• סרטים חדשים: ״מלך האריות״ שואג דיגיטלית
  • פרסי אופיר 2018: מחשבות אחרי הכרזת המועמדים
  • פרסי אופיר 2019: רשימת המועמדים המלאה
  • פרסי אופיר 2019: פרידה משלב א׳ של התחרות
  • אויב בטווח אפס
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2019
  • מלך האריות
  • בישראל מחכים ל״מידסומר״, סרטו של ארי אסטר
  • מתכוננים אל ״מלך האריות״ בגרסת 2019
  • פרסי אופיר 2019: החמישיות של סריטה
  • ״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה
  • ״הצלילה״, סקירה וניתוח
  • כמה תלונות שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס
  • פרסי אופיר 2019: של מי האופיר הזה בכלל
  • ״המתים אינם מתים״, ניתוח קצר והצעה לפרשנות
  • ספיידרמן: רחוק מהבית
  • סרטי 2019 - סיכום המחצית
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2019
  • ״המוסד״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2019

הכהנים הגדולים: מבט מחודש על סרטי האחים כהן – "טווילרי" ו"קולנוע עולמי"

12 בפברואר 2019 מאת עופר ליברגל

סדרת הפוסטים שלי האחים כהן מגיעה לנקודת מפנה: מפגש עם סרטים שיש לנו עליהם כבר טקסטים בסריטה. אבל עוד קודם לכן, אני לא יכול פשוט לקפוץ אל ״ארץ קשוחה״ אחרי ״לחסל את הליידי״. הפרויקט שמתיימר לעסוק בכל הסרטים שביימו האחים כהן לא יכול להתעלם מכך כי בין שני הסרטים הללו (או במקביל לסרט החדש יותר) האחים כהן ביימו שני סרטים קצרים, שתי אפיזודות בסרטי אנתולוגיה מרובי שמות גדולים. בשני המקרים, הסרטים הם יוזמה של הפקה צרפתית ואורכם דקות ספורות. ייתכן וייקח לכם יותר זמן לקרוא את הטקסטים שלי על הסרטים מאשר לצפות בסרטים עצמם. אבל אני מאוד ממליץ לצפות בסרטים, עם או בלי קשר לקריאת הפוסט. נכון לרגע כתיבת שורות אלו הם זמינים ביוטיוב ואף כי לא מדובר בערוץ רשמי של בעלי הזכויות, אין צפי כי הדבר ישתנה בקרוב.

פאריז ז'ה טאם: טווילרי
Paris, je t'aime: Tuileries

בשנת 2006 יצא לדרך סרט אפיזודות שהוא הצדעה לעיר פריז. הרעיון היה שכל אחד מן הבמאים יביים סרט על אחד מ-20 הרובעים של העיר. בין הבמאים האחרים שמעורבים בפרויקט: אלפונסו קאורון, גאס ואן סנט, אוליבייה אסייס, איזבל קוישט, אלכסנדר פיין ועוד. מאז, הסרט הפך לסדרת הסרטים: "אוהב אותך ניו יורק" הגיע כעבור שנים ספורות, הסרט על ריו יצא אחרי עיכוב של מספר שנים, בקיץ צפוי להגיע סרט על ברלין וגם הפרויקט הבינלאומי על ארבעת רובעי ירושלים הוא גלגול מתעכב של סרט שהתחיל כחלק מן הסדרה הזו.

האחים כהן קיבלו את הרובע הראשון, שנמצא ממש במרכז פאריז והוא כולל יותר אתרי תיירות ממקומות מגורים. לכן, הם מיקמו את הסרט שלהם בתחנת המטרו של גני טווילרי ועסקו בגיבור אשר ככל הנראה זה עתה יצא מביקור במוזיאון הלובר, או לפחות ביקור בחנות המזכרות של המוזיאון. זה אזור של תיירים והגיבור הוא תייר שלא מבין את השפה והוא לחלוטין זר למקום.

