אוסקר 2018/19: מבט מבחוץ על סיום העונה

בדיעבד, כולם חכמים. כולם יודעים להמציא נראטיבים שיסבירו את הזכיות באוסקר, גם אם אלה הפוכות מן המסלולים שהוצעו במהלך העונה והובילו להימורים שהתבררו כשגויים. הרי מה מפתיע בטקס אוסקר בו זוכה בפרס הסרט הטוב ביותר דווקא השמרני והפשוט מבין הסרטים, זה שהכי הזכיר לחברי וחברות האקדמיה קולנוע משנות התשעים העליזות וגם מכיל מסר מפויס של חברות והתגברות על דעות קדומות. כלומר, זו דרך אחת להסתכל על זה, אבל היא ממש לא רווחת ביום שאחרי טקס האוסקר ה-91 – ״הספר הירוק״ שלקח את הפסלון המרכזי ממשיך לחטוף השמצות, כפי שהיה לאורך עונת הפרסים כולה, למרות שאם נסתכל על הרשימה כולה נגלה גיוון ברמות ועוצמות שקשה למצוא כמותן בהיסטוריה של הפרס. אם יש משהו שלמדתי מסרטו זוכה שלושה פרסי אוסקר של פיטר פארלי, מלבד לקפל מגש פיצה שלם לגודל ביס, זה להסתכל על חצי הכוס המלאה במקום להשליך אותה לפח. אז אנסה לעשות כמו לינדה קרדליני בסרט ההוא – אוציא את הטקס מהאשפה ואנסה להסתכל על האוסקרים בחיבה למרות הכל.

אני מודה שקל לי לעשות את זה הפעם כי מדובר באוסקר בו הייתי הכי פחות מעורב מזה שנים. הסיקור בסריטה היה מקיף ומעמיק אבל לאו דווקא בזכותי, תרמתי מעט ואפילו לא הימרתי על הזוכים (כנראה שהייתי מנחש קצת יותר מחצי, כרגיל). אני מזכיר זאת כי בסיכומון המפוייס שאנסה לערוך כאן חשוב לי להבהיר שהייתה לי הפריבלגיה להגיע לטקס יחסית נקי מהשפעות העונה וגם פחות מותש מעמיתיי. בדרך כלל עונת אוסקר מלאה בספקולציות וקמפיינים בהם נחמד להתעסק כדי להבין לאן נושבת הרוח, אבל השנה רק בדקתי תחזית בבוקר הטקס ויצאתי לדרך. ביקום מקביל, העובדה שסרט שמנסה להצעיד את אמנות הקולנוע קדימה בכל כך הרבה תחומים הפסיד את הפרס הגדול לסרט מיושן וחביב הקהל, הייתה מקוממת אותי. ליבי עם מי שמרגישים עכשיו נבגדים בידי האוסקרים, אבל ביקום הנוכחי הקרב היה בין ״רומא״ לבין ״הספר הירוק״, אז ממש נחמד לי שהסרט שיותר אהבתי מבין שניהם ניצח (לא שזה משנה כש״סיפורו של רחוב ביל״ ו״הכנסייה החדשה״ בקושי משחקים). אני גם לא יכול לכעוס על כך ש״רפסודיה בוהמית״ זכה בהכי הרבה פרסים בטקס, מהסיבה הפשוטה שלא ראיתי אותו. מעבר לדעה האישית שלי יש כאן סיפור גדול יותר שאני איכשהו במקרה מסונכרן איתו דווקא מעצם הניתוק שלי. אנסה לנסות להסביר איך זה נראה מהצד, מבחוץ, בתקווה שיש מקום לריבוי דעות.

כי יש גורם שאוהדי ואהודות ״רומא״ מסרבים לראות או להכיר בו פחות או יותר מאז הוכתר כיצירת מופת עם בכורתו בפסטיבל ונציה – דעה הפוכה. אבל נדמה לי שאם תשאלו ברחוב או תציצו ברשתות החברתיות, על כל מי שיקרא לבתו הבכורה רומא בעקבות סרטו של אלפונסו קוארון, יהיה גם אחד שיטרח לציין כמה הסרט שיעמם אותו ויטרחן את זה למוות. אני לא חושב שיהיה זה עקום מדי להכיל את התיאוריה הזו על האקדמיה עצמה, שכזכור לכולנו מצביעה כבר כמה שנים בהצבעה מועדפת (preferential ballot). בשיטת זו, על חברי וחברות האקדמיה בעצם לדרג את הסרטים המועמדים לפרס המרכזי לפי העדפתם, מקום ראשון לסרט הטוב ביותר לדידם וכן הלאה. זה ממש לא מבטיח שלהופיע הכי הרבה פעמים במקום הראשון מבטיח את האוסקר.

