• ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • סקירה כפולה: ״תצילו את עצמכם!״ ו״הייתי פה״
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1
  • שמש
  • פסטיבל ניו יורק 2020: דיווח שני ואחרון
  • פסטיבל ניו יורק 2020: האנתולוגיה של סטיב מקווין
  • רצח אמריקאי
  • ״דיק ג׳ונסון מת״, סקירת נטפליקס
  • הנערים בחבורה
  • אימת החודש - ספטמבר 2020

"1917", סקירה

3 בינואר 2020 מאת אור סיגולי

בחירה אומנותית קיצונית היא סוג של חרב פיפיות. מצד אחד היא מראה על חזון בלתי מתפשר של יוצר או על יכולות טכניות מרשימות, משהו שאנחנו כמעט תמיד מחפשים בקולנוע. מצד שני, יש לדברים האלה נטייה להשתלט על היצירה, לתפוס יותר מדי תשומת לב ולגרום לנו להתפעל במקום להיסחף. יש כאלה שכמובן מחפשים את האפקט הזה, כמו למשל הבחירה בצילום שחור-לבן במסך מרובע של "המגדלור" או הבימתיות של "דוגוויל" ו"מדרנליי" הפון טריירים, אבל כשהמטרה היא חוויה רגשית יותר, זה יכול לעבוד כקונטרה.
בנוסף לזה, לצופים שאוהבים לשאול אותם שאלות על מהות היצירה (נגיד, סתם, למשל קופץ לי לראש, לא יודע… מבקרי קולנוע), בחירה אומנותית קיצונית היא בכלל הסחת דעת.

קחו לדוגמא את "1917" של הבמאי סם מנדז, סרט מסע-הישרדות-מלחמה שמצולם בשוט אחד רציף (הערת סוגריים הכרחית: הסרט מחולק לשני "שוטים רציפים" עם חיתוך מאוד ברור בין שתי נקודות זמן, וכמובן שגם שניהם אינם לחלוטין רציפים והקאטים בהם מוסתרים) שיצא לאחרונה להסתער על האוסקר.
עניין הוואן-שוט הוא משהו שלא רק מאוד בולט בסרט עצמו, אלא גם חלק מתכנית היח"צ והשיווק. עוד לפני שידענו על עלילת הסרט, דווח לנו שמדובר בסרט הוואן-שוט של מנדז וזה הפך להיות ה-דבר שמפריד אותו משאר סרטי המלחמה שראינו לאחרונה, ומאז צצים לא מעט ראיונות על הקושי והמורכבות של העשייה. הנוכחות של הצלם הגאון רוג'ר דיקינס (שאחרי קריירה מדהימה, לאחרונה סוף סוף התכבד באוסקר על "בלייד ראנר 2049") והכבוד הרב שרוחשים לו צופי הקולנוע בכלל מינפו את זה לכדי אירוע קולנועי, לפחות על הנייר.
ואכן, בלי שזה יהיה הפתעה לאף אחד, "1917" הוא סרט מרשים מאוד מבחינה טכנית. עבודת הצילום, הסאונד העריכה והעיצוב האומנותי, כולם מהבולטים שראיתי לאחרונה וקשה לתאר את כמות הכישרון והמיומנות שהושקעו בו. אבל אז נכנסות השאלות – למה נעשתה הבחירה להעניק לנו הרגשה של צילום רציף, האם היא תומכת בסיפור או שהפכה למהות הסרט, והאם הבחירה הזו מתעלה מעל רמת הגימיק?

התשובה לשאלה הראשונה, אם יורשה לי להניח, די ברורה. מנדז ודיקינס רצו להעביר לנו חוויה אינטנסיבית וקשה של סכנה מתמדת, של איום מוחלט וקושי בלתי נתפס, משהו שקאטים יכולים למסמס. "1917" מספר על שני חיילים בריטים במלחמת העולם הראשונה שיוצאים למשימה שעיקרה לחצות שטח הפקר בצרפת ולהמשיך פנימה אל עבר קו אויב. זאת על מנת לעצור פלוגה עצומה של חיילים בריטים מלהיכנס למלכדות שטמנו לה הגרמנים, מארב שיעלה במאות חיים של בני אדם.
האתגר להעביר ללא קאטים-נראים-לעין סיפור מסע עם המון זירות התרחשות, אקשן בקדמת הפריים ומאחוריו, עשרות ניצבים ושחקנים מוכרים, וכמובן תהליך של גיבור, הוא עצום. כל כך עצום, שניתן להמר שמנדז ודיקינס לא הכניסו את עצמם לזה רק כדי להוכיח שלהם יש הכי גדול, אלא כי יש לזה הצדקה תמתית וזה אמור להשפיע על הצופים באופן שלא יוכל להתאפשר עם עריכה ושוטינג סטנדרטיים.
ובכן, זה עובד. עובד נהדר אפילו. האמת היא שזה אפילו עובד יותר טוב, כשמבינים שחוץ מהעשייה הטכנית, ל"1917" אין הרבה דברים אחרים להציע.

