הנה אנחנו שוב בפוסט הקיץ החגיגי שלנו, ובו אנחנו מביטים קדימה אל העונה החמה, ובוחרים את הסרט לו אנחנו הכי מצפים ואת זה ממנו אנחנו הכי חוששים, כל אחד מסיבותיו הוא. זאת הפעם השביעית של "מתכוננים לקיץ" ונראה לי שהחל מהשנה גם נפסיק לספור כי זה מתחיל לגרום לנו להרגיש מאוד זקנים.
אז במקום לעבור על עשרות הסרטים שיתחרו על הכיס שלנו בין מאי (נאלצנו לשים את הגבול שם, כי על אף "הנוקמים: סוף המשחק" יוצא באפריל זו באמת הגזמה) ואוגוסט, אנחנו הולכים על הנקודתי. שמונה סרטים תמצאו פה, וכמובן שעוד כמה יזרקו לאוויר כי הרי איך אפשר שלא.
בשנה שעברה, נזכיר, לירון כבר הרגישה ש"תורשתי" הולך להיות סיפור גדול, אור היה ממש לא בכיוון כששם את הכסף על "בובה של רצח", עופר לראשונה הכניס את נטפליקס למשחק, ואורון הרגיש ששום דבר טוב לא ייצא מסיפור המקור של האן סולו.

הנה ההכנות שלנו משנים שעברו, אם תרצו לבדוק כמה היינו בכיוון וכמה פספסנו בגדול:
מתכוננים לקיץ 2012
מתכוננים לקיץ 2013
מתכוננים לקיץ 2014
מתכוננים לקיץ 2015
מתכוננים לקיץ 2016
מתכוננים לקיץ 2017
מתכוננים לקיץ 2018

סריטה מתכוננים לקיץ: ציפיות וחששות

לירון סיני

הסרט שאני הכי מצפה לו: "ג'ון וויק 3" (John Wick: Chapter 3 – Parabellum)

זו הייתה בחירה כל כך ברורה שחבר סריטה אחד לפחות ידע שזה הסרט שאני מצפה לו לפני שהבנתי את זה בעצמי. וזה לא שאין תחרות. לצד סרטים מצופים שכבר הגיעו כמו "אנחנו" ואלו שעוד שנייה יגיעו כמו "הנוקמים: סוף המשחק", העיבוד החדש של "בית כברות לחיות", "הלבוי" שעוד לא החלטתי אם אני מצפה או חרדה לו ולכן מחוץ למשחק, יש עוד רבים: בכורת הבימוי של אוליביה וויילד "חורשות את הלילה" (Booksmart), העיבוד לקלאסיקת ספרי האימה "Scary Stories to Tell in the Dark", אקס-מן גרסת האימה "The New Mutants" וסופרמן גרסת האימה המטרילה בהפקת ג'יימס גאן "Brightburn". כולם מסקרנים וחסרי סיכוי מול ג'ון וויק.

אני אסביר: כדי לייצר סצנות אקשן טובות, בעיניי, צריך ללכת על חבל דק בין קצה של ספקטקל מופלא, לבין קצה של אמינות ריאליסטית. בין אלו הצופים צריכים להאמין שהגיבור עשוי לשרוד מכות שהיו שוברות לרובנו את הגב מאוד מהר, לא לתפוס אותו כמגוחך מדי, ולהתפעל מכישוריו בו זמנית. כדי ליצור סרט אקשן שלם מוצלח צריך למצוא איזון בין פשטות העלילה, לעניין במוטיבציה של הדמות הראשית ובקונפליקט שלה עם יריביה הרבים. סרטי "ג'ון וויק" עד כה, בעיקר השני שבהם, הצליחו לעשות את זה בדיוק תודות ליוצרים כמו הבמאי צ'אד סטהלסקי שהיה אחד מאנשי הפעלולים שלימדו את הוליווד איך לייצר קרב יריות הגיוני. כלומר, כזה שבו הגיבור באמת מחליף מחסניות ומכוון, לא יורה מהמותן.

