סרטים מן העבר: "משחק הדמים"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג, שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

סילבסטר סטאלון בן ה-69, חזר השנה אל לב הקונצנזוס בזכות הופעתו המעולה בחביב הקהל והביקורת, "קריד", החלק השביעי במותג של רוקי בלבואה, שהביאה לו מועמדות לאוסקר. אותו מותג שסידר לסטאלון את שתי המועמדויות הקודמות שלו, על כתיבה ומשחק, בשנת 1976.
מאז פריצתו הגדולה עם סרט האיגרוף, סטאלון הפך להיות אחד הכוכבים המוכרים והאהובים ביותר בקולנוע, ולאושיית פולחן בז'אנר האקשן, למרות שלא תמיד סרטיו זכו להצלחות והופעותיו קיבלו ביקורות די אכזריות. אבל סדרת סרטי "רוקי" איננה הפרנצ'ייז המפורסם היחיד בפילמוגרפיה הארוכה של סטאלון, אלא גם סדרת "רמבו" המוכרת לא פחות, ששלושה חלקים ממנה יצאו בשנות השמונים, ועוד אחד בסוף העשור הקודם.
ההילולה הזו סביב הסטאלון הזכירה לי את העובדה המביכה שמעולם לא ראיתי את "רמבו" – ואני לא מדבר רק על החלק הראשון "משחק הדמים", אלא על כל הסדרה – ולכן למרות שקיוויתי לתת לפינה החודשית קצת איוורור מהאייטיז, שוב מצאתי את עצמי עושה תיקון לאור הצעיר משנות השמונים שאף פעם לא הצליח להושיב את עצמו מול מה שחשוב באותו הרגע.

"משחק הדמים" (First Blood) יצא בשנת 1982, והיה להצלחה עצומה. בתקציב של 15 מיליון דולר, הוא שילש את רווחיו, סיים במקום ה-13 בטבלת שוברי הקופות של אותה שנה, וזה עוד לפני הפיכתו לקאלט בעולם קלטות הווידיאו. ההצלחה תרגמה את עצמה לעוד סרטי המשך שנעשו במהירות, סדרת אנימציה, והפיכתו של גיבור המותג לאחת מהדמויות הפופולריות והמוכרות של התרבות המודרנית.
מה שמעניין הוא, שתופעת הקאלט שבאה בעקבות "משחק הדמים" (במיוחד סרטי ההמשך), הצליחו להשכיח איכשהו את העובדה שמדובר באחד הגיבורים היותר טראגיים ופצועים שהביא לנו ז'אנר הפעולה, בסרט שהוא כולו מסמך כואב ומדכא על טראומת קרב, ופתיחת חשבונות די חריפה עם אמריקה שלאחרי מלחמת ויטנאם.

בתור אחד מסרטי הפעולה הכי משפיעים אי פעם, שהתווה את הדרך לאינספור טמטומי אקשן מהאייטיז, מדהים לגלות שהסרט הזה היה אמור להיות אחר לגמרי. הספר של דיויד מורלי עליו הוא מבוסס יצא לאור בשנת 1972, ותפס במהרה את תשומת הלב של הוליווד. לא יאומן כמה שמות גדולים היו קשורים לזכויות באיזשהו שלב, ואילו סרטים שונים בתכלית היינו מקבלים. ריצ'רד ברוקס ("בדם קר", "אלמר גנטרי") תכנן לצלם את הסרט עם ברט לנקסטר, לי מרווין ובטי דייויס. לאחריו ניסה מרטין ריט להרים את ההפקה עם קלינט איסטווד ורוברט דה נירו. לנקסטר חזר לשיח בהמשך כאשר סידני פולק רצה אותו לצד סטיב מקווין, וגם ג'ון בדהאם וג'ון פרנקנהיימר עלו בשיחה, יחד עם ג'ון טרבולטה, ג'ין הקמן, אל פאצ'ינו, ג'ורג' סי. סקוט ומייקל דאגלס, בין היתר.
עשר שנים רצו הזכויות באולימפוס ההוליוודי, עד שלבסוף נפלו מטה לידיו של המפיק באז פייטשנס ("1941", "זיכרון גורלי") שהרים את הסרט עם הבמאי טד קוטצ'ף, שלמרות שהוא עדיין חי ועובד באופן רציף מאז "משחק הדמים" ועד היום שמו כמעט ונשכח, וסילבסטר סטאלון, שבאותן שנים חיפש משהו שיצליח לשחזר את ההצלחה של "רוקי". את התסריט שהגיע אליו הוא שכתב, ועל כן קיבל גם קרדיט של כותב.

