סרטים מן העבר: "תזה"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג, שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

בפינת "אימת החודש" האחרונה, כתבתי על סרטו האחרון של הבמאי הספרדי אלחנדרו אמנבר. הסרט אותו סיקרתי, "רגרסיה", לא היה כזה ששווה להתעכב עליו יותר מדי, אבל הוא בעיקר גרם לי להתעניין במה קרה לבמאי שלו, שבתחילת האלף נראה כמו מי שבדרכו להיות אחד הבמאים המהוללים ביותר בקולנוע העולמי, ונעלם.
אמנבר, כזכור, פרץ לקולנוע העולמי בשנת 2001 עם סרט האימה בכיכובה של ניקול קידמן, "האחרים", שזכה לשבחים רבים. זה היה סרטו השלישי בסך הכל, והראשון שעשה בשפה האנגלית. באותה שנה הפיק טום קרוז את "ונילה סקיי", שהיה למעשה רימייק פחות מוצלח לסרטו הקודם של אמנבר, "פקח את עיניך". לאחר "האחרים" חזר אמנבר לספרדית, ובשנת 2004 ביים את "הים שבפנים", בכיכובו של חאוויר ברדם, הזכייה האחרונה של המדינה באוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה.
לאחר ההצלחות האלו, קיבל על עצמו אמנבר הפקת ענק היסטורית בשם "אגורא" שנכשלה באופן מוחלט אצל הקהל והביקורת. זה קרה בשנת 2009, ולקח לו שש שנים להתאושש ולחזור לכס הבימוי, רק כדי להוציא תחת ידיו את אותו מותחן לא מסעיר עם אית'ן הוק.

הסרט היחיד של אמנבר שטרם ראיתי הוא סרטו הראשון, "תזה". מכיוון שהשנה חוגג הוא יום הולדת 20, הוא כשיר ל"סרטים מן העבר" ולכן מיהרתי לצפות בו לטובת הפינה החודשית.

הפקת "תזה" (Tesis) החלה כאשר אמנבר היה בשלהי לימודי הקולנוע שלו, ועל כן לא מפתיע שהסרט עוסק בסטודנטים לקולנוע, וחלק משמעותי ממנו מתרחש בין כותלי הפקולטה. הסרט צולם על פני מעט יותר מחודשיים בתקציב מגוחך, והוא זכה להצלחה גדולה בקופות, כמו גם ניצחון מוחץ בפרסי הקולנוע של ספרד, עם שש זכיות כולל קטגוריות הסרט, התסריט והבמאי החדש הטובים ביותר. שנה לאחר מכן ביים את "פקח את עיניך" (Abre Los Ojos) המעולה, שנחשב עד היום לסרטו הטוב ביותר.

במרכז "תזה" ניצבת אנחלה (אנה טורנט), סטודנטית צעירה אשר אוספת חומרים לתזה שלה העוסקת בצריכת אלימות ובהשפעתה על הצופים. במהלך חיפושיה, היא נתקלת בקלטת וידיאו בה מתועד רצח אכזרי של סטודנטית שנעלמה, כאשר צ'מה, חבר לכיתתה שמבין דבר או שניים בקולנוע אקסטרים, טוען שללא צל של ספק מדובר ברצח אמיתי. הראיות מצביעות לכיוון סטודנט אחר מהפקולטה, בוסקו המסתורי, אבל בכל רגע שמתגלה משהו חדש, נדמה שהחקירה הולכת ומסתבכת.
את צ'מה מגלם פלה מרטינז, שעושה תפקיד נהדר, ואת בוסקו משחק אדוארדו נורייגה. שניהם הצטרפו לאמנבר בהמשך ל"פקח את עיניך", כאשר נורייגה הפך לאחד הפרצופים המזוהים ביותר עם הקולנוע דובר הספרדית בזכות "כסף שרוף" ו"ילדים של אף אחד" והמשיך לקריירה בינלאומית.