אני גם ממשיכה וטוענת שהסרטים האלו על התסריטים המקוריים שלהם, באמת מייצרים עולם, תרבות שלמה של מטבעות זהב ובתי מלון, וקוד התנהגות וסטייל שנע בין משהו מכני וסטימפאנקי, לשיא העדכניות עם קריצה ענקית של מודעות עצמי והומור. ובתוך כל זה יש את קיאנו ריבס שבוחר לחזור אל המותג הזה סרט אחרי סרט כי הוא נהנה ממנו, עם הבעה קפואה שמתאימה למתנקש עייף אבל מוכשר להחריד, עם פיטבול שמקבל סוף סוף יחס של כלב, ולא של מכונת הריגה, ועם כוריאגרפיית קרב בה צלילי היריות מתואמים עם הלמות התופים של המוזיקה הקלאסית ברקע. והפעם יהיו יותר נשים, כולל אנג'ליקה יוסטון והאלי ברי עם רועים גרמניים. וסוס. מה עוד אני יכולה לבקש?

הסרט שאני הכי חוששת ממנו: "מידסאמר" (Midsommar)

גם בגזרת החששות יש מתחרים. מהפרק האחרון (אני מקווה) בסרטי "אקס-מן" הנוכחיים אני לא ממש חוששת, סתם אופתע אם הוא לא יהיה מאכזב. והסרט על טולקין, או "אלאדין" החדש? איך אפשר להתייחס אליהם בכלל? "מלך האריות" האהוב דווקא מעורר בי אופטימיות זהירה באופן מפתיע, אולי כי החיות נראות כה טוב בטיזר. ולגבי החדש של טרנטינו קצת נרגעתי ברגע שנזכרתי שאי אפשר לסמוך על טריילרים. מה שמביא אותי לחשש הגדול: הסרט השני של ארי אסטר. "תורשתי" לא היה סרט מושלם. למעשה, המערכה הראשונה שלו לוקה בחסר די רציני לדעתי. ובכל זאת, כבר מהטריילר היה ברור שיש כאן יצירת אימה חכמה, מרעננת ומרשימה כסרט ביכורים. ואת טוני קולט בתצוגת משחק מהטובות של 2018.

בינתיים, סרטו השני של הבמאי המבטיח נראה הרבה פחות חדשני, והרבה יותר כמו תבנית אימה מוכרת – זוג צעיר בטיול מבקר בכפר מסביר פנים אך מוזר עם טקסים מוזרים עוד יותר, וכנראה שהכל ילך וישתבש. אני אמורה לסמוך על הבמאי שיש כאן יותר ממה שנראה כמו גרסת הצעירים והיפים ל"איש הקש" בשבדיה. אני גם אמורה לשמוח שהסרט השני שלו נראה כל כך שונה (כמה אור, כמה פרחים!) מהסרט הראשון. ואולי להישען על וויליאם ג'קסון הארפר (צ'ידי מ"המקום הטוב") כעוגן. אבל עם כל הערכתי אליו, הוא לא טוני קולט. גם אחרי שסיימתי לצפות ב"תורשתי" בכל פעם שאני חושבת על הטריילר שלו אני נזכרת בתחושת הציפייה שהוא עורר בי. הוא סיפק הצצה לכל כך הרבה אלמנטים חד-פעמיים שהיו בסרט הזה (וראש של יונה, אוי הראש של היונה). אין שום הבטחה כזו בטריילר של מידסומאר בינתיים. אני מאוד מקווה שזה מהלך מכוון כדי לחשוף כמה שפחות, ולא תוצר של סרט שני פחות חדשני או בוחן גבולות.

ג'ון וויק 3

עופר ליברגל

הסרט שאני הכי מצפה לו: "צעצוע של סיפור 4"  (Toy Story 4)

