• פסטיבל סרטי הסטודנטים 2019: דיווח ראשון
  • סרטים חדשים: ״אישה עובדת״ של מיכל אביעד
  • ערב זומבים בסינמטק הרצליה עם שני סרטים שווים
  • מה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2019
  • למרטין סקורסזה יש סרט חדש בנטפליקס, על בוב דילן
  • גברים בשחור: אינטרנשיונל
  • אלאדין
  • The Souvenir :מחכים לתרגום
  • לכבוד אוסקר על מפעל חיים: הקולנוע של לינה ורטמולר
  • דאבל דוקו: ״החבר דב״ ו״לאה צמל עורכת דין״
  • ״אקס-מן: הפניקס האפלה״, סקירה
  • ״ברייטברן״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת חודש יוני
  • רוקטמן
  • חורשות את הלילה
  • אימת החודש - מאי 2019

חד גדיא: 10 המלצות סרטים לפסח

14 באפריל 2014 מאת אורון שמיר

בשנה שעברה תקפה את עופר ואותי רוח שטות כאשר חשבנו על פורמט להמלצות צפייה לכבוד חג הפסח, עבור כמות האנשים והנשים הזעירה שלא טסה לחו"ל. במחשבותינו הפלגנו אל שיר החג האהוב "אחד מי יודע" וכך נולד פוסט המלצות על סרטים עם מספרים בכותרתם.

השנה אנחנו מחדשים את המסורת המרגשת לפחות כמו קבלת תלושים לחג, והשיר שבו בחרנו להתעלל הפעם הוא הלהיט הארמי "חד גדיא". אל כל חיה / יישות / כח טבע המוזכרים במעגל האלימות הלירי הצמדנו סרט שיקושר אליו אסוציאטיבית, בתוספת המלצתנו לצרוך אותו בין שיחות עם המשפחה על חוסר ההתקדמות בחיים לבהייה משועממת בפיד הפייסבוק שלכם שכולו מלא קיטורים דומים מדי לשלכם ושלכן. בברכת חג חירות אביבי (לכל) וכשר (לשומרים והשומרות) אנחנו מתחילים עם גדיא, כמובן.

גדי:
פאדרה פאדרונה
Padre Padrone

טוב, האב בסרט הזה לא ממש מביא לגיבור גדי אחד בשני זוזים – יותר נכון יהיה לכתוב שהוא שולף אותו מכיתה א' על מנת להיות רועה צאן. אבל נגיד שזה מספיק קרוב. הכבשים בסרט הופכות להיות חלק בלתי נפרד מן ההתבגרות של הגיבור (כולל מן ההתבגרות המינית שלו, בסצנה שבאורך קסם מעוררת הזדהות ולא סלידה) והגיבור הופך להיות גאבינו לאדה, בחייוה בוגרים בלשן מוערך ומחבר הספר עליו מבוסס הסרט. הבמאים הם האחים טביאני אשר הפכו את הסרט לתצוגה של המאבק בין הרצון לידע והשכלה לבין מסורת, אותה הם מציגים במבט אוהד על אף שהיא מובילה לדיכוי הגיבור בידי אב רודן לאורך רוב הסרט. כמו בסרטיהם גדולים של צמד היוצרים, זהו שיר הלל לאדם באשר הוא אדם ולחיים הפשוטים במלוא מורכבותם, קולנוע שמנסה להיראות מיושן אבל מכיל לא מעט הברקות.
(עופר)

חתול:
שלום לנצח
The Long Goodbye
Long-Goodbye

עקרונית, סרטו של רוברט אלטמן מעבד את עלילת ספרו של ריימונד צ'אנדלר בו הבלש המיתולוגי פיליפ מרלו מנסה למצוא את חברו טרי לינוקס על מנת להוכיח כי זה לא רצח את אשתו, ואז נכנס לצרות הרבה יותר גדולות ממה שהוא מדמיין. אם כי מרלו כבר צריך להיות מורגל בתרחישים כאלו. אבל למעשה, זהו סרט על יחסי ידידות ואהבה בין הבלש לבין חתול ג'ינג'י פעלתן ובררן מאוד לגבי סוג האוכל אותו הוא מוכן לקבל. אמנם זמן המסך של החתול אינו גדול, אבל כל שנייה שלו על המסך – או כל שנייה בה הוא טורד את נפשו של הגיבור שגם יש לו איזה תיק על הראש – גונבת את ההצגה. אגב, יכול מאוד להיות שהחתול הזה הוא הסבא-רבא של החתול ב"בתוך לואין דיוויס". במחשבה שנייה, זה כנראה הבן שלו. כמו כן, הסרטים של אלטמן עם אליוט גולד תמיד נהדרים ומותחים את גבולות ההגדרה של תצוגת משחק של כוכב קולנוע.
(עופר)

