"סימן חיים", סקירה

הדבר הראשון שעובר בראש כשחושבים על "סימן חיים" (Life), סרט המדע בדיוני עם נגיעות האימה, הוא "היי, לא ראינו את זה כבר?". מהטריילר קל להניח שמדובר בחיקוי בינוני תואם "הנוסע השמיני", עם בונוס של שחקנים חתיכים. הדבר השני שאולי עובר בראש הוא תיאוריית הקונספירציה המבדרת על כך שהסרט הוא למעשה פריקוול ל"ספיידרמן 3" הידוע לשמצה. הסיבה לכך היא קטע קטנטן בו אנשים מסתכלים בפליאה ודאגה לשמיים שמופיע בספיידרמן ונמצא גם בטריילר ל"סימן חיים". זה מין משהו כזה שקורה לפעמים, מחזור של סצנות גנריות.

אז לא, הוא לא פריקוול של "ספיידרמן 3" והחייזר הוא לא ונום. אבל באופן מפתיע לטובה, הוא גם לא כזה בינוני כמו שניתן לחשוד. יש בסרט כמה נקודות מאוד בעייתיות לדעתי, אבל גם כמה דברים שהוא עושה בצורה מצוינת וחכמה. על חלק מהדברים שארצה להתייחס אליהם אי אפשר לדון בלי לספיילר את כל הסרט, לכן חילקתי את הסקירה לשניים: חלק אחד נטול ספוילרים, ועוד תוספת פרטנית יותר בהמשך. אל דאגה, יש אזהרה לפניה.

הסרט כן יושב על תבנית מוכרת. במהלך הצפייה קופצים לראש בנוסף ל"נוסע השמיני" גם "דו"ח אירופה", "ארמגדון" במידה מסוימת, "כוח משיכה" וגם "שמש" (Sunshine) – שבו משחק הירויוקי סנאדה, שמשחק גם כאן אסטרונאוט, בשם שו. הסיפור, בגדול, הוא על שישה אסטרונאוטים בתחנת חלל שמקבלים דגימת אדמה ממאדים, המכילה תא חי. נרגשים ונפעמים הביולוג שלהם, היו (אריון בקארה) חוקר את החייזר, וכצפוי משהו ישתבש וכולם יהיו בסכנה.
בנגיעה שוויונית חביבה הקפטן הוא אישה – יקטרינה (אולגה דיהובישניה) מנהלת את המשימה בצורה קצת נוירוטית ופדנטית, וזה בערך כל מה שאפשר לומר עליה, כי הדמות שלה לא מקבלת פיתוח רב מעבר לכך. בכלל, אחת הנקודות החלשות העיקריות של הסרט הוא דמויות שאישיותן מגרדת בקושי רב את פני השטח. הן ממוצאים מגוונים, וזה נחמד מבחינת הייצוג וגם מבחינת הסמליות כאשר הסכנה נהיית מוחשית והרת גורל, כמו מיקרו קוסמוס אנושי קטן. לחלקם ניסו לתת אופי לא שבלוני, אבל למרות אקספוזיציה ארוכה בה לא קורה שום דבר מעניין באמת (ושאת רובה ראינו כבר בטריילר), לא נותנים לנו להכיר אותן כמו שצריך על מנת שנתחבר אל כולן באמת. במידה מסוימת זה נראה שסומכים על כך שהחיבה המבוססת של חלק גדול מהצופים לג'ייק ג'ילנהול וריאן ריינולדס תגרום לכך שיהיה לנו אכפת מהם גם כאן.
ג'ייק ג'ילנהול מגלם את דיוויד, גרסה עדכנית של דוני דארקו או הולדן מ"בחורה טובה" – הוא אסטרונאוט רופא רגיש שמעדיף, פשוטו כמשמעו, להיות למעלה בתחנת חלל מאשר בכדור הארץ רווי המלחמות. הוא והרופאה הנוספת בצוות היא מירנדה (רבקה פרגסון) שתפקידה הוא להיות מעין קצינת בטיחות שגם יודעת לרפא אנשים. היא זו שאמורה לוודא שתחנת החלל מאובטחת ככל הניתן ושהמעבדה בה חוקרים את החייזר מבודדת כמו שצריך. היא ודיוויד הם גם היחידים שמעוררים איזשהו עניין כדמויות. ריאן ריינולדס מגלם את רורי, גרסה מציאותית ומעודנת של דדפול עם הומור קצת מלוכלך והרבה קור רוח. זה לא מפתיע, כי התסריטאים כתבו את העיבוד הקולנועי ל"דדפול" ולפני כן את "זומבילנד". בראיון עם ג'ילנהול מהימים האחרונים הוא מדבר על כך ש"הנוסע השמיני" הוא אכן סרט אהוב על שניהם, והחיבה הזו מאוד מורגשת ב"סימן חיים", אבל ככל שהסרט מתקדם היא עוברת יותר כמחווה, ולא כהעתק.

