• סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

״קצפת ודובדבנים״, סקירה

17 בספטמבר 2019 מאת אורון שמיר

התקופה הזו בשנה תמיד נכבשת בידי הקולנוע הישראלי, אבל להוציא סרט ביום הבחירות זה קטע שאני לא בטוח מתי קרה. ואם הסמיכות בין פרסי אופיר וראש השנה היהודי תמיד מובילה לאינפלציה של סרטים תוצרת הארץ, אז חייבים להתבלט. במיוחד כשתיכף מגיע סרט בשם ״ימים נוראים״ שיוצא בדיוק בזמן לימים הנוראים (ומוקרן כבר עכשיו בטרום בכורה מדי יום). מעניין אותי לדעת האם הטריק הזה יצליח, ויהיו מי שיצפו ב״קצפת ודובדבנים״ דווקא היום, לפני או אחרי הביקור הרב-שנתי בקלפי. אבל בכל יום בו תבחרו לברוח אל תוך סרטו החדש של גור בנטביץ׳, צפויה לכם ולכן חוויה קולנועית שרוטה וסוחפת. מדובר באחד מהסרטים האלה שאני פשוט לא מאמין שקיימים גם אחרי שראיתי אותם. אחרי שעה וחצי של צפייה לא ידעתי אם לתפוס קודם את הראש מרוב תדהמה, להרים את הלסת שפגעה ברצפה, או לבדוק שהלב שלי במקום אחרי מה שעבר עליו. או אם לנסח זאת בעגה המיוחדת של הבמאי והסרט שלו: התפוצץ לי הפרצוף.

הכל מתחיל בכותרות פתיחה לסרט ״קצפת ודובדבנים״, אבל לא זה של בנטביץ׳ – זה של צורי שוסטק. שתי דמויות מתגנבות באפלה ומקימות את השורה הראשונה בבית קולנוע בו מוקרן הסרט (שבתוך הסרט). אלה הם שוסטק (בנטביץ׳) והעורכת שלו שהיא גם זוגתו (מאיה קניג, העורכת וגם בת הזוג בחיים של בנטביץ׳). זהו ערב הבכורה והבמאי רק רצה להרגיש את הקהל, אבל במקום זה הוא מרגיש חרא. הסאונד חלש, התמונה לא בפוקוס, הקהל מסמס, ובחזה שלו אין אוויר לנשימה. צורי עוד מנסה לריב קצת עם המקרין (עמית איצקר), ללקט תגובות מן הקהל היוצא, אך הכל לשווא. במקום לתהות בשביל מה כל זה, במקום לחזור הביתה עם האישה כפי שהיא מציעה, צורי שוסטק רק רוצה לאיכילוב.

באדיבות נהג המונית (דובר קוסאשווילי) הוא מגיע לשם בזריזות, אבל כבר לא מעניין אותו אם ההתקף שיש לו הוא התקף לב או סתם חרדה. הבמאי נחוש יותר להציל את הסרט שלו מאשר להציל את עצמו, בהנחה שיש הבדל ביניהם. לשם כך הוא יוצא למסע סהרורי ברחבי תל אביב. בדרכו הוא יפגוש דמויות נוספות כמו קולנוענית/אינפלואנסרית צעירה (הדס בן ארויה), חבר ותיק שהוא איש חיי לילה (אלון אבוטבול), מפיק הפכפך (צחי גראד) ואשתו הדואגת (טינקרבל), כוכבת נוער עם שאיפות (יובל שרף) וכן הלאה טיפוסים. בין לבין משובצת עלילה משנה המתרחשת בזמן ומקום אחרים, בהם הגיבור מצוי בטיסה חלומית לבכורת סרטו באיסלנד, עם אסתר רדא בתור דיילת מהאגדות/הפרסומות.