היוצרים בחרו להעביר את חווית התיירות בסרט לא דרך אתרי התיירות, אלא דרך התת-מודע שלהם, מה ששוכן מילולית מתחת לעיר. התחבורה הציבורית הפנימית היא חלק בלתי נפרד מכל עיר גדולה ומחוויות הביקור בה, אך זהו החלק הלוגיסטי, לרוב לא החוויה הזכורה מן הטיול, אף על פי שלפחות במקרה שלי אני מפיק הנאה מבחינת האופן בו התחבורה הציבורית עובדת בכל מקום. אבל כשם שהמקום יכול להיות מסקרן, הוא גם מאיים כי תמיד לוקח זמן להבין איך בדיוק צריך לשלם ואיזה קו בדיוק לקחת. כפי שיודעים מספר תיירים בישראל שלא ממש הצלחתי להסביר להם איפה הם יכולים להנפיק רב קו, ולמה הם לא יכולים לנסוע באוטובוסים בלעדיו למרות שזה לא מופיע עדיין בהמלצות למטייל בתל אביב.

התייר בסרט פשוט נראה כמו איש לא מתאים למקום, אפילו שמדובר במקום שמורגל לתיירים כמותו. הדבר מושג בין היתר על ידי ליהוקו לתפקיד של סטיב בושמי, שחקן שתמיד נראה כאילו הוא לא מתאים למקום בו הוא נמצא, או לכל מקום על פני הפלנטה. ברכות לשחקן המשנה שסוף כל סוף מקבל תפקיד ראשי בסרט של האחים כהן: הוא מופיע בכל חמש הדקות של הסרט הזה וזה יותר מזמן המסך שלו בחלק מן הסרטים האחרים של היוצרים. עם זאת, הוא לא מדבר במהלך הסרט.

השוט הראשון נראה תחילה כהמשך של קטעי המעבר המשולבים בין הסרטים השונים בפרויקט, מציג את הכניסה לתחנת המטרו מבחוץ. התייר מגיע אליו כמו זר: הוא נכנס לפריים ממקום לא צפוי ומביט בחוסר הבנה, תחילה למנהרה הריקה ממנה תבוא או לא תבוא הרכבת ואז לצד השני, כלומר ישירות למצלמה. המבט שלו משדר בלבול ודחייה: אולי הוא לא מבין מאיזה כיוון צריכה לבוא הרכבת שלו, אולי הוא לא מבין את הקונספט של רכבת תחתית (הוא כנראה אמריקאי, אבל אולי לא מעיר גדולה) והוא פשוט לא מבין את השפה בארץ בה הכל זר לו, אף כי הוא כבר ביקר במוזיאון (הדבר הראשון שאסור להחמיץ בפריז). אבל זה גם יכול להיות מבט מטאפורי של אדם בעולם: כל מה שיעבור עליו או יוביל אותו לשלב הבא יגיע מתוך האפלה והוא לא מבין מה קורה סביבו. אין הבדל ממשי בין המבט שלו למבט הנגדי, והשוט השני נראה בתחילה כחזרה לשוט הריק אליו הוא נכנס, מבט זהה לאותה תחנה. אך השוט השלישי הוא המשכו של השוט הראשון ובו פני התייר, משמע יש כאן שוט ושוט נגדי, אלא שאין באמת ניגוד: המראה הוא אותו מראה מן הצד השני, אין יכולת להבדיל בין הצדדים השונים של העולם.