מה שמחזיק את הסרט בבימוי דניאל אספינוזה והופך אותו ליותר משעתוק משמים, הוא קצב טוב מאוד ברגעים המותחים שבו. כשמתרחשים דברים מלחיצים על המסך, הם מלחיצים מאוד ואפקטיביים להחריד. לא משנה אם מדובר במרדף מהיר של חתול עכבר, או ברגע איטי של המתנה מורטת עצבים, שינויי המקצבים של הסצנות מתוזמרים היטב, והם גורמים להיצמדות אקטיבית ולחוצה לכיסא, ולתחושה הדרגתית של אובדן שליטה ופחד.
יכול להיות שהסיבה לכך היא הקרקוע של הסרט במציאות המוכרת לנו. ברור שמדובר בסרט מדע בדיוני, אבל הוא מתרחש במה שנראה כמו ההווה שלנו, או במידה מסוימת אפילו כמו סרט מדומיין שמתרחש בעבר. אני אסביר: האסטרונאוטים על תחנת החלל מדברים על אינסטגרם ויש להם אייפדים מצד אחד, הם לובשים חליפות חלל "רגילות", מסתובבים באנטי כבידה חלק ניכר מהזמן והחללית עצמה עוברת כמשהו לא מתקדם טכנולוגית יחסית לטכנולוגיה הביתית שכולנו כל כך רגילים אליה. בקיצור – היא מופעלת על ידי מתגים וכפתורים עם אורות, ולא על ידי מסכי מגע קלילים. היא נראית כמו כלי עם מכשור מיושן, ואף מצוין בתחילת הסרט שהיא נמצאת שם למעלה כ-30 שנה, מה שמסביר את זה. הצילום של סימוס מקגארווי מייצר תחושה שאנחנו רואים משהו שיכול היה לקרות באמת. הדמויות מצולמות רוב הזמן במדיום שוטס וגם קלוז אפים, אנחנו רואים את החלל רוב הזמן מנקודת המבט שלהם מחלונות החללית שמוצגת לנו בחלקים ובחללים סגורים, מה שבונה קלסטרופוביה קלה ותחושה שאין לאן להימלט, וגם נראה מאוד "אמיתי" בגלל שהוא מזכיר צילומים שראינו מספינות חלל במציאות. עובדה חביבה בנושא עולה מאותו ראיון של ג'ייק ג'ילנהול היא שהשחקנים נראים באנטי-כבידה חלק ניכר מהסרט מכיוון שהם היו מחוברים לכבלים לאורך כל הסצנות האלו – מה שמעורר הערכה לאור העובדה שהם באמת נראים כאילו שהם צפים.

