• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

סיכום 2016: מגמות השנה ומשמעותן

26 בדצמבר 2016 מאת עופר ליברגל

האגדה מספרת על כך שיצא השנה סרט כלשהו שלא נתפס כמנבא/מייצג/מוחה/מסביר את עידן דונלד טראמפ. גם אני לא עמדתי בפיתוי והתייחסתי לכך פה ושם במהלך השנה, ולא מפני שאני סבור כי יוצרי הסרטים התייחסו למועמדות של טראמפ, או לזכייה שלו. לא במהלך יצירת הסרטים שאורכת מספר שנים בדרך כלל ולכן לא הייתה יכולה לנחש מה יהיה המצב. אלא שאמנות לרוב מבינה את הזרמים אשר רוחשים מתחת לפני השטח. מאידך, לא פעם יש בכך דבר מעט מאולץ שמצמצם את האמירה של הסרטים. לכן, בסיכום השנה האישי והחלקי הזה לא אתייחס לנשיא הנבחר של ארה"ב, לפחות לא באופן ישיר.

מסע בכבישי ארה"ב

ז'אנר סרטי המסע לא נעלם אף פעם ותמיד מעניין לבחון דרכו לאן נושבת הרוח, בעיקר דרך שתי המבנים הנפוצים בקולנוע האמריקאי – מסע לעבר השינוי והגאולה או מסע לעבר המוות. אולם, דומה כי השנה חלק מסרטי המסע האמריקאים הלכו על אופציה שעוברת קרוב יותר למסע האירופאי, שבו הסוף אינו חד משמעי וכך גם המשמעות של המסע עצמו. אחד מן הנציגים הבולטים של המגמה עבורי הוא למעשה פליט של השנה שעברה שהגיע לארץ בינואר – ״מה שקורה במיסיסיפי״ הוא סרט מסע גברי יפה שלא קיבל מספיק יחס. הוא נראה כמו סרט מיואש ופסימי בהשקפה שלו ויש לו שני גיבורים מובסים רוב הזמן, אבל גם רגעים קטנים של למידה ובעיקר חוויה משותפת, גם ברגעי המפלה וההשפלה. הסרט נע לאורך הנהר שחוצה אל ארה"ב באמצע ונודד אל סוגים שונים של ערים אמריקאיות בלי להאדיר את הארץ או להציג אותה באור מגוחך. ״אמריקן האני״, שהגיע לקראת סוף השנה, הציג מסע שחלקו מתרחש באותם אזורים, אלא שהוא מתקיים ללא כיוון או יעד ברור. אבל גם הוא סרט על למידה והצטברות של חוויות בכל סצנה. בשני הסרטים, חלק ניכר מן האירועים נראים כאילו הם הולכים לכיוון אחד, אבל מגיעים למקום אחר לגמרי.

בין שני הסרטים הללו הוקרן גם ״באש ובמים״ שהוא לא סרט מסע בשום צורה, אבל כזה שהכביש האמריקאי השומם מהווה בו גיבור מרכזי, גם אם בעיקר נוסעים בו הלוך ושוב. בקולנוע האמריקאי, מסעות אשר רובם מתרחשים על הכביש (להבדיל מהליכה או אמצעי תחבורה אחר) נוטים להיות מדכאים יותר. בכל הסרטים, עולה תחושה של ייאוש של תושבי החלק המרכזי של ארצות הברית מן המערכת, מה שכמובן יכול להיות מקושר לניצחונו בבחירות של… טוב, ההצהרה שלי מן הפתיחה החזיקה מעמד פסקה וחצי.

