חמש המלצות ואזהרה אחת לסרטי "פסטיבל הקולנוע" של אוגוסט בערוץ yes3

"פסטיבל הקולנוע" היא רצועת שידור בערוץ yes3, אשר משודרת בכל יום שלישי בשעה 22:00. מאז שנוסדה היא הפכה לבבת עיניהם של אנשי ערוצי הסרטים של הטלוויזיה בלווין (לי הייתה את הזכות לערוך אותה במשך כשנתיים), וקל להבין מדוע.
הרצועה מביאה למסך סרטי איכות מכל העולם, שלא זכו להקרנות מסחריות סדירות בבתי הקולנוע בארץ, והיא מורכבת משילוב של סרטי מפיצים שנגנזו מסיבות כאלה ואחרות, ומיני אוצרות שמצאו עורכי הערוצים במהלך חיפושיהם אחרי כל מה שטוב. קצרה היריעה מלפרט את כל הסרטים הגדולים והמלהיבים ששודרו במהלכה, אבל חודש אוגוסט הקרוב מצרף לרשימה הארוכה הזו כמה מהסרטים המעניינים ביותר של הזמן האחרון, כאלו שהם לגמרי השלמות חובה מהקולנוע של השנה החולפת.

באוגוסט 2016 ישנם חמישה ימי שלישי, אבל ב"פסטיבל הקולנוע" הוסיפו סרט נוסף אחד, כך שלמעשה ברצועה ישודרו שישה סרטים. על חלקם כתבתי בבלוג בעבר בהרחבה אז שימו לב ללינקים המצורפים, ועל חלקם אעשה זאת עכשיו לראשונה בפוסט המלצות ואזהרות לסרטי החודש.

2.8
ערב בלגי ("חבל הארדנים", "מרילנד")

אמנם הסרט המרכזי של הערב הוא בעצם "חבל הארדנים" (D’Ardennen), מכיוון שהוא זה שישודר בשעה עשר. עם זאת, בעיני השיא הוא דווקא הסרט שבא אחריו, "מרילנד" (Maryland), שישודר ב-23:35. הוא הוקרן במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן, אבל משום מה העולם לא ממש גילה אותו מאז.
מה שבאמת מפתיע בדרמת המתח הזו, תוצרת בלגיה-צרפת, היא זהות העומדים מאחוריה. או יותר נכון "העומדת". "מרילנד" (שבמדינות רבות הופץ כ"Disorder"), מספר על חייל הלום קרב שהפך למאבטח, ונשכר על ידי איש עסקים לבנוני לשמור על אשתו בזמן שהוא נעדר מהאחוזה, ששמה הוא כשם הסרט. את "מרילנד" כתבה וביימה אליס ווינוקור, ששמה אולי איננו מוכר לרוב הצופים, אבל אני בטוח שלא מעט ראו את הסרט שכתבה בשנה שעברה לבמאית דניז ארגוון, "ילדות פרא", שייצג את צרפת באוסקר (על אף היותו טורקי).
בסרטה השני כבמאית, ווינוקור הולכת הכי רחוק שאפשר מדרמת ההתבגרות מוערכת-יתר-על-המידה ההיא, לעבר סרט קצבי, מהודק ומותח, עם כמה קטעי מכות מצוינים, ואווירה שלופתת את הצופה, אותה יצרה בעזרת הצלם ז'ורז' לשאפטואה, והעורך ז'וליאן לאשראיי ("טומבוי").

את הדמות הראשית מגלם היבוא הבלגי הלוהט ביותר של השנים האחרונות, מתיאס שונארטס. הוא נצפה לראשונה במועמד לאוסקר "ראש שור" ומאז יצא לקריירה בינלאומית מרשימה בהחלט. ראינו אותו לאחרונה ב"חלודה ועצם", "הנערה הדנית", ואם יהיו מפיצי ישראל טובים אלינו, גם נוכל לחזות בו על המסך הגדול באחד הסרטים הטובים שראיתי השנה, "A Bigger Splash", שם הוא מככב לצדם של טילדה סווינטון ורייף פיינס.
את המסך ב"מרילנד" חולקת אתו נציגות מגרמניה, שגם היא עברה להוליווד בהצלחה גדולה לפני כמה שנים, השחקנית היפייפיה דיאן קרוגר. האמת שבפעמים הראשונות שנתקלתי בה בקולנוע לא התרשמתי ממנה מדי, אבל אז הגיעה עבודתה הנפלאה ב"ממזרים חסרי כבוד", ומאז אני בכיס שלה.
שניהם מצוינים בסרט הזה, שאל תתנו לעובדה שהוא משודר ברצועת ארט-האוס להרתיע אתכם. מדובר במותחן משובח לכל דבר ועניין.

