סיכום 2017: המפלגים הגדולים

בשנה שעברה הסיכום שלי התמקד בבאזז סביב סרטים מסוימים, והנה השנה נשביתי בקסמה של ה-buzzword בעצמי. גם הפעם בחרתי לשים את הזרקור על סרטים ששיחקו עם הציפיות שלנו, אבל הפעם המיקוד הוא בפרט על כאלו שהתגובות אליהן היו חד משמעיות למדי.
יכול להיות שזו דיכוטומיה לכאורה בלבד, שמוכתבת משגרת הקליקבייט שהתרגלנו אליה. אומרים שהריכוז שלנו לא מה שהיה, שאף אחד לא קורא כתבות עד הסוף היום, וקשה מאוד לבלוט מעל גלי הגלילה האינסופית של הפיד. זה נכון, לפחות באופן חלקי, ותופעת הלוואי של הצפת המידע המתמשכת היא לפעמים כותרות ואייטמים שהמהות שלהם היא "כן לא שחור לבן". ובפריזמה שלנו כצופי קולנוע, פשוט תגידו לנו אם נאהב את הסרט או לא, כדי שנדע אם לשלם עליו 40 ומשהו כולל עמלה.

ובכל זאת, הנה צלילה לאותם אזורים אפורים (ולא, 50 גוונים של ונילה לא ברשימה), שאני מבקשת לעשות על ידי התייחסות לטוב וגם לרע בכל אחד מהסרטים ברשימה, כך שאפשר לקבל עליהם מושג בלי להכריע, בהכרח. אחרי הכל, השאלה אם נאהב את הסרט או לא היא סובייקטיבית ואישית כל כך, שביקורות קולנוע הן סוג של פרדוקס. אבל  זה כבר דיון לפוסט אחר. השתדלתי מאוד לבחור סרטים שהתחושה היא שבאמת יצרו פילוג בעמדות כלפיהם, ולא רק כאלו שבהם זו אני נגד העולם. בכל אופן, את העמדה שלי סביר להניח שיהיה קל להסיק מתוך התיאורים.

"אמא!" – Mother

נראה שעל הסרט של דארן ארונופסקי עשו חגיגה שלמה של כותרות מהרעיון שהוא מפלג אנשים באופן כמעט שערורייתי.

הוא נורא: הוא ארוך מדי, אכזרי כלפי נשים, מייצר תחושת אי נוחות אמיתית בצופה, רווי קלישאות מלודרמטיות ומחוות גדולות של משחק מוגזם, נפוח מיהירות ומבלבל, זה היה צריך להיות מחזה בכלל והכתיבה שבלונית להחריד.
הוא נפלא: הוא מציג את האופן שבו נשים מרגישות בצורה מאוד אמינה ומשכנעת, הוא מייצר תחושת אי נוחות אמיתית בצופה בכוונה כדי להעביר את כוונותיו, עוסק באופן מודע בסיפורים הגדולים – יצירה, בריאה, זוגיות, גבר-אישה ומאפשר לקרוא את כולם יחד או כל אחד בנפרד, הוא לוקח את האופן שבו ארונופסקי מספר סיפורים קולנועיים לקיצון ומהווה סוג של שיא של ביטוי עבורו, הצילום בו ותנועת המצלמה מעוררי התפעלות.

"ת'ור: ראגנארוק" – Thor: Ragnarok

מקרה טיפוסי באופן יחסי של תחושה שמושפעת מהחיבור לדמויות שנטועות עמוק במקורות נוספים (מיתולוגיה, קומיקס) והשאלה הנצחית – האם זה לגיטימי לקחת ארכיטיפ כזה ולעשות בו ככל העולה על רוח היוצר העכשווי, או שיש שינויים שהם כבר יותר מדי.

הוא נורא: זה לא סרט של ת'ור, זה סרט של טאיקה ואיטיטי. הכל כאן מצחיק מדי, והאנטגוניסטית הלה היא שנדליר עם דראג שיק נפלא ושום אישיות.
הוא נפלא: זה לא סרט של ת'ור, זה סרט של טאיקה ואיטיטי. הבינו שהחוזק של הדמות הוא בהומור שלה, והאנטגוניסטית הלה היא שנדליר עם דראג שיק נפלא (ואין לי איך להגן על כך שבאמת אין לה שום אישיות. זה מאוד הורגש).

"ליגת הצדק" – Justice League

הסרט שכמעט נכנס לרשימת הסרטים הגרועים של סריטה, אבל יש גם מה לומר בעדו.