אני מתחיל לחשוש שפוסט הציפיה לקיץ השנתי הופך באופן די קבוע למקום בו אני מתבטא בכתב על סרט פיקסאר לפני שהוא יצא, או בחששות או בציפיות. בגלל שסרטי גיבורי העל לא ממש מעוררים את הציפיות שלי עד לרגע בו אני צופה בהם, קשה למצוא חומרים מקוריים שמסעירים אותי מחוץ לאולפני האנימציה, אם כי יש כמה פרויקטים של יוצרי קולנוע מקוריים שיצאו השנה ויזכו להתייחסות מצד הכותבים האחרים. אבל בינינו, אף אחד מהם לא צפוי לגרום לי לבכות ולקפוץ על הכיסא כמו שעשיתי בסרטי "צעצוע של סיפור" הקודמים.
אז כן, השיבה של וודי ובאז בפעם הרביעית היא הדבר שהכי מסעיר אותי לקיץ, למרות שיש סמנים רבים שמדובר בנפילה: ההאשמה של ג'ון לסטר בהטרדות מיניות וסביבת עבודה רעילה מטילה צל לא רק על האולפן כולו, אלא גם על סדרת הסרטים הזו שמזוהה עמו יותר מכל פרויקט אחר. בנוסף, הטריילר מרגיש כמו "צעצוע של מחזור" לפחות ברמה הנרטיבית (שזה משהו… שטבעי שסרטי המשך יעשו ופעם היהית הדרך המועדפת). ובנוסף גדול יותר, הוא לא מכיל יותר מדי רגעים מצחיקים מסעירים. בעיקר נדמה היה כי הסדרה הגיע לסיום מושלם בסרט השלישי וחבל לייצר עוד סרטים, בטח אחרי שאנדי הוא כבר לא הבעלים של הצעצועים.

אבל… אחרי הסרט הראשון חשבתי שאין צורך בסרט שני. אחרי שהסרט השני התגלה כטוב ומרגש עוד יותר חשבתי שבטוח אין צורך בסרט השלישי, אבל הסדרה הראתה עד כה בעיניי שיפור בין סרט לסרט. אז אני עולה בשמחה על הנתיב לעבר הלונה פארק שיגרום לי להרגיש כמו ילד ולהתייחס למזלג בתור משהו אחר.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: "יסטרדיי" (Yesterday)

סרטים על בסיס להיטים של מוזיקת פופ הם דבר חם ונראה כאילו האולפנים רק חיכו לרעיון בשביל לרכוב גם על שירי הביטלס, כל עוד הקהל ישכח שזה כבר קרה עם "מעבר ליקום" לא לפני הרבה זמן. בתור מי שאהב את הסרט ההוא של ג'ולי טיימור יותר מסרטי "מאמה מיה", וכמי שרכש את כל אלבומי הביטלס בתור מתבגר לפני שהתחלתי להיפתח למוזיקה אחרת, דומה כי המקום שלי באולם עבור הסרט החדש די מובטח. מה גם שאני בעד לספר סיפור מקורי עם שירי הלהקה ברקע במקום סיפורה של הלהקה/שנות הששים, אפילו אם נקודת המוצא היא הגרסה העכשווית ליותר מדי סרטים לאחרונה: הגיבור מקבל מכה בראש ומגלה כי העולם השתנה. הפעם, הוא היחיד שזוכר את שירי הביטלס, מפרסם אותם כשלו וזוכה להצלחה. זה לא ממש הגיוני וגם קשה לדעת איך עולם המוזיקה היה נראה בלי השפעה של הביטלס או איך השירים שלהם היו מתקבלים היום, אבל זה יכול לעבוד.

הבעיה היא שהתסריטאי הוא ריצ'רד קרטיס, כותב שאני מעריץ בזכות הסדרה "הפתן השחור" וקומדיות רומנטיות מהודקות כמו "ארבע חתונות ולוויה אחת" ו"נוטינג היל". אלא שבשנים האחרונות התוצרת שלו פחות אחידה. במאי הסרט הוא דני בויל שיש לו לא מעט מעריצים, הבעיה היא שסגנון העריכה המהיר שלו שעבד ב"טריינספוטינג" הפך לחיסרון ברוב המכריע של הסרטים שעשה מאז. קשה לחשוב שהוא יצליח לטפל בצורה רגישה בטקסטים של קרטיס. בכל מקרה נישאר עם השירים של הביטלס ועם קאסט שכולל את קייט מקינון, כך שהיה מה לאהוב בסרט. מצד שני, יש סכנה גדולה לקטעים מביכים או חמור מכך, בינוניות.

