אפשר כבר לסגור, נראה לנו: עשרת הסרטים הטובים ביותר של 2020

העתיד לא ברור, בתי הקולנוע סגורים, כל רגע נראה כאילו הדברים רק מתדרדרים, ובכל יום נראה שיותר ויותר סרטים נדחים או מבוטלים. אז אמנם אנחנו לרוב משתדלים שלא להיות הפסימיים בחבורה (היי, אנחנו עדיין כותבים כל יום, בכל זאת), אבל אם כבר ביטלו לנו את 2020 הקולנועית, אנחנו בטח לא נוותר על החלק הכיפי בכל סוף שנה – הסיכום!

בשונה מימים מתוקנים יותר, הפעם חברנו ארבעת חברי סריטה למצעד משותף של הסרטים הטובים ביותר של 2020, שהופצו בבתי הקולנוע של ישראל או בסטרימינג החל מה-1 בינואר. צפינו, הצבענו ודרגנו את עשרת סרטי השנה (11 האמת, כי יש תיקו), והתוצאות לפניכם.

אז תודה לך 2020. היית… אה… את יודעת מה? אולי בעצם עדיף לא להגיד כלום.

10 הסרטים הטובים ביותר של 2020 (בינתיים?)

10.
"השורקים"
La Gomera
רומניה 2019

לא כל הקולנוע הרומני עוסק בדרמות פנימיות הנעות בקצב איטי. הבמאי קורנליו פורומבויו יוצא לכאורה מן הקולנוע האמנותי לסרט פשע קליל ועתיר תפניות, שמתחיל משוטר רומני שנוסע לאיים הקנריים בספרד, על מנת ללמוד דרך לתקשר עם מאפיונרים איתם הוא משתף פעולה. משם הסרט חוזר לרומניה וממשיך לנדוד לכאן ולשם, דרך שורה של בגידות ותפניות קומיות או כואבות.
בלי ששמנו לב, פורומבויו דן דרך סרט הז'אנר הזה גם בנושאים בהם עסק בסרטים הכלאורה-כבדים יותר שלו: טיבה של השפה, ניצול במערכת יחסים, מנגנוני כוח ואמון, ובסופו של דבר בחגיגה של החיים.

הדיווח של עופר מפסטיבל ירושלים

9.
"ג'ודי – מעבר לקשת"
Judy
בריטניה 2019

אפשר להודות באמת – "ג'ודי – מעבר לקשת" כנראה לא היה שורד עד סיכום שנה בדצמבר, אז גם אם זה רק מהספק, בואו נחגוג את הסרט הנחמד והמפתיע לטובה הזה כל עוד אפשר.
הסיבה שהדרמה הבריטית היחסית-צנועה הזו נרשמה אצלנו לטובה, היא כנראה הגעתה לאחר מפחי הנפש של "רפסודיה בוהמית" ו"רוקטמן", שתי ביוגרפיות קולנועיות שהתיימרו לספר עשרות שנים בחייו של אגדה מוזיקלית, ונותרו רצף קלישאות שכבר היו אמורות לצאת מחוץ לחוק אחרי "סיפורו של דואי קוקס". סרטו של רופרט גולד, המבוסס על מחזה, איננו היילייטס מחייה של ג'ודי גארלנד, אלא התמקדות בשלהי הקריירה שלה, וניסיונה לקאמבק אחרון. הבחירה הזו היא שמבדילה אותו מרוב הביוגרפיות שאנחנו מכירים, ובנוסף הוא מתהדר בהופעה מצוינת של רנה זלווגר, שקאמבק שלה השנה הוא סיפור הוליוודי משובח בפני עצמו. זה מספיק לנו לעת עתה.

הטקסט של אור מפסטיבל חיפה
סקירה גרלנדית כפולה של עופר

8.
"קיץ בלי הגבלה: מהפכה על גלגלים"
Crip Camp: A Disability Revolution
ארה"ב 2020
+
"עלובי החיים"
Les Miserables
צרפת 2019

שני הסרטים החולקים אצלנו בתיקו את המקום השמיני עוסקים במאבק חברתי שנראה נואש, אך הוא מגיע להישגים כנגד כל הסיכויים. יחד עם זאת, מדובר בשני סרטים שונים מאוד מכל בחינה אחרת, ולא רק בגלל שהאחד מהם הוא סרט תיעודי אמריקאי והשני סרט עלילתי מצרפת.