כלב:
בולט
Bolt
bolt

זה נכון שעכשיו שוב פופאלרי לאהוב את דיסני ולא רק את פיקסאר, בזכות ההצלחה המשוגעת של "לשבור את הקרח", שהפך ממש לאחרונה לסרט האנימציה המצליח בכל הזמנים ומקומו בפנתיאון דיסני מובטח בשל איכותו יוצאת הדופן. אבל האמת היא שלדיסני היו כמה יציאות די מוצלחות בתקופת השלטון של פיקסאר. את "לפגוש את הרובינסונים" (Meet the Robinsons) אני מאוד מחבב, אבל מה לעשות שהוא יצא באותה השנה כמו "רטטוי" המופתי? כך גם היה המקרה של "בולט" (Bolt) שהגיח לאקרנים שנה לאחר מכן ונמחק מהתודעה בגלל "וול-אי" הפיקסארי והמושלם ממנו. אבל זו לא סיבה לא לבדוק אותו כעת, בחלוף הזמן. ייתכן ותגלו שם יצירה מעניינת מן הצפוי, מעין "המופע של טרומן" רק על כלבלב המשתתף בסדרה בה יש לו כוחות על כמו היכולת לרוץ במהירות של יוסיין בולט, היוצא אל העולם האמיתי ונתקל שם בקשיים, ובכן, אמיתיים. לא חסרות דוגמאות לסרטים עם כלבים בתפקידים הראשיים, החל מקלאסיקות דיסני כמו "היפהפיה והיחפן" או "על כלבים וגנבים" וכלה בסרטי "בטהובן" הלא מצויירים, אבל בולט הוא באמת כלבלב שליבו במקום הנכון ולדעתי ההיסטוריה פסחה עליו שלא בצדק.
(אורון)

מקל:
מת על המתים
Shaun of the Dead
shaun

מקל? זה הקטע בו אני מתחיל לפקפק באמינות השיר. את שרשרת המזון אני עוד מבין, אבל מקל קסמים עם חוש צדק מפותח? בלי יד אדם שאוחזת בו? נשמע לי לא רציני. מהקולנוע האמריקאי למדתי כי תמיד יש יד בצד השני של המקל, וגם שהשימוש הרווח בארצות הברית לאלת בייסבול הוא לא חבטה בכדורי בייסבול אלא בבני אדם או חפצים. חשבו על הנשק המועדף על "הדב היהודי" ב"ממזרים חסרי כבוד", על סצנת ניפוץ תיבות הדואר ב"אני והחבר'ה" או אפילו על "המשגיחים" הישראלי, ששואב השראה מאקשן ינקי. אבל אף אחד לא עושה את זה טוב יותר מהבריטים, ואין מי שעשה שימוש נכון ומדוייק יותר במחבט קריקט לאורך ההיסטוריה בכלל וזו של הצלולואיד בפרט מאשר שון של המתים. כן, גם הפעם לא פספסתי הזדמנות להמליץ על הראשון בטרילוגיית הקורנטו של אדגר רייט, סיימון פג וניק פרוסט. למישהו או מישהי יש בעיה עם זה (מהדק את האחיזה במחבט)?
(אורון)

אש:
שלטון האש
Reign of Fire
Reign-of-Fire

בעולם שבו דרקונים שמו לעצמם למטרה להפוך את כדור הארץ למאפרה ענקית, רק שילוב כוחות של כריסטיאן בייל, מתיו מקונוהי וג'רארד באטלר יכול להפוך ללוהט מספיק כדי להילחם באש בעזרת אש. או יותר נכון במקרה של סרטו של רוב באומן ("אלקטרה") – להילחם באש בעזרת טראש. אני ממש לא יודע כמה אחוזים מהסרט כוונו מראש להיות קאלט-מרוב-שזה-מטופש, אבל ההצלחה בפועל היא פנומנלית וכוללת בין היתר את המוות הכי מצחיק-בקול-רם-אך-מבלי-להתכוון של דמות שאני (ואחי) ראינו ב-2002. הוסיפו לכך אחלה עיצוב של הדרקונים, טוויסט עלילתי שהיה רווח מדי בסרטי מפלצות באותן שנים ואת אחד מעיצובי השיער המוצלחים בקריירה של מקונוהי – ותקבלו המלצה חמה, אירונית ומודע לעצמה.
(אורון)

