ספר של סטיבן קינג. אולי אחד כזה יצוץ בקרוב.

הפעם לא יהיה בסוף הפרק את המצעד המתעדכן של סרטי קינג, אבל אל דאגה הוא יגיע בהפרק הבא בפרויקט – שיהיה גם זה האחרון והוא יכלול את "המגדל האפל" המושמץ (בצדק או שלא, תגלו בקרוב). ובזאת נסיים עם ההרפתקה המשונה הזו. אמן נהנתם.