יסטרדיי

אורון שמיר

הסרט שאני הכי מצפה לו: "המתים אינם מתים" (The Dead Don't Die)

כל העניין הזה של סרטי ״קיץ״ מתחיל להיות מגוחך, שנה אחרי ש״הפנתר השחור״ יצא בפברואר והפך לשובר קופות מפלצתי. השנה, הסרט שבאמת הכי חיכיתי לו הוא ״אנחנו״ של ג׳ורדן פיל, שהגיע כבר במרץ. מבין סרטי אפריל שנעדרים אצלנו אפשר לציין את ״שהאזאם!״ שאני מתעקש לנבא שיהיה מהנה, ״הלבוי״ החדש, ״מיסטר לינק״ של אולפני לייקה, ו״הנוקמים: סוף המשחק״. עוד בגזרת הלא-חדשות, ודאי ישעמם לשמוע שאני לא באמת מחכה לאף אחד מהסרטים שנחשבים לגדולים של הקיץ הנ״ל. חלקם נראים כבעלי פוטנציאל חביבות, למשל ״לייט נייט״ של מינדי קיילינג, ״נוכלות עם סגנון״ עם רבל ווילסון, ״ארטמיס פאול״ שאולי יהיה ניסיון של דיסני ללכת לכיוון מקורי, ״הובס ושואו״ שכולל את שתי הדמויות החביבות עליי בסרטי ״מהיר ועצבני״ בלי כל האחרות, וגם ״דורה והעיר האבודה״. אל תצחקו על העיבוד הקולנועי של הסדרה לזאטוטים כשהבמאי הוא ג׳יימס בובין (״החבובות״, ״טיסת הקונקורד״) והקאסט מעניין. הסרט ששקלתי לבחור בו ממש עד לרגע האחרון הוא סרט מקורי שמגיע בסוף מאי. הבמאי ג׳יימס גריי חתום על סרט הרפתקאות בחלל בשם ״אד אסטרה״, עם בראד פיט, טומי לי ג׳ונס, דונלד סאתרלנד ורות נגה – לגמרי מספיק בשביל להצית את הדמיון שלי. אבל יש סרט קונספט אחר של יוצר גדול אף יותר שהקדים אותו.

ג׳ים ג׳רמוש כתב וביים קומדיית זומבים. זה לא משפט שחשבתי שאכתוב בחיי, אבל הנה. אז אחרי שעסק בערפדים ב״רק האוהבים שורדים״, האוטר האמריקאי טומן את ידיו באדמת סרטי הז׳אנר פעם נוספת ואני כל-כך סקרן לראות מה הוא יקים לתחייה. מעט מאוד היה ידוע על הסרט עד כה, אבל אתמול שוחרר טריילר שגורם לכל העסק להיראות כמו מתיחת אחד באפריל. מה שידוע על הסרט הוא שעיירה קטנה מתחילה לסבול מנוכחותם של המתים החיים, מולם מתייצבת חוליית משטרה המורכבת מאדם דרייבר, ביל מארי וקלואי סביני, וגם דמות מסתורית בגילומה של טילדה סווינטון. המראה שלה הזכיר את אותו סרט ערפדים ג׳רמושי, אבל ההתנהגות דמתה לזו של גוסט דוג. עוד ברפרנסים, שם המשפחה של הדמות של דרייבר הוא פטרסון, כמו בסרט הקודם של ג׳רמוש, ויש זומבי בגילומו של איגי פופ המשתוקק לקפאין – רמז לסרטי הבמאי בהם הופיע הרוקסטאר, ״איש מת״ ו״קפה וסיגריות״. אה, הזומבים בסרט לא נעולים על דיאטה של מוח בלבד אלא עורגים למה שחמדו בחייהם. כנראה שהטריילר מטעה, כי סגנון ההומור והקולנעיות הם בסמטת אדגר רייט, בעוד משהו באווירה ובגודל הקאסט נראה כאילו ווס אנדרסון ביים את ״זומבילנד״. לשמות שהוזכרו אפשר להוסיף את סטיב בושמי, דני גלובר, טום ווייטס וסלינה גומז, כי צריך לפנות גם לקהל צעיר. אני רוצה לראות את זה עכשיו ומיד, אבל אחכה בסבלנות עד אמצע יוני. תאריך רשמי להפצה בישראל עדיין אין, כמו גם שם עברי. אני רק מקווה שלא יקראו לזה ״על מתים ואל-מתים״.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: "ברייטברן" (Brightburn)