"משחק הדמים" נפתח במין אידיליה מלנכולית. גבר (סטאלון) הולך לבדו באזור ספר (הסרט מתרחש בוושינגטון אבל צולם בקנדה), ונעמד על צלע גבעה, מביט מטה לבקתה באחו, שם משחקים ילדים. אפשר להבחין בצבע עורם הכהה, כך שברור לנו שהגבר הלבן איננו אדם החוזר לביתו, אלא כזה שמביט מרחוק על עולם שהוא לא שייך אליו. הוא יורד מטה אל הבקתה ושם פונה לאישה אפרו-אמריקאית מבוגרת שתולה כביסה, ושואל אותה לגבי חבר ותיק מימי השירות הצבאי שלו אותו הוא מחפש. האישה – הדמות הנשית היחידה בכל הסרט, כך יתברר – מבשרת לו שאותו חבר מת מסרטן, מחלה שקיבל בגלל חשיפתו לחומרים מסוכנים במהלך שירותו הצבאי. מבלי לחשוף רגשות כלשהן, הגבר, ג'ון רמבו, הולך משם.
הסרט ממשיך עם הקו המערבוני והגברי הזה שלו גם בסצנה הבאה, בה ייחשף בפנינו האנטגוניסט. בעיירה הסמוכה, יוצא מתחנת המשטרה וויל טיזל (בריאן דנהי), כאשר ההבדלים בינו ובין רמבו לא יכולים להיות גדולים יותר, לא רק במראה החיצוני (רמבו שרירי וזוויתי עם שיער שחור ארוך שבוודאי מהדהד לישו, בזמן שטיזל עגלגל ומלבין), אלא גם בדרך בה המצלמה של אנדרו לזלו תופסת אותם. רמבו הוא מבודד, מוקף באיתני טבע עצומים ונצחיים, כאשר טיזל מוקף אנשים ומבנים. העימות בין שני העולמות האלו הוא בלתי נמנע, והמפגש הארור ביניהם לא מאחר לבוא.
טיזל נתקל ברמבו ושונא אותו כבר מהרגע הראשון. הוא לוקח את טרמפ "ידידותי" כדי להרחיק אותו מהעיירה הלבנה ורמבו עצמו לא מבין מדוע הוא מקבל יחס שכזה. כאשר טיזל מוריד אותו על גשר מחוץ לגבולות המקום, רמבו מתעצבן, ומחליט לשוב על עקבותיו. טיזל לא נשאר חייב ועוצר אותו.
כל זה קורה בעשר הדקות הראשונות של הסרט הזה, שאורכו פחות משעה וחצי, ולפי הדיווחים נחתך מגרסה ראשונית ואיומה של כשלוש שעות. "משחק הדמים" מציב באופן ברור את לוח הכלים שלו כבר בשנייה הראשונה, ומבהיר – שוב, בסגנון מערבוני יבש וארכאי – מי הטוב ומי הרע.

המשפטים שהושמו בפיו של טיזל כאשר הוא מסיע את רמבו הזכירו לי סרט אחר שגם הוא התעסק בשורשי הבעיתיות של אמריקה המודרנית, והוא העיבוד לנובלה הגראפית "היסטוריה של אלימות", שביים דיויד קרוננברג (הקנדי) בשנת 2005. דמות השריף שם (פיטר מקניל) אמנם פחות משמעותית באופן ניכר, אבל גם היא אומרת את המשפט "אנחנו דואגים לאנשים שלנו". עם זאת, בסרטו של קרוננברג מדובר בהכרזה שהיא אמנם פרובוקטיבית אך חיובית, כאשר אצל קוטצ'ף היא מלאת ארס ושנאה, כזו שנאמרת מהמקום הכי לא נכון.
לא יכולתי שלא להרהר האם בעיבוד עכשווי, היו מנסים להפוך את טיזל האנטגוניסט לאדם מורכב יותר, כזה שמצד אחד נאבק בגיבור, אבל שהקהל גם יוכל להבין את מניעיו, כמו אנטגוניסטים מסרטים בתקופה האחרונה, לדוגמת ולנטיין ב"קינגסמן", קיילו רן ב"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" או פיצג'רלד של "האיש שנולד מחדש", שאנחנו רוצים במפלתם, אבל גם מבינים את המניעים שלהם, יודעים שבקלות רבה יכולנו למצוא את עצמנו בצד שלהם.