הסרט שיקדים את "מרילנד" בערב הבלגי, הוא כאמור, "חבל הארדנים". הוא הוקרן ממש לאחרונה בפסטיבל ירושלים תחת השם "האחים ארדן" וכל הכבוד לאנשי ערוצי הסרטים שהעניקו לו את השם הנכון לקראת השידור. זו גם דרמת מתח עוצמתית ומצולמת להפליא, אותה ביים רובין פרונט. אני צפיתי בה לפני זמן מה, ועל אף שאני זוכר שנהנתי ממנה מאוד, המרחק שעבר מאז לא מאפשר לי להיזכר בפרטים, אז אאלץ שלא לפרט בעניינו.

9.8
"גברת אמריקה" – Mistress America

בשנה שעברה יצר במאי האינדי המוערך נואה באומבך שני סרטים. האחד, "כשנהיה צעירים", בכיכובם של בן סטילר ונעמי ווטס, הוקרן באופן מסחרי בארץ. השני היה פרויקט קטן יותר, אותו כתב יחד עם זוגתו גרטה גרוויג, והוא "גברת אמריקה". זהו שיתוף הפעולה השני שלהם לאחר "פרנסס הא" האהוב.
גם הפעם גרוויג משחקת בתפקיד ראשי, אבל הסרט לא סובב אך ורק סביבה. גרוויג מגלמת את ברוק, צעירה ניו יורקית שעובדת כמדריכת ספינינג וחולמת לפתוח מסעדה. עם זאת, הסיפור מובא דרך עיניה של טרייסי (לולה קירק) בת ה-18, שאימה עומדת להתחתן עם אביה של ברוק, והשתיים פוצחות בקשר ידידותי.

בסקירה שלי על "משחקי חובה" בסופ"ש הקודם, כתבתי על הסרטים המתייחסים לדור המילניאלס (ילידי אמצע שנות השמונים עד תחילת שנות האלפיים), והסרט הזה יושב בדיוק על המקום הזה. מי שמכיר ואוהב את הסגנון של באומבך, מין וודי אלן רק קצת יותר מרענן וקצת יותר על סטרואידים (כלומר, וויט סטילמן), יהנה מ"גברת אמריקה". מי ששיחות אינסופיות של ניו יורקרים שבעים זה דבר מה שהוא מוצא מעייף, כנראה שהסרט הזה פחות בשבילו.
לי היה קשה קצת בהתחלה, גם מכיון שקירק היא אולי שחקנית מוכשרת אבל בשום אופן לא עוברת כסטודנטית בת 18, וגרוויג נותנת פה את מלוא הגרוויגיות שלה, זו שלאחרי "הרומן של מגי" הכרזתי עליה כמישהי שחייבת להפסיק לעשות את מה שהיא עושה, בסיכום המחצית האחרון. היו לא מעט הברקות מילוליות ובניית דמויות טובה כדי להחזיק את החלק הזה של הסרט כך שקשה לומר שזה היה איזשהו סוג של מאבק. לקראת האמצע, כאשר הדמויות יוצאות מניו יורק והסרט הופך לתיאטרלי יותר, אני חשבתי שהוא משתפר לאין ערוך. באומבך נהנה לביים שלוש או יותר דמויות בחלל אחד, הקצב עולה והסרט סוחף ומצחיק אפילו יותר.
בסופו של דבר לא מדובר בפסגת העבודה של אף אחד מהעומדים מאחוריו ומלפניו של "גברת אמריקה", אבל על פני שעה ועשרים הוא דרמה קומית נחמדה ומשעשעת מאוד.