מה שפחות עובד לטובת הסרט הוא הפסקול הבומבסטי והנוכח מדי שלו, שבניגוד לזה של "המפגש", למשל, ממש מפריע בחלק מהסצנות. יכול להיות שזה מכוון, כדי לדבר איתנו על קולנוע מד"ב דרך הסרט הזה ועל קלישאות בתוך הז'אנר, אבל זה לא עובר, ובעיקר מעצבן, עד לסוף הסרט שבו פס הקול כן מתאים, ולא אוסיף.
חוץ מזה גם ההתנעה האיטית שלו, שרק מרגישה איטית יותר למי שכבר ראה את הטריילר דורשת סבלנות. בדיעבד מובן למה לא רצו להראות לנו חלקים ברורים יותר מהמשך הסרט, אבל התחושה היא שניתן היה לדלג על 20 הדקות הראשונות שלו (כך הן מרגישות מבחינת משך בכל אופן) או פשוט לכתוב אותן אחרת כך שנקבל יותר בנייה של דמויות, ופחות נהלי שגרה בתחנת חלל. בנוסף, עוד משהו שקשור לדמויות הוא שבחלק גדול מהזמן התחושה היא שהן מגיבות לסכנה ולמשברים שנקרים בדרכן בצורה חסרת תושייה. חלק מהדמויות נמצאות על תחנת החלל זמן רב, ובראשן דיויד (ג'ילנהול) ששוהה בה מעל ל-400 ימים. הם חיכו לדגימה ממאדים כשמונה חודשים, ועל אף שזו פעולה חסרת תקדים, היו הכנות לקראתה עוד בכדור הארץ. לאור הפרטים האלו, מאוד מוזר שאין להם דרכים ברורות יותר להתמודד כשדברים יוצאים משליטה. אולי בגלל שהסרט משחק עם מוסכמות הז'אנר, החלקים שבהם הסכנה מתחילה להיבנות מרגישים מעט מחופפים. החייזר פשוט עושה דברים שנראה שכל אחד יכול היה לצפות אותם ולפעול בצורה שונה מהאסטרונאוטים, שמתנהלים כאילו הם לא באמת מכירים את התחנה כמו שצריך, ומתנהלים בצורה קצת חסרת אונים קצת מוקדם מדי.
עם זאת, רגעיו המותחים של הסרט ככל שהוא מתקדם הופכים אותו לחוויית צפייה מעניינת, ואפילו מעט מטרידה בקטע טוב.

ומכאן ואילך, הישמרו לכם – הספוילרים באים.

אני רוצה להעלות את התהייה האם באמת מדובר בסרט אימה. בעקרון כן, ג'ילנהול חושב כך באותו ראיון, ואומר שהוא מעולם לא עשה סרט כל כך מפחיד ושעצם קריאת התסריט הייתה מבעיתה. הקטעים שבהם החייזר המכונה בחיבה קלווין מתחיל לחסל אנשים באמת מעוררי פלצות. למרות שראינו חיסולים כאלו על ידי יצורים מהז'אנר אינספור פעמים, קלווין וההתפתחות שלו מעוצבים בצורה מחרידה ויפהפיה. הוא חייזר שמזכיר לנו מאוד את החיים על כדור הארץ, כי הצמיחה שלו נראית כל כך טבעית, כמו משהו מספר לימוד.
הוא מתחיל כמו תא, הופך לצמח זז (ולרגע נראה כמו משהו שיהפוך להיות גרוט מ"שומרי הגלקסיה") וממשיך למעין כוכב ים רצחני, ששוחה ולקראת סוף הסרט כבר נראה כמו מעין זוחל עם כנפיים – משהו דינוזאורי שעוד רגע יהפוך לחיה עם סוג של תווי פנים וזרועות של ממש. קלווין הולך ועובר אבולוציה ובכך מזכיר לנו על מה הסרט הזה, על חיים (מפתיע, נכון?) ועל הישרדות יצרית, והאופן שבו אנחנו כבני אנוש, יצורים שתופסים את עצמם כ-הו כה תבוניים ומפותחים, מתמודדים או קורסים כאשר אנחנו ניצבים מול האכזריות המובנית של המדע והטבע ומבינים פתאום כמה אנחנו עלולים להפוך לחסרי שליטה. יו הביולוג אפילו מדבר על כך שקלווין לא רשע, הוא פשוט צריך לשרוד ולחיות, ולכן חייב להרוג אותם. מעגל חיים אם תרצו, שנע במקרה הזה בקו ישר ומסוכן מאוד עבור המין האנושי. אגב, יו צודק במיוחד לאור העובדה שקלווין מתחיל להתנהג כמו טורף קטלני וחכם רק אחרי שמתגרים בו. יו מנסה להעיר אותו לתגובה באמצעות שוקים חשמליים קטנים, וקלווין מתגונן ותוקף בחזרה. זו היוהרה האנושית שמנצלת ומכאיבה לאחרים בשם מחקר או סקרנות או תירוץ אחר שמחזירה את האחריות אל האסטרונאוטים. בקיצור, הסרט רומז שמגיע להם, לנו, כל מה שקלווין עושה.
אל תתנו להשתפכות הזו להטעות אתכם, אני ממשיכה ומסייגת ש"סימן חיים" הוא לא יצירת מופת פילוסופית. הוא כן עוסק בנושאים האלה לדעתי, ומסמל בעזרת הדמויות החשובות היחידות בסיפור – דיוויד ומירנדה (שניהם רופאים, באופן מכוון לדעתי) תחושה של חוסר אונים, של אשמה אפילו על מה שאנחנו כאנושות מעוללים ליצורים חיים אחרים (בעיקר לנו עצמנו). מירנדה ודיוויד מצולמים כמה פעמים בסצנות אלימות כשאין להם מה לעשות חוץ מלהתבונן מבעד לצוהר כלשהו בחוסר אונים בזמן שחבריהם מחוסלים. אבל הסרט נופל במקומות אחרים מסביב, שלא מספקים חוויית צפייה אחידה. בנוסף לפתיח המעייף חוסר התושייה שהזכרתי מפריע לדאוג לדמויות ממש. נראה שהן נזכרות בפתרונות כי התסריט החליט שזה הזמן לחשוב על משהו, וזה קצת משעמם לפרקים, ולכן אולי הסרט לא הרגיש לי בדיוק כמו סרט אימה.
יכול להיות שהיוצרים כן מכוונים למקום הזה. הם שמו בפה של רורי (ריינולדס) הערה שההתרחשות בהתחלה מזכירה לו את "רי-אנימייטור", סרט אימה מלא הומור, וכשדמות אחרת לא יודעת על מה הוא מדבר האחרים מסבירים לה שצריך להיות "nerd" כדי להבין. זו הצהרה בראשית הסרט של היוצרים, שזה סרט למביני עניין, אם תרצו. הוא אכן משחק עם הציפיות שלנו, לגבי איזו דמות תמות ומתי, מי ישרוד, ומה יהיה הסוף. אבל האם הוא מפחיד בתוך כל זה?

