"דוקטור סטריינג'", סקירה

לאחר שנדמו סימני עייפות ב"הנוקמים: עידן אולטרון" (2015) האנטיקליימטי, לפני כחצי שנה הסירו אולפני דיסני-מארוול את קורי השינה ושחררו את "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", שהתגלה כלא רק אחד משיאי היקום המשותף של גיבורי הקומיקס, אלא גם כאחד מפסגות הקולנועי האמריקאי של 2016 (אשאיר לכם לקבוע האם זה אומר משהו בכלל), ונכון לעכשיו הוא הסרט השני הכי מרוויח בארה"ב השנה, ומספר 12 בטבלת שוברי הקופות העולמיים של כל הזמנים.
חצי שנה לאחר מכן, הם מוסיפים עוד גיבור-על לקלחת שלהם, שכבר כמעט עולה על גדותיה. דוקטור סטיבן סטריינג' שמו, והוא מבוסס על דמות קומיקס מאת סטיב דיטקו שהופיעה לראשונה בתחילת שנות השישים. הסרט, "דוקטור סטריינג'" (Doctor Strange) הוא סיפור מקור, כזה שנועד להציג בפנינו דמות חדשה, ולקשור אותה לתמונה הרחבה בזכות אבן האינסוף, אותו ארטיפקט שקושר את כל היקום המשותף.
למי שכבר איבד את הידיים והרגליים, ומעוניין ברענון מהיר, אזכיר שאנחנו בעיצומו של שלב ג' של היקום המשותף. שלב א' התחיל עם "איירון מן" הראשון (2008) והסתיים עם "הנוקמים" (2012). שלב ב', עליו תוכלו לקרוא בהרחבה בפוסט מלפני שנה, נפתח עם "איירון מן 3" ונסגר עם "אנטמן". שלב ג', והאחרון, נפתח עם "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", ו"סטריינג'" הוא הפרק השני בו.
על אף שקשה להאמין שהאולפן – כל אולפן, בעצם – יספק שני סרטים מעולים בזה אחר זה, בהחלט יש מקום לאופטימיות. הרצף של דיסני-מארוול מוכיח שאפשר לסמוך עליהם, ואלוהים יודע שאנחנו כצופים כבר מבינים כמה זה אינו מובן מאליו. ניתן רק להיזכר בחוויות הצפייה המפוקפקות של מפחי נפש מצמררים כגון "אקס-מן: אפוקליפסה" של אולפני פוקס ו"יחידת המתאבדים" של וורנר מהשנה החולפת, שגורמים אפילו למנה המחוממת ביותר של דיסני—מארוול להרגיש כמו מסעדת יוקרה.

הסרט החדש מביא לנו את השחקן הבריטי בנדיקט קמברבץ' ("משחק החיקוי") בתפקיד דוקטור סטיבן סטריינג', מנתח מוח מבריק ויהיר שתאונת דרכים (שאני נוטה להמר שבסרטים הבאים נגלה שאיננה מקרית) פוגמת ביכולותיו כרופא, והוא שוקע לדיכאון. בחיפושיו אחר משהו שיחזיר לו את מיומנותו, הוא מתגלגל לנפאל, שם הוא מגלה מקדש המנוהל על ידי מכשפת-על (מכשפת העל בעצמה טילדה סווינטון) ודרכו מבין שמחוץ לחוקי המציאות שלנו יש עולמות מורכבים בהרבה. לאחר שהוא משחרר את הסקפטיות והציניות שלו, סטריינג' מתגלה כבעל יכולות מרשימות, והוא עוזר למסדר שלו לצאת למאבק נגד מכשף שסרח (מאס מיקלסן).
בגדול, שום דבר חדש. הסיפור של "דוקטור סטריינג'" הולך על מקומות מאוד מוכרים, אבל יותר מזה, בעידן שבו אנחנו נמצאים– עידן של סדרות טלוויזיה מרשימות ואינספור סרטי קומיקס כל דקה – כל מערכת הערכים והציפיות שלנו השתנו. יש לנו פחות סובלנות לסיפורי מקור, אנחנו עולים על זיופים נורא מהר ובמקרה הנוכחי, כבר משתוקקים לראות כיצד משתלב סטריינג' בחבורת הנוקמים האהובה. אין לנו צורך בהקדמות מיותרות, אנחנו שבעים מזה. אם להשוות לתופעת תרבות מגה-פופולרית אחרת, אחרי שראינו במשך נצח ועוד קצת נצח (ואז, סתם בשביל הקטע, עוד קצת נצח) איך ארייה מנסה להתקבל לבית של שחור ולבן ב"משחקי הכס", קמה ונופלת, נאבקת ונפצעת במה שמרגיש כמו תקופת חיים שלמה של הצופה, פתאום לשמוע מישהו אומר למכשפת העל שתהפוך למנטורית של הגיבור: "סטריינג' בחוץ כבר חמש שעות. הוא עבר את המבחן. אולי תכניסי אותו?", מרגיש מחופף. וכן, מחופף זה משהו שאפשר להגיד על הרבה מהאלמנטים התסריטאים של "דוקטור סטריינג'". נאמר זאת כך, אם סטיבן סטריינג' היה לפתע מביט אל המצלמה ואומר בטון סמי-מופתע: "אני יודע קונג פו", זה לא היה מפתיע אותי בכלל.

