הכהנים הגדולים: מבט מחודש על סרטי האחים כהן – ״הבלדה על באסטר סקראגס״ וסיכום

חלף פרק זמן רב מדי מאז הפעם הקודמת שסקרתי את כל סרטי האחים כהן, ובידוד ביתי הוא הזמנות טובה לחזור אל הפרויקט ואף לסיים ולסכם אותו. לא כתבתי בפרויקט על כל הסרטים של צמד הבמאים משום שחלק מהסרטים כבר זכו לטקסטים בבלוג הזה, פרי עטי או פרי כותבים אחרים, ולפעמים יותר מטקסט אחד. קישורים יגיעו בחלק של הפוסט שיוקדש לסיכום. יחד עם הסרטים הרבים שכן סקרתי מאז יצאתי למסע לפני כשנתיים, יש כאן לא מעט חומר קריאה.

גם על הסרט בו אתמקד בפוסט זה כבר כתבתי, אך זה היה רושם ראשוני בלבד זמן קצר אחרי הקרנת הבכורה העולמית בפסטיבל ונציה, לפני כשנה וחצי בעידן שנראה כעת רחוק מאוד. הסרט "הבלדה של באסטר סקראגס" (The Ballad of Buster Scruggs) הופק על ידי נטפליקס, מה שאומר שהוא זמין לצפייה ביתית שם, יתרון בימים בהם אנו נאלצים להישאר בבית. זהו גם סרט אפיזודות מה שגרם לי להחליט לשבור מעט את המבנה הרגיל של הפוסטים ולנתח גם את המבנה המחבר את הסרט וגם כל אפיזודה בנפרד.

הרקע לסרט

במהלך העבודה על הסרט "אחי, איפה אתה?" פנו אית׳ן וג׳ואל הכהן פנו לשחקן טים בלייק נלסון וסיפרו לו כי כתבו עבורו תפקיד ראשי בסרט נוסף. הבעיה: התסריט היה קצר ודרש תקציב שלא ניתן לקבל על סרט קצר. אז הם המתינו כמה שנים לכתיבת חומרים שאפשר לחבר לאותו סרט קצר, וגם למימון. בתחילת 2017 הם כבר היו מוכנים עם שישה סיפורים קצרים והכריזו על הפרויקט. אף מפיץ גדול לא היה מוכן להשקעה הכספית והאחים כהן, יוצרים שעד כה היו נאמנים מאודל דרכי הפקה והפצה מוסרתיות (הם המשיכו לערוך שלא באמצעות מחשב הרבה אחרי שזה היה הסטנדרט), מצאו עצמם משתפים פעולה עם חברת הסטרימינג נטפליקס.

הידיעה על כך כי סרטם הבא של האחים יורכב משישה חלקים וייעשה עבור נטפליקס גם להנחה כי מדובר לא בסרט אלא בסדרה, הראשונה שהכהנים יוצרים. לכן, רבים (כולל כותב שורות אלו) הופתעו כאשר פסטיבל ונציה הכריז כי מדובר בסרט והוא ישתתף בתחרות הרשמית. עד הפסטיבל עוד הייתה שמועה כי הסרט הוא הגרסה הקולנועית ואחריו תופץ גם גרסת הסדרה בה החלקים היו ארוכים יותר, אך בפסטיבל עצמו האחים כהן הבהירו כי עבורם זה תמיד היה סרט אנתולוגיה. אין גרסה ארוכה יותר, הם מעדיפים שאנשים יראו את הסיפורים השונים ברצף, והסיבה שאנשים חשבו שזו סדרה היא כי הם לא ידעו איך למכור או לשווק את זה. למעשה, אני חושב כי הם עדיין לא יודעים. אף כי "הסרט של האחים כהן בנטפליקס" עובד עבור לא מעט אנשים.

הסרט גם יצר סוג של תקדים עבור נטפליקס עצמה. הוא לא הסרט הראשון שלהם שהופץ בקולנוע במקביל לשירות הסטרימינג, אבל כן הראשון שקיבל הפצה "בלעדית" בבתי קולנוע ימים ספורים לפני שעלה לשרת. במקרה שלו, מדובר בהפצה של שבוע. בוונציה, כמו גם בהפצה המסחרית, הוא מצא את עצמו פחות מדובר מסרט אחר שהפיצה נטפליקס באותו זמן – "רומא". סרטו של אלפונסו קוארון תפס את מלוא תשומת הלב ואת עיקר ההשקעה בקמפיין מצד האולפן (אם אפשר לקרוא כך לנטפליקס) ודומה כי גם הביקורות פחות אהבו את הסרט מיצירות קודמות של הכהנים. הוא בכל זאת זכה בכמה פרסים, כולל פרס התסריט בפסטיבל ונציה ושלוש מועמדויות לפרס האוסקר: תסריט מעובד, עיצוב תלבושת ושיר מקורי.

עם ההכרזה על המועמדויות לאוסקר, רבים שאלו את עצמם ממה בדיוק הסרט מעובד, שכן הוא נראה מקורי לחלוטין. אולם, שניים מתוך ששת הפרקים שמרכיבים אותו הינם עיבודים לסיפורים קצרים של סופרים מוערכים, שכתבו על המערב הפרוע באותו היסטוריה קרובה ואפילו בהווה. הפרק הרביעי הוא עיבוד לסיפור של ג'ק לונדון, סופר שתמיד נשאר בתודעה כמי שכתב על כיבוש השממה במערב (ליתר דיוק: צפון מערב). למעשה, הסרט של האחים כהן התחיל סוג של רנסנס לעיבודי ג'ק לונדון בקולנוע. מאז שהוא יצא זכינו גם ב"קול קדומים" המסחרי וב"מרטין עדן" היצירתי והמבריק, שהעביר את סיפור חייו של לונדון מארה"ב לאיטליה. הסופר השני הוא סטיוארט אדוארד וייט, שם הרבה פחות מוכר בימינו, אבל עדיין סופר (וקצת תסריטאי) שהרבה אמריקאים מכירים. כולל האחים כהן שכבר עיבדו בעבר ספרות קלסית שעוסקת במערב הפרוע, בסרט "אומץ אמיתי" (והרחבתי על כך בפירוט רב מדי כאשר יצא הסרט). למעשה, גם העיבוד הקולנועי של האחים כהן לספרות יותר מודרנית, "ארץ קשוחה", הוא סוג של מערבון, גם אם הספר נכתב והסרט מתרחש בתקופה הרבה יותר מאוחרת מן הנהוג במערבונים.

המעבר לשירות סטרימינג הוא לא החידוש היחיד עבור האחים כהן בסרט זה. לראשונה, הם צילמו לא בפילם אלא בצילום דיגיטלי, אחרי שנים בהם שמרו נאמנות לפורמט האנלוגי, גם נגד עצתו של רוג'ר דיקינס, מי שצילם את רוב הסרטים של הצמד. אולם, דיקינס הוא לא האיש האחראי על הצילום, אלא הצרפתו ברונו דלבונל, שצילום עבור האחים כהן את האפיזודה הקצרה ב"פריז ז׳ה טם" וגם את "בתוך לואין דיוויס" המרהיב. על המוזיקה המקורית חתום כרגיל קרטר בורוול, כאשר חלקים שונים בסרט (בעיקר האפיזודה הראשונה) כוללים גם שירים מסורתיים מן התקופה, שירים על התקופה שנכתבו מאוחר יותר, ושני שירים מקוריים מאת דיוויד ראולינגס וג'יליאן וולש, אחד מהם כאמור היה מועמד לאוסקר.

המבנה והז'אנר

סרט המורכב ממספר סרטים קצרים זה לא דבר חדש או נדיר בקולנוע, אבל אינו דבר נפוץ בקולנוע ההוליוודי של השנים האחרונות. במחצית השנייה של המאה העשרים, סרטי אפיזודות נכחו בקולנוע האירופאי בשנות החמישים עד השמונים, בעיקר באיטליה וצרפת. הבמאים הכי גדולים מן המדינות הללו היו מעורבים במספר סרטי אפיזודות, לרוב ביימו בהם את אחד מן הסרטים הקצרים, אם כי היו מקרים כי אותו יוצר היה מעורב בכמה סרטים באותו מקבץ. בקולנוע דובר האנגלית הדבר פחות נפוץ אך קיים, ובשנים האחרונות צופי הקולנוע מכירים בעיקר את סרטי "עיר מסוימת – אני אוהב אותך". הראשון בסדרה עסק בפריז וגם האחים כהן ביימו בו אפיזודה, כפי שכבר ציינתי. לרגל שחרור ״הבלדה״, שהוא מחווה לסרטי האפיזודות, האחים כהן התבדחו שפנו לבמאים שהם הכי מעריכים שפועלים כיום ו"למזלנו שניהם הסכימו".

אומנם זו בדיחה, אבל דומה כי המטרה הייתה כאן להראות לא רק סיפורים נפרדים, אלא גם סגנונות קולנועיים אחרים. כאילו הסרטים לא רק מספרים סיפור שונה, אלא נוצרו בידי במאים בעלי רגישות שונה. אבל זה כמובן לא לגמרי מדיוק. לצד השינוי הסגנוני, כל אפיזודה היא במובהק סרט של האחים כהן ויש מספר נושאים שמחברים רעיונית בין החלקים השונים, והשקפת העולם היא אותה השקפת עולם. אבל דומה כי ריבוי הסרטים מאפשר לאחים להקצין בכל סיפור צד אחר בעשייה הקולנועית שלהם ולהפגין את היכולת שלהם במגוון תחומים. בכך, הסרט ממשיך משהו שהם עשו גם דרך הסרטים שבתוך הסרט המרכזי ב"יחי הקיסר!" – דרך מחווה לסרטים של פעם, הם זוכים לכמה רגעים לגעת בז'אנרים בהם הם עסקו רק באופן חולף, או בכלל לא.

הז'אנר המרכזי של ״הבלדה״ הוא כמובן המערבון, אחד מן הז'אנרים הכי מצליחים ומופקים בתקופת הוליווד הקלסית וז'אנר שכיום אהוב בעיקר על סינפלים, חובבי קולנוע ישן ובמאים אמנותיים. ניסיונות של האולפנים ללהיטים בז'אנר לרוב לא זוכים להצלחה גדולה מאז שנות השמונים. אחד מן המקרים יוצאי הדופן הוא דווקא סרטם של האחים כהן, "אומץ אמיתי", שהוא לא רק אחד מן המערבונים הכי מצליחים מסחרית במאה ה-21, אלא גם הסרט הכי מצליח מסחרית של האחים כהן ובפער גדול. הסרט השני הכי מצליח שלהם הוא "ארץ קשוחה", שגם הוא סוג של מערבון, כאמור. האחים כהן שבו וביקרו בז'אנר מעט ב"יחי קיסר!" ורמזו לו בסרטים אחרים כמו "ביג לבובסקי" ו"בייבי אריזונה". על ידי חלוקה לששה סיפורים שכל אחד מהם למעשה פועל בתת-ז'אנר אחר, "הבלדה״ שואל גם שאלות לגבי טבעו של הז'אנר כולו וגם מעלה את השאלה האם בכלל מדובר בז'אנר.

הרי המערבון מוגדר לא על ידי פרטי העלילה או הטון, אלא על ידי המיקום. יש מערבונים מוזיקליים, קומיים, רומנטיים, פילוסופיים וכו' (וכל אחד מתתי-הז'אנר הללו מיוצג בסרט הנידון). מאידך, מבחינת מערכת ההפקה של הקולנוע, היחס למערבון תמיד היה כז'אנר מבחינת המימון ומבחינת השיווק ולכאורה קל גם להגדיר את התקופה המתייחסת למערב בקולנוע הקלסי. מערבון מתרחש בתקופה שבין מלחמת האזרחים בארה"ב לראשית המאה ה-20. הוא מתרחש בטריטוריות שבאותה תקופה וקצת קודם החלו להיות מיושבות בידי האדם הלבן ולהצטרף כמדינות בארה"ב, בהכללה גסה כל מה שממערב לנהר המיסיסיפי. אם כי יש חריגות מן הכללים הללו, בעיקר בתקופה המודרנית. יש מערבונים המתרחשים בתקופה מוקדמת יותר, מאוחרת יותר (כולל מערבונים המתרחשים במאה ה-21 ועוסקים בגבול שבין ארה"ב ומקסיקו), ומערבונים שיוצאים מן הסביבה הגיאוגרפית של ארה"ב למקסיקו וקנדה. הסביבה הראשונה שאנו חושבים עליה לגבי מערבונים היא של מדבר, אבל גם יש מערבונים שצולמו בחלקם בשלג או בגשמים של הצפון-מערב.