"קיץ בלי הגבלה: מהפכה על גלגלים" עוסק במחנה קיץ לנכים מסוגים שונים שהתקיים בארה"ב לאורך השנים, בדגש על המחזורים מראשית שנות השבעים. כמה מן המדריכים והחניכים במחנה בתקופה ההיא הפכו לדמויות מפתח במאבק לא מספיק נודע עד כה לשוויון זכויות לבעלי מוגבלויות ומגבלות בארה"ב ומשם ברחבי העולם. הסרט יוצא מתוך הסיפור האישי של ג'יימס ליברכט (שביים אותו יחד עם ניקול ניונהם) לסיפור גלובלי. הוא מראה כי בניגוד למחשבה בימינו, ההיפים כן הצליחו להפוך את העולם למקום טוב יותר ולו דרך הפיכתו לנגיש יותר עבור כולם. לא מדובר בסרט נטול כאב, אבל הוא בעיקר מייצר תחושה של תקווה ואמונה שחסרה בימים אלו, ולכן אין זה פלא שבין המפיקים שלו נמצאים ברק ומישל אובמה.

לסקירה של אורון

לעומתו, "עלובי החיים" הוא סרט אשר מחליף את התקווה בזעם. סרט שאומנם ייצג את צרפת באוסקר אבל דומה כי הוא יסרב לכל חסות של נשיא לשעבר או דמות ממסדית. הבמאי לאדג' לי עוקב אחר בני מהגרים בפרבר שבו כתב ויקטור הוגו את הרומן המפורסם שלו ששמו כשם הסרט, אבל מאז הפך לכמעט מדינה זרה בתוך צרפת. דרך התמקדות בילדים ונערים שמרגישים שייכות לצרפת רק דרך נבחרת הכדורגל, הסרט משמיע זעקה עמוקה של מקופחים שמבינים כי לא יזכו בשיווין, חירות ואחווה בלי לצאת למחאה נגד הסדר החברתי הקיים, ושהמשטרה שומרת על הקיפוח ופחות על הסדר. זהו סרט שמעמיד מראה קשה של המציאות מול כל מי שצופה בו, ולא מאפשר הזדהות פשוטה עם הצדדים בסכסוך, או אמונה כי ערכים עכשוויים יכולים לפתור את הפצצה החברתית באירופה של התקופה בה אנו חיים.

לטקסט על עופר מפסטיבל ירושלים

7. 
"קדימה"
Onward
ארה"ב 2020

מבלי לזלזל בחיי אדם, אחד מנפגעי הקורונה הראשונים של עולם הקולנוע היה הסרט הנפלא הזה של פיקסאר. אירוני בהתחשב בכמה כולנו צריכים איזה בכי טוב ומפרק בזמנים מדכאים אלה, ואין כמו אולפני האנימציה האלה כדי לפתוח את ברזי הדמעות. סרטו של דן סקנלון (״בית ספר למפלצות״) מתרחש בעולם פנטזיה שהוא בעצם בדיוק כמו שלנו רק עם יצורים מיתיים. הגיבורים הם צמד אחים שבזכות קסם זוכים לבלות יום אחד עם אביהם שהלך לעולמו לפני שהספיקו להכיר אותו, אבל הקסם משתבש ומוציא את השניים למסע מגבש. כמו הדמויות הראשיות, גם הסרט לא קיבל את מלאי האהבה שמגיע לו, ואנחנו כאן כדי לאזן לטובתו. יש בו שילוב שנשמע בלתי אפשרי בין ״מבוכים ודרקונים״, ״סוף שבוע אצל ברני״ וכל תסביכי האב שהוליווד מאכילה את עצמה בהם שנים. התוצאה היא סרט מקסים ולפרקים מסעיר, מרהיב ומדמיע, ברור שמדמיע.

לסקירה של עופר

6. 
"ג'וג'ו ראביט"
Jojo Rabbit
ארה"ב 2019

זוכה האוסקר בפרס התסריט המעובד הוא גם אחד הסרטים המקטבים של השנה (ובואו נודה, בעצם של השנה הקודמת), שמתמקם גם אצלנו קרוב לאמצע הרשימה. לזכותו אפשר לזקוף הופעות נהדרות של ילדים-שחקנים, תפקידי משנה מצויינים גם כן של שמות מוכרים דוגמת סקרלט ג׳והנסון וסם רוקוול, ואת מי שנמצאת בין שכבות הגיל ובין פריצה לכוכבות – תומאסין מקנזי. בין אם צחקתם והתרגשתם מהסרט, חשבתם שהוא היה חמוד וזהו, ממש הזדעזעתם מהסאטירה, או אפילו נותרתם אדישים מולה – היה קשה להתעלם מגרסת טאיקה וואיטיטי לגרמניה הנאצית דרך עיניו של ילד מבולבל. כלומר, מלבד מי שהחרים את הסרט על סמך הטריילר בלבד, שזו הדרך היחידה לטעות בכל הסיפור. אבל גם עליה אפשר לסלוח, כולנו בני אדם בסופו של דבר. חוץ מאדולף היטלר, שאפילו בתור חבר דמיוני הוא הכי גרוע שיש.