מים:
מים
Water
Water

האמת היא שלבמאית ההודית-קנדית דיפה מהטה יש גם סרט בשם "אש" בטרילוגיית האלמנטים שלה, אבל קודם רציתי טראש ועכשיו – חוזרים להמלצות רציניות. "מים" המאוחר בטרילוגיה של הבמאית וגם החביב עליי ביותר, ייתכן שבזכות העובדה שב-2006 הוא היה אחת הביקורות הראשונות שכתבתי לעכבר העיר (אני מקווה שהשתפרתי מאז), כך שגם נוסטלגיה אישית מעורבת בעניין. כך או אחרת, הסיפור על אלמנה הודית בת 8 (קראתם נכון) שמתעדת לבלות את חייה במקדש של אלמנות מוקצות המבוגרות ממנה פי עשר הוא לא רק נוגע ללב בצורה בלתי רגילה, אלא גם הכיר לי קולנוע הודי שלא לגמרי הכרתי באותה תקופה ולכן אני מפציר בכם ובכן לעשות זאת גם.
(אורון)

שור:
הדוד בונמה שיכול לזכור את גלגוליו הקודמים
Uncle Boonmee Who Can Recall His Past Lives
uncle

האפיזודה הפותחת את סרטו זוכה דקל הזהב של הבמאי התאילנדי אפיצ'אוטפונג ווירסייתקול (לבריאות, תודה), מציגה כגיבורה פר בוגר אך חביב למראה, המשוטט ביער כמו הלך לאיבוד. האם ברח מבעליו, או שהוא פר פרא? האם הוא קשור לעלילה שתבוא, אפילו באופן סימבולי? לא אגלה את התשובות, אבל אומר רק שבעוד פתיחות של פרות נודדות הפכו לטרנד בז'אנר הארטהאוס (מה, שני סרטים זה טרנד), את המקוריות והביזאריות של הבמאי התאי אין להשוות לשום דבר. גם אם אומר לכם שבהמשך העלילה יגיחו קופי לילה שהם ספק רוחות וספק הזיות, או נסיכה-שפמנונית שמפתה גברים – אין בכך כדי להסביר או להעיד שהבנתי משהו מעלילת הסרט. אבל רותקתי, ניסיתי לפענח, ואז עברתי להשלמה שאין לי סיכוי ושקעתי פנימה אל הלא נודע. זה כדאי וזה יפהפה כמו אימג' של שור משוטט ביער לבדו.
(אורון)

שוחט:
מטאדור
Matador
matador

לוחם שברים הוא סוג של שוחט, מביא הרג על השוורים – במקרה של הסרט הזה, יש יותר ממטאדור (הורג) אחד. יש את דיאגו מרטינז (נאצ'ו מרטינז) מטאדור נודע בעברו, ואת מריה קרדינל (אסומפטה סרנה), מעריצה שלו שמשתמשת בטכניקות שלו על מנת להרוג גברים במהלך קיום יחסי המין. ויש גם תלמיד של דיאגו – אנטוניו בנדרס בתור גבר ביישן ונטול ניסיון מיני, אשר מנסה לאנוס את ארוסת המורה שלו. רק שזו לא מרגישה כלום ולווידוי שלו אין ערך בהוכחות הגבריות שלו. אז הוא מתוודה על ביצוע הרציחות שביצעה מריה, שבמקרה הופכת לפרקליטת ההגנה שלו – וכאן הסיפור רק מתחיל. מדובר בסרט של פדרו אלמודובר שבשנות השמונים היה אפילו פרוע יותר משנות הפעשים והאלפיים. הסרט דן גם בתשוקה למוות, תשוקה להרג ובקשר שלהם לתשוקה מינית. לא בדיוק סרט לצפייה בשבת עם הילדים, אבל בהחלט אחד משיאי יצירתו של הבמאי הספרדי, שלחימת שוורים מופיעה גם בסרטו הידוע ביותר "דבר אליה".
(עופר)

