פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 13: "קריפשואו 2" (1987)

הגענו לפרק ה-13 בפרויקט כל סרטי סטיבן קינג, ואנחנו כבר באנתולוגיית האימה השלישית במספר. כלומר, ממוצע של אסופת סרטי אימה קצרים בערך על כל ארבעה סרטים באורך מלא. הפעם מדובר ב"קריפשואו 2" (Creepshow 2), ההמשך לאנתולוגיה משנת 1982.
אבל בשונה מ"קריפשואו" ו"עין החתול", האנתולוגיות האחרות שיצאו תחת ידו של קינג, הפעם אין לו קשר ישיר לכתיבת התסריט. למעשה, את התסריטים המבוססים על סיפורים קצרים של קינג כתב הבמאי של הסרט הקודם, אמן האימה האהוב ג'ורג' רומרו, והבימוי ניתן למייקל גורניק שעד כה שימש כצלם של רומרו בסרטים כמו "מרטין", "שחר המתים" וכמובן "קריפשואו" הראשון. מין רוטציה מוזרה שכזו.
בשנת 1987, אז יצא "קריפשואו 2", היה רומרו לאחר השלמת טרילוגיית הזומבים הראשונה שלו, ובפרויקט הבא שלו ישוב לשתף פעולה עם קינג, בבימוי "החצי האפל". גורניק, לעומתו, לא יביים עוד סרטים באורך מלא לאחר מכן, אבל יתרום את חלקו בבימוי לסדרות האימה "מפלצות" ו"תור הזהב", גם היא מבוססת על קינג.
מבחינת סטיבן קינג, החגיגה רק החלה. כדי להבין את הקצב הלא הגיוני של הסופר, נזכיר שבשנת 1987 יצאו לאור לא פחות מארבעה (!) ספרים שכתב: ספר הילדים "עין הדרקון", החלק השני בסדרת "המגדל האפל", "מיזרי" שיהפוך לסרט מצטיין שלוש שנים לאחר מכן, ו"טומינוקרס".

"קריפשואו 2" הורכב משלושה סיפורי אימה קצרים, והסיבה שלא היו בו חמישה כמו בזה הקודם היא מגבלת תקציב שמנעה את צילומם של שני פרקים נוספים. אחד מהם, "החתול מהגיהנום" (כי חייבים איזה משהו על חתול קטלני) ייכלל בעתיד בגרסת הסרט של "סיפורים מהצד האפל", והשני, "פינפול", יעלם לנצח.
סיפור המסגרת של האנתולוגיה מתחיל כלייב-אקשן, ובו ילד מחכה למשלוח ספרי הקומיקס האימתיים שהוא כה אוהב, ומקבל אותם במשאית המובלת על ידי גובלין, שבשום צורה או דרך לא הופיע בסרט הקודם, אותו מגלם השחקן ואמן האיפור טום סאוויני שדווקא הופיע לרגע קל ב"קריפשואו" הראשון כפועל איסוף זבל. משם יעבור קו העלילה המחבר בין הסיפור לאנימציה, שהדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליה הוא שהיא "נוסטלגית".

אם אתם עוקבים אחרי פרויקט קינג, או בכלל אחרי סיקורי האימה בסריטה, אתם כבר יודעים שאני חוטף חום מאנתולוגיות. בשנים האחרונות טרנד אסופות סרטי האימה הקצרים הגיע לאיזשהו שיא חדש, והאמת שמכולן די סבלתי, אולי להוציא כמה בודדים. זה די הגיוני כשחושבים על זה. בכל זאת, הסיכוי שסרט המורכב מפרקים שאין ביניהם קשר ישמור על אחידות שתשווה לו איכות מספיקה להמלצה הוא כמעט אפסי, והאנתולוגיות האחרונות הן הוכחות מוחלטות לכך. זאת הסיבה שנכנסתי ל"קריפשואו 2" במצב נפשי של יאללה, בואו נעיף את זה כבר, וזאת כנראה גם הסיבה למה כל כך הופתעתי לטובה מהסרט. העובדה שיש פה רק שלושה סרטים גם היא בוודאי עוזרת למאזן – אחד מהם די גרוע, אחד מהם לא רע, ואחד מהם פשוט מצוין. זה לגמרי מטה את הכף לטובתו, ולחלוטין גורם לאכזבה מכך שגורניק לא המשיך לביים יותר סרטי אימה לאחר מכן.