כמי שיצא לו לחזות בשיטה בפעולה בצוותי שיפוט של פסטיבלי קולנוע למשל, מאוד נדיר שיש קונצנזוס על המקום הראשון. למעשה, בדרך כלל מקום ראשון של אחד הוא לפני אחרון אצל אחר וכך יוצא שהרבה פעמים יזכה דווקא הסרט שהגיע אצל כולם למקום השני או השלישי, מעין מכנה משותף בינוני-גבוה. הסרט שכולם מסכימים שאינו פריצת דרך אמנותית אבל גם יכולים לחיות בשלום אם יזכה כי אינו גרוע במיוחד. זה קצת אבסורד, אבל אני מבקש לטעון שזה מה שקרה השנה ל״רומא״ – המון מקומות ראשונים, אבל מי ששנא אותו שנא אותו על אמת ושיבץ נמוך מאוד, אולי אף נמוך ממה שהגיע לו. בתור מי שנמצא באמצע עם הסרט הזה, כלומר מסוגל להעריך אותו אובייקטיבית אבל פשוט לא סבל אותו אישית, אני מניח שהייתי מדרג אותו גבוה בהתחשב בהיצע השנתי הבאמת לא מזהיר. אבל בהוליווד? אני מדמיין שעשו לו קצת דווקא בדירוג. לא רק בגלל שהוא של נטפליקס, לא כי הוא ז,ר ואפילו לא כי כבר הצביעו לו בקטגוריות אחרות – פשוט כי זה סרט שמוציא תגובות די קיצוניות מאנשים.

באותו נושא, אני עדיין מתקשה להבין איך הסרט שנראה לי הכי בלתי מזיק הוא זה שגורם להכי הרבה קצף. ״הספר הירוק״ חטף הכי הרבה אש השנה, כולל בבוקר שאחרי בו ראיתי שמכתירים אותו לזוכה הכי גרוע אי פעם / לאחרונה. אני בטוח שכאשר האדרנלין יירד והרוחות יירגעו, נוכל אולי להסכים שבמנותק מהאוסקר מדובר בסרט נחמד, לא מופת אבל גם לא אשפה מהבילה כמו זוכים אחרים שאני יכול למנות די בקלות. עובדה היא שכל הסערות לא הפריעו לשני אנשים שהיו מושמצים לאורך העונה, הבמאי-כותב-מפיק פיטר פארלי והתסריטאי ניק ואללונגה, לעלות לבמה ולקבל את הפסלונים שלהם. גם אם אפילו אני בתור חובב הסרט מתקשה להסכים עם הזכיות דווקא בפרס לתסריט המקורי (בטח אם הוא על הגבול של להיחשב מעובד) ובפרס הסרט הטוב של השנה. בזכייה של מהרשללחשבז עלי על תפקידו בסרט אקווה שאפשר לשמוח יחד, גם אם אני אישית הייתי שמח לראות את ריצ׳רד אי. גרנט מחבק פסלון ראשון במקום את תרחיש ״כריסטוף וולץ 2״ מתממש. כך או אחרת, הייתי רוצה להאמין שמה שקרה פה הוא שהוליווד הסכימה איתי וחברי האקדמיה לא ראו בסרט הזה כאיום קיומי אלא כשעשוע עם כוונות טובות. כזה שאפשר לשבץ במקום השני או השלישי אחרי זה שבאמת מגיע לו אוסקר. לצערנו או לשמחתנו, ככה בדיוק זוכים היום באוסקר.

אוליביה קולמן זוכה לא על חשבון ולא בטעות אלא בזכות

אפשר לראות את זה מתבטא בכך ששוב היה לנו טקס נטול סוויפ, עם חלוקה מאוד רחבה של פסלונים במקום הצטברות אצל סרט אחד או אחר. אף סרט לא זכה ביותר מארבעה אבל כל אחד מבין שמיניית הקטגוריה המרכזית יצא עם משהו ולא בידיים ריקות. למעשה, הצביטות היחידות בליבי במהלך המשדר היו כשהסרטים המועמדים לקטגוריה ורבע הפסידו, במיוחד כשזה הגיעה אל שמות שלא ברור מתי יקבלו עוד הזדמנות. אני מדבר כמובן על פול שרדר, שזכה למועמדות ראשונה אי פעם כתסריטאי בגילו המופלג עבור ״הכנסייה החדשה״, ועל גלן קלוז שהפכה לשחקנית שהפסידה הכי הרבה פעמים את הפסלון. אגב, לפיטר אוטול המנוח סידרו אוסקר על מפעל חיים קצת אחרי ההפסד השביעי, ואת ההפסד השמיני שלו שבא לאחר מכן הזכרתי בשיחה פרטית עם אור כעתיד אפשרי עבור קלוז. הוא מצידו הזכיר לי שקלוז גרפה את רוב הפרסים המקדימים (למעט הבאפט״א), אבל אם הייתי מהמר השנה והולך עם הלב זו רק אוליביה קולמן שצריכה לזכות. לכן לא היה מאושר ממני כשזה קרה.