בסנכרון עם עבודת הגמר של הגיבורה במרכזו, "תזה" שואל שאלות מעניינות מאוד בהקשר של אלימות, לפחות בתחילתו. הסרט, אותו כתב אמנבר יחד עם מטיאו גיל ששיתף אותו פעולה ברוב סרטיו, נפתח בסצנת אקספוזיציה ברכבת התחתית. אנחלה נמצאת על קרון שעוצר בעקבות תאונה, ומצטרפת לקהל הנוסעים המפונה משם, כאשר חלקם מנסים להימנע ממראה הזוועה שעל הפסים, וחלקם מצטופפים כדי לחזות בו. הפתיחה הזו תהדהד באופן מרתק לסצנת הסיום של הסרט, שעליה אפרט בהמשך עם אזהרת ספויילר לפניה.
חלקו הראשון של הסרט מתהדר לא רק בהצבת נושאים מעניינים – על אף שכיום חלקם איבדו רלוונטיות, בהתחשב בעולם האינטרנט והסלולרי – אלא גם בעיצוב קולנועי מרענן ומרשים. על מגבלות התקציב חיפה אמנבר בסאונד ועריכה יעילה, של העורכת בעלת השם הנפלא מריה אלנה סיינז דה רוזס. נדמה אז שהסרט הולך לכיוונים שמזכירים את "וידאודרום" של קרוננברג שהופק 13 שנה לפניו, וגם דברים בהם יעסקו "דמונלאבר" של אוליבייה אסייאס, או "רינגו" היפני והרימייק האמריקאי שלו, "הצלצול" בשנים שיבואו.
אני הנחתי ש"תזה" ייקח לכיוונים של הסרטים שהוזכרו, בהם הדמות הרגילה אך הסקרנית שבמרכז העלילה תמצא את עצמה נמשכת לעולם המעורער עד שתגלה שהיא מוקפת על ידו לחלוטין, והמוסר האישי שלה ייפגם ויעמיד אותה בסכנה קיומית. למרבה האכזבה, הסרט מרדד את המקומות האלה וממשיך כמותחן די סטנדרטי. יעיל ומהנה אמנם, אך סטנדרטי לחלוטין.

את התחומים המעניינים על אלימות וחווייתה באופן אקטיבי או על ידי צפייה פאסיבית, נוטש הסרט במערכתו האחרונה והחלשה באופן יחסי. בזמן שבהרבה סרטים זו המערכה השנייה, והארוכה יותר, שבעייתית לרוב, פה נדמה שאמנבר הלך לאיבוד דווקא רגע לקראת בסוף. לא שמדובר באכזבה גדולה שמפוררת את הדברים הטובים שהקדימו אותה, אבל מערכתו האחרונה של הסרט מזכירה יותר מהכל מחווה של קולנוען צעיר ונלהב לקולנוע המתח של בריאן דה פלמה בשנות השמונים. "תזה" מתחיל להתפתל סביב עצמו עם טוויסטים ממוחזרים, בסגנון "הוא עשה את זה, לא הוא עשה את זה, לא, רגע, היא עשתה את זה, אה, ידעתי, שזה הוא עשה את זה", מה שבאיזשהו שלב מעט מתיש ומרחיק מהסרט. הסרט מתרחק מ"וידיאודרום" והופך להיות "8 מילימטר", למרבה התסכול.