למעשה, קל גם להגדיר את הנושא המרכזי של רוב המערבונים: החלת התרבות של האדם המערבי (כלומר יוצא אירופה, לא יליד מערב ארה"ב) במקום בו התרבות אינה פורחת, ובניית מערכת החוק במקום שהוא לכאורה נטול חוק, או ליתר דיוק – תרבות וחוק כפי שהאדם הלבן מבין. עקב כך, המערבון הפך לפופולרי מאוד לתקופה של בערך 100 שנה בארה"ב. מסוף מלחמת האזרחים ועד למלחמת וייטנאם, המערבון ייצג את הדרך בה הצדק האמריקאי כובש עוד טריטוריות והתרבות מנצחת את הפרא – בין אם הפרא הוא הטבע עצמו, היליד האמריקאי או הפושע. מלחמת וייטנאם הביא לשינוי בטון של רוב המערבונים והם הפכו לביקורתיים יותר כלפי האדם הלבן שמנצח. אם כי מערבונים שתוקפים את האדם הלבן נוצרו גם קודם ומערבונים פטריוטיים עדיין נעשו עד דעיכת הפקת הז׳אנר בשנות השבעים המאוחרת/ראשית שנות השמונים. ניתן לומר כי חלק ניכר מן הביסוס לז'אנר נובע מן העיסוק שלו בגוון פוליטי, אך לא דרך הפוליטיקה הישירה הנוגעת לרוב האזרחים בזמן כתיבת או הפקת המערבונים. עם התפתחות הז'אנר, הצורה הפכה לעניין, עקב הפופולריות שלה, והסרטים של האחים כהן בכלל והמערבונים שלהם בפרט מתעניינים ברמה הבסיסית קודם כל בצורה עצמה ורק אחר כך בדיון הפוליטי הישיר על ערכים ותרבות לבנה מול התרבות האחרת ומול הפרא. אם כי כפי שהגדמתי בכל הניתוחים של סרטי האחים כהן עד כה, הדיון בצורה הוא רק בסיס לדיון במהות עמוקה יותר.

רבים מן הקוראים ודאי שמו לב ל"טעות" שעשיתי בפסקה הקודמת בתיאור תקופת השיא של המערבונים. הרי מלחמת האזרחים האמריקאית הסתיימה כשלושים שנה לפני המצאת הקולנוע. אולם, אני מתייחס לז'אנר כדבר שצמח עוד לפני הקולנוע – קודם כל בספרות זולה אודות הגיבורים שכבשו את המערב, מאוחר יותר במופעי במה או חוויה שעסקו במערב הפרוע. המצליח ביניהם היה זה של באפלו ביל, גיבור ספרות על המערב שהפיק מופע קבוע ונודד בו הציג לראווה את עצמו וגיבורי עם אחרים. עוד לפני הקרנה על מסך גדול, חברת אדיסון צילמה סרטונים קצרים גם של מופעי מערב פרוע. באפלו ביל עבר לשחזר את עברו בסרטים. כאשר הקולנוע בארה"ב הפך להיות נרטיבי בראשית המאה ה-20, רוב הסרטים שהופקו בעשור הראשון היו מערבונים. גם "הבלדה" מתייחס למסורת של המערבון בדגש על המסורת הסיפורית. הסרט כולו מוצג כמתוך ספר, וכאמור שניים מתוך ששת הסיפורים בו הם עיבודים לסיפורים של סופרים שפעלו בתקופה בה הכתיבה על המערב הפכה מז'אנר של ספרות נחותה ופופולרית לז'אנר בו עוסקים גם סופרים מוערכים ביקורתית. הספר שבתוך הסרט מדגיש את היותו יוקרתי יותר מספרים זולים על המערב, שכן הוא מציע ציורים המשחזרים את הנעשה בצבע. הדבר מבוסס על ספרים אמתיים, גם אם הספר הספציפי הזה בדוי.

הסרט של האחים כהן גם מראה את הדומה והשונה בין המדיומים. אף כי אנו זוכים לראות את הסרטים במלואם, כל פרק נפתח ונסגר במבט על עמודים מתוך הספר. אומנם קשה לקרוא את הכל בלי לעצור את התמונה, אך בכל המקרים המעט שכתוב בעמוד נותן אינפורמציה וטון שלא ניתן להעביר רק דרך המדיום החזותי, כפי שגם התמונה הנעה מחייה את הדברים יותר מן המילים בלבד או מן הציורים המצורפים. בכך, הדבר תורם לתפיסה לפיה הדרך בה דברים מועברים חשובה כמו הדברים עצמם, ומעצבת את תפיסת העולם של הקורא. משמע, היצירה היא תמיד סובייקטיבית. אולי בשל כך, הייצוג בסרט הוא שמרני ביחס למערבונים עכשוויים: הילידים האמריקאים הם פרא/רוע מוחלט, הגיבורים הם כמעט תמיד הגברים, והנושא הוא הנחת החוק. אבל בשל הייצוג, גם הסרט הזה מראה כי החוק והצדק אינם קשורים זה בזה, ומי ששולט בעולם הוא לא בהכרח האדם עצמו, גם לא האדם החזק.

אומנם מדובר בשישה סיפורים נפרדים בעלילה, מקום ההתרחשות והטון, אך ניכר כי היה ניסיון לשמירת רצף מבני כלשהו. אני מחלק את הסרט לשתי חטיבות של שלושה סיפורים. החטיבה הראשונה מתחילה בשני הסרטים הקלילים לכאורה, בהם היכולת הקומית של האחים כהן באה לידי ביטוי דרך הומור שחור. יש בסיפורים הללו אלימות ומוות, אך הדגש הוא על הנאה של הצופים במחזה והקלילות שהאמנות מאפשרת גם ביחס להרג. הסיפור השלישי שובר את הטון הקליל לטובת מה שהוא אולי הפרק הכי אפל, פרק שגם הוא עוסק בסבל של האחר כצורת בידור, ובכך יש קשר בין המערבון כבידור לבין צורות הבידור המנצלות שהיו במערב הפרוע בפועל ומתוארת כאן. פרק זה מתרחש כולו בלילה ובאפלה והוא מגיע לשיא הקדרות הראשון של האנתולוגיה.
הסיפור הרביעי מתכתב עמו ישירות, אך הוא מתחיל בבוקר ובטבע ולמעשה מציע "אור מתוך האפלה". הוא הפותח את החטיבה השנייה, חטיבה של סיפורי מסע. שכן המערבון הוא בעצם סיפור מסע של האומה האמריקאית מן החוף המזרחי בו התבססה התרבות לכיבוש השממה והמערב. הסיפורים בחטיבה זו הולכים בצורה יותר מובהקת מן הקל לכבד: מסיפור של פרט אשר מצליח להתגבר לשרוד, לסיפור של כאב ואובדן אישי בשולי מסע מערבה של כמות גדולה של אנשים, ואל עבר מסע שהוא אולי המסע הסופי של הסרט כולו והאנושות כולה. כעת, בחינה מפורטת יותר של הסיפורים עצמם כל אחד לחוד.

סיפור ראשון: הבלדה על באסטר סקראגס

מבין כל תתי-הז'אנר של המערבון, דומה כי "הקאובוי המזמר" הוא זה ששרד הכי פחות טוב את מבחן הזמן. לא רק שלא עושים סרטים כאלו כיום, כמעט ולא צופים עוד בסרטים שנעשו אז, בהם הרוכב הבודד גם שר מדי פעם. הם מוזכרים רק כאשר יוצרים מבוגרים (דוגמת מרטין סקורסזה) מדברים על הסרטים הראשונים שהם ראו. יש משהו מאוד מלאכותי בשירה במהלך קרבות הירי ובניסיון לחיות באזורי הספר, ולכן אין זה פלא כי האחים כהן התעסקו עם הז'אנר הזה בשני סרטים רצופים. עלילה של כוכב סרטים כאלו היא אחת מעלילות המשנה הבולטות ב"יחי קיסר!", ועם קאובוי מזמר הם גם פותחים את הסרט הנוכחי, כאשר טים בלייק נלסון נכנס לתפקיד שנכתב עבורו והמתין בצד במשך מספר שנים. השיר עמו הוא פותח את הסרט, ״Cool Water״, הושר בעבר בכמה סרטים מסוג זה. המפורסם בהם הוא ״Along the Navajo Trail״, סרט בכיכובו של הקאובוי המזמר המצליח מכולם, רוי רוג'רס, אף כי רוג'רס עצמו לא שר את השיר.

הרמיזות בסרט למערבונים קלאסיים לא נגמרות בעצם השירה. בפעם הראשונה בה אנו חוזים בבאסטר סקראגס, הוא מופיע רוכב מתוך שממה מאוד מוכרת: שמורת הטבע מוניומנט ואלי, המקום בו הבמאי ג'ון פורד צילם חלקים מכל המערבונים המדברים שלו, המערבונים הכי מוערכים ביקורתית ויוקרתיים שנעשו בז'אנר. גם סרג'יו ליאונה צילם מעט באתר, כאשר ב"היו זמנים במערב" עבד עם תקציב גדול מן הנהוג. מעבר לכך, התמה המרכזית בסרט קשורה לאחת מהנחות היסוד של הז'אנר שקהל בתקופה הקלסית הכיר: הלבוש מעיד על האדם. נבל בסרטים הללו היה לבוש בבגדים שחורים או כהים ולרוב היו לו זיפים או זקן, בעוד הגיבור היה לבוש לבן ופניו היו חלקים. דרך נוחה לדעת בעד מי צריך להיות בסרטים בהם גם הגיבורים מבצעים אלימות.

אך כמובן שהאחים כהן משחקים עם הנוסחה. באסטר סקראגס נראה כגיבור, הוא שר כמו הגיבור והוא מוביל את הסרט, אך בו בזמן הוא גם נבל אכזרי וידוע לשמצה. הדבר לא מתיישב עם חלוקה רגילה ל"טוב ורע" ולמעשה היוצרים מראים כי היא לא רלוונטית. באסטר מוצא את עצמו נע בין ההגדרות לטוב ורע. מצד אחד הוא מתלונן על כך שמכנים אותו מיזנתרופ, מאידך כאשר הוא מבקש לשתות בפאב קטן על הדרך, הוא לא מקבל שירות כי זה אזור יבש והוא אינו "פורע חוק". בעל המקום לא נותן לו שירות כי הוא נראה כנציג של הצד המנוגד לפורעי החוק, הצד הלבן והטהור. באסטר מעיד על עצמו כפורע חוק וגם מוכיח את זה כאשר הוא הורג את כל מי שנמצא במקום. אין ספק כי הוא פורע חוק, אבל לא מעט מן הגיבורים החיובים של המערבונים הקלסיים הציגו יכולת ירי דומה והרגו יריבים, גם אם אף פעם לא שלפו ראשונים.

יתרה מכך, כישורי הירי של באסטר כל כך איכותיים (אף כי הוא עצמו טוען אחרת, מכיוון שלא הרג בניסיון ראשון את אחד מן היריבים) שהוא נראה כמו בעל כוחות על. זהו רמז לכך כי גיבורי המערבון הקלסיים הם סוג של גרסה מוקדמת של גיבורי-על, בטח מבחינת אהדת הקהל. באסטר גם מנסה לדבר בהיגיון ולהתנהג לפי הכללים. הוא מגדיר את כל הפעולות האלימות שלו בסרט ככאלו המתחייבות מן המצב – הוא לא מקבל שירות הוגן במקום הראשון, מאויים פיזית במקום השני, ומאוחר יותר נקרא לדו קרב פעמיים. בניגוד לבגדיו, עצם השם "באסטר" (ממזר) מציג אותו כאדם מחוספס והשם שלו הרי ידוע לשמצה. השם הוא חלק מהותי לפוחת בתפיסה של באסטר את עצמו ושל אחרים אותו מאשר הבגדים או ההאשמה בפשעים. לכן הסרט מציג מספר רב של כינויים לבאסטר, את חלקם הוא מאשר (ואומר אותם בעצמו) ומחלקם הוא מסתייג, ואלו נאמרים על ידי אנשים שגורלם מוכרע. הניסיונות של האחרים להעניק לבאסטר כינויים מעליבים זו הדרך להראות כי הם לא מפחידים ממנו והוא פעם אחר פעם מוכיח כי הוא חזק יותר מן הכינוי.