שניים מן הסרטים שהוזכרו השתמשו בתבנית של מסע של זוג גברים, תבנית עלילת נפוצה למדי. שני סרטים אחרים הציגו מסע בכביש של זוג גיבורות, גם אם רק לאורך חלק קטן מן הסרט. מדובר ב״קרול״ (עוד פליט ב2015 שיצא במקביל ל״מה שקורה במיסיסיפי״) ו״שיר אהבה״. מה שמעניין הוא שבעוד בסרטים על הגברים העיסוק הוא בקשר לא מיני או במתחים מיניים לא ממומשים, בשני הסרטים על הנשים המסע הוביל גם לקשר מיני. מה שאולי מראה על ישירות ופתיחות אצל הנשים, בעוד הגברים בסרטים שציינתי מתקשים לומר את אשר על לבם באופן גלוי, גם בהקשרים אחרים. אם כי המימוש המיני בסרטים הנשיים אינו בשום אופן סוף הסיפור או הסוף להסתרת חלק מן הרגשות.

מסעות התבגרות

hell-or-high-water1

באש ובמים

במקום אליו הולכים סרטי ילדים, אין צורך בכבישים. אבל יש צורך במסע. בערך באותו מסע: ילדה צעירה ומיוחסת בוחנת את הגבולות שלה כאשר היא הולכת עם רצונה, בניגוד לדעת ההורים שלה שרוצים לשמור אותה בטוחה. אולם, כשהיא גדלה, היא צריכה לצאת למסע אשר שובר את הניסיון של ההורים שלה לשמור אותה מוגנת, על מנת להציל את המשפחה שלה ואת הציבור ממנו היא באה. בדרך היא תפגוש חבר מבוגר יותר למסע בעל השקפת עולם שונה מאוד משלה והשניים ילמדו לעבוד יחד. זאת תבנית העלילה של ״זוטרופוליס״, ״טרולים״ ו״מואנה״. בסרט אנימציה נוסף מהשנה, ״קובו: אגדה של סמוראי״, שוב מדובר באותו סוג של סיפור אלא שהגיבור הוא נער ולא נערה (אבל כאשר לומדים על העבר של הדמויות, יש גם סיפור של אישה צעירה שעברה מסע דומה). גם עלילת ״מוצאים את דורי״ מכילה חלק מן האלמנטים של הסיפור הזה.

מדובר בניסיון של הקולנוע לתת דימוי אקטיבי ואמיץ יותר של נשים, תוך שמירה של המסרים הקלאסיים של האגדות. אבל בסרטי הילדים הללו יש גם רבדים נוספים וקווי דמיון מעניינים יותר – מסע ההתבגרות בכולם הוא לא של הדמות הראשית, אף על פי שלכאורה היא זו אשר אמורה לעבור את השינוי. בפועל, דווקא הדמות המבוגרת יותר במסע היא זו אשר מבינה את עצמה טוב יותר, ומשתנה בהתאם לדרך הפעילות של הדמות הצעירה והפזיזה יותר לכאורה. מכנה משותף נוסף של סרטים אלו הוא הנבלים. הם נראים תחילה כייצוג של רוע ואכזריות, אבל בכל הסרטים הללו מתגלה כי הם אנשים טובים שסטו מדרך האדיבות בעקבות שילוב של פחד וזעם. הסרטים הללו לא מנסים לנצח את האויב, אלא בסופו של דבר לטפל בו ולהביא גם אותו למצב בו הוא יהיה שלם יותר עם עצמו ומרוצה יותר מהישגיו.