הגיבור שלנו לא יודע כיצד להתנהל בעולם כי הוא לא מבין את הקודים שלו. חסרה לו השפה. השפה היא גורם מכריע ושרירותי בסרטי האחים כהן וכאן יש לנו גיבור שלא מבין את כללי העולם בו הוא פועל, את השפה בה כל שאר האנשים סביבו מתקשרים. הוא ממקם את עצמו במרכז הסביבה הזרה – מתיישב באמצע ספסל המציג את שם התחנה. הוא מוציא ספר הדרכה לתיירים שאמור להיות המורה שלו לעולם בו הוא נמצא: להסביר מה מומלץ לראות בעיר, מה ההיסטוריה שלה וכיצד ראוי להתנהג. בה. אולם, האנגלית בספר שהוא קורא מנוגדת לצרפתית בה נאמרים הדיאלוגים בסרט. בנוסף, הספר מנסה למכור דימוי מסוים של פריז, שיכול להיות מנוגד לאופייה של העיר במציאות הקונקרטית לתוכה פוסע הגיבור. המצלמה ממקדת את המבט במשפט "פריז היא עיר לאהובים: לאוהבי ההיסטוריה, אוהבי אמנות ואוהבי האהבה". האמנות נוכחת בשני צידו של התייר על ידי ציורים בכרזת הפרסום. היא גם נוכחת בשקית שלו בתור מזכרות מביקור בלובר. משמע, האמנות בסרט הזה היא לגמרי ממוסחרת, כמו משהו שמומלץ לקרוא במדריך לתייר.

גם אהבת האהבה אינה מה שהיא נראית. בפעם הראשונה שהגיבור מבחין בזוג הנאהבים ברציף הנגדי, הגבר תופס בגסות בישבן של האישה. מלבדם, התחנה מכילה דברים יומיומיים אשר אינם רומנטיים: נגן רחוב, גבר המדבר במכשיר הנייד, ילד אשר יורה בלוטים לעבר התייר. הספר שב ומדגיש את היופי של גני טווילרי ואת המונה ליזה הנוכחת במוזיאן הלובר, בטרם הגיבור ידפדף עד לעמוד אשר ייתן לו אינפורמציה רלוונטית יותר לגבי הרכבת התחתית.

חוסר ההתמצאות של התייר לא מוגבל רק לאי ידיעת השפה: הוא בור גם לגבי הקודים של ההתנהגות בחברה בכלל ובתחנת הרכבת בפרט. הקונבנציה המקומית של תקשורת לא מילולית שונה מן המוכר לו. באופן ספציפי, לא מומלצת יצירת קשר עין, כפי שמזהיר הספר. כיוון שהוא פוחד ומסוקרן מכל דבר, הוא פוחד גם מן הכלל החדש ולכן אינו יכול להימנע מיצירת קשר עין ברגע שהוא קורא את האזהרה והוא מביט בזוג שהמתנשק על הרציף הנגדי בדיוק כאשר הבחורה מביטה לכיוונו ושמה לב למבט. מה שיותר גרוע, גם הבחור שלצידה שם לב שהיא שמה לב. והקהל שם לב כי האחים כהן מדגישים כל אחד מן השלבים במהלך בזום-אין לקלוז-אפ על הספר ועל כל אחד מן המבטים. חילופי המבטים הללו מכניסים לסרט את השפה המילולית, שהיא כאמור הכי רחוקה מן השליטה וההבנה של התייר. גם אם המילון שלו מתרגם ביעילות את הביטוי הגס אשר נזרק לעברו.

כאשר הרכבת מגיעה לרציף הנגדי, חילופי המבטים כבר יצרו ריב אשר ממקם את תשומת הלב של אנשי התחנה לגיבור, שמצדו מנסה להתרכז בספר שלו. הוא מכיל תיאור מאוד ספציפי של "המחלה האמריקאית" סוג של מחלת מין אשר לכאורה החיילים האמריקאים שהוצבו בעיר במלחמת העולם השנייה הביאו עמם. כאשר הרכבת חולפת, התייר רואה על הרציף הנגדי רק את הגבר מבין בני הזוג ועדיין לא מבין מה הוא צועק לעברו. הוא גם לא מבין כי כעת הצעקות הם לא לעברו, אלא לעבר האישה אשר התיישבה ליד התייר במטרה לנשק אותו. אך כאמור, האהבה אינה מה שהיא נראית: התייר לא מבין את המילים המחמיאות אשר האישה אומרת לו.