מלאך המוות:
כרכרת הרפאים
The Phantom Carriage
Phantom

על פי האגדה בסרט הזה, למוות יש שליח. במשך שנה שלמה הוא אוסף עברו את הנשמות ורואה צער וכאב בכל מקום אליו הוא הולך. בתפקיד האכזרי הזה זוכה הנשמה האחרונה שנקטפת בכל שנה. ובעבר השנה החדשה, נזירה גוססת בצבא הישועה מבקשת לקרוא לגבר אלכוהליסט אותו היא ניסתה כנראה להחזיר למוטב. הבמאי השבדי ויקטור שיוסטרום עיבד את הספר של זוכת פרס נובל סלמה לגרלף בשנת 1921, והוא אף מכבב בתפקיד הראשי. אקספרסיוניסטי לא פחות מן הסרטים הגרמניים הידועים, אך גם עדין מאוד וטעון רגשית, הסרט הזה היווה השראה לרבים מסרטיו של אינגמר ברגמן, שצפה בו לפחות פעם בשנה. שיוסטרום גם הופיע ב"תותי בר" של ברגמן, רגע אחרי שברגמן שאל ממנו את עיצוב דמותו של המוות ל"החותם השביעי". אבל הסרט הזה הוא הרבה יותר מהסרט האהוב על ברגמן, הוא אחד משיאי הקולנוע בתור עצמו, פנינה שלא רבים מכירים, רק בגלל החשש מקולנוע אילם.
(עופר)

הקדוש ברוך הוא:
אורדט
Ordet
ordet

אלוהים קיים בעולם, או מיוצג בעולם, דרך האמונה. אמונה היא אחד מן הנושאים המרכזיים בסרטיו של הבמאי הדני קארל תיאודור דרייר. בעיקר אמונה של אנשים אשר נראים כהוזים, אבל למעשה אולי הם נביאים. "אורדט" מכיל סיפור קטן על משפחה בכפר חקלאי, בה אחד מן הבנים נטש את האמונה באל ואחר סבור כי הוא גלגול של ישו. וככל שמתקרב סוף הסרט, אכן היה צורך לנס. התרגום המילולי לשם הסרט הינו "המילה" והוא נקרא מדי פעם גם בשם "הרוח". אבל למרות שהיצירה דנה בנצרות, היא למעשה דנה בכל צורה של אמונה, בכל דווקא לגאולה, מכל מבט לשמיים בצפייה לנס, שאולי יבוצע על ידי רוח קודש, או רוח האדם.
(עופר)

לסיום, הצטרפו אלינו לשירת חד גדיא של סריטה:
ובא האורדט,
והרג את כרכרת הרפאים,
שדרסה את המטאדור,
שהרג את השור התאי,
ששתה את המים ההודיים,
שכיבו את אש הדרקונים,
ששרפו את מחבט הקריקט,
שהיכה את הבולט,
שנשך את החתול של פיליפ מרלו,
שטרף את הגדי,
שקנה הפאדרה בשני זוזים – חד גדיא, חד גדיא!

חג חירות שמח ואביבי מכולנו.

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    ORDET RULES

  2. מצטער, אבל כלב זה "אומברטו ד." 🙂

    1. עופר היה אחראי על סרטים בשחור לבן, אני התלבטתי בין "בולט" ל"בקסטר" והבנתי שעדיף לגוון עם המלצת אנימציה. אבל אני עדיין אוהב את "בקסטר", עוד משלב הטריילר הביזארי שלו:

  3. גבי הגיב:

    יופי של רשימה לטעמי (לפחות ברובה), ורציתי רק להוסיף סרט לא כל-כך מוכר של קון איצ'יקווה מ-1975, לדעתי סרטו המוצלח באמת האחרון, קומדיה מרירה בשם "אני חתול" בכיכובו של טטסויה נקדאי החד-פעמי.
    התכוונת לשטן-טנגו של טאר ואור לאחר החשיכה של רייגדאס בנוגע לבקר בסצנות פתיחה?

  4. יערה הגיב:

    אוי אתם נהדרים!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.