לעומת זאת, הבן אדם היחיד שמתייחס אליו בכבוד, קורא לו בכינוי המעריך את יכולת השירה שלו ומחמיא לבאסטר. לכן, הוא גם זה המחסל את באסטר בלי מאמץ ניכר והופך להיות סוג של גיבור חדש – גם אם גיבור שלילי שכן בגדיו שחורים. על מנת לנצח את הטוב ביותר, יש לתת לו את הכבוד הדרוש, ולהפוך למלך החדש. אבל גם זה יחסי, כי כפי שאומר השיר המסיים – המוות מגיע לכל אדם. השיר האחרון גם שובר מעט את הנימה של הסיפור, מכניס מעט עצב נוגה לסרט שעד כה היה קליל ולא לקח ברצינות הרג ופציעות קשות. שורות הסיום של הפרק, המופיעות בתמונת הספר בלבד, מלמדות כי גם האקדחון שהרג את באסטר (המכונה "הילד") ימצא בסופו של דבר את מותו בדרך דומה, שכן הסיפור שלו יסופר ביום אחר. ואף כי זהו סיפור שונה, הוא גם זהה וכולל שירים זהים ועלילות על גדולתו, מה שהופך אותו למטרה עבור הילד הבא.

פרק זה מציג את המוות והירי כסוג של בידור, דבר שיכול להתפרש כביקורת על הקולנוע עצמו ועל האדרת המיתוס של האקדוחן. באסטר של הסרט הוא דמות מיתולוגית בימי חייו ובייצוג שלו – הוא יוצא מסרט של ג'ון פורד בתור רוי רוג'רס. כאשר הוא מרים קלפים ומסרב לשחק בהם, מדובר ביד פוקר טובה מבחינת משחק רגיל. אבל זו גם היד שזכתה לכינוי "יד של איש מת" בגלל שאלו הקלפים שהחזיק ווילד ביל הנקוק שעה שנורה בעת משחק. הנקוק היה מיתוס כבר בימי חייו שכן נתכתב על מעלליו כחלוץ במערב הפרוע באותם ספרים מוקדמים. כלומר, באסטר לא מבוסס על דמות אמתית או יצירה קודמת, אבל הוא מבוסס על מעט מציאות והרבה מאוד מיתוסים תרבותיים.

שמו יכול להתפרש לא רק כממזר, אלא גם כמחווה לבאסטר קיטון, שהיה סוג של גיבור-על בפעלולים שביצע בסרטיו (בהם כמה פרודיות על המערב הפרוע). בגלל שסרט קצר זה משמש גם ככניסה לעולם של האנתולוגיה כולה וגם ככותרת של הסרט, המיתוס של באסטר סקראגס מלווה גם את יתר הסרטים ובטח שאת שני הסרטים הבאים ברצף, גם הם עוסקים כאמור בקשר שבין אלימות ומוות ובין בידור. השורות האחרונות שבאסטר אומר בקולו מדברות על העולם הבא, דבר שיכול להתקשר לסרט המסיים את האנתולוגיה כולה. אבל זה גם מראה את הערך העליון בעיניו, שהוא הגינות ושמירה על החוקים כפי שהוא מבין אותם, בדגש על חוקי הפוקר. הוא סבור כי זו הסיבה בגללה הוא שר ובגללה כותבים שירים – האמונה שיש מקום טוב יותר, מקום בו הוא יכול להבין את הסדר.

סיפור שני: בקרבת אלגודונס

הסיפור השני עוסק בתמה חוזרת בסרטי האחים כהן: יהירות האדם שחושב כי הוא יכול להבין את העולם, או לחזות מה הולך להתרחש. כפי הדבר נידון בסרטיהם הקודמים, פושע חושב שהוא מזהה הזדמנות, אך כושל בהבנת טבע הדברים האמתי והעולם מזמן לו הפתעה. במקרה של הסיפור הזה, לא מדובר בהפתעה אחת ואחרי שהוא חושב כי מותו הגיע, הוא ניצל ברגע אחרון בצורה לא צפויה, פעמיים. כאשר הוא חושב שהוא כבר ניצל, הוא נתפס פעם נוספת ונשפט על פשע שלא ביצע. לכאורה זה לא הגון, מאידך הוא חמק לא מכבר מענישה על פשע שכן ביצע. כמות ההפתעות הזו גורמת לו להאמין כי אולי תגיע תפנית נוספת, אך בסופו של דבר המוות הוא הדבר היחידי אשר מגיע לכל אדם.

הקאובוי נטול השם שמוביל את העלילה של הסיפור הזה (ג'יימס פרנקו) הוא סוג של גרסת הפושע של כל אדם. הוא מבצע את החטא הראשוני של ניסיון השוד ומאז הוא חי בלי לקבל החלטות, ניצל ונתפס בידי הגורל ועל ידי אנשים שפועלים ממניעים שהוא לא מבין. הסרט גם מתרחש בסוג של כל מקום ושום מקום במערב: בחינה של כותרת הסיפור והמקומות שמזכיר הבנקאי בסצנה הראשונה כלקוחות, מגלה שמות של עיירות אז והיום במרחב גיאוגרפי רחב למדי בדרום מערב ארה"ב ובגבול עם מקסיקו. דברי הטקסט הפותחים את הסיפור מדברים על כך כי אותו קאובוי לא ידע שהבנק הבודד אותו הוא מנסה לשדוד עמד כבר בנושא של מחלוקת הן לגבי המיקום שלו והן לגבי שמו. כאשר הוא נכנס, הבנקאי היחיד נראה מבוגר וידידותי, אף כי הוא מציין כי סיכל שתי ניסיונות שוד קודמים. אף על פי כן, הקאובוי בטוח ביכולתו לגבור עליו, אך הוא נתקל בהתנגדות עם אופי לא הוא לא ציפה, החוליה הראשונה בשרשרת הדברים הלא צפויים באפיזודה הזו.

הפרק מציג שתי הוצאות להורג, בכל אחת מהן יש גם דיון ברובד נוסף בעל חשיבות בתרבות האמריקאית. בראשונה, הנושא הוא רכוש: המשלחת של מבצעי גזר הדין מבקשים מן הפושע לבחור למי מהם להוריש את סוסו, הרכוש היחיד שעוד נותר לו. ההגינות לכאורה של מבצעי משפט השדה מותירה אותו ברשות הנידון למוות עד רגע מותו. יש משהו אבסורדי בבקשה של אנשים מהאיש שהם עומדים להרוג להכריע למי הוא מוריש את הרכוש שלו, מקום בו ההגינות וההיגיון של החוק מובילה למצב שהוא נטול היגיון בחיים. מה גם שעקב מתקפת הילידים, מי שמוצאים להורג הם המוציאים להרוג בעצמם, בעוד הקאובוי נותר בין חיים ומוות. בסופו של דבר הוא ניצל בידי מי שנראה כגואל, אלא ששום דבר אינו כמו שהאדם מניח. הגואל בעצם מוביל אותו למעמד נוסף של מוות בתלייה.

הסיפור הזה (כמו גם הסיפור החמישי) מרגיש חורק בימינו בגלל ייצוג לא תקין פוליטית של הילידים. בתקופה בה כמעט כל המערבונים שנוצרים מציגים אותם כקורבן, אצל האחים כהן הם חוזרים להיות אויב כמעט נטול פנים או מניע, פרט לרדיפת האדם הלבן. ניתן להגן על הבחינה הזו בכך שהילידים מייצגים את הכוח העיקרי שהמתיישב לא מבין במחשבה שלו כי הוא כובש את השממה – מעולם לא הייתה שממה, האדם הלבן לא יכול להיות המושל היחיד על הארץ או להמעיט בכוח של מי שהוא רואה כנחות. למעשה, התקיפה של הילידים הוגנת יותר מן המשפט של המתיישבים: הם תוקפים את מי שבוודאות פלש לארץ שלהם ולא הורגים את מי שתלוי ולא ליכול לפגוע בהם; לעומתם, האדם הלבן שופט את הקאובוי למות פעמיים, בלי לתת לו הזדמנות לומר מילה להגנתו.

ההוצאה השנייה להורג מציגה את המוות כבידור, כאמור החוליה המקשרת בין שלושת החלקים הראשונים. מה שהוא סוף החיים עבור מעטים, הוא ההנאה הבידורית להמון המריע, הצמא לכל סוג של הנאה. דם זה דבר פופולרי במיוחד. גם הקהל שצופה בסרט בימינו לא חף מן ההנאה מן המוות שמוצג לו: ההנאה מכישורי הירי או ההרג דרך שולחן עץ של באסטר בסרט הראשון, וההנאה מן הבדיחה שהקאובוי אומר לנידון אחר למות, בדיחה שהופכת את כל הפרק השני לסוג של סיפור פואנטה. רק שהבדיחה היא בסופו של דבר על חשבון הקאובוי: בפעם הזו, הגורל שלו אינו מתהפך.

אך הפואנטה המבדחת היא לא הסיום של הסרט הקצר הזה. התקווה האחרונה שלו הוא מבט של בחורה יפה, סוג של בידור חזותי לאדם שמותו הוא הבידור להמונים. יש משחק מסוים עם נקודת המבט בסיטואציה הזו. הבחורה שבאה לצפות בהוצאה להורג (בעודה מוקפת בגברים מבוגרים) הופכת להיות הסובייקט למבט של הגבר שעומד למות. היופי שלה הוא הדבר האחרון שהוא רואה. זה אולי מפיח בו תקווה, בייחוד שדומה כי היא מחייכת מול המבט שלו, אבל החיוך שלה הופך למבט מוטרד, ספק בגלל המות, ספק בגלל שלא ציפתה שהפושע יחזיר לה מבט ויותר מכך – יחזיר לה חיוך. החזרת המבט הופכת את הבידור שבהרג ממשהו סטרילי למשהו מסוכן, לפושע שיוצר קשר עם הקהל שלו, אולי מתוך אמונה שצבר עקב ניסיון כי גם הסיטואציה הקשה אינה סופית.

כאשר הקאובוי אכן נתלה ופניו מכוסות, המסך מחשיך. אך הסיפור נמשך, התשואות של הקהל הופכת להיות הדבר המרכזי, כאשר הן נשמעות על רקע המסך השחור, כמו הקהל של הסרט שמריע לו. הדבר מדגיש את האלמנט הבידורים, גם כהכנה לסיפור הבא אשר עוסק כולו בתעשיית הבידור. הסיפור הרשום בספר ממשיך ומדבר על הקבורה של הגופות ועל האדישות של הרשויות במחוז נוכח הכמות הגדולה של גופות פושעים בבתי הקברות. אמירה זו מכילה גם סוג של ביקורת כלפי הצגת הז'אנר כניצחון של החוק: בסרט זה, מדובר בעיקר בניצחון של ברי המזל על חסרי מזל, בעולם בו דבר לא קורה בגלל עקרונות או ערכים נעלים.