אבחנה יפה של שותפי לבלוג אור סיגולי, עוד משלב הקרנות האקדמיה ופסטיבל ירושלים, גורסת כי הליהוקים של דמויות המשנה הן דמויות מפתח בקולנוע הישראלי לדורותיו. רובם גם ביימו סרטים בעצמם (קניג, גראד, בן ארויה, איצקר, מרקו כרמל שמופיע כתולה מודעות) ו/או שיתפו פעולה עם בנטביץ׳ בעבר (מלבד קניג נזכיר גם את אבוטבול, טינקרבל ואפילו זהר דינר הקבוע שלו צץ לרגע מחוץ לבית החולים). הקרדיט כאן למלהקת גלית אשכול, ובעוד כל שחקן ושחקנית מביאים מעצמם, בסופו של דבר כולם נשמעים ומתנהגים כמו בסרט של גור בנטביץ׳. יסלחו לי השאר, אבל הדמות האהובה עליי בסרט היא תל-אביב. צפיתי בו פעם אחת מלאת געגוע בבית (בברוקלין), ולאחרונה שוב בבית קולנוע בסנטר של הדיזנגוף – ולא יכולתי להפסיק להתפעל ממנה, מהאסתטיקה שלה, מכמה שהיא קולנועית אם רק מכוונים נכון את המצלמה או מחכים לחשכה.

על הצילום אחראי גיא רזהיער שהיה״, ״חיותה וברל״, ״כלבת״), שסיפק כאן את אחת העבודות המדהימות של הקולנוע הישראלי החדש. הרבה בזכותו תל-אביב שעל המסך כל-כך חיה ונושמת. תרומתו המורגשת בתאורה המודגשת קשורה לאי הבהירות לגבי היעד הסופי של הגיבור – גן עדן או גיהנום (מה שהופך גם את ״קצפת ודובדבנים״ לצפייה אקטואלית בעשרת ימי תשובה). כל פריים אקספרסיוניסטי מקודמו, טעון ברגש ומתפקע מרוב צבע. כשהמצלמה נעה הסרט עף קדימה, כשהיא סטטית הדופק עוצר. יש בסרט מגוון סגנונות שוטים יצירתיים, חלקם על גבול הסוריאליזם, אבל גם קלוז-אפים כאילו פשוטים שהם בעצם אליפות עולם, כי הם הופכים סרט על בני אדם לכזה המתרחש ברגעיו המכריעים על פני אדם. זאת בעוד מבט מלמעלה פירושו חוויה חוץ גופית, לרוב בנסיעה או טיסה, והדרך לעולם הבא עוברת דרך הרבה מדרגות אל על, מחסומים ושערים. הצורה לחלוטין משרתת את התוכן במקרה זה, שכן הסרט הולך ונכנע לתודעתו הנטרפת של הגיבור והתוצאה נראית כמו ״גוד טיים״ הישראלי.

הקשר עם רז החל דרך קניג, בעת שערכה את ״על הספקטרום״ – סדרה עליה זכה הצלם באופיר (כמו גם על ״אורי ואלה״). זאת בעוד בקולנוע הוא נטול אופיר בינתיים, מה שיכול וצריך להשתנות השנה. קניג ערכה עבור בנטביץ׳ את ״עובר ושב״ הקצר ב-2008 ומאז עבדה עם בן זוגה גם ב״לרדת מהעץ״ ו״סינדרום בנטביץ׳״ שלו וגם ב״אורחים לרגע״ שלה. היא חתומה על העריכה במשותף עם סשה פרנקלין (מ״הכוכב הכחול״ סרט הביכורים של בנטביץ׳), והרבה בזכותם הסרט מתפוצץ על המסך בפתיחה ואז מתחיל לדהור בקצב של התקף לב.

האמת היא שהרגע האהוב עליי בסרט הוא משהו שמעניק משמעות אחרת למושג ״אירוע לבבי״ ובו נפגשים הצילום והעריכה. רגע שהופך את הסרט מנוגע ללב לכזה שגם תפס אותו ודפק צביטה עם סיבוב. זה קורה יחסית לקראת הסוף כשהמצלמה (או תעלול עריכה) הפכה את התמונה בבת אחת על צירה האופקי. כמו כיסוי של עינית של דלת המציצה אל תודעתו של גיבור הסרט. מי שהתהפך יחד איתה הוא הלב שלי, כמו קציצה על גריל לוהט, כי בשלב ההוא של העלילה הייתי כה חרד מן המתרחש בסרט עד שהשתנקתי ואחזתי בחזה. סרטים שגורמים לי או מוציאים ממני כאלה תגובות פיזיות יישארו חרוטים לנצח על לוח ליבי ובמקרה הזה אני חושב שמי שיציץ ימצא שם צלקת.