הפרק הראשון הוא "צ'יף וודנהד הזקן", ואני מניח שהוא נבחר לפתיחה מכיוון שהוא כל כך גרוע, שהתקווה הייתה שבהמשך הסרט זיכרו יעלם לחלוטין. הוא מתרחש בעיירה דרומית נחשלת, בה זוג מבוגר וחביב (ג'ורג' קנדי מ"האקדח מת מצחוק", ואחת השחקניות המפורסמות של תור הזהב ההוליוודי דורות'י לאמור, מזוכה האוסקר "ההצגה הגדולה בתבל". זה היה סרטה האחרון) מנהל חנות דרכים עם כל מיני פיצ'יפקס של אינדיאנים, ועומדים לכרוע תחת נטל המשבר הכלכלי שלהם. אחד מראשי שבט האינדיאנים של האזור מפקיד בידיהם מיני תכשיטים שווי ערך השייכים לשבט, ומבקש מהם לשמור על האוצר, ואם לא ישוב לקחת אותו, הוא שלהם. אבל לפני שהזוג מצליח להודות על מזלם הטוב, נכנסים לחנות פרחחים בני תשחורת, המונהגים על ידי אינדיאני צעיר עם חיבה ממש לא בריאה לשיער השחור הארוך והדוחה שלו שלדעתו יהפוך אותו לכוכב הוליוודי, ושודדים את המקום באלימות. אך אל דאגה, פסל האינדיאני שניצב בחזית החנות לא ייתן לצעירים האלה להימלט בלי לשלם על פשעיהם.
ברגעיו הטובים, "צ'יף וודנהד הזקן" מרגיש כמו מערכון ממש חלש של SNL. אני אפילו לא מדבר על חוסר הרגישות לגבי ייצוג האינדיאנים (אניח לשיח הזה כי זה לא הקרב שלי, נאמר זאת בעדינות), אבל הצילום והעיצוב מרגישים אולפניים ומלאכותיים נורא. הוא ממש פרק שלא מצליח לעורר שום עניין או חרדה, וגם אם יש בו איזו סצנת רצח חביבה איפשהו זה מתפוגג בהתחשב בכך שהוא כתוב רע ונטול פואנטה לחלוטין.

מכיוון שהפרק הראשון התנהל בדיוק כפי שחששתי – עוד תוספת חלשה לעולם סרטי האימה הקצרים שאף אחד לא הבין שצריך להיות לי אכפת ממה שמתרחש בהם – הגעתי אל הפרק השני, "הרפסודה", באפס ציפיות. הפתיחה גם היא לא הבטיחה רבות עם ארבעה צעירים, שתי בחורות ושני בחורים, העושים את דרכם לשפת האגם. שם, כפי הנראה, יחכה להם גורל עגום. איפיוני הדמויות גם לא העידו על איזושהי מקוריות רבה עם החתיך בעל הספידו הצהוב המוגזם בעולם (פול סאטרפילד מ"היפים והאמיצים"), החנון שהוא גם בעצם חתיך (דניאל ביר), החברה המשוחררת מינית של החתיך (ג'רמי גרין, כן זה שם של בחורה מסתבר), והביישנית (פייג' האנה).
הארבעה מחנים את הרכב על ספו של אותו אגם יפה ופסטורלי, במרכזו ניצבת רפסודת עץ גדולה להנאה מירבית. החבר'ה שוחים אליה ומשתזפים בנעימים, כאשר לפתע הם קולטים משהו מאוד חשוד במים. טוב, אולי לאמריקאים חסרי דאגות זה חשוד, אבל לישראלים שהלכו לים בשנה שאחרי מלחמת המפרץ זה לא נראה כזה מלחיץ – בסך הכל מין גוש שומני ושחור שמסתובב סביבם. באמת שכל אחד מאתנו שבמקרה הגיע למעיין בחודשי הקיץ אחרי שנכחה שם משפחה ישראלית כלשהי שהשאירה את השקית זבל השחורה שלה לצוף בלא מפריע משל הייתה חיה נכחדת, לא ממש ימצא בזה איזשהו עניין יוצא דופן.

עם זאת, הדברים מסתבכים כאשר הביישנית טובלת את אצבעה בתוך החומר, ובין רגע נשלקת פנימה, כמו מתעכלת על ידי האיכסה הזה בצרחות אימה. אני חייב להודות שבין רגע כל הסקפטיות שלי נעלמה כלא הייתה מול הרגע המצוין הזה, ומכאן זה רק השתפר. "הרפסודה" התגלה לא רק כפרק המצטיין באנתולוגיות הקינגיות, אלא אחד מסרטי האימה הקצרים המשובחים שראיתי, וזה מפתיע בעיקר כי באמת שאין בו שום דבר מיוחד. זו העשייה החכמה והמתוחכמת של גורניק שהצליחה לשדרג את העניין.
המיתות הנוספות בסרט פשוט מעולות, יש לו קליימקס מותח למדי וסיום אפקטיבי. אנחנו נצטרך לעבור בשביל זה סצנה לא נעימה של הטרדה מינית, אבל אל תדאגו, כולם יבואו על עונשם.