שקלתי להציע שנוסיף לכל אחד ואחת מאיתנו קטגוריה של ״הכי נרתע״ או ״הכי נגעל״, כי באמת שבכל קיץ מחדש זה שובר שיאים. ״הבלש פיקאצ׳ו״ נראה כמו אם כל הסיוטים שלי; את הטריילר של ״גודזילה מלך המפלצות״ אני לא מצליח לראות בלי לפהק; הקאתי בפה בכל אחד מהקדימונים של דיסני לחידושים שלהם לעצמם (״דמבו״, ״אלדין״ ו״מלך האריות״); ואת החדשים של טרנטינו ודני בויל אפילו לא נעים להשמיץ כי לפחות חלק מהבלוג מצפה להם. אם לחזור לטריטוריה שבין ציפיה וחשש, אין סרט שאני חרד ממנו יותר בעולם הזה מ״צעצוע של סיפור 4״. עד כה, כל אחד משלושת סרטי המותג פתחו או סיימו תקופה בתולדות פיקסאר, ואני מבועת לדעת מה יקרה אחרי הסרט הנוכחי, גם אם אין לי ספק שהוא יהיה לכל הפחות נהדר. עופר כתב עליו כסרט המצופה שלו לקיץ אז גם כאן אסתפק באזכור בלבד, בטח כשיש עוד סרט שמתאים למשבצת החשש הקיצית – והפלא ופלא הוא גם אינו המשכון או עיבוד.

״ברייטברן״ מכיל גרעין רעיוני שקל מאוד לשווק – מה אם סופרמן היה רשע? או יותר בהרחבה, מה עם תינוק מכוכב אחר היה מתרסק בכדור הארץ בשדה של חוואים שהיו מגדלים אותו כבנם, אבל במקום קלארק קנט הוא היה אויב האנושות? הרעיון הזה נחקר, בערך, בקומיקסים או וריאציות שונות של איש הפלדה עצמו, אבל כאן מדובר לכאורה ברעיון ודמויות מקוריים. אליזבת׳ בנקס ודייויד דנמן מגלמים את ההורים וג׳קסון איי. דאן הוא ילדון-העל. הבמאי הוא דייויד ירובסקי והתסריטאים הם בריאן ומארק גאן, שמות שמרמזים כי מדובר בפרויקט של ג׳יימס גאן שהסתפק הפעם בהפקה בלבד. האמת שהסרט הזה היה אמור להיות בעמודת הציפיות שלי, אבל אז קרו שני דברים. האחד הוא שגאן כבר לא זקוק לו בשביל להפנות אצבע משולשת לדיסני ולז׳אנר גיבורי-העל אחרי הפיטורים המתוקשרים – הוא לא רק הוחזר לביים את ״שומרי הגלקסיה 3״ אלא גם זכה על הדרך בהמשכון/ריבוטון של ״יחידת המתאבדים״. בנוסף, הקדימון קצת לי הוריד את ההתלהבות. אני עדיין מהמר על אחלה סרט, אבל הדיסוננס בין הרצון שלי בהצלחת סרטים מקוריים לבין הפחד שרק סרטים סטנדרטיים יכולים לעשות זאת מוהל את הציפיות בחשש.

ברייטברן

אור סיגולי

הסרט שאני הכי מצפה לו: "היו זמנים בהוליווד" (Once Upon a Time in Hollywood)

הסיפור עם טרנטינו הוא כזה – האיש מדבר המון. לא שזאת לגמרי אשמתו, פשוט כל פעם שהוא זורק איזו מילה באיזה כנס או מסיבה, 150 אתרי אינטרנט עושים על זה כותרות. זה מתיש, ולעיתים מוציא אותו אדם יהיר, זחוח ובעיקר לא לגמרי נעים. כמובן שזו רק הדרך בה הוא מוצג בתקשורת ולא האישיות האמיתית שלו (ככל שאני יודע), אבל תמיד בין הידיעות על סרט חדש שלו ועד הצפייה בפועל, אני מרגיש שהאוזניים שלי מזמזמות וכבר אין לי כוח אליו.
אבל כל זה משתנה בשנייה שהסרט מתחיל.