קניבליזם 

נא

נא

בצד האחר של קבלת האחר ומציאת המכנה המשותף, ניצבת האכזריות שבקבלת האחר. אני מאמין כי חלק ניכר מן הדיווחים על התגובות לסרט ״נא״ בפסטיבל קאן השנה היו הגזמה למטרות יחסי ציבור. זה היה סרט אימה אפקטיבי ובנוי היטב דווקא מפני שלא ניסה רק לזעזע, למרות העיסוק במשפחה אשר אוכלת אנשים. העיסוק בקניבליזם תמיד היה נוכח מדי פעם בקולנוע האימה, אבל דומה כי השנה הוא חדר יותר אל סרטי הפסטיבלים האיכותיים. במקביל ל״נא״, שהוקרן במסגרת שבוע המבקרים בפסטיבל קאן, קניבלים נכחו גם בשני סרטים טובים בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן השנה, סרטים שאינם סרטי אימה במובהק לדעתי ויש בהם אפילו גוון קומי: ״מפרץ ההיעלמות״ של ברונו דומון ו״שד הניאון״ (״דוגמניות ושדים״) מעורר המחלוקת של ניקולס וינדינג-רפן (אני בצד האוהד, אגב). בפסטיבל ונציה הוצג בתחרות הסרט ״The Bad Batch״ של אנה לילי אמירפור (שגם בו, כמו בסרט של רפן, מופיע קיאנו ריבס), סרט נוסף המתרחש בקרב אנשים שאוכלים אנשים אחרים. וזה מבלי שהזכרתי סרטי זומבים, גם בהם נטרפים אנשים, אבל הם לא ממש שייכים לתחום.

הקניבלים מהווים הקצנה של העדפת המשפחה הקרובה, או החברים הקרובים, על פני האחר. המשפחה לא חושבת על מוסר או על כלל הסביבה, אלא על הישרדות אישית. וקהילת הנשים שלא רוצות להזדקן ב״שד הניאון״ היא גם סוג של משפחה לדעתי. בעוד סרטי הילדים מנסים מטבע הדברים לייצר תקווה לעתיד, הכיוון העגמומי של סרטי הפסטיבלים מצביע על ייאוש של ממש ממצב העניינים בעולם. מול עידן ההגירה הגדול, האדם מצמצם את הדאגה שלו רק לקרובים לו ביותר.

הוליווד של פעם

la-la-land2

לה לה לנד

כאשר מיואשים מן המציאות, מנסים לחשוב על כך שפעם היה טוב יותר. ומכיוון שהוליווד תמיד אהבה לעסוק בעצמה ובשנים האחרונות אנו מצויים בגל של נוסטלגיה (כפי שכתבתי בסיכום השנה שעברה), הרבה סרטים השנה עסקו בעולם של הוליווד הישנה והקלאסית. גם אם מתוך כוונה להראות שגם אז הדברים היו עגומים למדי מאוחרי הקלעים. ״טרמבו״ הציג בעיניי באופן מפוספס את אחד מן הסיפורים המכוננים בתולדות היחסים בין פוליטיקה לאמנות הקולנוע, סיפור שמשקף גם את קריסת המערכת הקלאסית. ״קפה סוסייטי״ של וודי אלן התייחס אל העבר בשילוב של ציניות והאדרה ו״יחי הקיסר!״ של האחים כהן חזר לתקופה באופן משעשע, ועל הדרך יצר את כמה מן הסצנות המבריקות של השנה. רובן קשורות בווריאציות על סוגות בקולנוע ההוליוודי הישן והזיוף הנהדר שבהן. אפילו הערגה לתיאטרון של פעם שמוצגת ב״לשיר״ שעלה זה עתה לאקרנים, מוצגת דרך התכתבות ישירה עם ״שדרות סנסט״ – סרט בו הוליווד של שנות החמישים (זו שאליה חוזרים עכשיו) חזרה אל הוליווד של שנות העשרים.

הסרט שמייצג עבורי את שיא העיסוק בהוליווד של פעם מתרחש לכאורה בימינו, אבל למעשה במציאות שאף פעם לא הייתה. ״לה לה לנד״ הוא סרט שמנסה לדמיין כי הוליווד בהחלט הייתה פעם גדולה, וגם מנסה להראות כי בעיר יש לא רק אכזריות ו-ויתורים, אלא גם קסם. הסרט עורג לדימוי טהור של ג'אז שספק אם אי פעם התקיים (ואם התקיים, המרכז שלו היה רחוק מקליפורניה) וגם לסוג של קיום במציאות של סרטים, מזמרים ולא מזמרים כאחד. דרך שלל מחוות להוליווד ולקולנוע הצרפתי, הסרט נוסק אל ממלכה שקיימת רק בדמיונם של שוחרי קולנוע, כולל ברגעים בהם הוא מתאר ריבים ומחלוקות.

