"אויב בטווח אפס", סקירה לסרט האקשן החדש של נטפליקס

"ג'ון וויק 3" הארור הרס לי יופי של פסקת פתיחה לסקירה על סרט החדש "אויב בטווח אפס" (Point Blank). אילולא הלהיט ההוא בכיכובו של קיאנו ריבס, שיצא לבתי הקולנוע בחודש מאי השנה, הייתי מתחיל את הטקסט הזה ב"מתי פעם אחרונה ראינו אקשן טוב על המסך הגדול? כזה שהוא לא אורגיית אפקטים ממוחשבים או מעולם האנימציה, כזה שהוא מותח ומלא תפניות, כזה שעושה לנו כואב בגוף אבל אנחנו לא יכולים להסיר את העיניים מהמסך, ושומט את הלסתות שלנו בזכות השימוש של הפעלולנים בגוף האנושי שלהם?". ועוד לפני שהייתי נותן לכם לחשוב על תשובה הייתי קופץ ועונה "כבר מזמן לא. אולי אפילו כמה שנים!" ואז מתחיל לדבר על האלטרנטיבות שצצו לאחרונה על המסך הקטן.
אז עכשיו אני צריך לשאול את השאלה הזו בניכוי "ג'ון וויק 3" וזה פחות חזק. אז אני קצת כועס. הלכה לי תיאוריה.

אבל בעצם צריך לזכור שאנחנו כאן מסיבה טובה, והיא "אויב בטווח אפס", סרט שהייתה לי הרגשה שאהנה ממנו, אבל המציאות אפילו שימחה אותי יותר. הוא נזרק השבוע לאוקיינוס התוכן של נטפליקס, זאת שבחובה עדיין שוחה לו "עם רדת הליל", סרט האקשן הכי טוב של השנים האחרונות (כן, יותר מ"ג'ון וויק 3"). "אויב בטווח אפס" איננו מרשים או מלהיב כמו שני הסרטים שהוזכרו, אבל הוא מתנה לאוהבי הקולנוע המהיר והעצבני, זה שמתובל בחקירה משטרתית, קליעים מטווח קרוב מדי, מרדפים מצוינים, כוריאוגרפיית מכות ראויה, ושחקנים שאתה מת שיום אחד יתנפלו על הרכב שלך באמצע רמזור, יקפצו פנימה ויצעקו "סע ואל תשאל שאלות!".

על אף שמו הלועזי, "אויב בטווח אפס" איננו גרסה מחודשת לקלאסיקה המשובחת "פוינט בלאנק" של 1967 (כבר ניסו פעם. קראו לזה "פייבאק" והוא נכשל בקולנוע, כי הקהל לא יודע מה טוב בשבילו), אלא רימייק לסרט צרפתי בכלל מ-2010, אותו ביים פרד קאוואיה, אדם שעל פי דף ה-IMDB שלו מתמחה בסרטים על אנשים שרצים בסמטאות תחת תאורה דרמטית במיוחד. את הגרסה האמריקאית כתב אדם ג. סימון, וביים ג'ו לינץ' שבמהלך העשור האחרון הביא לנו "אבירי הכסאח", סרט שאני עדיין לא מבין למה הוא לא קאלט שכולם חוגגים, ואת "אוורלי" בו סלמה הייק מנסה לעשות "הפשיטה" אבל פחות הלך לה.
לינץ' פותח את הסרט במרדף באוקטן גבוה, שישר זורק אותנו לעניינים ובעיקר מבהיר לנו שאנחנו עומדים לבלות במחיצתו של פרנק גרילו, כוכב אקשן אדיר ועל הדרך בעיני האדם הסקסי ביותר בעולם מעל גיל 50. גרילו נמצא כבר בסביבה הרבה מאוד זמן, אבל אני – כמו רוב העולם, לתחושתי – גיליתי אותו רק לאחרונה. גרילו כיכב במותחן פעולה נטפליקסי משובח אחר, "נהג שודים" (Wheelman, שעדיין נמצא בספריה וראו זאת כהמלצה נוספת), אבל מעריצי היקום המשותף של דיסני-מארוול יזהו אותו כברוק רומלו, אחד מחיילי הידרה ב"קפטן אמריקה: חייל החורף" ו"הנוקמים: סוף המשחק". בעבר גרילו כבר הוכיח את עצמו ב"שטח פראי", בכמה מסרטי "הטיהור" ובסדרה "נמלטים" בין היתר. מבחינתי הוא תמיד סיבה טובה לראות סרט.