לדור שלי טרנטינו הוא אגדה ותמיד יהיה. גם אם בדיעבד "ג'אנגו ללא מעצורים" לא כזה סרט מוצלח, וגם אם "חסין מוות" הוא סרט נורא (כן, אתם לא מסכימים אתי. אני יודע. הכל טוב, אוהב אתכם בכל מקרה), וגם אם "כלבי אשמורת" הוא גניבה מוחלטת מסרט הונגי קונגי של רינגו לם מ-1987. לסינפילים הוא הכי קרוב שיש לרוקסטאר מאז, אולי, קרפנטר. שבעצם הוא באמת רוקסטאר. אבל אנחנו סוטים מהנושא.
למרות שכבר עכשיו אין לי כוח לכל הפוסטים הזועמים על הסרט של טרנטינו, הוויכוחים האינסופיים בפייסבוק, האנשים הנוספים שמחזיקים את טרנטינו כל כך קרוב שהם חשים שהוא חייב להם משהו, אני יודע שלפחות חוויית הצפייה של "היו זמנים בהוליווד" תהיה שיא שנתי בשבילי. אולי אחר כך אתקרר, אולי אמשיך ואעמוד על רגלי האחוריות בהגנה כמו שאני עושה "שמונת השנואים", אבל בין טרנטינו, הקאסט והקונספט, אני כבר בפנים. אני אפילו סומך עליו שלא ינצל ויעוות את המוות הארור והנורא של שרון טייט. אני עד כדי בטוח באיש.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: "רוקטמן" (Rocketman)

בכל היקר לי, אני לא יכול לעבור עוד שנה עם "רפסודיה בוהמית". אני מצטער, אני כבר בן 35, שזה משהו כמו 71 בשנות גיי אם אני זוכר נכון, ואני לא יודע אם כוחי יעמוד לי בעוד דבר שכזה. "רפסודיה בוהמית" הוא ברמת הטראומה מבחינתי. לא רק שהסרט הזה פשוט איום ונורא, תוצאה ישירה של מחולל ביוגרפיות קולנועיות, פארודיה על פארודיה, עצל ומביך, הוא בכל זאת סחף את הקהל, הפך לאחד הלהיטים הכי גדולים של הזמן האחרון ואת האוסקר ה-91 סיים כסרט עם הכי הרבה פסלונים. כבר חצי שנה שהפנים שלי כואבות כי אני מנסה בכל יכולתי לבלום את המבט המזלזל שלי בכל פעם שמישהו שאני מחבב אומר לי כמה הוא נהנה מזה. כל אחד מהדברים האלו הוא נורא לכשלעצמו, אז תארו לעצמכם מה קורה כשהם רודפים זה את זה במשך חצי שנה.
השנה, ה"רפסודיה בוהמית" החדש אמור להיות "רוקטמן". עוד ביוגרפיה קולנועית על בחור בריטי מוזר ודחוי שהופך להיות אגדת רוק אקסצנטרית, והם אפילו חולקים את אותו במאי. בערך. דקסטר פלטשר, הבמאי של הסרט העוסק באלטון ג'ון (רק כדי להבהיר, אלטון ג'ון הוא פלא. אני אוהב את המוזיקה שלו בכל לבי), הוא זה שנקרא להחליף את בריאן סינגר לאחר שפוטר מ"רפסודיה בוהמית". אנחנו לא לגמרי יודעים מה הייתה חלוקת העבודה, אבל הלינק הזה מספיק בשבילי.
אם "רוקטמן" אכן ימשיך בקו חסר ההשראה והתבניתי של "ריי", "הולך בדרכי", "בירד", "קונטרול", "קומו על הרגליים", "רפסודיה בוהמית", "איימי", "וויטני", "הדלתות", "בלייז" ואני מפסיק כאן כי הבנתם, ואם הוא יהיה להיט, אנחנו הולכים לקבל עוד המון כאלו. המון המון כאלו. ומזה אני מאוד חושש.

היו זמנים בהוליווד