לסקירה של אורון
טקסט נוסף של עופר

5. 
"בלתי נראה"
The Invisible Man
ארה"ב 2020

העיבוד של לי וואנל וחברת ההפקה בלומהאוס ל״האיש הבלתי נראה״ כל כך טוב יותר ממה שניסו לעשות ל"המומיה" במסגרת היקום המשותף "דארק יוניברס", שהוא כמעט מצדיק את הסרט הנוראי ההוא. הגרסה המרעננת הזו מגיעה אחרי שוואנל הראה שהוא יודע לביים אקשן פרנואידי וגם מבדר עם "משודרג". עכשיו הוא מוכיח שהוא יודע לשמר את הסגנון מאותן סצנות אקשן, וגם יודע לבנות מתח ותחושת חרדה שאינם מסתמכים על הקפצות. הכל בסרט נבנה על כתפיה של אליזבת' מוס המגלמת את ססיליה, אישה השורדת מערכת יחסים מתעללת שהייצוג שלה כל כך אמין ומשכנע עד שהפחד שלה מחלחל אל מחוץ למסך ותופס אותנו כצופות ישר בגרון, מצמיד את הידיים שלנו למסעד הכיסא, ולא מאפשר להרפות או להפסיק לצפות.
הסרט לא חף מפגמים, ויש בו כמה החלטות תסריטאיות וחורים שאם נוברים בהם מספיק העלילה שלו עלולה להיפרם כליל. אבל סרט מתח שמצליח לרגש זה חתיכת הישג. וסרט כזה שקם מאפר המיתוג מחדש של הפרויקט של יוניברסל זה כבר משהו שראוי למחיאות כפיים.

לסקירה של אור

4. 
"ג'ירפה"
Beanpole
רוסיה 2019

סרטו של הבמאי הרוסי קנטמיר בלאגוב לא חס על הקהל שלו לרגע, בתיאור הניסיון לשוב לחיים בלנינגרד עם תום מלחמת העולם השנייה. כבר בדקות הראשונות הוא חושף עולם של רעב, פצועים קשה המבקשים למות, וגם סצנה אחת מטלטלת שבה הנעשה על המסך הופך לקשה מנשוא. אבל מתוך הגיהנום הזה עולה סיפור על חברות והקרבה, סיפור הניצחון של הרוח האנושית על הנסיבות הכי קשות. הסרט עושה זאת דרך גיבורה אחת שעדיין הלומה מן הקרב ומתקשה לבצע כל פעולה בחייה, וגיבורה שנייה המצליחה לנהוג בתושייה מול כל מהלומה שהעולם זורק לכיוונה. כל ניואנס בעולם שמתאר בלאגוב נחווה כאמין ונותן אישור לאנשים הרגילים במצבים אחרים, אלו הנתונים בין שני מצבי התמודדות של הנשים שבמרכז היצירה. אחרי שמתאוששים מן החוויה הרגשית, ניתן להתרשם מן היכולת של הבמאי להוציא את המיטב משתי השחקנית הראשיות, שלא הופיעו קודם לכן בקולנוע, כמו גם מן הדיוק של הצילום והבנייה האיטית ורבת הרבדים של העלילה.

הטקסט של עופר על "ג'ירפה" ועל הקולנוע של בלאגוב

3.
"הפרידה"
The Farewell
ארה"ב-סין 2019

הנה, למשל, סרט שיחווה אחרת לגמרי בתקופה שלפני הקורונה ובזמן הקורונה. אחד הדברים הנפלאים ביותר בסרטה של לולו וואנג, על משפחה הממציאה חתונה כדי שתוכל להיפרד מהסבתא החולה מבלי שתחשוד בדבר, הוא שעל אף הפוטנציאל שלו להיות פצצת בכי סנטימנטלית הוא לא מהסוג שסוחט דמעות אלא כמו הדמויות שבמרכזו מחזיק את הרגשות ועל כן יוצר חוויה עוצמתית ואלגנטית הרבה יותר. עם זאת, עכשיו כשלרובנו אין גישה להורים שלנו ולסבים ולסבתות שלנו כי הם קבוצת סיכון וכולנו בבידוד, צפייה ב"הפרידה" עלולה להיות קשה מנשוא.
ועדיין, הסרט הזה, שממש לא קיבל את היחס המגיע לו (בארץ או בעולם), הוא כזה שאסור לוותר עליו. הוא כל כך מצחיק, מרגש ובנוי להפליא שהוא לגמרי צריך להפוך לצפיית חובה. רק קחו בחשבון שקל זה לא יהיה.