מצד שני, אורכו של הסרט הוא כשעתיים, ויש בו שלוש וחצי מסצנות האקשן הכי מרהיבות של השנה. האחת היא סקיוונס המעבר בין העולמות, השנייה היא המרדף במימד המראה, השלישית היא הקליימקס של הסרט (שבאופן מרענן מאוד לסרטי מארוול, מגיע בסוף ולא באמצע) והחצי הוא הפתיחה שלו. "דוקטור סטריינג'" באמת נראה נפלא, וחווית התלת-מימד בו משובחת. ככזה, הוא כבר מצדיק את עשייתו ואת הצפייה בו.
הבמאי שנבחר לחשוף אותנו לגיבור העל החדש הוא סקוט דריקסון, שזהו סרטו החמישי. הוא ביים שני סרטים שלא כל כך התקבלו באהדה, אבל בשנת 2012 חבר ל"בלומהאוס" לבימוי "רוח זדונית", אחד מסרטי האימה המצליחים והמפחידים של העשור הזה. לאחריו אכזב שוב עם מותחן האימה העל-טבעי "לילה מסוכן". בסרטו החדש תחת מטריית דיסני-מארוול, דריקסון מרפה ממאפייני האימה, ומתגלה כבמאי בעל יכולות ויזואליות מרשימות במיוחד. "דוקטור סטריינג'" אולי נמצא באמצע הסקאלה ביחס לכל סרטי היקום המשותף האחרים, אבל מבחינה חזותית זה אולי הסרט המסעיר ביותר שיצרו.

קמברבץ' הוא בחירה מצוינת לתפקיד, והוא גם מצליח להעביר כמה פאנצ'ים טובים. שאר השחקנים סביבו – שמעבר לאלו שהוזכרו כוללים גם את רייצ'ל מקאדמס (סליחה, המועמדת לאוסקר רייצ'ל מקאדמס, כפרה על העיניים שלה), צ'ואטל אג'יופור (שהופיע עם קמברבץ' ב"12 שנים של עבדות". זה גם הסתיים במועמדות), בנדקיט וונג, מייקל סטאהלברג ועוד – כולם טובים, אבל מצד שני, אף אחד מהם לא משתדל יותר מדי. לא נראה כאילו שעות של עבודת דמות הושקעו אצל מישהו מהם, והם פועלים על האפקטיביות המיידית של נוכחותם על המסך, מבלי לנסות להביא משהו נוסף. זה עוד משהו שמעניק תחושה מעט אוטומטית לסרט.

על אף הביקורת, בעיני דיסני-מארוול ממשיכים בקו המרשים שלהם לייצר סרטי פנטזיה ואקשן ראויים במיוחד ורחוקים מלאכזב. נכון שלא כל סרטי היקום המשותף שלהם הם הצלחות מוחלטות, וראינו כמה מעידות בדרך, אבל גם אלו היו טובים יחסית לתוצרת ההוליוודית. לדעתי מדובר בחטיבת האולפנים היציבה ביותר שפועלת כיום, ואני נכנס כקהל שבוי למפעלם.
זה נכון, "דוקטור סטריינג'" מרגיש בחלקיו החלשים כלא יותר מחוליה בשרשרת. אני בהחלט מבין מדוע ישנם צופים שכבר מוצאים מיאוס מה בפס הייצור המארוולי, ואין ספק שמדובר במשהו שכבר פחות מרגש כבעבר. ועדיין, הסרט החדש מספק בהחלט, הוא מרשים מאוד ויש בו הרבה ממה ליהנות. אני אמשיך להגן את המפעל הזה, ואני יותר ממחכה ל"שומרי הגלקסיה 2" ו"תור: רגנארוק" הבאים בתור. העולם שלהם ממשיך להתרחב ולעמוד בראש סרטי הפופקורן של האלף החדש, ואני ממש לא מזלזל בזה.