מאותה סצנת הגשר, "משחק הדמים" מקבל מימד רדיקלי אפילו יותר, כי לא רק שהוא משווה בין נציגי החוק הלאומי – המורכבת מגברים לבנים ודיויד קרוזו בן ה-32 – לבין הויאטקונגים שהתעללו ברמבו בימי המלחמה, וככזה מראה שבעלי הכוח בארה"ב גרועים כמו אויביה במלחמה המיותרת והמצלקת ההיא, אלא גם הופכים את רמבו לגרסה מודרנית של שמשון הגיבור, שעומד לקבור את הפלישתים במבצרם שלהם. ההבדל הוא ששמשון נתן להם לגזור את שיערותיו. רמבו בחיים לא ירשה שזה יקרה, כפי שנגלה במהרה.
רבע שעה לתוך הסרט, מתחילה סצנת האקשן הראשונה ואז "משחק הדמים" נותן פול גז קדימה. רמבו מנטרל את כל השוטרים בתחנה ובורח אל הטבע, אל הנופים הפראיים שם הוא שולט, שם הוא מרגיש בנוח, שם הוא סוג של מתגלה כאבא הרוחני של וולברין.

הסיקוונס ביער הוא כנראה המפורסם ביותר של הסרט, וזה שקבע את המורשת של המותג. אבל בזמן שהוא בהחלט עושה את העבודה – אפילו כיום – וטומן בחובו עבודת פעלולנים מרשימה במיוחד (בימים לפני היכולת להשתמש באפקטים ממוחשבים), שם "משחק הדמים" מזניח את ההיגיון הסביר, ועובר מדרמת אקשן על חייל בטראומה, לסרט פעולה סוחף אך די מטומטם. מצד אחד זה קצת חבל, מצד שני קשה להסתיר שזה כיף עצום ומדמם. נכון שבעולם שבו אנחנו חיים אין שום סיכוי שהבחור הזה, לא משנה איזו מכונת מלחמה משומנת הפכו אותו להיות, יצליח למלכד את היער בצורה הזו, לפגוע במסוק עם אבן או להתחמק ממוות באופן כל כך מעורר השתאות, אבל קל לבלוע את זה כי הרגעים האלו פשוט מצוינים. סצנת ההליקופטר והמצוק עובדת מדהים, ולמרות שהסרט עושה סלטות באוויר כדי להשאיר את ידיו של הגיבור שלו נקיות (בניגוד למקור הספרותי, אגב) ולא נורא מנסה לשמור על עקביות או המשכיות בין סצנה לסצנה, זה לא גורע במאום.

יש אפילו שלב מאוד מעניין בסרט, בו רמבו נעדר לחלוטין מהמסך, ואנחנו לפתע עוקבים אך ורק אחרי אנשי החוק שתרים אותו. קוטצ'ף הפך את הגיבור של הסרט למפלצת המיתולוגית, ליצור המאיים מהיער, ואנחנו פתאום מזדהים כמעט לחלוטין עם האנשים שרוצים לתפוס אותו. בעיני זה היפוך מרתק, איך הדמות שבטובתה אנחנו מעוניינים, הופכת לדבר המפחיד ביותר בסביבה. רמבו הוא כמו "הטורף" בסיקוונס המרשים הזה, מה שבוודאי נתן השראה לסרטים עכשוויים כמו טרילוגיית "בורן" עם מאט דיימון, וגם הסיקוול המקרטע שנעשה לה עם ג'רמי רנר. רמבו הוא כוח טבע שבני האדם הרגילים החליטו לנסות לאגף, וככזה משלמים עליו בחייהם. כמעט היבריסי.

כאשר הסיקוונס הזה מסתיים ולסרט מצטרפת דמותו של טראוטמן (ריצ'רד קרנה), "משחק הדמים" הופך להיות אחד הסרטים החשובים והטובים ביותר על הלם קרב ועל ההשלכות של המלחמה על נפשו של אדם. רמבו מתגלה לנו כדמות שכאילו יצאה מטרגדיה יוונית. בן אדם שהמערכת הפכה אותו למוקצה, זה שהקדיש את חייו למטרה נעלה, אבל כל מה שקיבל בתמורה הוא בידוד מוחלט מהחברה. הוא הקריב את עצמו למען המולדת, וככזה לנצח נותר מחוץ אליה, סומן כאויב, כפגע, ולעולם לא יוכל להיות חלק ממנה עוד.
זו בטח לא הפעם הראשונה שהנושא הזה מופיע בקולנוע, וקל להיזכר בסרטים רבים שעשו זאת, כמו למשל "שנות חיינו היפות ביותר" של וויליאם וויילר משנת 1946, אבל בתוך המעטפת הזו של סרט אקשן "מטופש", זה די מדהים. אמנם תמיד יש את האופציה שמדובר לא במשהו שנעשה במחשבה תחילה, אלא בניסיון לתפור כמה קצוות שונים של סיפור ביחד באופן גס, אבל אם להאמין לשמועה שהגרסה הסופית של הסרט קצרה בכחצי מזו הראשונה, ברור שהדגש הושם על התימה הזו, ושיש פה אמירה קשה מאוד שמוגשת לנו עם כפית סוכר כדי שיהיה קל לבלוע אותה.
זה בוודאי מקבל משנה תוקף בסיום שנבחר לסרט.