אפשר להמשיך ולשבח כל מחלקה בנפרד, החל מן המוזיקה שמעשירה בלי להשתלט, או העיצוב האמנותי שנותן את הטאץ׳ נכון כשהסרט זונח לרגע את הרחוב, אבל גם קונטרסט הכרחי בסצנות המטוס המצוחצחות. אבל מי שנתן לכל העוסקים במלאכה להשתולל קונספטואלית באופן מאורגן הוא הבמאי. או אם להתייחס להערות של שוסטק בסצנת הפתיחה, הסאונד לא חלש אלא פצצה, והפוקוס מושלם, מותיר את הרקע מטושטש ומתמקד במה שחשוב. האקדמיה פרגנה לסרט 11 מועמדויות לאופיר עבור שלל המחלקות האלה ואחרות, אבל שכחה את פרס הסרט הטוב ביותר. אותי זה מעצבן משום שיש בסרט משהו שגדול מסך חלקיו. והמשהו הזה, המרכיב הסודי, הוא כנראה בנטביץ׳ עצמו שמתבטא בכל אחת מן המעורבויות שלו בסרט.

כשחקן, יש בגור בנטביץ׳ משהו שמייצר חיבה מיידית, ספציפית הפעם בשילוב של כריזמה ואומללות. קשה לי לדמיין פרצוף אחר, או טון דיבור וגוון קול שונים, שהייתי סולח להם על ההתנהגות של צורי לאורך סרט שלם. מבחינת בימוי, זו להערכתי פסגת העבודות של בנטביץ׳ בתחום, כי יש כאן את האנרגיה והאדג׳יות הקבועים שלו, אבל עם הרבה יותר חופש מגודר, תחושת שליטה שהיא ההיפך מן הפאניקה של הגיבור. אותה השתוללות מאורגנות שציינתי לעיל, עם הרבה אשראי לשותפים שלו, מה שכנראה הוציא מכולם את המיטב. לגבי התסריט, שמעתי קצת תלונות אבל עבורי זו חד וחלק העבודה הכי משוייפת שלו. או לפחות התסריט החביב עליי מאת בנטביץ׳, שאני מוכרח להזכיר בשלב זה שחיבתי אל סרטיו תמיד לוותה בהסתייגות. עד הסרט זה.

התסריט זיכה את בנטביץ׳ בפסטיבל ירושלים, ואולי יזכה אותו באופיר, ונדמה לי שהפניית הזרקור של מעניקי הפרסים אל התחום הזה אינו מקרי. יש בו את כל מה שאני באופן אישי רוצה וצריך מתסריט ישראלי, שנראה ונשמע ספונטני אבל יש בו לא רק הברקות מחושבות אלא גם דיוק במבנה. שבעה מדורי גיהנום עובר הגיבור, ארבעת חדרי הלב שלו נבחנים בריקנותם או בהתמלאותם. בעוד העלילה הראשית דוהרת, הבלמים הן הסצנות מעלילת המשנה שכולה פנטזיה, בריחה מושלמת ממה שקורה על הקרקע. הזגזוג והמיזוג של העלילות לשיא אחד הוא מן המהלכים הסיפוריים המרשימים של השנה בקולנוע הישראלי ובעיניי זה לזכות התסריט כמו לעריכה.

וזה עוד לפני שדיברנו על נקודות החוזק הקבועות של בנטביץ׳, אשף הדיאלוגים והדמויות. מי עוד יכול לכתוב שורה כמו ״הוא מתבושש לבוא בגלל איזה בחורינה״ ואז גם לבצע אותה בנונשלנט, כאילו שנות ה-90 מעולם לא חלפו. הסרט מלא מלא ברגעים ששווים ציטוט, כמו אותו מונולוג שהזוכר קודם, אבל גם בסצנות אגביות או מלאות מבוכה יותר מאשר טקסט זכיר. כאלה שנאמר בהן המון בין השורות. זה כולל בעיקר מפגשים של סצנה אחת עם כמה מן הדמויות נשיות, למשל אלה שמגלמות שרף וטינקרבל. מכולן הוא כמובן צריך משהו, בין אם מידע או סלפי ובכולן ידו על התחתונה. ויש גם קריצות ליודעי חן וקצת הומור עצמי או פנימי, מה שמעשיר עוד יותר את היצירה. למשל, אחת המודעות שצורי תולש מהלוח על מנת להבליט מחדש את הפוסטר לסרטו, היא כרזה להופעה של מרסדס בנד. זו דרך לשרבב פנימה גם את גל תורן, סולן הלהקה ההיא שכיכב ב״לרדת מהעץ״.

