"הרוע שבפנים: המפתח האחרון", סקירה

קשה שלא לשים לב למגמה המבורכת של הזמן האחרון בבתי הקולנוע בארץ, כזו שמביאה יותר ויותר סרטי אימה לקהל הרחב. סביר להניח שזה קשור לפיצוץ של שנה שעברה כאשר "אנאבל 2", "זה", ספליט", "מז"ל טוב" ו"תברח" הצליחו מעל המשוער והעידו על אחד משלושה: או שהקהל גילה מחדש את ההנאה בסרטי האימה, או שחברות ההפצה ראו שעם שיווק נכון ותשומת לב הם יכולים לייצר להיטים גם מסרטים שנחשבו למיועדים לקהלי נישה, או שילוב של שניהם יחד.
"הרוע שבפנים: המפתח האחרון" (Insidious: The Last Key) מצטרף אל "טרף לילי" (סרט ההמשך ל"הזרים" מ-2008) ו"חדר בריחה" שהופצו כאן מאז תחילת השנה, ובקרוב יגיע גם "מקום שקט", אחד מסרטי האימה המדוברים ביותר של 2018.
כמובן שזה לא אומר שמדובר בהכרח בסרטים טובים, אבל רק עצם היכולת שלנו ללכת ולקנות כרטיס לסרט אימה כמעט בכל רגע נתון היא משהו שמשמח אותי לפחות.

הסרט לשמו התכנסנו הוא, כאמור, "הרוע שבפנים: המפתח האחרון" שאפשר היה לכנותו גם "הרוע שבפנים 4" או "הרוע שבפנים 2", אם תרצו להתחכם. מכיוון שמאז סקירת הדי.וי.די של אורון על "הרוע שבפנים", אז טרם ידענו שיהפוך למותג משמעותי, לא כתבנו הסרטים האלו כלל, אני אתחיל בסקירה קצרה של כל מה שהביא אותנו לנקודה הנוכחית, לפני שאתייחס להתקן הרביעי.
בראשית היה הסרט הראשון משנת 2010, ולא רק שהחזיר חזרה את הבמאי ג'ימס וואן לגרוב לראשונה מאז תהילת "המסור" שהמשיכה בכישלונות קופתיים, אלא היה להצלחה כל כך גדולה שוואן שודרג למעמד של אושיית אימה בכירה. הסרט שעשה לאחר מכן היה "לזמן את הרוע", אחד מלהיטי האימה הגדולים ביותר של התקופה, ואפילו פתח את מה שכונה ה"וואניברס", יקום משותף של סרטי רוחות ביניהם שכלל גם את "אנאבל" וסרט ההמשך שלו ואת "לזמן את הרוע 2".
את התסריט ל"הרוע שבפנים" כתב שותפו של וואן ל"המסור" לי וואנל, שגם שיחק בו. זהו בסך הכל צ'יזבט רוחות די מוכר אך עשוי היטב, על משפחה לבנבנה שרוחו של בנם הקטן נחטפת על ידי רוח רשעה שלוקחת אותו למקום בשם the further, וכדי להחזירו נעזרים זוג ההורים במדיומית ושני עוזריה (וואנל הוא אחד מהם).
מישהו אמר "פולטרגייסט"?
לא? רק אני שמעתי את זה?
אוקי. לא חשוב.
אז כן, אני לא מאלו שהתלהבו לא מהסרט הראשון ולא מהסרט השני שיצא שלוש שנים לאחר מכן עם בדיוק אותו הצוות. האמת היא שאין לי יותר מדי זיכרון ממנו, מלבד כמה הברקות תסריטאיות לא רעות.

הסרט השלישי, המכונה בפשטות "הרוע שבפנים 3", נעשה כאשר וואן עבר לקחת חלק בבימוי מותג "מהיר ועצבני", ואת כס הבימוי חטף התסריטאי והשחקן לי וואנל. עם זאת, לא מדובר בסרט המשך, אלא סרט מקדים, המתרכז באליס המדיומית, בגילומה של יקירת האימה לין שיי (שמופיעה בכל כך הרבה סרטי אימה שבשלב הזה אפשר לקרוא לפינת אימת החודש על שמה). מבחינת זמן מסך "הרוע שבפנים 3" אולי עוסק יותר במתבגרת שרוח חוטפת את נשמתה, אבל ליבו ללא ספק נמצא אצל אליס שמובילה את הסרט המספר איך חזרה לעסוק בתחום גירוש השדים ואיך פגשה את שני הסייד-קיקים החביבים שלה. לדעתי פרק מספר 3 הוא הטוב ביותר מכל הסדרה, ויש בו כמות הקפצות כמעט קיצונית יחסית לסרט אחד.