"הרפסודה" בהחלט השאיר אותי אופטימי לחלק השלישי, "הטרמפיסט", ובזמן שהוא לא מוצלח כמו זה שהקדים אותו, ויש בו בהחלט יותר מדי רגעים מטומטמים להפליא, גם אותו מצאתי נהדר.
הפרק החותם מתחיל באישה המתעוררת במיטתו של הפילגש שלה, שמצד אחד מזכיר את "פסיכו", מצד שני גורם לך לתהות מה דה פאק הקטע להכניס סגמנט על אישה בוגדנית בכל אחת מהאנתולוגיות של קינג. זה היה לנו גם ב"קריפשואו" הראשון וגם ב"עין החתול", רק שבהם הסיפור סופר מנקודת המבט של המאהב, והפעם זו של האישה, אז אולי בעצם כן יש פה התקדמות כלשהיא.

הגברת המדוברת היא אנני (לואיס צ'ילס, נערת בונד של "מונרייקר"), שמעבר לתחביבה לבגוד בבעלה עם בחורים נאים שיש להם עותק עצום של "זה" ליד המיטה, היא גם מאוד אוהבת לדבר לעצמה. מאוד. האישה פשוט לא סותמת את הפה, בין אם יש מישהו בסביבתה או אין. לא ברור לי מה הייתה הפאניקה התסריטאית שמנעה מהדמות הראשית רגע של שתיקה תוך כדי נסיעה, והאמת היא שזה אפילו היה משדרג את הפרק, אבל כמות המלל של אנני במהלך הסרט הקצר שברובו היא לבדה ברכב נראה לי שעוקפת את היכולות של לורליי גילמור.
בכל מקרה, בזמן שהיא מבצעת מונולוגים לעצמה, אנני פוגעת בטרמפיסט בדרך צדדית וחשוכה, ומחליטה להימלט מהמקום. אך בזה זה לא מסתיים, מכיוון שאותו בחור שלא שפר עליו מזלו, ממשיך לרדוף אותה וקשה לדעת האם באמת מדובר בפרי דמיונה או שהיא פשוט התעסקה עם האיש הלא נכון.

"הטרמפיסט" הוא פרק מוגזם לחלוטין, אבל בשבילי זה היה חלק גדול מהכיף. כל רגע פשוט הופך להיות היסטרי ופסיכי יותר מזה שקדם לו, עד לשלבי איבוד עשתונות שכבר לגמרי עובר לתחום הקארטון. יש בו גם איזו הקפצה לא רעה אחת, ועריכה אפקטיבית, כך שחוץ מהיכולת הפנומנלית של אנני לדבר לעצמה – שאיכשהו אמינה אפילו פחות מטרמפיסט מהשאול שמסרב למות – באמת שאין לי שום דבר רע להגיד על הפרק הזה. אולי על עוד הופעת אורח ביזארית של סטיבן קינג עצמו, הפעם כנהג משאית סקרן.

"קריפשואו 2" לא זכה להתלהבות מהביקורת בזמנו, אך בקופות גרף רווחים. לא פחות מ-19 שנה לאחר מכן נעשה סרט נוסף במותג, אך מכיוון שאין לו שום נגיעה לקינג והוא הורכב מסיפורים מקוריים שכתבו תסריטאים עלומים, הוא לא יהיה חלק מהפרויקט. לא הפסד גדול, הדיבור הוא שמדובר במשהו איום ונורא. בכך אנחנו נפרדים מהאנתולוגיות הקינגיות.
בפרק הבא – ארנולד שוורצנגר נלחם על חייו בעתיד הרחוק של 2019.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)
3. "אני והחבר'ה" (1986)
4. "סילבר בולט" (1985)
5. "בהילוך רצחני" (1986)
6. "קוז'ו" (1983)
7. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
8. "כריסטין" (1983)
9. "קריפשואו 2" (1987)
10. "יורקת האש" (184)
11. "ילדי התירס" (1984)
12. "קריפשואו" (1982)
13. "עין החתול" (1985)