״קצפת ודובדבנים״ החל כהפקה עצמאית של בנטביץ׳, בלי לחכות לקרנות הקולנוע שהצטרפו רק בשלבים מאוחרים. יש בכך מעין שיבה של במאי הקאלט לראשית הקריירה שלו, להפקות של ״הכוכב הכחול״ ו״משהו טוטאלי״, שהפכו לפולחניים גם בזכות המעורבות הלא קונבנציונאלית של היוצר בהפצה שלהם. זה גם מעין סרט קאמבק שלו מאז אותו ״לרדת מהעץ״, שהיה סרטו הנתמך והממוסד ביותר ולכן גם הכשלון היחסי שלו ודאי צרב. הוא נחשב לאחד משני אירועים אמיתיים בחיי הבמאי שהובילו לסרט הנוכחי. השני הוא אירוע לב שעבר, במציאות בתזמון שאינו קשור לפרימיירה.

כמובן שזה לא הקשר היחיד בין הבמאי והדמות. גור הרי מגלם דמות בשם צורי, הדומה פונטית לשמו. במקום בנטביץ׳, שכולם בארץ מעוותים לבנטוביץ׳, יש שם עם ניגון אירופאי אחר – שוֹסטק שנהגה בעברית ישראלית בתור שוּסטק (שזה גם כמעט ״שוּרוּ״ ולדעתי לא במקרה, למי שזוכרים וזוכרות את הסרט הניינטיזי). לגבי שם הסרט, קצת מבאס אותו להגיד בקול רם כי יש בו משהו לא מתגלגל, בניגוד ליצירה אותה הוא מייצג. בנטביץ׳ סיפק הסבר כשטען שפעם היה בטוח שמדובר בסלנג שגור, מעין ״Peaches & Cream״ ישראלי, שיכול להיות תשובה ל״מה המצב?״. לא לחינם הלוגו מעצב מחדש את שם הסרט למשהו המזכיר עגבניה המוטחת במסך יותר מאשר מעדן מתוק וקצפתי, מזכיר את הסרקזם הקבוע בתשובות להתעניינות הישראלית בשלומו של מישהו. אבל כמו שאומרת אחת הדמויות בסרט – זה נשמע קצת קפולסקי. אולי חבל ששם כמו ״חרדת הבמאי״ כבר היה תפוס בידי סרט ישראלי אחר. אגב, בנטביץ׳ דיבר על הנושא הזה בדיוק אצלנו בסריטה, בהקשר לאורי זהר.

בתור יצירה מטא-קולנועית, הסרט עובד בעיניי בשלוש רמות שונות – קולנוע בכלל, ישראלי בפרט, ובנטביצ׳י באופן עוד יותר ספציפי. זהו סרט שמזהיר כי מי שקולנוע הוא החיים שלו, מסתכן בכך שהקולנוע יהיה גם מותו. צורי שוסטק מעיד על עצמו כטיפוס מיושן שספק אם מתאים לעידן הנוכחי, אבל יש לו עוד כמה נקודות עיוורון לגבי עצמו, אותן מדגיש הבמאי השולט בגורלו. אני ראיתי את הגיבור כמייצג של הקולנוען כנרקסיסט אגוצנטרי, ערפד שמנצל את כל מי שסביבו ולא באמת רואה אותם. יש לו לכאורה עוד מוטיבציות בחיים – להיות בן זוג טוב יותר, אב חורג טוב יותר, חבר פחות מניאק. אבל לבסוף הוא יצור חסר בטחון וכמעט נזקק, שבטוח שהכל מגיע לו – נסיעה חינם במונית, טובות אינספור מחברים או זרים, נשים שירצו בחברתו, מעיין מזומנים שימשיך לפכפך גם אחרי שההפקה הסתיימה. מבחינת הקרבה עצמית שבכל זאת ניכרת, הוא מסכן את בריאותו ושועט אל האבדון לא בשביל להפיק סרט, אלא בשביל למנוע התרסקות כבר ביום הראשון.