לסקירה של אור
אורון ממליץ לקראת פסטיבל ירושלים

2.
"משחקי ציד"
The Hunt
ארה"ב 2020

הסרט הזה כמעט ונקבר על ידי יותר מדי אירועי ירי המוני בארה"ב כשטראמפ טרח לצאת נגדו עוד לפני שהגיע לאקרנים. זה לקח כמה חודשים עד שאולפני יוניברסל ובלומהאוס לקחו שוב צ'אנס. הביקורות, לפני שהקורונה ערבבה את הכל, התרעמו על כך שהסרט אינו סאטירה, אלא סתם חזרה בוטה על אמירות דוחות. ובצפייה ראשונה הוא אכן לא עובר כסרט הכי מחוכם בעולם, בעיקר כי התסריטאים דיימון לינדלוף וניק קיוז רצו להוציא הרבה קיטור. אבל בצפייה שנייה הסרט רק הופך מהנה יותר.
המסרים אמנם לא מעודנים כלל, אבל מה אמור להיות מעודן בסרט שנהנה להראות דם, יזע ומעיים שפוכים? לצד בידור אלים שמצליח לשחק עם הציפיות שלנו כצופים כמה וכמה פעמים, יש בתוך התענוג הניהיליסטי גם אמירה צינית די נבזית, אם תסכימו לקבל אותה מבעד להרבה מיתות משונות והחלפת מהלומות. ומעבר לזה, יש כוריאוגרפיית מכות מפוארת, תפניות שלא מושכות יותר מדי פוקוס מהמהלך הכללי, ושני מונולוגים של בטי גילפין (ההברקה הגדולה של הסרט) שלבדם מצדיקים את השעה וחצי המהודקת שלו. באמת, קשה לעמוד בפיתוי של לנסות לשנן אותם בעל פה. גם אם לא תצליחו, יישאר לכם חיוך קצת מרושע וקצת מריר על מה שהאנושות, ובפרט הפריטים האמריקאים שבה, מעוללת לעצמה בשם כל מיני עקרונות, חפירות ומילים.
מבטיחים סקירה בקרוב. כאילו, ממש בקרוב. ממש.

1.
"נשים קטנות"
Little Women
ארה"ב 2019

שנת 2019 החליטה לסיים את העשור השני של המאה ה-21 עם שטף של סרטים מצויינים, ובדיוק על קו התפר של החלפת ספרת העשרות התמקם אחד המצויינים ביותר. בארצות הברית נהנו ממנו בסוף השבוע האחרון של 2019, ארצה הוא הגיע בינואר 2020, ולכן נדמה שאין מתאים ממנו לפתוח וגם לסגור(?) שנה או אפילו עשור.
גרטה גרוויג החליטה משום מה שאנחנו זקוקים לעוד גרסה של הרומן הנודע והוותיק ״נשים קטנות״, למרות שמי לא מכיר או מכירה את עלילות בנות משפחת מארץ׳? אבל בהתחשב באיכות התוצאה אנחנו לא מתווכחים איתה יותר בשום נושא. הבמאית-תסריטאית עושה כאן מעשה וויליאם גולדמן כשהיא משתווה ואף מתעלה על המקור הספרותי, אבל גם מוכיחה שהיא אוטרית לכל דבר כשהיא הופכת את הסיפור לשלה, כאילו מקריאה לנו את פרשנותה ליצירה של לואיזה מיי אלקוט. הקאסט המשובח וההופעות המפוארות, מלאכת הרכבת הסיפור המפתיעה והמפעימה, הגישה שמתאימה גם למי שמתוודעת לראשונה וגם למי ששוחה בחומר, העשייה הקולנועית שמגבה את הכל – אין קץ למחמאות שאפשר להמטיר על הסרט הזה. אולם, בטקס האוסקר החליטו לתגמל אותו רק בפסלון מוזהב אחד, על התלבושות. אצלנו הוא סרט השנה לא משנה מה הוא לובש.

הסקירה של עופר

והסרטים שכמעט ונכנסו: "עיניים שלי", "הג'נטלמנים", "הפיר" ו-"1917".

כותבים:
עופר ליברגל – "השורקים", "עלובי החיים", "קיץ בלי הגבלה: מהפכה על גלגלים", "ג'ירפה"
אור סיגולי – "ג'ודי – מעבר לקשת", "הפרידה"
לירון סיני – "בלתי נראה", "משחקי ציד"
אורון שמיר – "קדימה", "ג'וג'ו ראביט", "נשים קטנות"