בשלב הזה אני אעמיד פנים שאני לא האחרון על פני האדמה שלא צפה בסרט, ואתן אזהרת ספויילר. אני עומד לדבר על הדרך בה הסרט מסתיים, ומה זה אומר על היצירה הכללית, אז אם במקרה אתם לא יודעים, או לא ראיתם את סרטי ההמשך, אתם מקבלים אישור להפסיק כאן. אם זה פחות מטריד אתכם, אשמח אם תמשיכו אתי.

בספר שכתב מורל גם רמבו וגם טיזל מוצאים את מותם, כאשר כל אחד בטוח שסופו היה מות גיבורים מלא משמעות. בסרט המוגמר לא כך הדבר (אם כי סצנה בה רמבו מת כן צולמה), אך יותר מזה, מדובר בסיום שהולך כנגד מה שהפך את רמבו ו"משחק הדמים" לסרט קאלט.
נקודת השיא הרגשית של הסרט מתרחשת בתחנת המשטרה ההרוסה, לאחר שרמבו כבר ניטרל את טיזל וזה איננו מהווה איום ישיר. בזמן שפחות או יותר כל כוחות הביטחון בצפון אמריקה מקיפים את המבנה מבחוץ, בפנים נמצאים רק רמבו והמפקד שבנה אותו, טראוטמן.
בשלב הזה, רמבו מתיישב באפיסת כוחות ומעניק בבכי את אחד המונולוגים הכי קורעי לב, לא רק בעולם סרטי הפעולה, אלא של הקולנוע האמריקאי בכלל. הוא מדבר על חוויותיו מהשירות, על האימה והטראגיות של המלחמה, כאשר לי בעיקר הדהד המשפט המצמרר אותו הוא חוזר ואומר שוב ושוב "איפה החברים שלי?".
כמו סצנת "זאת לא אשמתך" ב"סיפורו של וויל האנטינג", זה השלב בו הדמות הראשית והקשוחה כבר קולפה מכל החומות שמגינות עליה והיא עומדת עירומה וחשופה – אחרי כל היריות, המלכודות, הסכינים, משפטי המחץ השקטים והמבטים הקשוחים, אנחנו רואים שכל מה שיש מולנו הוא צל של אדם, גבר שלעולם לא יוכל לחזור להיות חלק מתפקד בחברה ששלחה אותו למות. זה רגע שהוציא ממני דמעות, אם כי אני בטוח שהוא היה יכול להיות יותר עוצמתי אילולא ההופעה הדי איומה של סטאלון, שמקשה להבין חצי מהמשפטים אותם הוא אומר.
טראוטמן מנחם את רמבו, והם יוצאים יחד אל כוחות השיטור שמחכים ללכוד אותו, בזמן שטיזל נקלח באלונקה לאמבולנס. ברקע מתנגן השיר "זו דרך ארוכה" של דן היל (שכיום נשמע כמו פארודיה של טריי פארקר ומאט סטון, על הביצוע הבכייני של היל והשורות החנפניות), רמבו מובל אל הניידת, והסרט נגמר.

מה שהסיום האנטיקליימטי הזה מבהיר לנו הוא שהליבה של "משחק הדמים" איננה זו השגרתית והמוכרת של סרט פעולה, קרי, לשרוד מול כוחות הרשע, לבער את העיירה משחיתות ושנאת זרים, לנקום, או אפילו לטהר את שמך. כל הסרט הזה הוביל אך ורק לרגע בו ג'ון רמבו יוכל לראשונה מאז שירותו הצבאי להודות בכאב שלו, להתגעגע, להבין שהוא לבד בעולם הזה, ולהכיר בעוולות שעשו לו. זה סרט על אדם מסוכן שהפך למוקצה אך מצליח למצוא את האנושיות שלו מחדש.
אם לחשוב קצת הלאה – בעולם הריאליסטי של "משחק הדמים" (ריאליזם, שכזכור, נזנח לחלוטין כעשרים דקות מתחילתו), רמבו מוסגר לכוחות הביטחון וכנראה יבלה את חייו מאחורי סורג ובריח. עם זאת, את הלילה הקרוב הוא יעביר, לראשונה מאז ששם על צווארו את הדסקית עם שמו, בשנת לילה עמוקה ונטולת סיוטים. ככה יוצא שעל אף שהרעים של הסרט לא מתו, והגיבור עצמו נלכד, קיבלנו למעשה את סיום הטוב ביותר שיכולנו לקוות לו.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"
"יול"
"פוזשן"
"בית קברות ללא צלבים" + "פרשי האפוקליפסה"