18.8
"סוף הסיור" – The End of the Tour

על הסרט האמריקאי הזה כתבתי בהרחבה בצמוד לסקירת "סטיב ג'ובס". מצאתי לא מעט הקשרים בין הסרטים, ועניין אותי להעמיד אותם זה לצד זה. בעיני, זה הקטן יותר, טוב עשרות מונים מהסרט המאסיבי של דני בויל על הממציא הגאון, וככזה הוא גם כיכב ברשימת סרטי 2015 שלי, כסרט ה-9 הטוב ביותר שלא הופץ בקולנוע. סצנה מתוכו גם מצאה את דרכה על רשימת "20 הרגעים הגדולים של 2015 בקולנוע".

אתם מוזמנים לחלוף מעל הטקסט על "סטיב ג'ובס" ולעבור הישר אל הסקירה ל"סוף הסיור", אם תחפצו. בעיני, כאמור, מדובר בסרט פשוט נפלא שהלוואי ויותר אנשים היו רואים ואוהבים.

23.8
"יומנה של מתבגרת" – Diary of a Teenage Girl

על הסרט הזה שמעתי לראשונה לקראת הקרנתו בפסטיבל ירושלים 2015. סקרנותי התעוררה בעיקר בזכות ליהוקם של קריסטן וויג ואלכסנדר שקורשגורד/סקארסגארד, או "טרזן" בשבילכם. אבל אורון, שראה את הסרט במוקדמות הפסטיבל, כל כך שנא אותו, שהוא הצליח להרעיל אותי כלפיו, ולכן ויתרתי על הצפייה בו במהלך החודשים שחלפו. הבעיה הייתה שנדמה שכל העולם נלהב מהסרט הזה במיוחד, ובעונת הפרסים הוא קיבל מין תואר חמקמק כזה של "הסרט הכי טוב שכולם מתעלמים ממנו". במגזין אינדיווייר לא הפסיקו להלל אותו, השחקנית הראשית בל פאולי נחשבה לאחת מתגליות השנה, ואני התחלתי להרגיש רע עם כך שלא נתתי לו הזדמנות כלל.
לאחר כמה חודשים, כאשר כבר צברתי בזיכרוני חופן דעות שליליות וחיוביות מאוד עליו, הרגשתי שהגעתי לאיזון, והתיישבתי לצפות בסרט בראש נקי. למרבה הצער, נאלצתי להסכים עם אורון.
בעיני סרטה של מריאל הלר היה שעמומון מביך ומרתיע. הדמויות בלתי נסבלות, פעולותיהן לא היו אמינות לי בשום שלב, וככל שהסרט המשיך לדרוך במקום באופן מרגיז, והעלילה נפתרה בדרכים עצלות וקלישאתיות, רק גברה טינתי אליו.
וודאי יקומו התומכים בסרט, ויטענו שהיותינו גברים היא זו שפגמה ביכולת שלנו להתחבר לסרט, אבל אני מכריז בולשיט כבר בשלב הזה. אני לא מזלזל באף אחד מרבבות האנשים שהתחברו והתרגשו מ"יומנה של מתבגרת", אבל אני לא חושב שהקבוצה הדמוגרפית שלי היא הבעיה כאן. בכל מקרה, אתם מוזמנים ומוזמנות לבדוק בעצמיכם/ן ולהחליט.

30.8
"בון טומהוק" – Bone Tomahawk

אחד הסרטים האמריקאים המלהיבים והמדוברים של שנה שעברה, נחשף במפתיע בפסטיבל סיטג'ס, זכה שם בפרס הראשון, ומאז היה קשה להימנע ממנו. זה בסופו של דבר עשה שירות מעט רע לסרט, מכיוון שאלו שהגיעו אליו אחרי ההייפ לא לגמרי הבינו על מה הייתה כל המהומה. לאלו שטרם נחשפו לשיח עליו, מומלץ באמת לא לדעת כלום ולהתיישב מולו. בעיני מדובר באחד המהנים והמוצלחים של הזמן האחרון.

מדובר במערבון, אשר מתחיל ומסתיים כמו סרט אימה, בכיכובם של צוות שחקנים נהדר הכולל את קורט ראסל, ריצ'רד ג'נקינס בהופעה שראויה לפרסים, מתיו פוקס ופטריק ווילסון. סטיבן קרייג זאהלר ביים, ועל הסרט כתבתי סקירה שלמה משלו, לקראת הקרנתו החד-פעמית במסגרת State of Mind במרץ האחרון, שם תוכלו לקרוא על כל מה שרציתם לדעת לפני הצפייה בסרט המשובח הזה, חובה לאוהבי המערבונים באשר הם.