תקשורת בתוך המשפחה

Things to Come

Things to Come

הדרך לבנות מחדש את האמון בחמלה האנושית בקולנוע נבנה דרך תיאור הניתוק וחיבור הקשרים בתוך התא המשפחתי. גיבורת ״היא״ של פול ורהובן מנסה להתחמק מן הפשעים של הוריה ובלי משים לא מצליחה לראות את בנה ולהבין עד כמה היא מנותקת ממנו, גם כאשר היא לכאורה משתלטת על חייו. ״העתיד לבוא״, עוד סרט בכיכובה של איזבל הופר, הציג גיבורה אשר מאבדת את עולמה ואת הקשר עם משפחתה, אבל היא לומדת לבנות מחדש את הגשר אל קרוביה. גיבור ״מנצ'סטר ליד הים״ סבור כי הוא אינו ראוי לתפקד שוב כאיש משפחה לאחר שכשל בכך בעבר, אבל הוא לא מסוגל להדוף לגמרי את החיבור למשפחה שלו, בסרט שמציג הרבה משפחות לא מתפקדות ותומכות כאחד. המסע התיעודי אישי של לורי אנדרסון ב״לב של כלב״ הופך בסופו של דבר למסע לעבר השלמה עם התא המשפחתי ממנו התנתקה. סרטו של סרג'יו אוקסמן, ״או פוטבול״ עוסק לכאורה במפגש של הבמאי עם אביו לאחר נתק ארוך שנים, אבל דרך חידוש הקשר הסרט דן גם במציאת מכנה משותף וקשרים בין אנושיים בעולם בכלל, גם מול כאב גדול ואובדן, בכדורגל וברבדים אחרים.

אחד מן המקרים המרתקים ביותר מתרחש בסרט ״המפגש״. לכאורה סרט הדן בתקשורת ובגורל האנושות כולה, אך בפועל סרט בו יש במתכוון דמות מורכבת אחת בלבד והסרט עוסק ביכולת שלה לתקשר ולאהוב את הבת שלה בלבד, קשר שהיופי בו עשוי להספיק על מנת לראות את כל האנושות באור חיובי יותר. מן המקרה הפרטי, אשר כולל גם הקרבה וגם דילמה מוסרית, הסרט מנסה לייצר אמירה על תקווה גלובלית יותר. גם במקרה של הסרט הזה, מעניין להשוותו עם סרט נוסף בו הופיעה אותה שחקנית – איימי אדמס. ב״המפגש״ היא מגלמת גיבורה המנסה כל הזמן למצוא דרכים לתקשר וב״יצורים ליליים״ (שייצא בארץ רק בתחילת השנה הבאה) היא האישה המאבדת את היכולת להבין ולתקשר עם שני בעליה, הקודם והנוכחי, ועם כל משפחתה. ברובד אחר, סרטו של טום פורד עוסק באדם שמנסה לנקום לא רק על כך אשתו ובתו נלקחו ממנו, אלא נוקם בעולם המודרני אשר מנע ממנו דרך ישירה לחיות עמן ולהבין אותן.

תגובות

  1. עידו הגיב:

    נקודות טובות.

    (בפסקה של המפגש, כתוב שהיופי עשוי 'להפסיק'. אני מאמין שהכוונה הייתה לכתוב 'להספיק'. יכול להיות?)

    1. נכון, תודה על התיקון

  2. אחד הגיב:

    יש איפשהו רשימה של כל הסרטים שהוקרנו בארץ ב-2016?

    1. אורון שמיר הגיב:

      אצל עין הדג:
      http://www.fisheye.co.il/vote_2016/

השאר תגובה