סיפור שלישי: מקור הפרנסה

הסרט האפל ביותר בכל המקבץ, לדעתי, היה הכי קשה עבורי בצפייה הראשונה ומאז התחבב עליי. "מקור הפרנסה" הוא עבורי משל על תעשיית הבידור בכלל, גם בתקופה ההיסטורית וגם בזמנים קשים. אף כי רבים רוצים לחשוב על הבידור כאמנות, הכותרת מסגירה כי בסופו של דבר, השורה התחתונה היא הכסף, ובמקרה של הסרט הזה גם הצורך הבסיסי ביותר: מזון. יש לציין כי השם המקורי מדגיש זאת עוד יותר על ידי השימוש במילה Meal. אולם, האמן המוצג בסרט מהווה סוג של ייצוג של תרבות גבוהה, או שאיפה לבטא תרבות גבוהה ביצירות אותן הוא מדקלם. אם כי לצד זאת מובן מן ההתחלה כי עיקר האטרקציה אינה יכולת הדקלום, האיכות הספרותית או החשיבות ההיסטורית של הטקסטים, אלא הנכות הפיזית של המופיע: גבר נטול גפיים. אם בסיפורים הקודמים האלימות היא הבידור, בסרט זה היותו של המופיע מוכה גורל (עבור הקהל וגם עבור מפיק המופע) זו האטרקציה. עד לשלב שמגיעה אטרקציה חדשה יותר, בדומה לאקדוחן הטוב ביותר שמגיע בתום הסיפור הראשון.

הכותרת מתייחסת לשני אנשים הכרוכים זה בזה, האמרגן והאמן (כך הם גם מכונים בכתוביות הסיום, והם מגולמים בידי ליאם ניסן והארי מלינג). האמן הוא מקור הפרנסה של האמרגן – בלעדיו אין לו מופע, כסף ואוכל. אך בלי האמרגן, האמן לא רק שאינו יכול להופיע, אלא גם לא לנוע או לאכול. ניתן להקביל זאת ליחסים בין יוצר קולנוע לאולפנים המפיקים – זו שותפות המניבה רווחים לשני הצדדים, אך בשעת מצוקה בעלי הממון/ראשי ההפקה לא יהססו לבגוד ולזנות את האמן, במידה והוא כבר לא היה רווחי. יחד עם זאת, האחים כהן מציגים גם את האמרגן כאדם העובד קשה ונאבק על מנת להביא את האמנות לקהל. אף כי הוא מבצע פשע נורא, הסרט נותן לו לבטא את הכאב שלו ובסופו של דבר הוא מעורר גם רחמים כאדם שכושל בקריאת המציאות ומולך שולל עקב הצבת הדחפים שלו על פני הרגשות. מדובר באדם המבצע מעשים אכזריים והוא אינו מבין את האדם הקרוב לו ביותר, אבל על ידי הליהוק של ניסן קשה לקבל אותו בתור רשע נטו. יותר כמו אדם שבשלב מסוים מאמין כי הדרך לשרוד היא לפעול בצורה אנוכית. אף כי הסרט לא מראה את גורלו הסופי, בסרטים של אחים כהן אנוכיות היא לעולם אינה פתרון וסופה כנראה להוביל למפלה קשה, אם כי ייתכן שאובדן האמון באמן הייחודי הוא בסופו של דבר שיא ההתדרדרות.

האמן בסרט סובל עבור האמנות שלו. הוא כנראה לא קטע את גפיו עבור המופע, אבל ניכר כי כל הטייה של קולו עולה לא בכאב פיזי, או לפחות שהוא למד לשדר כאב גם דרך קולו. כאשר הוא אינו מופיע הוא אינו מדבר, כאילו שומר את קולו ליצירת האמנות. המופע שלו הוא הדבר הכי קרוב לתרבות גבוהה שניתן להביא לאזורי הספר במערב. המופע כולל סונטות של שייקספיר וציטוט מתוך "הסערה" של שייקספיר בשלב בקשת הכסף, קטע מספר בראשית, נאום גטיסברג המפורסם של אברהם לינקולן. הוא נפתח בשיר "אוזימנדיאס" מאת פרסי שלי, אחד מן השירים הכי מוערכים במאה ה-19 (אם כי ייתכן שלא שרד מחוץ לאנגליה כצורת בידור המוכרת ברבים). הקטעים מבטאים לא רק איכות, אלא גם מסבירים אילו ערכים החברה החדשה במערב רוצה לשמר: יש קשר לדת דרך התנ"ך, יש נאום של נשיא ארה"ב המדבר על שיווין בין בני האדם, ויש כבוד לתרבות הבריטית בדגש על השירה האנגלית, המיטב של הספרות בשפה אותה דובר האדם הלבן במערב.

מובן שיש גם הקשרים נוספים שניתן לבצע בין הטקסט המדוקלם לבין עלילת הסיפור עצמו. "אוזימנדיאס" הוא שיר המתאר התרשמות מפסל של מלך מצרים (רעמסס השני) שנותר אחרי שנים כשריד לגדולת העבר. דומני כי הקשר שלו לסרט נובע מן המחשבה על מצרים כארץ רחוקה ואקזוטית, סוג הבידור שמושך המונים, כאשר מה שמהדהד הוא שורת הפתיחה של המופע והמילים הראשונות שנאמרות בפרק זה: "פגשתי בנוסע שבא מארץ קדמונית" (תרגום שלי לשורה ששונה מן התרגום בגוף הסרט). במרחק הזמן, גם המערב הפרוע נחווה כארץ קדמונית והסרט הוא גלגול של הפסל כאמנות המשמרת את העבר, כמו גם אומנות הדקלום והעברת הסיפורים. בנוסף, פרק זה נפתח הן בטקסט מן הספר והן בדימויים בתיאור של האמרגן והאמן כנודדים, כך שגם האמן עצמו הוא מספר נודד כמו הדמות המספרת בשיר עמו הוא פותח. השורות הבאות בשיר מציבות ניגוד בין פסל המלך לבין מצבו של האמן, שכן הוא מתחיל בתיאור של שתי הרגלים שעומדת בשממה, בעוד הדובר עצמו נטול רגליים. בהמשך השיר מדבר על ניתוק הרגליים מן הגוף בפסל שהפך למצבה, ואגדה שעוברת בין דורות ותרבויות. אף כי השיר מציין שדבר לא נותר ומסביב לפסל רק שממה, הרי שעצם ההקראה הדרמטית של השיר, שבפתיחה מוקרא בשלמותו (בהמשך נראים רק חלקים מן ההופעה), מראה את השימור שלו.

לעומת זאת, נאום גטיסברג של לינקולן מעורר תהייה לגבי השמירה על ערכי השוויון בין בני אדם וממשלה המשרתת את האזרחים, בסיפור הזה ובסרט כמכלול. האמן גם מדגיש כי הנאום מדבר על לידה של חירות, למרות שהוא עצמו ישות נטולת חירות: בלי יכולת ללכת או לאכול בכוחות עצמו, כבול לאמרגן וחי בתוך הכרכרה שלו, בתא נוסעים שגם הופך לבמה ומהווה סוג של תא כלא, או חדר שהוא כמעט כל הקיום שלו. לחופש הוא זוכה ברגע קטן בו הוא מונח בחוץ ומוציא את לשונו על מנת לרוות מן השלג בכוחו שלו, סוג של ניצחון קטן על ידי פעולה עצמאית, אף כי הסעודה האמתית שוב כרוכה בסיוע. הסיפור של קין והבל, לעומת זאת, יכול להיקרא כרמז מתרים לסוף היצירה: סיפור של הרצח הראשון, סיפור של אדם שרוצח את אחיו ונותר נע ונד ברחבי הארץ. האמרגן שומע את הסיפור ובסופו של דבר הופך לסוג של קין בעצמו. הדבר מועצם על ידי כך שבהופעה השנייה נחשף כי הוא מספק בעצמו אפקטים קוליים לסיפור זה, ובאופן ספציפי לחלק המתאר את הרצח.

ההופעה הראשונה בסרט מציגה תמונה אידאלית של מעשה האמנות. לא רק שההופעה זוכה לקהל רב, פני הנוכחים מגיבים היטב לטקסט המדוקלם, המייצר עבורם מגוון רחב של רגשות דרך ההגשה הקולית, גם ללא קשר למצב הפיזי של המופיע (מה שמוזכר בידי האמרגן בעודו גובה תשלום). ההופעות הבאות מראות כי אף על פי שהמופע עצמו נותר זהה, הקסם שלו פג בהמשך הנדודים: יש פחות צופים ואלו פחות קשובים ליצירות. האחים כהן חותכים בעריכה בין כמות רבה של הופעות על מנת להדגיש כי האמן נותן את עצמו בלי הבדל בכל הופעה, אך כמות הקהל הולכת וקטנה. טעם הקהל הוא דבר דינמי, ובסופו של דבר מה שנתפס כפלא הופך למובן מאליו כאשר הוא מוצג פעמים רבות. כתוצאה מכך, גם החיים מחוץ לזמן העבודה הופכים קשים יותר עבור האמרגן, והוא זקוק להסחת דעת נוספת פרט להאכלת האמן בהמשך הדרך.

בתסכולו הוא משתכר, דבר אשר לא מתרחש כאשר המופע מצליח בתחילת הסרט. ובשכרות, הוא מחפש מענה גם לדחף המיני על ידי הליכה לזונה, עקב חוסר נפשי בהצלחה אותו הוא רוצה לספק על ידי הנאה בדרך אחרת. אך זוהי הנאה אשר מתחילה לחשוף את האנוכיות האנושית. הוא קונה מין עבור עצמו בלבד ולא מתחשב באמן שלו, אשר נדרש לשהות בחדר כאשר גופו מסובב לכיוון אחר. אף כי הזונה שואלת לגביו, עבור האמרגן הוא חדל להיות אנושי בכל הנוגע לדחף המיני. המניעים של הזונה בהצעה נותרים פתוחים: ייתכן והיא מפגינה אמפתיה, ייתכן והיא מעוניינת בהכנסה נוספת וסביר כי קיים גם שילוב של שני הגורמים. גם עבורה האמן רק מקור פרנסה.

הדואליות קיימת גם לגבי האמרגן. אומנם הוא לא קונה אהבה עבור החבר שלו באירוע הזה, אך הוא גם לא משאיר אותו לבדו וסחוב אותו במאמץ רב במעלה המדרגות. במהלך הסרט כולו, האמן מביע את רגשותיו רק דרך הבעות פנים המבטאות סבל. האמנות שלו היא אמירת מילים והוא מפריד בין האמנות ובין חייו האישיים. הוא אינו מביע את עמדתו כלפי דברים, לא מבטא בקול את מצוקתו. הוא נותר אמן טהור, המדבר רק לצורך היצירה. כאשר מסובבים את גופו בחדר בו מתקיים המין, הוא מנסה לשמור על פנים קפואות ככל הניתן, כאילו שואף לא להיות יישות עם רגשות בתוך הסיטואציה, להתקיים על הבמה בלבד. אך כאשר עוברים לסוף האקט, הפנים שלו כבר אינן קפואות אלא מבטאות ייאוש ועצב. לאחר מכן, האמרגן מסובב את פניו שוב. לא ניתן לראות האם הוא מגיב להצעה לבילוי גם עבורו ולכך שהייתה לו בעבר התנסות מינית אחת.

החלפת האמן בתרנגול שיכול לפתור לכאורה תרגילי חשבון, מבטאת עקרון דומה לעקרון שסיים את הסיפור הראשון באנתולוגיה. כפי שמגיע אקדוחן מוכשר חדש שמחסל את הדור הקודם, מגיע מופע אחר שנראה כאטרקציה חדשה לעומת זו המוכרת. אולם, גם הקסם של התרנגול שפותר תרגילים  ימיו ספורים, אף כי הסרט לא מראה את הכשלון הסופי שלו. האמרגן מהמר עליו אחרי שהוא חוזה בהצלחה, הימור שכרוך בבגידה באמן וגם בנפשו. למרות החכמה שמראה התרנגול, זהו בידור זול אשר מנצח את דקלום הטקסטים החשובים ביותר לתרבות האנגלוסכסית. בעוד האמן הוא כולו שכל ומילים, התרנוגל הוא כולו תזוזה. היכולת שלו לפתור תרגילים כרוכה באילוף ובטריק שספק אם נמכר לאמרגן, ששילם הרבה כסף עבור תרנגול שמי שמכר אותו יכול לאלף תרנוגול נוסף.