הוא נורא: השילוב המודבק של סניידר וווידון לא עובד, זה כמו מכבש כבד שמספר בדיחות מדי פעם. הכל מאולץ, חפוז וה-CGI מעיק.
הוא בסדר: ווידון מצליח להקליל חלק מהכבדות של סניידר, סצנות הקרב כאנסמבל עובדות מצוין, והוא צעד טוב מאוד בדרך להתאוששות החוצה ולמעלה לעומת סרטים כמו "יחידת המתאבדים" ו"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". יש כאן התחלה של משהו שיכול להיות מצוין, שעושה חשק לראות עוד סרט, של אקוואמן למשל.

"מאהב כפול" – L'amant Double / Double Lover

לא בדיוק סרט שזכה לביקורות נלהבות מלכתחילה, אבל העוצמות של התחושות השליליות לגביו לעומת מי שלא לקחו אותו כעלבון אישי לעצמם כבני אדם או עבור המגדר שלהם, מרשימות.

הוא נורא: קשקוש מיזוגני שמציג תפיסות מיושנות כלפי נשים כמו משהו לוהט ומיסתורי. אישה נוירוטית שצריכה גבר שיעשה לה דברים, לפעמים בכוח ותוך כדי ניצול, כדי להרגיש משהו. וזה בלי לדבר על האמירות הבעייתיות שבו כלפי טיפול פסיכולוגי ובריאות הנפש.
הוא אחלה: מדובר בטראש מודע לעצמו שלא מנסה להיות אמין אלא מופרך במתכוון ופונה בכך לכולם, לא נגד נשים. חוץ מזה, הצילום והמבע הקולנועי בכלל בונה אווירה מאיימת ומרשימה, והמשחק נהדר.

"ולריאן ועיר אלף הכוכבים" – Valerian and the City of a Thousand Stars

בי נשבעתי, מצאתי כמה ביקורות שהיו בעדו.

הוא נורא: כישלון קופתי מוצדק שבגלל שחקנים חלולים ועלילה עם בעיה זהה כמו גם בלגן כאוטי וארוך, עלול לגרום לכמה חברות הפקה לפשוט רגל. העיקר שלוק בסון קיבל את הגשמת החזון היהיר שלו.
הוא נפלא: טראש מודע לעצמו, שמייצג נאמנה את הקומיקס פורץ הדרך עליו הוא מבוסס שגם שימש השראה לאלמנטים במלחמת הכוכבים. גיבורים ראשיים חינניים ואמירה מלאת מודעות עצמית על עולם השעשועים עם הליהוק של ריאנה, לצד הרפתקה מרהיבה ומשוגעת. חזון יהיר, שהוא גם חוויה מבדרת ומלאת עושר ויזואלי.

"הנוסע השמיני: קובננט" – Alien: Covenent

הסרט שכן נכנס לרשימת הגרועים. מודה באשמה, אני האדם שהלך לראות אותו פעמיים בקולנוע.

הוא נורא: רידלי סקוט מתעלל בפרנצ'ייז שלו ומסמן את מייקל פאסבנדר בתור שחקן שמככב רק בכישלונות קולוסאליים. שחזור חיוור וחסר בניית דמויות של סרטי "הנוסע השמיני" הראשונים, שמנסה לחפות על היעדר היגיון או מתח אמיתי בעזרת דיונים תיאולוגיים ריקים. ולא, מה שקורה במקלחת לקראת הסוף הוא פשוט לא בסדר.
הוא נפלא: אולי זה לא טראש מכוון, אבל המשפט "אתה תנשוף, אני אעשה את האצבוע" הוא הקאטץ' פרייז של השנה. המשחק של כולם טוב מאוד, הוא מרהיב ויש בו כמה סצנות מדממות להפליא וסיום מבדר כשם שהוא מחריד, ונגיעות מצמררות שכן גורמות לסקרנות לגבי המשך הסאגה הפריקוולית.

"ספליט" – Split

אחרי "הביקור", עוד סרט שהחזיר את שאמאלן ממחוזות אפלים של עשייה קולנועית איומה לחיבה וקצת כבוד.

הוא נורא: אי אפשר להלל סרט רק כי אפשר להשוות את העשייה של היוצר שלו לפדיחות מהעבר. אם מסתכלים עליו באופן נקי זה סרט מתח מפוהק ברובו, שלא נותן לפרוטגוניסטית שלו מספיק פעולות. ריבוי הדמויות של ג'יימס מקאבוי פחות מרשים כשחושבים על כך שאלו המון טיפוסים מוקצנים שבסך הכל די קל לגלם. ושוב, יש כאן עיסוק פשטני שמתחמק מדיון אמיתי בסוגיות מורכבות של בריאות הנפש.
הוא נפלא: בקעו צרחות של בהלה מחלק מהצופים, הדמות של מקאבוי מעוררת אימה ואמפתיה בו זמנית ויש לה סצנה אחת שבה חילוף הדמויות נעשה בהדרגה ובאופן מעורר התפעלות של ממש. הבונוס בסיום שמייצר יקום קולנועי מבטיח לנו סרט המשך שנרצה לראות.