ועכשיו הגיע תורו של הסרט הרביעי, שאפילו קיבל תוספת לשמו – "המפתח האחרון", והוא בעצם המשך למספר שלוש, כלומר מתרחש לפני אירועי הראשון והשני. אם אינני טועה, הוא גם הראשון מאז הסרט הפותח שיוצא להקרנות מסחריות בישראל. ג'יימס וואן חתום עליו כמפיק, יחד עם אורן פלי (האיש מאחורי "פעילות על טבעית") והארכיטקט של חברת ההפקה בלומהאוס ג'ייסון בלום שהשנה היה מועמד לאוסקר הפקת על "תברח".
בשלב הזה כבר אי אפשר להתכחש שאליס היא הגיבורה הבלתי מעורערת של המותג, וגם הפעם ננבור לתוך עברה ונראה אותה שמה את נפשה בכפה ומתגברת לא רק על השדים שרודפים את הקורבנות הזקוקים לעזרתה, אלא כמובן גם את שדיה שלה, הנטועים בטראומות ילדות ובסודות אפלים של משפחתה.

גם את "המפתח האחרון" כתב לי וואנל אך הבמאי הוא אדם רוביטל, שאחראי על אחד מסרטי האימה המפתיעים לטובה של השנים האחרונות "ההשתלטות על דבורה לוגן" אותו שיבחתי באימת החודש לפני שלוש שנים בדיוק. למרבה הצער, רוביטל לא ביים מאז, וזהו החדש הוא סרטו השני בסך הכל.
מכיוון שלא ראיתי את השניים הראשונים זה יהיה לא הוגן מצדי למקם את החדש בסקאלת הסרטים, אבל בהשוואה לסרט השלישי (אותו ראיתי ממש לאחרונה), "המפתח האחרון" איננו יוצא מאוד טוב.

לא מדובר בסרט רע, ויש לו בהחלט מעלות רבות, אבל הכיוון של הסרט החדש עובר פחות טוב. נדמה שוואנל ורוביטל בחרו ללכת פחות על כיוון של הקפצות ויותר על הדרמה של אליס. זה לא דבר רע בהכרח, הרי כל סרט אימה צריך דרמה חזקה בבסיסו, אבל גם בה צריך לטפל היטב. בעצם יוצא שהסיפור של אליס לא מורכב בצורה יוצאת דופן (ואפשר אפילו לומר שהוא בעייתי ביחס שלו לטראומות ילדות והתעללות בתוך המשפחה), אבל אם השלישי היה פסטיבל הקפצות שלפחות השאיר את הצופה דרוך ומחוייך, במקרה הנוכחי הטורים נמוכים הרבה יותר, והעלילה עמוסה ביותר מדי פרטים מיותרים שמייצרים סיבובים במקום, ולי הזכירה באופן מחשיד את זו של "אותיות שטניות: מקור הרוע" המוצלח ממנו בהרבה. התוצאה היא שהסרט מרגיש חיוור ופועל על אוטומט. הכל מאוד צפוי, מהסיפור ועד ההבהלות, והוא נשכח די מהר מהזיכרון. נקודה חיובית לזכותו אפשר למצוא בכך שכל הנראטיב כולו הוא בעל דגש על הנשים בסרט, כאשר כל הגברים הם דמויות משנה שלא מתניעות את המהלכים העלילתיים. זה לא מאוד שכיח, ועל כן מרענן.

לין שיי היא, בעיני, מסוג השחקניות שאי אפשר שלא לאהוב, ולראות אותה בתפקיד ראשי זו הנאה גדולה. זאת אולי ההצלחה המרכזית של "הרוע שבפנים: המפתח האחרון", ולא אתווכח אם מישהו יגיד שזו ההצלחה היחידה. לצדה של שיי מתבלט גם השחקן האוסטרלי אנגוס סמפסון (מהסדרה "פארגו"), המגלם את אחד מעוזריה של אליס, שמנצל את כל ההזדמנויות לגנוב את ההצגה. עוד בקאסט לי וואנל כמובן, קירק אסוודו (מיגל מ"אוז"), טסה פרר (מ"האנטומיה של גריי"), ברוס דיויסון ("אקס-מן 2") וג'וש סטוארט.

לפי מה שאני מבין הסרט אמור להגיע כבר בסוף החודש ל-VOD של yes, והוא בהחלט יעבור בסדר בצפייה ביתית, אבל אני מניח שאם כבר לחוות אותו עדיף על המסך הגדול שם האפקט יהיה משמעותי יותר.