את כל זה לא ניתן להבין מהמשך הסרט, שכן מרגע המכירה לא נראים בסיפור דמויות פרט לתרנגול, האמרגן והאמן. העולם שגם קודם היה קר וצולם בעיקר בלילה, הופך לאפל יותר. לאור יום אפרפר, האמרגן מבצע בדיקה של השלכת אבן, בדיקה שמוצגת במקום הרצח עצמו. זה רצח של מקור הפרנסה הקודם וגם רצח של שותף וחבר. הסונטות של שיקספיר המשולבת בסיפור רומזות לסיפור אהבה של ממש, גם אם לא אהבה מינית. האקט עצמו נוראי מדי עבור המסך בגלל שבניגוד לסיפורים הראשונים, בסיפור הזה האחים כהן בנו דמויות יחסית מורכבות ומעוררות הזדהות, והם מבטאים את הרצח דרך מעבר למסך שחור. אחריו שוב יש אור יום והעגלה לבדה לגמרי בעולם, נוסעת במרחב מושלג ליעד לא ידוע. המילים החותמות את הסיפור בגרסה הכתובה מדברות על גורל לא ידוע ועל כך שנותר רק תרנגול שיכול לנחש את חלומותיו ומחשבותיו של האדם. לא שהאמרגן הרבה לשוחח עם האמן, אבל כעת אפילו אין בן אנוש החולק את עולמו.

בדידות מוחלטת היא סוג של עונש על הפשע עבור האמרגן, וכפי שאמרתי קודם אני חש כי הסיפור שלו מסיים את החטיבה. אבל באותה מידה הוא גם מהווה קשר ישיר לסיפור העוקב. מעבר לכך כי אחד מן הדברים שנאמרים בסיפור הבא נוגע לשאלה האם ציפור יכולה לספור (את כמות הביצים בקן), שני הסיפורים עוסקים בעבודה קשה, כאשר ב"מקור הפרנסה" היא נחלת האמרגן לא פחות משהיא הדרך בה עובד האמן. "מקור פרנסה" מסתיים בבדידות מוחלטת והפרק העוקב, "הקניון המוזהב", עוסק באדם שעובד קשה באזור בו אין אף אדם אחר. במעבר בין הסיפורים, האחים כהן מצרפים לתמונה את הציטוט "ובכל סיבובו האדיר של העולם, לא ראה הוא סימן לאדם, או סימן למעשה ידיו". הציטוט לקוח מן הכתיבה של לונדון אבל מהווה גם גשר של ממש בין שני חלקי האנתולוגיה.

סיפור רביעי: הקניון המוזהב

רבים מן הסיפורים של ג'ק לונדון עוסקים ביחסי הגומלין בין האדם לטבע, והסיפור הקצר עליו מתבססים האחים כהן משקף זאת היטב. כבר בפתיחה יש תיאור ארוך של העמק השלו לפני בואו של האדם הבודד המככב בפרק זה. האחים כהן נאמנים לרוח הסיפור ובעיקר קיצרו אותו לצורך העיבוד גם אם מעט. הסיפור מתפקד כשיבה של האנתולוגיה כולה לעולם מואר ובעל תקווה, אם כי קיים מתח בין תאוות הבצע האנושית לבין ההרמוניה לכאורה המוצגת בטבע. הקניון בסיפור התקיים שנים רבות לפני בו האדם והחיות המוצגות בו מתנהלות בשלווה ובלי דחפים או סימני גיל. זאת בעוד האדם המחפש בו זהב (טום ווייטס) מתמודד עם קשיי הגיל, מדבר לעצמו ומחפש עושר, בעודו מתייחס לזהב כיישות בשם "מיסטר פוקט" (מר כיס). משמע, האדם רוצה בסופו של דבר לגזול את הקניון מנכסיו.

עם זאת, מדובר באדם הגון אשר לא גונב את כל הביצים של הינשוף ובכך חושף אופי המבקש לא לפגוע יותר מדי באחר. הוא אדם שהעבודה הקשה שלו אינה באה על חשבון הזולת ועצם הדיבור לזהב אומר שהוא רואה בעושר תחליף לחברה, אך גם סוג של שותפות. הוא מנצל את הטבע, אבל גם קרוב אליו, גם בגלל גילו. באחד הרגעים בסרט הוא צועק לעבר הזהב "אני זקן, אבל אתה יותר זקן". זהו אקט אשר בא להראות כי למרות הקושי, לגיבור הסיפור יש עדיין כוח. אבל זה גם אקט של כבוד לזהב עצמו. כי אם מדובר בקניון שכולו זהב (תרגום אלטרנטיבי לכותרת המקורית All Gold Canyon), הרי הזהב משמש גם כסינקדוכה לטבע כולו.

כותרת הסיפור כוללת משמעות כפולה – לא רק היכולת למצוא זהב בקניון, אלא ההנחה שהמקום כולו הוא מוזהב ברמה המופשטת. כלומר, זהו קניון בו אין נוכחות אדם ויש רק טבע קסום והרמוני במידה אידאית שלא ממש קיימת בטבע עצמו. גם אם הלוקיישן לסרט מסגיר כי האדם בכל זאת עיצב מעט את החורש באזור. התחושה כי האדם מפריע לשלווה באה לידי ביטוי בסדרת השוטים הפותחים את היצירה. אחרי שעולם החי מתנהל בשלווה כל עוד אין נוכחות של אדם, קול הזמרה שלו בעודו קרב לעמק מתחיל להרתיע את החיות וכולן בורחות עוד בטרם בא. מדובר בינשוף, דגים ואייל, בעוד האדם מביא עמו סוס מבויית בשם "לאקי" ומשנה את כל תכלית החיים באזור. הזהב הופך מזהב מופשט הנובע מן היופי של המקום ועושר הצמחיה והמים לחיפוש קונקרטי אחר מתכת. החיפוש מתבצע דרך עבודה קשה וסבלנות והוא כרוך בשינוי פני המקום באופן דרסטי דרך חפירת בורות רבים וסימון האזור בו יש סימני זהב רבים בדגל. מחפש הזהב תוקע דגל אך ורק עבור עצמו, אבל בכך הוא מבצע כיבוש סימבולי של הטריטוריה. היריב שלו הוא לא מתיישב אחר או ילידים אמריקאים, אלא הטבע שקדם לבואו של אדם. גם הזהב הופך מכוח טבע למשהו אנושי – הכינוי מר כיס . המילה הראשונה הופכת אותו לאדם, השניה לתוצר של האדם שמעשיר את המוצא אותו.

העמל הרב הכרוך במציאת הזהב היה מוכר אישית ללונדון שיצא בעצמו לאלסקה וצפון קנדה בחיפוש אחר זהב בתור אדם צעיר והדבר מהווה נושא חוזר בספרות ובקולנוע לא רק עבור צופה זה. חיפוש הזהב כמלאכה הדורשת מחשבה רבה נוכח בקולנוע של ימינו גם בסרטים נוספים המזכירים סרט זה, בפתיחת "זה יגמר בדם" של פול תומאס אנדרסון וגם במערבון הלא מספיק מוערך של ז'אק אודיאר "האחים סיסטרז" שהבכורה שלו התקיימה בונציה בסמוך לסרט זה. לעומת שני סרטים אלו המתמקדים יותר בסבל ובהרס עצמי, האחים כהן מציעים גרסה יותר שלווה ומורככת של הסבל הדרוש על מנת לזכות באושר- זו מלאכה קשה ומלווה בבדידות, אך גם כזו אשר מביאה שכר למי שמתמיד בה, גם אם הוא מוצא את עצמו בנחיתות מפתיעה מול אדם אחר.

ההופעה של האדם הצעיר אשר בא לחסל את גיבור הסיפור ולקחת ברגע קט את כל עמלו בו חזינו, מהדהדת פעם נוספת את סיום הסיפור הפותח אודות באסטר סקראגס. אלא שהפעם הסוף הוא שונה, גם בגלל האופי היריב. בסיפור הראשון, באסטר לא העריך כראוי יריב אשר נתן לו כבוד רב; בסיפור זה, המתנקש הצעיר לא מעריך את מחפש הזהב, אחריו הוא עוקב בסתר ואותו הוא מנצל. המחפש המבוגר, לעומת זאת, מבין את גודל האיום עוד בטרם הוא רואה אותו. רגע אחרי שהוא מוצא את גוש הזהב הגדול, הוא צופה ובעיקר חש בצל הזר. על פניו ניתן לראות שהוא מבין את האיום. מה שקורה בהמשך אמנם לקוח מן הסיפור של לונדון אבל מהווה מקרה טיפוסי לעולם של האחים כהן: האדם לא תופס את ההיגיון של העולם בו הוא פועל ובו דברים אינם כפי שהם נראים. הבחור הצעיר בטוח שכדור בודד הכריע את הזקן העמל וכך גם הקהל. הוא לוקח את הזמן ומעשן סיגריה בטרם ייקח את שלל הרצח שביצע.

אלא שהזקן הוא לא רק אדם שעובד קשה, הוא גם מנוסה וחכם. הוא לא מסגיר את היותו בהכרה עד לרגע בו יריבו נמצא במצב בו יש סיכוי לגבור עליו. או אז הזקן משיב התקפה ומצליח לנצח את התוקף שלו, כאשר הוא יורה בו כאקט של הגנה עצמית ירי סמלי שעובר דרך היד (עוד הדהוד לבאסטר סקראגס שירה בכל האצבעות ביד אחד מן היריבים) לפנים. יש כאן נקמה על כך שהבחור הצעיר עבר על הכלל אשר מבדיל בין גיבור לנבל במערבון הקלסי – הוא ירה באדם בגבו. הצדק בעולם של האחים כהן לא תמיד מובן, אבל הוא קיים והוא נוכח בסרט זה. גם אם האדם חושב שמקריות שולטת בעולם ובעזרת רמאות ניתן להמר ולזכות בעושר, בסופו של דבר המזל מעניש על פשע מוסרי, לפחות בחלק מן המקרים. לא ניתן לזכות בעושר אמתי, גם עושר הנובע מהרס טבע וניצול משאבים, אם אין ברוח מימד כלשהו של התחשבות באחר.

הנצחון הסופי בסיפור אינו של אדם, אלא של הטבע. לאחר שמחפש הזהב המבוגר מתגבר על הפצע ושב לקחת את הזהב, הסרט עובר למבט נוסף על הינשוף. האדם עוזב, האייל שב לקניון, והינשוף מביט שנית, כניצחון של הטבע. הגיבור האמתי של הסיפור שב לשגרה שהייתה לפני שהאדם הפר את השלום והשלווה במקום והמשיך בדרכו. האדם הוא זמני ויש כוחות גדולים ממנו, גם אם אדם מסויים חווה את אחד מרגעי הניצחון הגדולים בחייו מבחינת זכייה בעושר והתגברות על אתגרים.

סיפור חמישי: הנערה שכעסה

הכותרת העברית לקוחה, כמו בכל הסיפורים, מן התרגום העברי בנטפליקס. אבל במקרה זה היא תרגום לא מדויק לדעתי למשמעות של ״The Girl Who Got Rattled״, אף כי תרגום נאמן למקור לא בדיוק אפשרי בהקשר זה. "הנערה שהוכעסה", "הנערה שעוצבנה" או "הנערה שהוכנסה למתח" יכול להתאים יותר, אף כי לשונית גם האופציה שנבחרה נכונה. יש לציין כי הנערה שבכותרת הרבה יותר כועסת לאורך הסיפור המקורי שכתב סטיוארט אדוארד וייט מאשר הגיבורה אותה עיצבו האחים כהן. הכותרת מתייחסת לתקרית המסיימת של הסיפור, שהיא פחות או יותר האירוע המשותף היחידי למקור הספרותי ולסרט. הסיפור המקורי של וייט אומנם מתרחש גם הוא במסע של שרשרת כרכרות למערב, ובסיומו מתרחש אותו האירוע, אך הדמות המרכזית במקור אינה של הנערה אלא של הגבר המבוגר שמנהיג את השיירה. שמו אלפרד בסיפור המקורי ו"מר ארתור" בגרסת האחים כהן. הנערה בסיפור המקורי היא בת עשירים מפונקת שיוצאת למסע עם ארוסה לא על מנת להתיישב, אלא כגחמה לצפות במקום מרוחק. האופי שלה שונה לחלוטין מזה של הצעירה שיוצאת עם אחיה למסע לעבר הלא נודע בגרסת הסרט.

