• עשרה סרטים שכבר היו אמורים להיות קאלט בשלב הזה
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 20
  • חזרה אל ״בית ספר למפלצות״ ועוד קצת ״קדימה״
  • An American Pickle :מחכים לתרגום
  • דאבל דוקו: ״ראש העיר של סטוקטון״ ו״הספיד-קיוברים״
  • ״ידיים על ההדק״, סקירה
  • The Assistant :מחכים לתרגום

אוסקר 2019/20: חוגגים כאילו זאת 1994

19 בינואר 2020 מאת אור סיגולי

1994 הייתה אחת השנים המשמעותיות בחיי. זה בהחלט לא המקום לפרט על הכל, אבל לעניינינו, זו השנה בה המשיכה שלי לקולנוע התחילה לקבל מימדים של סינפיליה, וזאת גם שנת האוסקרים הראשונה שלי, משם התפתחה האובססיה ממנה כולנו סובלים עד עצם היום הזה.
לכן, כמו אקס מיתולוגי אליו מושווים כל הדייטים לאחריו, לא מפתיע שאני רואה את הדיה של השנה בה סיימתי את בית הספר היסודי בכל מקום. עם זאת, כבר מהרגע שעונת האוסקר הנוכחית התחילה, נדמה שהאקדמיה והתעשייה ההוליוודית החליטה לעשות הכל כדי לסגור מעגלים שנפתחו לפני 25 שנה (כן, אני יודע שאנחנו ב-2020, אבל גם האוסקר של 1994 התקיים שנה לאחר מכן), ואולי זה רק אני, אבל יש כל כך הרבה דברים שמשיקים בין שתי השנים האלו שהייתי חייב להעלות אותם על הכתב.

השנה ההיא, במיוחד דרך פריזמת האוסקר, כבר קיבלה לא מעט מקום פה בסריטה. עופר כתב באריכות על הטקס ה-67, ושניים מהסרטים הגדולים ביותר שלה, "פורסט גאמפ" ו"חומות של תקווה", קיבלו טקסטים מפורטים משלהם, בפרויקט כל זוכי האוסקר ובפרויקט כל סרטי סטיבן קינג, בהתאמה.
ועכשיו היא מגיחה שוב, כי כנראה לא מתאים לה שנשכח ממנה, בדמות הקבלות לאוסקר שמתרחש שניים וחצי עשורים לאחר מכן.

הכוכב הגדול של השנה והפריצה הגדולה של השנה חוזרים כדי לנצח

הוא אמנם יקבל את מועמדותו הראשונה לאוסקר רק כשנה לאחר מכן, אבל 1994 הייתה כולה בראד פיט. עם שניים מהלהיטים הגדולים של השנה, "רוחות של תשוקה" (עליו היה מועמד לראשונה לגלובוס הזהב) ו"ראיון עם ערפד", מעמד של הדבר הכי יפה שהתהלך על פני האדמה, ואובססיה מוחלטת של ערוצי הבידור, פיט היה סופית ורשמית חלק אינטגרלי מהוליווד.
במקביל אליו, מהצד השני של המצלמה, שיחת השנה הייתה הבמאי הפרוע והמרענן שזה עתה חטף את דקל הזהב בפסטיבל קאן. קוונטין טרנטינו קיבל את כרטיס הכניסה הראשון שלו לאוסקר עם "ספרות זולה", האירוע הקולנועי המשמעותי ביותר של 1994, וזכה בפרס התסריט.
הקריירות של שני אלו ידעו עליות ומורדות מאז, במיוחד בתום אותו עשור כאשר נדמה היה שהם לא מצליחים לשמר את המומנטום והציפיות הכבדות שהונחו על כתפיהם. אבל זה היה רק גליץ' בדרך. פיט חזר לעניינים עם "מועדון קרב" ו"אושן 11", וטרנטינו שב להלהיב את הקהל עם "להרוג את ביל". בין 1994 לעכשיו, שניהם עלו לקחת אוסקר – בראד פיט על הפקת "12 שנים של עבדות" וטרנטינו על כתיבת "ג'אנגו ללא מעצורים".
והנה השנה, הכוכב הגדול והפריצה הגדולה של 1994 שיתפו פעולה שוב (אחרי "ממזרים חסרי כבוד") והפעם פוסעים פנימה אל ראש טבלאות ההימורים לפרסי התסריט ושחקן המשנה על "היו זמנים בהוליווד", מוכיחים שעל אף השנים שחלפו, 1994 לא טעתה.