"ג'ון וויק 2" – John Wick 2

כמו ג'ון וויק 1, רק גדול יותר.

הוא נורא: כל מה שהיה סביר בסרט הראשון ממש מופרך וארוך כאן. זה לא אמין בכלל, הדמויות מוגזמות וקרטוניות ולקיאנו ריבס יש רק הבעת פנים אחת.
הוא נפלא: הבמאי שם קטע מסרט של באסטר קיטון בתחילת הסרט בכוונה. מדובר באקשן מופרז, מצחיק ומתוזמר. היוצרים הם הכפילים של מי שמככבים בסרטי אקשן ולכן האלימות מדויקת ומשכנעת, לצד הרחבה של יקום שנראה כמו מאנגה עם ג'יימס בונד יחד. הסרט נוצר עם קיאנו ריבס בתכנון, כך שהבעות הפנים הקפואות שלו הן חלק מהאופי של הדמות. זה, ואחלה חליפות.

"הרוח במעטפת" – Ghost in the Shell

גם כאן כמו בת'ור יש פילוג שנובע בעיקר מהיחס לחומרי המקור.

הוא נורא: המסר והתוכן של סרט האנימה המקורי היו ההשראה ל"מטריקס", אבל מתברר שהתכנים שלו מורכבים מדי לצופים היום אז החליטו לתת לנו ממש מעט מדי קרדיט ולרדד את העלילה למשהו עם עומק של שלולית הוליוודית דלוחה. יש כאן ניכוס תרבותי חסר בושה ולמה סקרלט ג'והנסון הולכת כאילו שיש לה נקע באגן?
הוא נפלא: הסרט הזה כה מרהיב, האקשן מרשים, הסיפור מותח וסקרלט ג'והנסון נכנסת לדמות ומשכנעת בתור משהו לא אנושי. את סוגיית הניכוס התרבותי פתרו עלילתית באופן שמביא איתו מסר ביקורתי, וזה בסך הכל בידור לא רע בכלל.

"מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" – Star Wars: The Last Jedi

מה שמאוד בלט בסרט הזה הוא שלא מעט אנשים אמרו שהם צריכים לצפות בו שוב כדי לעכל ולגבש דעה. הפיצול כאן הוא בעיקר בין המעריצים והגישה שלהם למיתוס שלוקאס התחיל.

הוא נורא: הסרט הזה לוקח את כל מה שהתרגלנו לאהוב בסרטי "מלחמת הכוכבים" ומחרב אותו. הוא שובר את התפיסות המוכרות ואת ההנחות המקדימות לגבי החיבור בין מוצא לכוח, הוא מזלזל בתיאוריות ובשאלות שעלו בסרט הקודם ופתאום מעז להעביר רעיונות אחרים לגמרי. הוא רווי סיסמאות שחוזרות על עצמן והחלק במועדון ההימורים ממש מיותר.
הוא נפלא: הסרט הזה משחק עם הציפיות שלנו כמעריצים וכצופים ושובר כמה מוסכמות שהיו צריכות להישבר מזמן. הוא בונה גיבורים חדשים, וכולל אמירה נועזת על הכיוון החדש, אולי, אליו ילכו הסרטים מעכשיו ויש בו מסרים שממשיכים להדהד אחרי הצפייה. (כן – החלק בקזינו מיותר. מאוד)

"וונדר וומן" – Wonder Woman

על פניו אין לסרט של פאטי ג'נקינס מה לעשות כאן, אבל יש כמה השגות מאוד חדות כלפיו.

הוא נורא: זה די קל להיות "הסרט הכי טוב של DC", זה עדיין לא אומר שהוא סרט טוב. העלילה דביקה ורדודה, הנבל משמים ו-וונדר וומן נאיבית על גבול הטיפשות.
הוא נפלא: סצנת ה"נו מאנ'ס לנד" היא אחד הדברים המרגשים והמשמחים שקרו בקולנוע של גיבורי העל. הסרט כולו מהנה, הנשים שבו מציגות אלטרנטיבה משכנעת לעולמות פנטסטיים שמנוהלים על ידי גברים, הדמות של וונדר וומן מצחיקה ונוגעת ללב ויש כאן חשיבות גם ברמת הבימוי, כמובן.

"זרים מושלמים" – Perfect Stragners

לקינוח, הסרט היחיד שלא ראיתי מהרשימה, אז אתן רק את התמצית של מה שאמרו לי עליו:

הוא נפלא: את חייבת לראות אותו. הוא משוגע ומציג יחסים בין אנשים בצורה מופרעת.
הוא נורא: אין לך מה לראות אותו. הוא מגוחך ומציג יחסים בין אנשים בצורה מביכה. פשוט אל.