בתום הנשיקה נשמע בפסקול קול חלש שנשמע כמו נביטה של משהו, למשל פצעון שהוא תוצאה של המחלה האמריקאית. התייר מבחין בפצעון דומה מתחת לשפתיי הבחורה – הוא יכול לחשוש כי הוא הדביק אותה (והיא אומרת לו שהוא "רוצח" כמחמאה, שהוא חצי מבין בגלל דמיון במילים בין השפות), או כי היא הדביקה אותו. אולם, אין לו זמן להרהר בכך, האלימות שבה להכות בו – תחילה בירי נוסף מידי הילד ולאחר מכן מבואו של בן הזוג, אשר מכה אותו ומשיג מחדש את האישה, אשר אומרת כי הוא מטורף, כי היא אוהבת אותו וכי אהבה את האופן בו הרביץ לתייר.

בתוך כך, האחים כהן סוגרים כל מיני מעגלים קטנים שנפתחו במהלך חמש הדקות: הגבר שוב תופס בישבנה של האישה; אמו של הילד שיורה בלוטים לעבר התייר מבקשת ממנו לא לנעוץ מבטים כי זה גס; ובעיקר, הגיבור המובס מוקף בהרבה מזכורת שקנה במוזיאון הלובר, אמנות בשיא המחסור שלה. הסרט יכול להיקרא גם כהערה על מאמרו של וולטר בנימין "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" שתוהה האם יש ערך בעלייה לרגל לצפייה ביצירת האמנות בתקופה שבה היצירות משוכפלות. לפנינו גיבור שנסע למקום בו מוצגת המונה ליזה, רק על מנת לקנות עשורות גלויות של היצירה, שכעת פזורות סביבו ומקיפות אותו. הוא אוחז גלויה אחת, אשר ייתכן שעקב פגם בהדפסה משהו בה נראה מוזר: המונה ליזה כעת מסתורית לא רק בגלל הספק חיוך, אלא בגלל מה שנראה כמו פצעון מתחת לשפה שלה, בדיוק באותה נקודה בה הבחין התייר קודם בפצעון בפני האישה האמתית. האהבה באריז אינה זוהרת וגם האמנות אינה כפי שהיא נראית. האדם, כמו תמיד אצל האחים כהן, לא שולט בגורלו, לא מבין את הדרך בה הוא פועל בעולם ושוגה בפענוח השפה.

כל אחד והקולנוע שלו: קולנוע עולמי
To Each His Own Cinema: World Cinema

לרגל ציון 60 שנה לפסטיבל קאן, מארגני הפסטיבל פנו ליוצרי סרטים מובילים בבקשה ליצור סרט בן 3 דקות עבור הפסטיבל. כל הסרטים הקצרצרים הוקרנו ברצף במהלך הפסטיבל וגם לפני חלק מן הסרטים. מדובר במקבץ אשר מכיל הרבה שמות גדולים, בהם עבאס קירוסטאמי, תיאו אנגלופולוס, דייויד קרוננברג, אלחנדרו גונזלו איניאריטו, ג'יין קמפיון, לארס פון טרייר, עמוס גיתאי ורבים נוספים. הסרטון של האחים כהן הוקרן בפסטיבל, אבל לא יצא במארז ה-DVD אשר איגד את כל הסרטים. כשזה קרה, נאמר כי הם שומרים אותו עבור ה-DVD של ״ארץ קשוחה״, שכן יש קשר בין שני הסרטים, אך הסרטון לא נכלל לבסוף גם במהדורה זו. ייתכן ומה שהרתיע את האחים כהן הוא שיציאת ה-DVD של הפרויקט הקדימה את ההפצה הרחבה של הסרט הארוך. בכל מקרה, הסרט שלהם כן שודר בטלוויזיה (בערוץ ARTE) כחלק מן הסרט המלא שהורכב מכל הסרטים הקצרים. הוא אחד מן הסרטים היותר מוצלחים במקבץ וגם הוא עוסק ביחס של האחים כהן לשפה, בעודו מהווה סוג של הצדעה שלהם ליצירה קולנועית בשפה זרה ולכוחו של הקולנוע לתקשר.