ואגב, אם כבר בתחום קטגורית שחקן המשנה: ב-1994 התפקידים המועמדים היו של דמות מתעשיית הקולנוע (מרטין לנדאו, "אד ווד" שגם זכה), שתי דמויות מפתח מסיפורי פושעים (צ'אז פאלמינטרי ב"קליעים מעל ברודווי" וסמיואל ל. ג'קסון ב"ספרות זולה"), דמות בסרט על תכנית טלוויזיה (פול סקופילד ב"חידון האשליות"), ועוד אחד – לוטננט דן (גארי סיניז ב"פורסט גאמפ").
ב-2019 התפקידים המועמדים הם של דמות מתעשיית הקולנוע (בראד פיט ב"היו זמנים בהוליווד" שכנראה יזכה), שתי דמויות מפתח מסיפורי פושעים (אל פאצ'ינו וג'ו פשי ב"האירי"), דמות בסרט על תכנית טלוויזיה (טום הנקס ב"יום יפה בשכונה"), ועוד אחד – האפיפיור בנדיקט (אנתוני הופקינס ב"האפיפיורים").
ארבע מתוך חמש זה גם משהו.

היו זמנים בהוליווד

נשים קטנות ופרקליטות גדולות

העיבוד הקודם לספרה של לואיזה מיי אלקוט, "נשים קטנות", יצא לבתי הקולנוע ב-1994 בבימויה של ג'יליאן ארמסטרונג האוסטרלית, וניכס שלוש מועמדויות: לתלבושות (קולין אטווד במועמדותה הראשונה מתוך 12), למוזיקה (תומס ניומן, אנחנו עוד נשוב אליו) ולשחקנית הראשית (וינונה ריידר).
25 שנה לאחר מכן, הוליווד החזירה את הספר אל המסך תחת ידיה של במאית אחרת, גרטה גרוויג. מודל 2019 זכה לאהדה רבה יותר באוסקר, בעיקר בזכות הרחבת קטגורית הסרט הטוב ביותר למעל חמישה מועמדים, עם שישה איזכורים וסיבוב אוסקרי נוסף לדמותה של ג'ו מארץ', הפעם בגילומה של סירשה רונן. נקווה שהמשך הקריירה שלה לא יהיה רצוף בעיות כמו של ג'ו הקודמת.

כדי להעמיס קצת על הקישור הזה, עד לרמה של קריסה, נאמר שגם השנה (כפי הנראה. כלום עוד לא בטוח) השחקנית המגלמת את ג'ו תפסיד את הפרס לשחקנית ותיקה יותר שכבר זכתה בעבר, ושבה עם סוג של קאמבק, מעל לעשור מאז זכייתה הקודמת.
אז הייתה זו ג'סיקה לאנג על "שמיים כחולים" (היא זכתה לפני כן על "טוטסי" ב-1982) והפעם מסתמן שזו רנה זלווגר על "ג'ודי – מעבר לקשת" (היא זכתה לפני כן על "קולד מאונטיין" ב-2003).

אבל לא רק שובן של בנות משפחת מארץ' מהדהד ל-1994, אלא גם צירוף מקרים משעשע למדי שקשור לדמות המטריאכלית של הספר. ב-1994 גילמה אותה סוזן סרנדון, ועל אף שלא הייתה מועמדת על כך באותה שנה, כן חטפה מועמדות בזכות "הלקוח" שם גילמה עורכת דין ממולחת. בגרסת 2019 התפקיד ניתן ללורה דרן, והיא איננה מועמדת על הופעתה הזו אלא על חלקה ב"סיפור נישואים" – שם היא מגלמת עורכת דין ממולחת.

נשים קטנות

סיבוב נוסף לסימבה ואלטון ג'ון

ב-1994 יצא לבתי הקולנוע "מלך האריות" של דיסני, והפך לאחד הלהיטים הגדולים בתולדות הקולנוע. 25 שנה אחר כך סיפורו של סימבה חזר לקולנוע בגרסת הפוטו-ריאליזם או איך שלא תקראו לזה, הופך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של השנה. "מלך האריות" החדש קיבל מועמדות בקטגורית האפקטים, כאשר זה הקודם זכה בפרס המוזיקה המקורית שהלחין האנס זימר, ובפרס השיר המקורי שהלחין אלטון ג'ון (שהיה מועמד על שלושה שירים מהסרט, וזכה על "האם אתה חש באהבה הלילה").
אבל לא רק "מלך האריות" חזר לאוסקר, אלא גם אלטון ג'ון, לראשונה מאז 1994. השנה הוא שוב מועמד בקטגורית השיר המקורי, הפעם על תרומתו לביוגרפיה של חייו "רוקטמן", ואם להאמין למנבאים הוא גם יזכה. לכן קצת מאכזב ש"מלך האריות" גרסת 2019 לא הצליח להביא לביונסה מועמדות בקטגורית השיר, כי זה היה יכול להיות אחלה פייט.