כלומר, בניגוד ל"הקניון המוזהב", בסיפור הזה האחים כהן מבצעים עיבוד חופשי מאוד למקור הספרותי – וטוב שכך. במבחן הזמן המקור שונא נשים וגזעני. הדבר נוכח מן הסתם גם ברמת הטקסט המוצג בספר הנראה בסרט: בעוד המילים של לונדון מובאות בו כלשונם, סיפורו של וייט שוכתב לחלוטין. אף כי הגזענות לא נעלמה לגמרי מן הגרסה של האחים כהן, ניתן לומר כי היא משקפת את הלך הרוח של הדמויות בתקופה, ובסך הכל היחס לילידים זהה ליחס עליו כתבתי כבר בסיפור השני. לצד זאת, הדמות הנשית בסיפור הזה מעוררת הזדהות והבנה במספר דרכים, והיא הופכת את הסרט הזה למרגש ביותר באנתולוגיה כולה. לדעתי זהו גם הפרק הכי טוב בה, עם או בלי קשר לכך שזהו הסיפור הארוך ביותר מבחינת זמן מסך ובפער ניכר. למעשה, ניתן לראות את העיבודים הספרותיים באנתולוגיה כמייצגים גישות אפשריות שונות. במקרה הראשון, העיבוד מנסה לשקף את המקור בצורה הכי נאמנה דרך אמצעים חזותיים; בשני, האחים כהן לוקחים סיפור שכתב מישהו אחר ומשכתבים אותו לחלוטין ליצירה אישית שלהם, ובכך מכניסים בו מסרים שונים מן המקור, ולדעתי גם מרוממים את החלקים הטובים שהיו בו.

פר זה ביצירה מציג לדעתי את אחד מן הסיפורים הכי רומנטיים בקולנוע של האחים כהן, אשר לא תמיד מצטיינים בכך אפילו בסרטים שלהם שמוצגים כקומדיה רומנטית. סיפור האהבה בסרט זה הוא תמים, כיאה לסרט שעוסק בתמימות, אך יש בו גם רגעים של הבנה עמוקה וגם הבנה כי זוגיות מתוך נוחות יכולה גם היא להיות רומנטית. לצד מארג' ובעלה ב"פארגו" או הדמויות הראשיות ב"בייבי אריזונה", הסיפור של אליס לונגבאו ובילי נאפ בסרט זה ניצב בפסגה, גם הודות למוזיקה הרומנטית-אפית של קרטר בורוול המלווה אותה. אבל עוד לפני שנגיע אליו ולמסע מערבה, נתחיל לנתח את המסע מנקודת המוצא שלו, בפונדק בה אליס ואחיה חיו במשך תקופה.

הפתיחה הזו גם רלוונטית במיוחד לתקופה שלנו שכן היא עוסקת בשאלה האם שיעול של אדם שעזב את הפונדק מדבק או לא. בעלת הפונדק מסבירה כי היא בטוחה כי זה היה "שיעול עצבני", כלומר שיעול כרוני שאינו מדבק, אולם כפי שמתגלה בהמשך הסיפור השיעול היה מדבק בהחלט. שיעול כרוני שאינו מדבק אכן מתרחש דרך מערכת העצבים, אך מדובר במקרה נוסף בו האדם כושל בפענוח המציאות, גם במקרה זה מתוך ההבנה כי הכישלון משרת את בעלת הפונדק אשר נהנתה מעוד שוכר. משחק אינטרטקסטואלי של האחים כהן מתבצע עם הדמות של סבתא טרנר, הקשישה אשר נרדמה ליד השולחן ולא סיימה את האוכל שלה. דמות זו הופיעה גם בסרטם "אומץ אמיתי", כך שהסרטים אולי מבוססים על מקורות ספרותיים שונים אבל מתרחשים באותו עולם.

סבתא טרנר המאוד-מבוגרת קרובה יותר בגיל לשאר יושבי השולחן מן האחים גילברט ואליס לונגבאו (ג'פרסון מאייס הוא האח, זואי קאזאן המצוינת האחות), גיבורי הסיפור שגילם הצעיר מהווה סוג של אטרקציה. הגבר שפתח את הדיון על השיעול מנסה לערב גם אותם בשיחה, באופן ספציפי את אליס. למרות ביישנותה היא מהווה מוקד משיכה בהיותה אישה צעירה בסביבה בה אין כאלו, אך היא מדברת בשלב זה בעיקר דרך אחיה, או מציגה את עצמה כשלוחה שלו. האח הוא זה היוזם את המסע ולמעשה דומה כי הוא מחליט את כל ההחלטות עבור אליס, כולל את ההחלטה כי היא תינשא לשותף העסקי הפוטנציאלי שלו באורגון, מדינה המצויה באותן שנים בקצה המסע ושהדרך אליה, בהיעדר רכבת, כרוכה בשיירה ויכולה להיות מסוכנת.

גילברט מציין בארוחת הערב כי הוא משוכנע ש"אליס יכולה להיות חברותית ומושכת כשמתחשק לה". המילים האחרונות במשפט הזה כוללות גם ביקורת מרומזת, אם כי בניית דמותה של אליס מבהירה שהביישנות שלה היא בעיקר פרי המצב והחינוך אותו קיבלה. היא נמצאת בעולם בו נשים אינן שוות לגברים ולכן מקבלת בלי ויכוח או השמעת קול את ההחלטות של אחיה, אף על פי שהיא מתנגדת לפחות לחלקן. גילברט מוגדר על ידה בשלב מאוחר יותר כבעל ראש עסקי לא מוצלח במיוחד, ובעיקר נדמה כי הוא מתפתה להזדמנויות מפוקפקות ולא חושב על הסיכונים. הוא מדבר על כך כי הנישואים הצפויים של אליס הם כבר עובדה, למרות שהוא מתבסס בכך רק על אמירה של אדם אותו השניים לא פגשו שיהיה מוכן להתחתן אם ימצא שידוך ראוי. הסרט מתרחש בתקופה בה נישואין יכלו להיות רומנטיים ויכלו לנבוע קודם כל מסיבות עסקיות, ואין ספק כי עבור גילברט המחשבה העסקית קודמת, אף כי אליס מהססת בעניין זה.

גילברט מוצג לא רק כאיש עסקים כושל, אלא גם כאדם אשר לא התאים את עצמו לזמנים החדשים. הוא קורא לכלבו על שם הנשיא פירס, אחד מן הנשיאים האמריקאים האלמוניים ביותר בימינו. הוא אלמוני בין היתר משום שבכהונתו כנשיא תמך במספר חוקים ששימרו את מצב העבדות בדרום, השקפת עולם שהפסידה במלחמת האזרחים וגרמה לכך שעוד בחייו פירס נחשב לנשיא לא מוצלח, אך מן הסתם התמיכה בעבדות לא תמה עם המלחמה. פירס גם תמך כנשיא בהתחרבות ארה"ב כלפי המערב. הכלב הנושא את שם הנשיא נראה לראשונה מתחת לשולחן והוא משמש גם כמעבר לחלק של המסע, כשבעלת הפונדק שואלת היכן הוא ומשם אנו עוברים לנביחות שלו במהלך השיירה.

הנביחות מהוות גם את נושא השיחה בין אליס לגילברט, כאשר אליס מספרת כי אנשים התלוננן עליהן. למעשה, דרך אנשים אחרים אליס מנסה להתלונן בעצמה. הכלב מייצג את הבחירות שעושה אחיה גם עבורה, בחירות עמן היא אינה מסכימה. גם בשיחה זו וגם בשיחה מאוחרת יותר עם בילי נאפ, הפגנת הרגשות שלה בנוגע לכלב נוגדת את האיפוק עליו היא מנסה בדרך כלל לשמור בהתאם לחינוך ומעמדה. המחשבה כי אנשים חושבים שהכלב שייך לה גורמת לה אי נחת. יחד עם זאת, כאשר הכלב חובר אליה בסוף הסרט, הוא גם מהווה פתח למפלה שלה. ולמרות הסלידה שלה מן הכלב, קשה לה לראות אותו נפגע פיזית או אפילו ננטש.

דרך היחס לכלב, אליס נבנית כדמות אשר מעוניינת לעבור מסע שיהפוך את חייה למשהו אחר. אך אף על פי שהיא מצויה במסע פיזי, היא עדיין אינה יודעת בדיוק מה יהיה היעד הסופי שלה ולמעשה לא יודעת כיצד תמשיך לתפקד בעולם לבדה. גם בגלל הידע הקודם שלה לגבי מקומה של האישה בעולם וגם בגלל שאף פעם לא למדה מקצוע או צברה מספיק ידע לגבי התנהלות כלכלית הנראית בסיסית. היא אולי חסרת ידע, אבל לא טיפשה ולמרות ביישנותה גם לא ממש תמימה. היא מבינה כי אנשים מנצלים אותה, מבינה את המשגים של אחיה בעודו בחיים, וגם מבינה כי היא מעוניינת בעתיד בו יהיה לה גם קשר רגשי עם האדם אשר יתמוך בה. היא אהבה את אחיה ולכן מוקירה אותו, אבל היא גם רעבה לסוג אחר של קשר והבנה עם אדם אחר, גם ללא קשר למצב הרומנטי.

גילברט הוא לא רק איש עסקים לא מוצלח, אלא גם אדם מאמין – לא רק באל, אלא גם בעסקים כסוג של אמונה. העסקים קובעים את מקום מגוריו ואת גורלה של אחותו. הכלב הוא רכוש פרטי ויש לו זכות לרכוש, וגם זכות לכך שהרכוש ינבח ויטריד את יתר המהגרים. לכן, אין זה פלא כי הוא שומר את כל כספו במקום שהוא רואה כבטוח ביותר – בבגדיו. אליס לא נזקקה להחלטות עסקיות בעצמה בחייה והיא קשורה קשר רגשי לאחיה. לכן היא לא חושבת לבדוק האם הוא נקבר עם הכסף ומבינה את המצוקה הכלכלית שלה רק כאשר המצב מאוחר מדי. המוות של האח הוא הלם עבור אליס, אך המציאות מאלצת אותה להתגבר עליו מהר ולהיות אסרטיבית מול האתגרים. היא מוכנה לכך נפשית ויש בה קשיחות פנימית מבעד לעדינות שהיא משדרת, אך כאמור חונכה על ערכים דתיים ומסורתיים בלבד ולא קלים להתנהגות עצמאית בעולם. מול החוסרים שלה, בן הזוג הפוטנציאלי שנוצר עבורה במהלך המסע מגיע עם חוסרים אחרים.

הפרק מתרחש אחרי מלחמת האזרחים וכנראה שרגע לפני השלמת מסילת הרכבת שחצתה את ארה"ב ממזרח למערב, רכבת שאחריה נזנחה ההגירה דרך שיירות מרכבות לאורך שביל אורגון, דרך שהובילה מתיישבים רבים למערב במשך כמה עשורים תוך שהם משתמשים לרוב במורי דרך. מן הסתם לא כל השיירות הגיעו בשלום, וזואי קאזאן השתתפה בסרט "המשלחת של מייק" שתיאר סיפור אמתי של מסע שהסתבך עקב מורה דרך לא אמין. שני מובילי השיירה בסרט של האחים כהן כבר הובילו שיירות רבות ומייצגים גבריות טיפוסית למערבונים, כזו שוויתרה על בית ועל חברה קבועה של נשים לטובת נאמנות לדרך והעברה של אחרים לעבר המערב ולעבר העתיד.