הסרט עצמו יכול לעורר דיונים רבים, ולווא דווקא בהקשר של אלימות או תכניות הריאליטי שבאותו הזמן החלו להיות נפוצות יותר ויותר. זה קשור כמובן לזמן והמקום בו נעשה הסרט, בזמן שספרד עדיין למדה איך להיות דמוקרטיה לאחר השלטון של הדיקטטור פרנקו. עם זאת, מה שאותי הכי סיקרן הוא דווקא הניסיון של אמנבר להגיד משהו על הקולנוע הספרדי העכשווי. זה אמנם לא נעשה בדרך הכי מעודנת שיש, אבל זה עדיין מסקרן מאוד.
דיונים על קולנוע נוכחים בסרט בעיקר דרך דמותו של המרצה המחליף שמגיע לכיתתה של אנחלה, קסטרו, בגילומו של חאבייר אלוריאגה. בזמן שהפרופסור הקודם (שאת מקומו תופס קסטרו) הכיר את תולדות הקולנוע העולמי ושחה בחומר, קטסרו מגיע מאסקולה אחרת לגמרי. "תנו לקהל מה שהוא רוצה לראות", הוא מסביר באחת מהרצאותיו. מבחינת קסטרו, המשמש ברגעים האלה בסרט כאוטוריטה הקולנועית של הסטודנטים, הצופים הם החשובים ביותר לכל סרט, כאשר יצירה אומנותית או עשייה אישית צריכים לפנות את מקומם הצידה. הסרט נועד לשרת את הקהל, שיודע הכי טוב מה הוא צריך.
לצערי אינני שוחה בתולדות הקולנוע הספרדי של המאה ה-20, ולכן אני לא יכול לומר מה היו התהליכים החברתיים שהביאו את אמנבר לשים בפי הדמות המפוקפקת הזו את המילים האלו, אבל הקשר בין התוכן ואלו שצורכים אותו הוא מוטיב שחוצה את כל "תזה".

את חוסר המיקוד שמאפיין את דקותיו האחרונות של הסרט, בהן כבר ממש קשה להבין למה הדמויות פועלות בדרכים בהן הן בוחרות, ותחושת של ארעיות מסוימת פוגעת בסרט, מצליח איכשהו אמנבר להשכיח לקראת הסוף, ולסיים אותו בסצנה מעולה – אם כי דידקטית למדי – שמעניקה ל"תזה" רגע אחרון של חסד. מכאן אני נכנס לאיזור הספויילרים, אז אתם יכולים לפסוח על הרגע הזה אם אינכם רוצים לדעת כיצד הסרט נחתם.

לאחר שהרעים נתפסו, התעלומה נפתרה והפרשייה התפוצצה בכלי התקשורת, מגיעה אנחלה לבקר את צ'מה הפצוע בבית החולים. על מסכי הטלוויזיה מופיע הסיקור של חקירת מעגל סרטי הסנאף שנחשף באוניברסיטה. כאשר אנחלה וצ'מה, שגילו לאילו מקומות אפלים יכולים להגיע אנשים לאחר שנחשפו לאלימות קיצונית, הם חוצים את מסדרונות בית החולים, כאשר בכל חדר אותו הם חולפים יושבים המאושפזים ובמבט מזוגג בוהים בשידורי הטלוויזיה הממלכתית, אשר עוסקת באובססיביות באלימות מהעולם האמיתי. שורות של זומבים אשר מחוברים באינפוזיה לרוע המסוקר במשדרי החדשות. כאשר הזוג נכנס למעלית, אמנבר חותך חזרה לשדרנית הטלוויזיה שמזמינה אותנו לצפות בקלטות שנמצאו. זו סגירת מעגל מצוינת לסצנת הפתיחה ברכבת, ואיך העמידות שלנו לזוועה רק הולכת וגדלה למימדים מדאיגים, בעיקר בזכות אנשי החינוך והתקשורת.
עד כאן ספויילרים.

העשייה של "תזה", כסרט ראשון שנעשה כמעט ללא אמצעים, מרשימה ומעידה על היכולות שאמנבר יחשוף לנו בסרטיו הבאים. בהסתכלות כללית קל מאוד לוותר לו על ההסתבכות בחלקו האחרון, ועל חוסר ההידוק של העלילה, מכיוון שהסרט בכל זאת מחזיק.
יהיה מעניין לראות איזה רימייק אפשר לעשות לסרט כיום, אחרי שהעולם כל כך השתנה בעשרים השנים האחרונות בזמן שפורנו וסנאף הם משהו שנמצא במרחק של לחיצה אחת מכל בעל טלפון חכם, לא משנה מה גילו. יהיה קשה לומר ש"תזה" חזה מה שיקרה לנו כיום, בטח בהתחשב ביצירת המופת של קרוננברג משנת 1983, אבל יש בו הרבה מה להעריך ולחשוב לאחריו.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"
"יול"
"פוזשן"
"בית קברות ללא צלבים" + "פרשי האפוקליפסה"
"משחק הדמים"