הארץ המבוטחת של תומס ניומן ורוג'ר דיקינס

הזכרתי מקודם את תומס ניומן בהקשר של "נשים קטנות", אבל באותה שנה הוא היה מועמד פעמיים בקטגורית המוזיקה המקורית, על העיבוד הקולנועי לספר ההוא ועל "חומות של תקווה". אלו היו שתי מועמדויותיו הראשונות, ולאחר מכן חזר לטקס 12 פעמים נוספות, מפסיד בכל פעם, והופך ללוזר השני הגדול ביותר בהיסטוריה של האוסקר. הראשון, אם תהיתם, הוא איש הסאונד גרג פ. ראסל שלשמו 17 מועמדויות ללא זכייה מאז 1990, האחרונה שבהם ב-2017 על "13 שעות".
השנה ניומן מציין את מועמדותו ה-15 עם "1917" וגם את אחד הפייטים המרתקים ביותר של הטקס, בינו ובין הילדור גונאדוטיר של "ג'וקר". אם יזכה, זאת לבטח תהיה סגירת המעגל המרשימה ביותר של 1994, במיוחד כאשר הוא מתמודד גם מול אלכסנדרה דספלה, המלחין של "נשים קטנות" המחודש.

אבל יותר מזה, שותפו של ניומן לעשיית "חומות של תקווה", הצלם רוג'ר דיקינס, גם הוא היה מועמד לראשונה על סרט הכלא הנפלא של פרנק דרבונט, וממש באותה שנה התחיל רצף של הפסדים בזה אחר זה עד הגעת "בלייד ראנר 2049" ב-2017.
השנה הוא כנראה יזכה שוב, והפעם יעשה זאת עם החולייה היחידה שמקשרת אותו למועמדותו הראשונה, אי שם לפני 25 שנה, תומס ניומן – המלחין של "1917" עליו הוא מועמד.
אפשר להסתכל על זה כצדק פואטי מאוחר ל"חומות של תקווה". אם ממש תרצו.

חומות של תקווה

סגירת המעגל המוזרה של מקדוניה

ב-1994, המדינה הבלקנית מקדוניה, שעברה לא מעט דברים בעשורים האחרונים, שלחה לראשונה סרט להתמודדות באוסקר – "לפני הגשם" של מילקו מנצ'בסקי, והצליחה להתברג כאחת מחמשת המועמדים (הסרט הפסיד ל"שמש בוגדנית" של רוסיה).
מקדוניה המשיכה לשלוח סרטים לאוסקר כ-14 פעמים מאז, אך לא הצליחה לשחזר את ההישג של 1994, ונותרה בחוץ בכל פעם. והנה, המון בעיות דיפלומטיות ועניינים פנימיים מאז, היא חזרה כצפון-מקדוניה. ובכן, מה יש להגיד, כנראה שהרב שהמליץ לה לשנות את השם כדי לעזור לה לקבל ברכה צדק, כי "ארץ הדבש" שלה נתן בראש עם לא פחות משתי מועמדויות – לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, ולסרט התיעודי הטוב ביותר. בדיוק 25 שנה לאחר מכן. ועוד יותר אירוני, הוא שנוכחותה ברשימת המועמדים דחקה החוצה את אחד המתמודדים הבולטים – "ג'ירפה", נציג רוסיה שלקחה לה את האוסקר אז.

אפשר למצוא עוד דברים. נגיד נוכחות יחסית נדירה של במאי סרט זר בקטגוריית הבימוי והתסריט (קישלובסקי – "אדום" / ג'ון-הו – "פרזיטים"), שתי הזוכות בשחקניות המשנה של 1994 ו-2019 הן דמויות בסרט שעוסק בבמאי תיאטרון ניו יורקי (וויסט – "קליעים מעל ברודווי" / דרן – "סיפור נישואים", אם תזכה כמובן. עדיף לא לקפוץ לפני העגלה בשלב זה), ובטח יש כמה קטנטנים אבל זה כבר עלול להיות מוגזם אז נעצור פה.

לפני הגשם