"ולריאן ועיר אלף הכוכבים", סקירה

על אף שהוא דובר אנגלית והקאסט המרכיב אותו הוא האמריקאי/בריטי, "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" (Valerian and the City of a Thousand Planets) הוא בכלל סרט צרפתי, ויותר מזה – ההפקה היקרה ביותר בתולדות צרפת (בתרגום לדולרים, תקציב הסרט עומד על 180 מיליון). ההצלחה המפתיעה של "לוסי", סרטו הקודם של הבמאי והמפיק לוק בסון שהרוויח מעל 400 מיליון דולר מתקציב של עשירית מכך, כנראה שנתנה לו את הרוח הגבית והתמיכה הכלכלית להרפתקה היקרה הזו. עם זאת, מהרגע שהתחילו לצוץ הטריילרים לסרט החדש והתרשמות ראשונית החלה להצטבר, לא מעט אנשים כבר ניבאו ש"ולריאן" הולך להיות כישלון עצום. בסון מיהר להסביר בתקשורת שההפקה הזו איננה מסוכנת על אף ההשקעה הגדולה, ולמעשה רק בזכות המכירות הבינלאומיות שנסגרו מראש, תקציב ההפקה כבר כוסה ואין בכלל מה לדאוג. עכשיו הסרט עומד לפגוש קהל אמיתי לראשונה, וממש מסקרן אותי מה יהיו התגובות. בשלב זה אנחנו עדיין לא יודעים מה יהיו ההכנסות של הסרט בעולם, ובזמן שאני מאוד מקווה שהסרט כן יהיה להצלחה – כי למה לא לחשוב חיובי – אני חייב להודות שאני מעט סקפטי. הסיבה לזה היא בעיקר "עלייתה של ג'ופיטר", הכישלון הקולוסאלי של האחיות ווצ'אוסקי (כישלון קולוסאלי שאני דווקא חיבבתי, למרבה המבוכה). משהו בטון המוזר וההתפזרות של סרט האקשן/פנטזיה ההוא משנת 2015, הקאמפיות והצבעוניות שלו, מזכיר לי את הסרט החדש של בסון, וקשה לי להאמין שבזמן שאחד נכשל השני דווקא יצליח, אבל נראה מה יביא יום.

"ולריאן ועיר אלף הכוכבים" מבוסס על ספרי הקומיקס הפופולריים של פייר כריסטין וז'אן-קלוד מזיירה. הוא נפתח בפרולוג מצוין המתאר, בליוויו "סטארמן" של דיויד בואי, איך נוצר המטרופולין החללי אלפא, עיר המורכבת מאין ספור תרבויות ומאות בשנים של טכנולוגיות משותפת לכלל תושבי הגלקסיות. לאחר הפתיחה אנחנו מתמקמים בכוכב לכת מרוחק, שנראה קצת כמו גרסת תאילנד של פנדורה מ"אוואטר", שם אנשים גבוהים וחלביים שולים להנאתם פניני ים ונראים בגדול די מרוצים מהקיום שלהם. אבל אין טעם להיקשר למקום הזה יותר מדי כי הוא בדרכו להיחרב על ידי כוח מסתורי. זה מביא אותנו לספינת החלל של שני הסוכנים החשאיים ולריאן (דן דיהיין) ולורליין (קארה דלווין), שנשלחים על ידי מפקדיהם להשיג דבר מה בעל חשיבות עליונה, כזה שעלול להשפיע על גורל העיר אלפא וכל היצורים החיים בה.
בזמן שתחושות מעט מחשידות לגבי עתיד הסרט עולות בשלב בו נחשפים שני גיבורינו והשחקנים המגלמים אותם, לי היה קשה מאוד לעמוד בקסמו של "עיר אלף הכוכבים". חלקו הראשון הוא לבדו סרט פנטזיה מצוין, עם עיצוב אולם מרהיב ומעניין, אקשן כמעט בלתי פוסק, לא מעט בדיחות שחלקן אפילו מוצלחות למדי, והרגשה די משמעותית של כיף. האמת היא שהדברים האלו יאפיינו גם את המשך הסרט עד סופו, אבל ילכו ויתדלדלו, כך שלאחר קצת יותר משעתיים, הייתי ממש צריך להזכיר לעצמי כמה נהניתי בהתחלה.