יגידו לכם ולכן כל קולנועני ישראל (או לפחות כמה מהם התבטאו כך באוזניי), שליצור סרט זה עוד החלק הקל במסע הסיזיפי הזה. כי אחר-כך מגיע מסע הצלב של ההפצה ושם כבר אין יותר כוח, כסף או סבלנות – אבל זה השלב שמאשש את כל מה שנעשה עד עכשיו מבחינה יצירתית. זו גם הסצנה שכולם ידברו וכבר מדברים עליה מתוך הסרט הזה, אותו מונולוג מדמם אל מול תולי המודעות שממהרים לכסות את הפוסטר של הסרט כבר בליל הבכורה. אבל יש גם סצנת קונטרה, אותו מנסח מושון המפיק (גראד), שעונה לצורי על עניין המודעות, משהו בסנגון: ״רצית לצאת עם הסרט מהר מהר, היה חשוב לך שכולם יראו כמה אתה גאון״. לכן, בעיניי ״קצפת ודובדבנים״ אינו סרט רגיל על תהליך היצירה. הוא סרט על חוסר היכולת להתמודד עם כל מה שאינו תהליך היצירה. על הפקעת השליטה של אחרי השלבים היצירתיים: הבריאה שבכתיבה, הפקודות שעל סט הצילומים, והפוליש או הכיול מחדש בחדר העריכה. זהו סרט על השלב הכנראה מבעית בו הסרט זקוק לקהל כדי להפוך לסרט אמיתי.

במובן זה, היה פחות אכפת לי מהרגיל לשמוע ירידות על מבקרי קולנוע בסצנה קצרצרה. כי אם סרט צריך קהל, מבקרים גם הם סוג של קהל בסופו של דבר. גם הם מאששים או מפריכים את הסרט עבור היוצר, ואם שוסטק מתכחש לכך – נדמה לי שבנטביץ׳ יודע גם יודע. אז אעשה את הדבר היחיד שמבקר יכול לעשות מול סרט כזה, ואמליץ ללכת לראות אותו. כי ישנו גם הפחד מנבואה שתגשים את עצמה כשמדובר בסרט על כשלון בהפצה. סרטים ישראלים נולדים היום אל תוך סביבה קניבליסטית, ויש להם כשבוע להוכיח את עצמם. וזה קשה במיוחד בתקופה זו של השנה, כפי שצויין בפתיחה. אז עשו מערוף לעצמכם, לי, לקולנוע הישראלי, למי שתרצו – רק עשו וגשו לקולנוע. ואם כבר הגעתם או הגעתן לסרט, הישארו עד סוף הקרדיטים. ראשית, הם כתובים בסגנון הקבוע של בנטביץ׳ שהופך אותם לחביבים לקריאה. ושנית, יש עוד סצנת בונוס כשהם נגמרים, ממש כמו אצל מארוול. וזו סצנה שכמעט ועונה על השאלה האם לקולנוענים יש אלוהים.

תגובות

  1. יואב הגיב:

    סרט ממש רע, אוננות של הבמאי. כמה אדם יכול לאהוב עצמו, זה פשוט מגוחך. לא מזמן ראיתי את כאב ותהילה של אלמודבר שבאיזשהו מקום מדבר על אותו הנושא. איזה הבדל, כמה צניעות.

    כל החולי של תעשיית הסרטים בארץ בסרט אחד. בוהמה של אנשים קטנים.

    אבל אולי הצליח לו אם הוא הצליח להזיז בי רגש כלשהו, גם אם זה רגש של "כעס" כביכול.

    תודה על הביקורת אור

    1. אור סיגולי הגיב:

      בכיף. אבל אני די בטוח שאורון כתב אותה.

    2. דותן הגיב:

      סרט טוב. הביקורת סיכמה הכל.
      לי היה קשה לא לראות פליני צורח מכל פינה. הרגשתי שיש כאן המון "מודעות עצמית", לפעמים קצת על חשבון סרט.
      עדיין ראוי ביותר.
      שנה טובה

  2. תומר הגיב:

    לא בטוח אם זה מכוון, אבל "קצפת ודובדבנים" זה ציטוט מתוך "תשע בכיכר" של גזוז

להגיב על תומר לבטל

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.