את רוב זמן המסך שלו בסרט חולק גרילו עם שחקן אהוב (וחתיך) אחר, אנתוני מקי, שהצימוד שלהם הופך את "אויב בטווח אפס" לסרט הכי טוב השנה שמאחד בין שניים מכוכבי היקום המשותף של דיסני-מארוול. מצד שני, הפייט שלהם מגיע רק מכיוון "גברים בשחור: אינטרנשיונל" אז זה לא באמת אתגר. מקי הוא כמובן פאלקון במותג גיבורי העל המפלצתי, ובאופן כללי שחקן מצוין כפי שאפשר היה לראות ב"מטען הכאב" ו"הלילה שלפני".
ב"אויב בטווח אפס" מקי מגלם את פול, אח בבית חולים, שמוצא את עצמו נאלץ לעזור למתנקש להשכרה הנמלט מזרועות המשטרה (גרילו), לאחר שאחיו של הפושע חטף את אשתו ההרה. לנו די ברור מההתחלה שדמותו של גרילו חפה מפשע, אבל בכל זאת יעבירו אותנו כמה תפניות והפתעות עד שיטוהר שמו, כמו גם מספר קטעי אקשן מגניבים למדי שיעבירו לכם את השעה וחצי הזו במהירות מסחררת.

עם זאת, כשזה מגיע לתסריט ולסיפור, שם ההתלהבות שלי קרירה יותר. העלילה פה על סף הפונקציונלית, ואין פה שום דבר שאפילו מתקרב לסרטים דומים בסגנון כמו "הנוסע" עם ג'יימי פוקס וטום קרוז (עוד סרט שכבר ראוי שיקבל את מעמדו כקלאסיקה מודרנית), "הנמלט" כמובן, טרילוגיית סרטי בורן ובערך כל סרט שלישי מדרום קוריאה. זה לא שהתסריט רע, אבל אין בו את הברק שיכול באמת לשדרג אותו לכדי מעמד של סרט חובה בז'אנר.
גם הליהוק קצת בוגד בסרט, ולא בגלל בחירה בשחקנים לא טובים, ההפך אפילו, אלא בגלל שלי היה נראה שליהוק אחר היה מביא ערך מוסף גדול יותר. למשל אנתוני מקי בהחלט נהדר, אבל בואו, הבחור נראה כמו חייל מארינס לא כמו אח בבית חולים, אז המעבר שלו ממישהו שלא יכול להחזיק אקדח לכוכב אקשן במשרה מלאה פחות מעניין. דוגמא נוספת היא זוכת האוסקר מרשה גיי הארדן ("פולוק", "מיסטיק ריבר"), שחקנית שאני תמיד אתייצב לראות, והיא אחלה פה, אבל הפיזיות שלה מהשנייה הראשונה הופכת את הטוויסט שאמור להגיע לקראת האמצע לדבר הכי צפוי מאז הכישלון של "אקס מן: הפניקס האפילה".
את שאר הקאסט משלימים טיונה פריס המצוינת כהרגלה ("סיפורו של רחוב ביל", "אנשים לבנים יקרים"), כריסטיאן קוק ומרקיס מור, כמי שאחראי על רוב ההומור בחלקו האחרון של הסרט.

למרבה השמחה, את המעידות משכיחים הבימוי המיומן של ג'ו לינץ והכימיה המעולה של גרילו ומקי, שאני מכריז בזאת שכבר עכשיו הייתי שם כסף כדי לראות את סרט ההמשך בהשתתפותם. אמנם אני סקפטי לגבי ההיתכנות של זה, מכיוון שאני מניח שהסרט הזה לא יהפוך ללהיט של שירות הסטרימינג כמו "קופסת הציפורים" או "תעלומת רצח", אבל אולי משהו טוב עוד יקרה.
בינתיים, "אויב בטווח אפס" מחכה לקחת אתכם למסע מהיר בטלוויזיה שלכם, אבל נסו לסדר לעצמם מסך ראוי ורמקולים טובים.  מגיע לו לפחות את זה, בטח בהתחשב בכך שזה באמת סרט שהיה יכול למצוא את הקהל שלו גם בבתי הקולנוע, בטח בתקופה בה כל סרט שליאם ניסן וקיאנו ריבס עושים מתוך שינה מקבל שעות הקרנה.