מר ארתור (גריינג׳ר היינס) ותיק בסוג העבודה הזה וכבר השלים כי יעשה זאת עד סוף חייו. הוא חלק משרשרת ארוכה של דמויות מערבונים שמהווים את הקורבן הכרחי להנחלת התרבות: עוזרים לאדם הלבן לעובר למקום חדש ולבסס את ערכיו, אך נשארים מחוץ לתרבות החדשה שכן הם קשורים יותר לדרך הפראית והמחוספסת. הייצוג הכי מוכר לסוג כזה של דמות הוא ג'ון וויין בסרטים של ג'ון פורד – האיש שנותר מחוץ לבית, זה שנותן קרדיט לאדם אחר על המעשים שהוא היה חייב לעשות בעצמו, מעשים המבודדים אותו מן החברה ומונעים ממנו עתיד. מר ארתור שלם עם כך והוא ממילא לא יודע כיצד להתנהל עם נשים או לדבר על נושא שהוא אינו הסכנות שבדרך וההתגברות עליהן. בילי נאפ (ביל האק) הוא שותפו של מר ארתור, המשמש עבורו כסוג של דמות אב. נאפ היה שנים רבות בדרך ודומה כי מר ארתור מאמין כי גם הוא יהיה נאמן לה כל חייו. אבל נאפ מספר כי הוא התחיל לחשוב על רצון לנטוש את החיים הפרועים לטובת התיישבות והקמת משפחה.

המחשבות הללו נוצרו גם בטרם פגש את אליס לונגבאו. וגם אם ההצעה שלו אליה היא בעלת אופי עסקי, החיבה שלו כלפי האישה מקורה במשיכה של ממש. גם לפני שהוא מציע לה נישואין ניתן לראות כי היא גורמת לו התרגשות אשר משנה את האופן בה הוא מתנהג. הריגת כלב אמורה להיות משימה פשוטה עבור גבר כמוהו, אך הוא לא מצליח לירות בנשיא פירס, חפץ הקשור בתודעה שלו לגברת לונגבאו, עימה הוא מדבר בקול רועד לאורך כל השיחות. הצעת הנישואין שלו באה אחרי שאנו רואים את התרבות של האנשים הנודדים ואת הצורך בחברה נשית שלפעמים מוביל לתחליפים, כשאדם רוקד עם בובה המייצגת עבורו אישה. אליס ובילי נותרים מחוץ למעגל הריקודים מסיבות אחרות: היא מפחדת כי הדבר לא מהוגן עבור אישה, אף כי הריקוד מרתק אותה, והוא מפחד כי הדבר יוריד מן הסמכות שלו. אבל הוא מוכן לוותר על כך למענה, מציע לה הצעה שכוללת חיים משותפים שהם בעצם האופן היחיד בו היא יכולה לצאת מן המצוקה. הוא מנסה לעשות זאת בצורה מכובדת ותוך ניסיון להגיד לה כי עדיין יש לה ברירות אחרות. מבלי לומר זאת במילים, דומני כי גם אם תסרב להתחתן עמו, הוא היה משלם את השכר של מאט, העובד אשר דורש ממנה שכר מופקע מתוך כסף שאין לה. רק אחרי שנאפ פונה שנית ומבהיר כי יעזור לפתור את המצב גם אם תסרב לו, אליס מבהירה לו כי מעוניינת בנישואין בכל מקרה.

אחרי הבהרה זו, השיחות ביניהם מתחילות להביע במילים את האיזון בצרכים ההדדיים שהם חשו גם כאשר לא יכלו לבטא זאת במילים. עבורה, הצורך הזה גם מתכתב עם הכותרת (באופן מנוגד לסיפור המקורי). היא תמיד הייתה עצבנית לצד אחיה, שתמיד הייתה לו תכנית ואמירה לכל מצב והוא ציפה ממנה להמשיך את האמונה שלו, נזף בה על מחשבה או אמונה שונה משלו. הנדיבות של בילי נאפ כלפיה גם מאפשרת לה לבטא את קולה והיא מתנצלת על כך שרגע אחד ליד המדורה היא גם נזפה בו בקול על כך שהמחוייבות העיקרית שלו צריכה להיות כלפיה.

בילי מלמד את אליס על סוג האדם שהוא רוצה להיות גם דרך מונולוג קטן שמבטא משהו מן האני מאמין של האחים כהן בכלל לגבי הבנת העולם ודרך התנהגות: "אי וודאות, זה מתאים בעולם הזה. רק לגבי העתיד אנו מייחלים לוודאות. אני מאמין שוודאות לגבי מה שאנחנו יכולים לראות ולחוש, היא מוצדקת לעתים רחוקות, אם בכלל. לאורך הדורות, בעברנו הרחוק, אילו ודאויות שרדו? ובכל זאת, אנחנו ממהרים לעצב ודאויות חדשות. מבקשים את הנחמה שבהן. ודאות…היא הדרך הקלה". המחשבה כי אנו מבינים את חוקיות העולם יוצרת הקלה, אבל היא לא תואמת את המציאות ומייצרת ביטחון כוזב, כפי שגילברט האמין בפוליטקה של הנשיא פירס שהפכה לפסולה כעבור פרק זמן קצר. על מנת לשרוד יש להטיל ספק באמונות קודמות ובמה שהיה ודאי. זאת לא הדרך הקלה, אבל היא מאפשרת התחלה חדשה וגם התעלות. הדברים הללו נאמרים מעבר שגם הוא חלף, ודמות שלא הצליחה לייצר את העתיד אותו היא מדמיינת בסצנה הזו, כי גם הבטיחות הוודאית של שביל אורגון מתערערת.

לטרגדיה בסוף היו רמזים מתרימים. אליס קיבלה שתי אזהרות על כך שהילידים יכולים לתקוף אנשים שאינם חלק משיירה גדולה, ושלא כדאי לצאת מן הקבוצה. הנביחות של הנשיא פירס נשמעו גם הן ברקע אחרי שלכאורה הוא היה אמור להיפרד מן השיירה. אליס, שאומנם לא אהבה את הכלב, עדיין חשה צורך טיפולי בו והיא משועשעת מן הפן החדש שבו. בתחילת המסע אמרה בזעף כי רוב החיות גדולות יותר מן הנשיא פירס, אבל היא מוצאת אותו נובח על חיות קטנות יותר. גם בהשפעת הקשר עם בילי נאפ, כאשר היא רואה זאת היא צוחקת לראשונה בסרט. אולם, מר ארתור מבין מיד את הסכנה. גם לכך היה רמז בעבר: בילי נאפ אמר כי הוא מכיר היטב את השטח והוא מצוייד בחוש ששי, המאפשר לו לחוש את הסכנה שבמתקפת הילידים גם לפני שהיא מתרחשת. הוא גם מאפשר לו בסופו של דבר לגבור עליהם, יחיד מול רבים, כמו גיבור מערבונים קלסי. וכמו גיבור מערבונים קלסי, כמו גבר שגדל על ערכי המאה ה-19, הוא מסביר לאליס שעדיף לה לירות בעצמה על מנת שלא לעבור אונס והתעללות. זהו מקרה בו הוא טועה בהערכת המציאות, טועה בהערכת כישוריו. הניסיון שלו לחסוך מאליס סבל להציל את כבודה הוביל למותה.

בילי רגיל לראות מוות, אך עם המוות מן הסוג הזה הוא אינו יכול להתמודד. "למר ארתור לא היה מה לומר לבילי נאפ" הן המילים החותמות את הסיפור בספר. באופן יוצא דופן, אלו גם המילים אשר פתחו אותו בציור שהוצג כהקדמה לסיפור. משמע, זהו סיפור מעגלי שכולו נובע סביב הרקע בו הגבר המנוסה לא ידע מה לומר (מיותר לציין: אלו לא מילות הסיפור המקורי של הסיפור הקצר של וייט). המתיחות הזו נובעת בעיקר מכך שהעתיד שנאפ בנה לעצמו נגמר, אך גם בגלל מתיחות שכבר הייתה בין מר ארתור לבילי נאפ. אומנם לא במילים, אבל מר ארתור הביע אכזבה מן הבחירה של בילי לנטוש את העבודה המשותפת. באוזני אליס, בילי נאפ הביע דאגה כלפי השותף הוותיק והנערץ. התוצאה הקשה של האירוע משרתת, לפחות בטווח הקצר, את האינטרס של מר ארתור. אם כי אין סיבה לחשוב כי מישהו יחשוב שהוא גרם למותה של אליס במזיד.

סיפור ששי: שרידים בני תמותה

הסיפור המסכם עוסק בטבעו של המוות עצמו, כפי שמוות כלשהו נכח בכל הסיפורים שקדמו לו ובכולם פרט לרביעי גם הגיע בסיומו של הסיפור. אך אין זה סיפור שיש לקרוא רק בצורה אחת, ושתי הפרשנויות לסיפור מתקיימות בו זמנית: גם, כפי שנראה תחילה, נסיעה שגרתית של כרכרה עם רדת הערב, כאשר שניים מיושבי הכרכרה הם ציידי ראשים; ולא פחות מכך, זהו מסע סימבולי לעבר המוות של כל הנוסעים האחרים, אשר מתחילים לא להיות בטוחים האם הם עוברים לעולם הבא או נוסעים לעיירה אליה התכוונו לנסוע. ציידי הראשים נהנים לגרום לאחרים לחוש בלחץ או בחוסר ודאות, אך אין בסרט אישור סופי לאף פרשנות. אף כי ברמה הסימבולית אין ספק כי מדובר כאן על המוות, גם אם זה מוות שמקדם את פני הלילה בשירת שיר עם בריטי משובב.

הדימוי הבולט הראשון בסרט הוא השמש בשעת דמדומים, שקיעה המקרבת את המוות. הכרכרה היא חלק טבעי מן המערב ומן המערבון וכמה מערבונים אף השתמשו בנוסחה של מפגש בין זרים המתרחש בה. הידוע ביותר הוא "מרכבת הדואר" של ג'ון פורד, המערבון המדבר המוקדם ביותר שזכה למעמד של סרט יוקרתי. אך הכרכרה היא גם דימוי למוות בתרבות המערבית, דרך אגדות על שר הלילה או שדון הנוהג בכרכרה (קרובי משפחה של המעשיה על המבקר בחצות שמסופרת בסרט זה). או מלאך המוות שמתפעל כרכרה של מתים, כפי שניתן לראות למשל בקולנוע בסרטו האילם של ויקטור שיוסטרום "כרכרת רפאים" (The Phantom Carriage, זמין לצפייה באינטרנט). הפחדים שעולים במהלך השיחה גורמים לכך כי גם אם לא מדובר במוות עצמו, הסיפור עוסק במוות. השאלה האם זהו אכן המוות היא פתוחה לפרשנות, כמו כל דבר. אולם, גם אין זה אינו הסוף, הסרט מראה כי הפחד מן המוות מאחד בין בני אדם, גם אם בכל נושא אחר הם שונים מאוד ברקע תרבותי והשקפת העולם.

בכתוביות הסרט, הדמויות השונות בכרכרה מקבלים קרדיט לא לפי השם שלהן, אלא לפי המוצא שלהם או מעמדם בחברה. זאת אף על פי שארבעה מתוכם גם מוזכרים בשמם במהלך הסרט: ציידי הראשים הם האנגלי תיגפן (ג'ונג'ו או'ניל) שהוא הדברן יותר מבין השניים, וזה הנהנה להלחיץ את הצד השני הוא האירי השקול קלרנס (ברנדן גליסון). מולם ניצבים הצרפתי רנה (סול רובניק), מהמר במקצועו ובגישתו בחיים, הליידי בטג'מין (טיין דיילי) המייצגת אמונה שלמה בנצרות, בערכים ובסדר. הנוסע היחיד בעגלה לא זוכה לשם במהלך הסרט ובקרדיטים הוא ״לוכד החיות״, או הצייד בעברית, אכנה אותו צייד חיות לצורך נוחת בשלב זה (צ'לסי רוס). אין לו שם כי אף על פי שהוא אירופאי במוצאו, בבואו למערב הוא התרחק מן החברה האנושית ועבר לחיות קרוב לטבע, מילולית ניזון ממה שהוא צד ומרוויח כסף דרך מכירת פרוות. לשיא ההתנקות שלו מן המערב הוא מגיע דרך מערכת יחסים עם ילידה מקומית, מערכת יחסים ארוכה ומינית במהלכה הם לא הבינו את השפה אחד של השנייה. צייד החיות לא מכנה זאת אהבה שכן אהבה אינה מילה רלוונטית למי שבחר בפרא על פני התרבות.