כותרת הסרט הספציפי של האחים כהן מדברת ברמה הישירה ביותר על ״קולנוע זר״ כפי שהוא מכונה בארה"ב. במקביל, היא יכולה להתפרש כתיאור של עולם שכולו קולנוע, או קולנוע אשר שייך לכל העולם. בחיבור לשם של הפרויקט עבורו נעשה הסרט – הקולנוע עבור האחים כהן הוא הקולנוע הזר, זה ששונה מן התרבות שהם מייצגים אבל גם זהה לה בדרכו. אף כי הם מייצגים בפרויקט את ארה"ב (ואינם הנציגים היחידים), עבורם הקולנוע הוא הקולנוע העולמי. אם כי זה הקולנוע העולמי כפי שהוא נחווה בארה"ב וספציפית כפי שהוא נחווה על ידי דמות שמזוהה עם אזורים בהם קולנוע בינלאומי לרוב אינו מופץ.

לא צריך להיות בלש גדול על מנת להבין כי הסרט צולם במהלך צילומי ״ארץ קשוחה״. ג'וש ברולין מופיע בסרט הקצר בלבוש בו הוא הופיע גם בסרט הארוך, באופן ספציפי אלו בגדים שהוא לובש בשלב מתקדם למדי בסרט, שלב בו לדמות שלו לא יהיה פנאי לבקר בבית הקולנוע. ואכן, במהלך הסרט הוא אומר ששמו דן, שם שונה מלואלן מוס, הדמות אותה הוא מגלם ב״ארץ קשוחה״. לא נראה שהוא בוחר שם בדוי, אף כי בעלילת הסרט הארוך יותר ייתכן וזה מהלך יעיל. בכל מקרה, ״ארץ קשוחה״ מתרחש בשנת 1980 ו״קולנוע עולמי״ מתרחש ללא ספק בתקופה בה צולם, משמע 2006 או 2007.

העלילה מתרכזת בית קולנוע אמנותי שהמראה שלו הוא של בית קולנוע מסורתי שפועל מזה שנים רבות. הוא מציג שני סרטים בלבד. האחד הוא ״אקלים״ של נורי בילגה ג'יילן, במאי שבתקופה הזו מעטים מאוד הכירו אותו בארה"ב גם ביחס למצב כיום (גם במקרה שלי, ייתכן ורק בצפייה בסרט זה שמעתי לראשונה את שמו). האחר הוא ״חוקי המשחק״ של ז'אן רנואר, סרט משנת 1939 שנחשב לאחד מן הגדולים בתולדות הקולנוע ואם הבנתם נכון את הרמז הלא הדק שלי בסיום הפוסט על הקולנוע ההוליוודי של אותה שנה, בקרוב ארחיב עליו בטקסט משלו.

אל תוך בית הקולנוע הזה נכנס ברולין כדמות של דג מחוץ למים: לא רק שהוא אינו יודע דבר אודות הסרטים, הוא גם שואל את הקופאי את כל השאלות הלא נכונות. למשל, האם יש עירום בסרטים, או האם יש בהם חיות (לפי הלבוש מדובר בקאובוי והוא מנסה לחשוב על העולם הקרוב אל לבו). הקופאי מנסה לענות לו באדיבות ותוך שהוא משבח את הסרטים כאילו הוא מדבר עם סינפיל מצוי, תוך שהוא מנסה לבטא את המילים בצורה הנכונה והמדויקת ביותר. האחים כהן לועגים לסיטואציה על המפגש בין העולמות השונים, אבל לא לדמויות. למעשה, הם מלאים אהבה לאפיון שלהם: האחד הוא דמות שלקוחה מסרט קולנוע, השנייה היא צופה של קולנוע איכותי שוודאי היה נהנה מן המפגש עם דמות כמו הקאובוי יותר אם הוא היה נכנס לבית הקולנוע ופוגש אותו על המסך בשחור ולבן.