שיקום עכשיו מי שחושב שגלן קלוז שיחקה יותר טוב מאוליביה קולמן, או שלשחקנית הפשוט גאונה הזו לא הגיעה אוסקר על תפקידה ב״המועדפת״. מה זה, למה אף אחד לא קם? אה נכון, כי כמעט אף אחד, בטח ובטח בארצות הברית ובאקדמיה, לא ראה את ״האישה״, הסרט עליו קלוז הייתה מועמדת, אלא אם זו העבודה שלו (כולל אותי אגב). כולם פשוט החליטו שמגיעה לה, שזה הזמן שלה לזכות. לפעמים זה אכן עובד ככה אבל אם הבדיחה לאורך העונה הייתה שככל שיותר אנשים אשכרה יצפו ב״האישה״ כך סיכוייה של קלוז לזכות יפחתו, מסתבר שבמציאות להצביע בלי לראות זה אולי נחמד למועמדות אבל לא עוזר לזכייה. אם יש טעם לפגם בכל הסיפור הזה הוא היותה של קולמן מועמדת כשחקנית ראשית, למרות שאיך שלא תסדרו את גיבורות ״המועדפת״ אני חושב שהיא השלישית אחרי רייצ׳ל וייס ואמה סטון, מבחינת גודל תפקיד וזמן מסך. לא שיש חשיבות לשמות הקטגוריות האלה יותר, הן כאן כדי לחלק יותר פרסי משחק (אין הרי הפרדה בין במאים ובמאיות למשל, אז למה יש שחקנית/שחקן?).

מבחינת זוכים שאינם מן השמינייה המרכזית, מלבד הקצרים והדומנטריים אפשר לציין את שני המתמודדים המרכזיים של אוסקר 2016, דמיאן שאזל ובארי ג׳נקינס, יוצרי ״לה לה לנד״ ו״אור ירח״, בהתאמה. אמנם הם הסתפקו השנה בתפקידי משנה עם סרטיהם החדשים גם כאן לא היה קיפוח כשהגיע הזמן לחלק אוסקרים – ״סיפורו של רחוב ביל״ של ג׳נקינס העניק לרג׳ינה קינג את פרס שחקנית המשנה, בעוד ״האדם הראשון״ של שאזל גרף את פרס האפקטים על חשבון, ובכן, סרטי אפקטים, אקשן וגיבורי-על. אולם, חובבי הקומיקס בכלל ומארוול בפרט ודאי שמחו עד מאוד בשלושת הפסלונים של ״הפנתר השחור״, ואת שאגת הניצחון שלי עם זכייתו של ״ספיידרמן: ממד העכביש״ בפרס סרט האנימציה הטוב ביותר אני די בטוח ששמעו עד ישראל.

בעניין ישראל, את הצרחות שלכם ושלכן שמעתי גם אני היטב באמריקה הרחוקה עם זכייתו בפרס הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר של ״סקין״, סרטו של גיא נתיב שגם הפיק יחד עם זוגתו ג׳יימי ריי ניומן ואף כתב במשותף עם שרון מימון. בעיניי הסרט הוא עוד הוכחה לכך שדיונים על גזענות בארצות הברית הם הרבה יותר מדי מורכבים מכדי שיהיה אפשר לסכמם כבעד/נגד או לחרוץ בעזרתם גורלות, שכן כמו שהרימו את הסרט על כפיים הייתה בעיניי סכנה ממשית שייכנסו בו, ומאותן סיבות. לשמחת הכלל זה לא קרה והסרט נצפה ונחגג כמה שהוא – משל קודר על מה שקוצר מי שזורע שנאה ומחנך את ילדיו לפילוג ושיפוט על פי פרמטרים גזעיים. סרטו הקצר הראשון (ככל הידוע לי) של גיא נתיב, ״זרים״ אותו יצר יחד עם ארז תדמור, עוסק בפראנויה היהודית של ישראלי מלא חרדות ברכבת גרמנית. עשור וחצי עברו מאז ונדמה שהפחד המושרש מפני אנטישמיות בכלל ושנאה גזעית בפרט מתגלה בעצם כריאלי יותר ויותר, כפי שמשתקף ב״סקין״ של אותו יוצר. אבל אם נחזור לחצי הכוס המלאה, מדובר בעיניי גם בסרט שנועד להזהיר מהעתיד ולא רק לשקף את ההווה, ותמרורי אזהרה מגיעים בדרך כלל לפני החלק המסוכן אז יש מקום לתקווה.