לא במקרה, בתום השירה צייד הראשים האנגלי מתנצל בפני צייד החיות על כך שהעיר אותו, אולם זה משיב כי הוא לא ישן. הבלבול בין שינה לעירות מייצג גם בלבול בין חיים ומוות. ציידי הראשים נמצאים בצד אחד של המרכבה מול יתר הנוסעים, הישובים בצפיפות – הם בצד המואר יותר, הם אלו שכבר היו במקום אליו הכרכרה נוסעת. האנגלי משחק עם ידע זה על מנת להפחיד את בני השיחה שלהם/להסביר להם את גורלם. צייד החיות סבר כי הוא ער אם כי ייתכן והוא למעשה ישן, כפי שהוא סבור שהוא חי אך ייתכן שעודנו מת. האנגלי שר בפתיחה ומתנהג בצחוק ובנוחות מול הסיטואציה הקשה בה נתונים יתר הנוסעים, וזה יכול להיות גם ביטוי לטבע האכזרי של מי שבחרו במקצוע כשלהם. אפילו אם הם אינם המוות עצמו, הם מורגלים במגע עם המוות ואינם מפחדים ממנו. בסיפור המסיים את הסרט כולו, הפחד מן המוות הופך לדבר גרוע יותר מן המוות עצמו. אך בו בזמן, הוא גם הגורם המאחד – מאחד את כל סיפורי האנתולוגיה ואת כל יושבי הצד הצפוף יותר של הכרכרה.

הדיון על ההבדלים בין תפיסות העולם בכרכרה נסוב סביב השאלה איזה שני סוגי אנשים יש בעולם. לאנשים שונים בכרכרה יש הגדרה ודאית לכך, אולם בסיפור הקודם הובהרה כאמור עמדת האנתולוגיה לגבי ודאות. החלוקה של האנשים בעולם לשני סוגים מהדהדת גם את אחד מן המערבונים הפופולריים ביותר – "הטוב, הרע והמכוער", בו החלוקה של אנשים בעולם לשני סוגים היא בדיחה שחוזרת פעמים רבות בדיאלוג. בסרטו של סרג'יו ליאונה מדובר בשימוש בביטוי המציין את יחסי הכוחות המשתנים בין הדמויות, ואילו בסרט זה טיב החלוקה מבטא את התרבות ואת השקפת העולם השונה בנוגע לחיים של יושבי הכרכרה.

צייד החיות מדמה אנשים לחיות: אנשים הם כמו חמוסים או בונים. משמע, האדם אינו מותר מן הבהמה והוא אף מתנהג באופן דומה. כפי שאין הבדל בין סוגי החיות, אין הבדל בין סוגי האנשים. כאשר הוא בכל זאת נדרש לתשובה, הוא אומר שיש הבדל בין החיים בטבע כמוהו ובין אנשי העיר. עבור הצרפתי, הכל מסתיים במזל או חוסר מזל. צייד הראשים האירי מדבר על חזקים מול חלשים והוא צודק במקצועו וגם צודק לגבי המסע הזה, אף כי חברו מסכם זאת טוב יותר בהמשך דרך הטענה כי יש רק חיים ומתים. אולם, ליידי בטג'מין היא הבטוחה ביותר בתשובה שלה בתור מאמינה אדוקה ומדברת על הבדל בין זקופי קומה שהולכים בדרך האל לבין חוטאים. לצערה, היא מבינה כי היא יושבת בין שני סוגי החוטאים השנואים עליה: מי שמעדיף את המזל על פני האל, ומי שמעדיף הישרדות כחיה על פני חוקים אנושיים. אולם, המגע עם העולם הגס הזה גם מעמיד אותה בפני הדבר המפחיד והמרתיע יותר – המוות.

סיפור זה מתחלק לשני חלקים על ידי מגע עם המוות לא רק של המטען שמונח מעל הכרכרה, אלא בתוכה. דרך התקף שחווה ליידי בטג'מין, שיכול לגרום למותה אך לא עוצר את הכרכרה, התאורה משתנה מכתומה דרך השקיעה לכחולה ואפלה כמו הלילה והמוות. החל מן הסירוב לעצירה, הנוסעים בצד הצפוף יותר כבר אינם מדברים על החיים באותה דרך, אלא רק חווים את החשש מן המצב. כפי שהחלק הראשון נפתח בשיר של האנגלי, החלק השני נפתח בשיר של האירי. אלא שזהו שיר על מוות ונאמר שהוא מושר בכל מסע של ציידי הראשים. אחרי שהוא מסיים, המשחק של האנגלי עם הנוסעים ממול עובר מקומדיה לאימה. ההקבלות בין שיטת ההרג עליה הוא מדווח לבין המתרחש הופכות ליותר ויותר מוחשיות, והוא מביט בהם באומרו כי הוא נהנה להביט בקורבנות בשעה שהם מחפשים היגיון. דרך מבט זה, הוא מצליח לערער את כל היושבים ממול ולאחד ביניהם, בלי קשר לשאלה האם הם חיים או מצויים במסע לצד השני. האמירה המסיימת את הנסיעה כי כולם הולכים אל אותו מקום ללון בו, מבטא גם את הגורל הצפוי לכולנו בתום החיים.

המלון אליו הם מגיעים נראה מאיים, אך גם כמקום ארצי. ציידי הראשים נכנסים ראשונים ודומה כי לא איכפת להם עוד מיתר הנוסעים, אך אלו מהססים להיכנס לחלל הבא, שהוא אולי גם העולם הבא. הסביבה בתוך המלון מוסיפה להיות ריאליסטית, אולם השטיח האדום יכול גם להיות סימבולי לדם או לדרך אחרונה. לכן, אין זה פלא כי המהמר הוא זה אשר חושש יותר מכולם להיכנס ולבצע את ההימור הסופי והאחרון שלו: לסגור סופית את הדלת שיכולה להיות גם הסוף.

לצד המטאפורה של המוות, לקראת הסיום הסרט צצה לרגע אחד גם משמעות נוספת ליצירה, משמעות ארס-פואטית. כאשר האנגלי מדבר על ההנאה בצפייה במתים בדרכם האחרונה, הוא יכול גם לדבר על הצפייה בסרט, כאשר גם הדימויים שאנו חוזים בהם בסרט כבר אינם חיים, אף כי הם מבטאים החיים שהיו פעם במובן הפיזי (צילומי הסרט) ובמובן ההיסטורי (התקופה אותה מתאר הסרט). וכפי שהאנגלי מבודר מן הנסיעה, כך גם הקהל מבודר מן הצפייה בסרט. כיוון שהוא גם היוצר של המוות, לכן ניתן לראות בו גם שלוחה של יוצרי הסרט. הוא מדבר על כך כי הדמויות מנסות למצוא היגיון ומשמעות בעולם, אך הוא לא יודע אם יש היגיון כזה או האם הם מצליחים. בכך ייתכן שהוא משקף משהו מן היחס של האחים כהן לדמויות בסרטים שלהם, לצופים שלהם וגם לאנשים כמוני המנסים לנתח את יצירתם. אולי אותם המשמעות פחות מעניינת, הם רק יוצרים את הסרטים ואז נהנים לצפות – גם בסרטים עצמם, גם באלו הנאבקים למצוא משמעות.

לסיכום: האם יש משמעות?

כעת אני מגיע בעצם אל סיכום הפרויקט כולו וחוזר אל השאלה אותה שאלתי בנפרד לגבי כל סרט וסרט. כשהתחלתי את הפרויקט לא ידעתי אם אמצא לה תשובה, או האם התשובה הזו תעבור כחוט לאורך כל גוף היצירה של האחים כהן, אף כי צפיתי בסרטים בעבר. בתום המסע, אני סבור כי התשובה היא חד משמעית: יש משמעות! אני מאמין לאחים כהן כשהם מספרים בראיונות שהם רק רוצים לספר סיפורים שמעניינים אותם. אולם, דרך בחירת הסיפורים והדרך בה הם מעבירים אותם, עולה ראייה ברורה מאוד של העולם.

השקפת העולם של האחים כהן מתבססת על שני סוגים של אלמנטים מרכזיים, הבאים מתפיסות פילוסופיות שונות ולכאורה סותרות – פוסט מודרניזם והומניזם. הנוכחות של הפוסט מודרניזם בסרטי האחים כהן ברורה, גם אם פחות מובהקת מאצל יוצרים אחרים בני דורם. אצלם העולם מעוצב לא דרך האל (אף כי יש דיון תמידי בדת המסורתית), אלא דרך יצירות תרבות שונות: קולנוע, ספרות ומוזיקה. הסרטים שלהם פועלים לפי הגיון של יצירות קודמות דרך משחק עם ז'אנרים ואזכורים. הערך של האדם נקבע גם דרך משמעות השם שלו, בין אם מדובר בשם מצחיק או בשם הקשור לדמות מיצירה קודמת. להבין סרטים של האחים כהן דורש גם להבין סרטים אחרים, וספרים אחרים. האדם לא חי בעולם ריאלסטי, אלא בעולם הנבנה על ידי ייצוגים קודמים, אשר מקבלים משמעות רק במגע עם סיפורים. אולם, הדרך בה אנו זוכרים יצירות קודמות היא רק הדרך בה אנו חווים את העולם, לא הדרך בה העולם פועל. את הדרך בה העולם פועל לא ניתן להבין והיא לא פעם תשבור את הכללים בהם האדם מאמין, כולל כללי הז'אנר או כל חוקיות אחרת.

אולם, מתוך המצב הבלתי ניתן להבנה הזה – עולה אמונה באדם. האדם אינו יכול להבין את העולם, אבל הוא יכול לבחור להיות אדם טוב ומוסרי. המוסר הזה לא קשור בדת או בעשיית טוב ספציפית, אלא בשורה של דברים שצריכים להיות בראש סדר העדיפויות: תשומת לב לרגעים קטנים והנאות קטנות במקום בשאיפה לגדולה; חשיבה על הזולת במקביל או לפני חשיבה על תועלת אישית. מי שפועל להתעשרות מהירה או קודם כל למען עצמו – סובל. מי שמנסה למצוא מה טוב במה שכבר יש לו, ואיך הוא יכול לנחם את האחר – מתעשר. זה נכון גם אם לא תמיד ברור איך וגם אם לא תמיד מדובר בעושר מוחשי. זה לא דבר שיכול להציל ממוות או אפילו מסבל אקראי, אבל זה כן מעניק משמעות לחיים.

לעומת זאת, מה שחסר משמעות הוא דירוגים. אבל מכיוון שדירגתי עד כה, אעשה זאת גם בפרק המסכם, אם כי בצורה מצומצמת יותר.

דירוג האפיזודות ב"הבלדה על באסטר סקראגס״:

1. סיפור חמישי: הנערה שכעסה
2. סיפור ראשון: הבלדה על בסטאר סקראגס
3. סיפור שלישי: מקור הפרנסה
4. סיפור רביעי:  הקניון המוזהב
5. סיפור ששי: שרידים בני תמותה
6. סיפור ששי: שרידים בני תמותה

ולסיום, דירוג משתנה (באמת!) ולא מחייב של סרטי האחים כהן:

הדירוג עוד יוסיף להשתנות, פשוט לא אעדכן אותו כאן. שימו לב גם להרבה חומר קריאה בקישורים, כולל ניתוח מאוד מקיף ל"אומץ אמיתי" שכתבתי מזמן.

1. ברטון פינק
2. ביג לבובסקי
3. האיש שלא היה שם
4. בתוך לואין דיוויס
5. יהודי טוב
6. פארגו
7. הקפיצה הגדולה
8. ארץ קשוחה*
9. צומת מילר
10. רציחות פשוטות
11. אחי, איפה אתה?
12. יחי הקיסר!**
13. הבלדה על באסטר סקראגס
14. בייבי אריזונה
15. אומץ אמיתי
16. לקרוא ולשרוף
17. אכזריות בלתי נסבלת
18. לחסל את הליידי

מחוץ למניין: הסרטים הקצרים שקיבלו פוסט משלהם.

*טקסט מאת אור סיגולי
**טקסט בשיתוף עם אור סיגולי ואורון שמיר