אם בכל זאת נרצה לאתר בסרט לעג, הוא מופנה לא לדמות שלא יודעת את כללי העולם אליה היא נכנסת (דן), אלא כלפי מי שלכאורה שולט בחומר, הקופאי ששמו דימיטרי. הוא מתעקש על ביטוי נכון של השפה הטורקית עד כדי כך שהוא מבטא את שם הבמאי באופן שלא דומה לאף דרך ששמעתי טורקית בעבר. הוא גם מציין כי ״אקלים״ הוא סרטו השני של נורי בילגה ג'יילן וממרחק הזמן, זוהי טעות בלתי נסלחת (קודם לכן ג'יילן ביים לא רק את ״מרחק״, אלא גם את ״קאסאבה״ ו״ענני ירח מאי״, משמע זהו סרטו הרביעי). לא בטוח אם הטעות היא של הדמות או של האחים כהן, שזה די יפה לדעת כי הם לא רק שמעו על ג'יילן בשלב יחסית מוקדם, אלא גם עשו מחווה לקולנוע שלו באופן שמן הסתם הגדיל את החשיפה שלו בצורה גדולה. כמובן, דיוק בפרטים הוא לא מה שחשוב כשמדובר בשיחה בין שתי דמויות שלכאורה מדברות את אותה שפה, אבל מבינים אותה בצורה שונה. דומה כי המונחים שלהם לגבי מה זה סרט או איך צריך לכנות דברים הם מאוד שונים. דן מודע לקונספט של כתוביות, אבל לא יודע איך קוראים להן ולא מורגל בצפייה בהן. דימיטרי מן הסתם רואה בעיקר סרטים עם תרגום ומנסה לדייק בדבריו מבחינת התחביר ברמה הגבוהה ביותר.

אולם, דווקא אחרי ששתי הדמויות נפרדות, נוצר ביניהם חיבור. הקאובוי דן מאוד אהב את הסרט ומצא בו משהו שנדיר למצוא בחיים, משהו שהקולנוע העולמי מסוגל לייצר. אבטא זאת במילותיו הבלתי ניתנות לתרגום של דן: ״Hell of a lot of truth״. כלומר הרבה מאוד אמת, מעבר לגבולות השפה. משהו במערכת יחסים שבורה של זוג טורקי אשר נפגש אחרי הפרידה ולא ממש מחדש את הקשר, מדבר לעולמו של ״האדם הפשוט״. לדן ודימיטרי כנראה אין הרבה במשותף, אבל הקולנוע יכול לחבר ביניהם. ולא מדובר בקולנוע המסחרי ביותר או הפשוט להבנה, אלא בקולנוע האטי אשר חודר עמוק לתוך הנפש. דן מהסס אחרי שהוא יוצא מבית הקולנוע. לפעמים קשה לזכור לאן צריך ללכת אחרי חוויה חזקה.

בצאתו, דן מנסה לחלוק את החוויה שלו עם מישהו, אבל אין לו ממש עם מי לחלוק. דימיטרי סיים את המשמרת, העובדת שהחליפה אותו היא זו שמוסרת לדן את שם הקופאי (ושומעת את שמו של דן). היא לא מתייחסת לכך שמישהו אהב את הסרט כדבר יוצא דופן. היא אומרת שתמסור את ההודעה, אבל לא סביר שתעשה זאת, ודימיטרי מן הסתם לא זוכר את כל מי שנכנס לקולנוע, גם אם "הבחור עם הכוכע" בהחלט בלט, עד כמה שהתיאור הזה לא בולט. בכל זאת, מבעד לכל פערי התרבות והשפה, משהו בקסם הקולנועי עובר. המסר הזה עומד כנגד כל המקרים של אי-הבנה וחוסר שליטה של האדם בגורל בסרטי האחים כהן, אבל במידה רבה הוא מספק לו את המראה הנגדית. לפעמים, לגמרי במקרה, אדם נחשף ליצירה קולנועית שמשנה את נקודת מבטו על העולם. יש בכך הרבה אמת. לעזאזל, אני לא מסוגל לנסח זאת טוב יותר.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.