וזה מביא אותנו לשתי השאלות האחרות שהעליתי מקודם. מה היה קורה אם "1917" היה נעשה אחרת? התשובה היא, לדעתי, סרט מלחמה גנרי להפליא. ואני מרשה לעצמי להגיד את זה כי ז'אנר סרטי המלחמה הוא אחד האהובים עלי, ואני רואה כמעט כל אחד שאני מצליח להניח עליו את ידי.
לא רק שהתסריט שכתב מנדז (זוכה האוסקר על בימוי "אמריקן ביוטי", שחתום גם על סרט הג'יימס בונד המהולל ביותר של השנים האחרות, וסרט הג'יימס בונד המושמץ ביותר של השנים האחרונות) וקריסטי ווילסון-קיירנס (שזהו הפיצ'ר הראשון שכתבה, כאשר הבא שלה הוא הפרויקט החדש של אדגר רייט) פוסע בכל קלישאת סרטי מלחמה אי פעם – מהחייל שימות לאחר שהזכיר לנו את אהוביו המחכים לנו בבית, סצנת הצלף הבודד והקטלני שחייבת להיות בכל סרט מלחמה אחרת העולם יהרס כנראה, רגע חמלה לאויב שמביאה לתוצאות הרות אסון ועוד כל מיני כאלה שהם בגדר ספויילרים – אלא שהגיבור, והתהליך שלו, לא מעניינים והאמת שבקושי קיימים.

סרט מסע, בטח כזה של הישרדות, לא באמת חייב להעביר גיבור תהליך. הוא כמובן יכול לעשות את זה, כלומר האודיסאה היא זו שהופכת אותו לאדם אחר ("עד קצה העולם" יגרום לכריס להעריך את החברה של בני האדם ולהבין את הצורך שלו באנושיות סביבו, "איש הגשם" יהפוך את צ'רלי לאדם פחות אנוכי, "דרום אמריקה באופנוע" יפתח בצ'ה גווארה מצפון חברתי, "אפוקליפסה עכשיו" יוציא את ווילארד מהמצב הקטטוני שלו ובסופו יכריע את הרוע המוחלט רק לאחר שיעבור לצד האפל, "מקס הזועם: כביש הזעם" יהפוך את פיוריסה למנהיגה ועוד), אבל הוא לא חייב. דוגמא אחרונה לכך היא "ליליאן" הנפלא שהוקרן בפסטיבל חיפה. הגיבורה ליליאן לא משתנה בכלל. אנחנו לא יודעים עליה דבר חדש במהלך הסרט. אבל דרכה אומר לנו הבמאי אנדראס הורוואת' משהו על העולם בו אנחנו חיים ומשתמש בה כדימוי.
"1917" בהחלט שואף להיות מאלו בהם הגיבור עובר מסע פנימי של שינוי במקביל למסע הפיזי. כבר בהתחלה סקופילד (ג'ורג' מקיי המעולה) מסביר לחברו שהוא לא אוהב לחזור הביתה – מסיבות שלא מוסגרות לנו – ועד סוף הסרט הוא יעריך את החיים ויתגעגע לאלו שהותיר בעורף. הבעיה היא שהסרט לא באמת מתעניין בזה. חוץ מאותו דיאלוג חטוף בהתחלה, סצנה אחת באמצע, ועד דקותיו האחרונות של סרט, סקופילד הוא דמות שלא מחזיקה עליה מטען בכלל ולכן כביכול התהליך שלו מרגיש מסומן מאוד, כמו איזה הערה מעורך התסריט שהתקבלה בשלב מאוחר מדי של ההפקה והתווספה בצורה מגושמת.

וזה בדיוק מה שגורם לבחירה הצילומית של "1917" להרגיש רק כגימיק. גימיק שעובד כאמור, אבל גימיק. אולי אפילו תירוץ.
הסרט הזה בוודאי ייקח כמה אוסקרים על צילום, מוזיקה וסאונד, וכולם בהחלט יהיו מוצדקים, אבל מכיוון שבהרגשתי זאת הייתה רק עטיפה, קליפה אפילו, "1917", על אף שהוא ממש שומט את לסתות הצופים במהלכו, איננו מסתיים בפאנץ' רגשי כלשהו – כזה שהוא ללא ספק שאף אליו – ובעיקר נותרתי עם ההרגשה שלמנדז ודיקינס פשוט יש הכי גדול.

אם אתם בעניין של השלמות צפייה, או סקרנות מעוד סרטי מלחמה, הנה כמה עליהם כתבתי בשנים האחרונות:
"במערב אין כל חדש"
"פלאטון"
"71"
"מטען הכאב"
"הגשר על הנהר קוואי"
"העגורים עפים"

George MacKay as Schofield in "1917," the new epic from Oscar®-winning filmmaker Sam Mendes.

התמונות באדיבות סרטי יונייטד קינג