כל סצנת חיסול בסרט מבהילה בפני עצמה. הראשונה של העכבר (הערת ביניים, למה הם היו חייבים לקשור את העכבר המסכן ככה? זה נורא) היא במובן מסוים אחת המפחידות ביותר כי היא רגע של אלימות טהורה וחייתית שמבשרת על הבאות. בהמשך מגיעה זו של רורי, שהיא הברקה קולנועית בעיקר בגלל העובדה שמסתירים מאיתנו בשיווק של הסרט את העובדה שריינולדס מחוסל והתפקיד שלו למעשה הרבה פחות מרכזי ממה שאפשר לחשוב. הן יצירתיות, מגעילות במידה ומשכנעות, אבל בין כל אחת מהן יש יותר מדי שקט מבחינת התרחשות שממוסס את החרדה במידת מה.

מה שכן תומך בסרט כסרט אימה או כמעורר אימה הוא כמובן הסוף שלו. בתרגיל עריכה מתחכם ומבריק כמו זה שיש ב"שתיקת הכבשים" מובילים אותנו, בהסתמך על קונבנציות וציפיות צופים לסיום מסוג מסוים בסרטים כאלו, באף. משערת שיש מי שצפו את ההיפוך, אבל גם אם מנחשים מי ניצל ומי מגיע עם החללית חזרה לכדור הארץ, זה לא מפחית מעוצמתו של הסוף. אישית חשבתי שהיות וזה סרט שמיועד לקהל רחב, עם צוות שחקנים מוכר, סרט "הוליוודי", הם לא יעזו לתת לנו סוף רע. הייתי בטוחה שנקבל סיום הרואי ובכייני טיפוסי. ואז, לאורך כל הדקות האחרונות של הסרט פשוט עובדים עלינו. חבל שלא היה עוד תחכום קולנועי שכזה לאורך שאר הסרט, אבל הרגעים הסופיים שלו מפצים במידה רבה על רגעי הפיהוק שקודמים להם. רק בסופו יש הצדקה לפס קול כל כך דרמטי ומבשר רע, שמשתלב עם הקריאות הנואשות של דיויד שנשאר חי רק כדי שנרגיש אפילו עוד יותר רע, ועם הצרחות האיומות של מירנדה. צרחות קורעות לב ומקפיאות דם כי היא אולי צורחת בגלל שהיא הולכת למות, לבד, בחלל, אבל אנחנו כבר משליכים עליהן את הגורל האבוד של המין האנושי כולו. אבוד, אלא אם כן נקבל סיקוול. והיי, אולי זה בכל זאת היה ונום אחרי הכל?