אם לשפוט את האוסקר מהבחינה הזו, אני באמת חושב שיהיה קשה להתלונן על קיפוח מכל כיוון שהוא, למרות שאין דבר העומד בפני הרצון. מי שצפו בטקס ראו כמה זמן לקח עד שעלה גבר לבן ומבוגר לבמה, הסטריאוטיפ של כל מה שארכאי בהוליווד כרגע, או כמה מעט הוא דיבר כשזה אכן קרה. השחקן ושחקנית המשנה של השנה הינם שחורים וגאים בזה, השחקן הראשי הטוב ביותר בן למהגרים ממצריים והזכיר זאת בנאומו, ושלוש מן הדמויות שזיכו את השחקנים והשחקניות בפרסי המשחק – הן להט״ביות. על הבמה עלו בזה אחר זו מעצבת תלבושות שחורה, מעצבת אמנותית שחורה, דוקומנטריסטיים בני מהגרים, במאי-צלם מקסיקני שהביא למולדתו אוסקר ראשון, אנימטורית אסיאתית-אמריקאית, תסריטאי שחור ותיק ומוערך, תסריטאי תומך טראמפ, וכן, אפילו במאי ישראלי שבירך ״לילה טוב ישראל״ בתחילת דבריו אחרי הזכייה. שנזרוק את כל זה לפח רק כי ״הספר הירוק״ אינו הסרט המדהים בכל הזמנים? אני בוחר שלא, ואם תרצו להסתכל על חצי הכוס הריקה אזכיר שתמיד יכול היה להיות גרוע יותר. נגיד אם ״כוכב נולד״, ״סגן הנשיא״ או כנראה גם ״רפסודיה בוהמית״ (לא ראיתי) היו זוכים בפרס הסרט. או אם היינו ב-2014.

טקס האוסקר שנערך ב-2014 וחגג את סרטי 2013, הראה גם הוא איך סרט שנחשב בעייתי מבחינת סוגיות גזע יכול לנצח ספקטקל טכני של אלפונסו קוארון. ״כח משיכה״ החל אז את השליטה של במאים וצלמים מקסיקניים באוסקר מאז ועד היום (״בירדמן״, ״האיש שנולד מחדש״, ״צורת המים״), לקח הביתה שבעה פרסים (ביניהם על בימוי וצילום, מה שחזר על עצמו גם השנה) – אבל הפסיד בקרב הסופי מול ״12 שנים של עבדות״ של סטיב מקווין. כמו השנה, המנצח לקח מלבד את פרס הסרט גם את אחת מקטגוריות התסריט (אז מעובד, היום יענו-מקורי), ופרס נוסף מקטגוריות המשחק המשניות (אז שחקנית, היום שחקן), בגלל דמות ראשית שלא סחפה. ועוד כמו השנה, אפשר לבנות קייס די יציב נגד כל מה שהסרט עצמו מבקש לכאורה לייצג, כי ככה זה שעושים סרט עם נושאים של גזע במרכז – נפתח אוטומטית דיון נגדי. בסרט של מקווין זה מאוד הפריע לי, במיוחד הדמויות הלבנות המקוטבות לשטנים ומלאכים בלבד, אבל בסרט של פארלי יצא שראיתי אנשים ולא ייצוגים. אולי זה כי אחד אמור להיות אמן והאחר ביים את ״טיפשים בלי הפסקה״, אז מערך הציפיות שלי היה שונה. ואולי פשוט נסכים שזה עניין של השקפה והסתנכרנות של צופה עם יצירה. כי אם לסיים בטון חיובי, אני בהחלט חושב שאפשר לצאת מהאוסקר הנוכחי עם מבט אל עתיד מקבל ומאפשר. עד כמה שהאוסקר הוא אינדיקציה למשהו.

אלפונסו קוארון, האיש שהתחיל את גל הזכיות המקסיקניות לפני חצי עשור