ההשקעה העצומה בעיצוב "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" לא לוקחת מההומור והמודעות העצמית של עשייתו, וזה בהחלט חוזק בעיני. לדוגמא, למרות שמאוד אהבתי את "כוכב הקופים: המלחמה", אין ספק שהחשיבות העצמית שלו והפאתוס היו די מפילים באיזשהו שלב. תמיד נחמד כשסרט מעיד על עצמו שהוא פה כדי לכייף, והכישרון הרב שמרכיב אותו נרתם בשביל בידור משמח. הבעיה היא שהסרט כל כך לא אחיד בטון שלו, שזה לעיתים מבלבל. זה מגיע לשיא ברגע שנכנסת דמותה של ריהאנה לסרט, שמביאה איתה רצף של החלטות תמוהות וחסרות פשר, שמקשה מאוד להישאר עם הסרט, ואז ממשיך לדחוף לנו מיני מסרים הומניים בעדינות של פיצוץ אינטרגלקטי. זה גורם אפילו לסצנה בה לורליין צריכה לעטות על ראשה מדוזה ענקית כדי להתחבר לזיכרונות… או כדי לראות משהו במקום אחר… או בעצם לעבור לעולם ש… לא, אין לי מושג למה היא עשתה את זה, אבל אפילו זה נראה סביר.
אבל בזמן שהסרט משובץ כמה שחקנים חביבים למדי כמו אית'ן הוק בהופעה שאני די בטוח שהיא בתמיכה של צריכת LSD, וקלייב אוון שאנחנו לא מקבלים ממנו מספיק לאחרונה, הבעיה העיקרית של "ולריאן", כפי שרמזתי בהתחלה, היא ללא ספק הליהוק לשני התפקידים הראשיים שלו, דן דיהיין וקארה דלווין.

על דן דיהיין כתבתי ממש לאחרונה בפינת אימת החודש של יוני, כאשר הזכרתי את סרט האימה בכיכובו, "A Cure for Wellness". דיהיין שחקן בעל יכולות מרשימות, כפי שיכולנו לראות ב"המקום בתוך היער", "הרוג את יקיריך" ו"ספיידרמן המופלא", אבל יש בו משהו מאוד מרתיע ומעורר חשד, וכנראה לכן הוא עובר טוב יותר בדמויות משנה. בסרט החדש, לא רק שהוא מרגיש צעיר מדי לדמות הראשית, הוא גם לא באמת עובר אמין כגיבור אקשן זחוח ומקסים. הוא יותר מרגיש כמו מתבגר מרגיז שקיבל מלא צעצועים יקרים. זה היה בסדר, אולי, אם התהליך של הדמות בסרט היה מבחור צעיר והרפתקן לסוכן-על, כמו באיזה "קינגסמן" רחנמא ליצלן, אבל הסרט מתחיל בנקודה בה הוא כבר גיבור מהולל, ודיהיין לא מצליח להעביר את זה.
המצב לא משתפר עם שותפתו למסך, קארה דלווין. אתוודה שזו רק הפעם השנייה בה אני נתקל בה בסרט, אחרי המופע המביך שלה כמכשפה הרוטטת של "יחידת המתאבדים", ואני עדיין מקווה שזה רק רושם מוטעה, וכשתקבל את התפקיד הנכון היא תוכיח אחרת, אבל בינתיים, מעבר לפניה היפות, אני לא כל כך מצליח להבין מדוע מלהקים בוחרים בה.
זה הופך להיות גרוע יותר כאשר שניהם יחד על המסך, ומתבקשים להעביר משהו שמרגיש כמו מתח מיני או אהבה גדולה ולא ממומשת. זה לא קורה. האמת שהם עוברים יותר כמו הילד הזה ביסודי שאף אחד לא רוצה לשחק אתו בהפסקה, והטומבוי שמרחמת עליו. סיטואציה, אגב, שמעולם לא הייתי בה ולכן אני רק מנחש שזה קיים. אין פה שום עניין של חוויות אישיות, אז די, בואו בבקשה נמשיך הלאה.

אני לא בטוח אם זה בגלל שאני מזהה את הכוונות הטובות של יוצריו, או שבאמת העושר הויזואלי שלו מצדיק את הצפייה בו, אבל בסופו של דבר אני די בעד הסרט הזה. יכול להיות שזה גם בגלל שהוא פרוע ובאופן מהותי פחות נוסחתי ותבניתי מסרטי גיבורי העל שאנחנו מוצפים בהם. בשבילי הוא היה רכבת הרים משמחת רוב הזמן, אבל כזו שאני יודע שעלולה לגרום להרבה אנשים כאב ראש והרמות גבה. קשה לי להגן עליו באמת, אבל בעיני אם באים בראש פתוח ובלי ציפיות לאיזה מאסטרפיס, יש פה אופציה ליופי של זמן בקולנוע ויותר מזה – אני בהחלט הייתי הולך לסרט ההמשך, אם יהיה אחד כזה.
יש רק דבר אחד שקצת מציק לי ואני תוהה לגביו, לא לגמרי מצליח להבין את פשרו – ב"עיר של אלף הכוכבים", לולריאן וללורליין יש פחות או יותר אותו זמן מסך, הם שניהם מניעים את העלילה, וגם סדרת הקומיקס עליו הסרט מבוסס נקראת "ולריאן ולורליין". למה בחרו יוצרי הסרט להשמיט את לורליין מהכותרת ולהזכיר רק את ולריאן?