סרטים מן העבר: "יול"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

"יול" (Yol) הוא אחד מהסרטים האלו שעל אף שלא עולים ביותר מדי דיונים ושיחות – לצורך העניין, בכל שנות לימודי הקולנוע שלי בשפיגל אני לא זוכר שהסרט הזה הוזכר אפילו פעם אחת – הוא עדיין נוכחותו מרגשת, והשפעתו הקולנועית והסיפור שמאחורי עשייתו לא התפוגגו מאז שזכה בפרס דקל הזהב של פסטיבל קאן 1982.
בתור יליד שנות השמונים, אני הייתי מודע אליו אפילו לפני שהתעניינתי בקולנוע, אך אני חושב שהפעם הראשונה שממש נתקלתי בעניינו הייתה בספרו של קובי ניב "איך לכתוב תסריט?". עם זאת, כעדות לכך שכנראה מדובר באחד הסרטים החשובים של הקולנוע המודרני, ובעיקר כזה שדור של במאים כן הביט עליו בהשתאות ושאב ממנו השראה רבה, נתקלתי בו ממש לאחרונה כאשר צפיתי בנציג עיראק לאוסקר הקרוב, "זיכרונות כתובים באבן" (Memories on Stone) המקסים, שגם הוקרן בפסטיבל חיפה שלפני שנתיים. "יול" (דרך, בטורקית. בארה"ב הופץ כ"מסע החיים") נוכח באופן מאוד ברור בסצנת הפתיחה של הסרט שביים שווקאט אמין קורקי, כאשר גיבור הסרט נמצא בהקרנת הסרט בבית קולנוע מקומי, מה שהופך לאחד מזיכרונותיו החשובים ביותר. לפתוח סרט ביחס ישיר לסרט אחר איננו דבר של מה בכך, ומראה כמה השתרש הסרט הזה אצל יוצרים ברחבי העולם, כאלה שפיתחו את שפתם הקולנועית בשנות השמונים המוקדמות.

אבל האמת היא שהסיפור מאחורי הסרט כל כך מדהים, שלא משנה כמה מוצלחת עלולה להיות היצירה בסופו של דבר, החיים האמיתיים מעפילים עליה.
האיש מאחורי "יול" הוא הבמאי יילמז גוניי, כנראה אחת הדמויות הטראגיות ביותר בתולדות הקולנוע העולמי. הוא נולד בשנת 1937 ואת הקריירה שלו החל כשחקן בשנות השישים. הוא הפך לכוכב ענק בטורקיה אבל כבר בעשור הזה היה דמות בעייתית בפני הראשויות, בעולם המשתנה של טוריקה בסיקסטיז. הוא נכלא ב-1960 שם כתב ספר "קומוניסטי" ולאחר שיחרורו החליט להשתמש במעמדו כשחקן בכדי לעשות קולנוע שמתעסק בעיקר במעמד הפועלים ובאנשים הפשוטים, העולם בו גדל. בתחילת שנות השבעים נכלא שוב אך זה לא מנע ממנו להמשיך לכתוב ולביים, בעיקר בעזרת סריף גורן, ששימש כבמאי בובה שלו על הסטים בחוץ (אם כי השימוש במונח הזה ממש לא עושה חסד עם תפקודו המדהים של גורן, ותרומתו לקולנוע של גוניי). הוא השתחרר בשנת 1974, ואז נכלא שוב ממש באותה השנה, הפעם באשמת רצח של שופט, כפי הנראה בעקבות תגרה במועדון לילה, וגזר דינו היה 19 שנה בכלא. בסוף שנות השבעים כתב מאחורי הסורגים את "יול" וגורן ביים את הסרט על פי הוראות מדויקות של הקולנוען הכלוא.
שבע שנים לאחר גזר הדין, גוניי נמלט מהכלא וברח לצרפת, לקח את חומרי הגלם וערך אותם בשוויצריה, שהפכה להיות המדינה הרשמית מאחורי הפרויקט. הוא הגיע לפסטיבל קאן יחד עם סרטו ב-1982, כאמור, שם זכה להתלהבות ביקורתית עצומה, ולקח את הפרס הגדול (בתיקו עם "נעדר" של קוסטה גראווס) יחד עם עוד שני פרסים נוספים. שוויץ שלחה את הסרט לאוסקר מטעמה, אך הסרט לא התקבל למועדון קטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, בו זכה בסופו של דבר "Begin the Beguine" מבלגיה. באופן אירוני שדי מאפיין את האוסקר, אף אחד מחמשת הסרטים הזרים המועמדים של אותה שנה לא שרד את הזיכרון הקולקטיבי, וכולם נשכחו מאז. בטח ובטח בהשוואה ל"יול".
שנה לאחר מכן ביים גוניי סרט נוסף בצרפת, שהיה לסרטו האחרון, ושנה לאחר מכן מת מסרטן הקיבה, גולה מארצו. הוא היה בן 47, כאשר את חלק משמעותי מחייו, למעשה, העביר מאחורי סורגים, ובאמתחתו קריירה של 20 סרטי קולנוע כבמאי, ומעל 100 כשחקן.

"יול" הוא סרטו המפורסם והמהולל ביותר, סרט שיכל להיות בקלות חלק מהגל הניאו-ריאליסטי של איטליה בשנות הארבעים, כאשר נקודת המוצא העלילתית שלו נפלאה בפני עצמה. הסרט מביא את סיפורם של חמישה גברים, אסירים, אשר מקבלים חופשה של שבוע מבית הכלא. מהנקודה הזו פורש הסרט זרועות לאורכה ורוחבה של טורקיה, מביא לא רק סיפורים אנושיים, שחלקם קשים לצפייה, אלא גם מתאר פורטרט אפי של המדינה, וחושף את חלקיה השליליים והקשים אל המסך בהקשרים חברתיים וגם הקשרים של מסורת. באמת שנראה שאין גלד אחד שגוניי לא קורע בציפורניו ונותן לארץ הזו לדמם על המסך, דרך עיניהם של חמשת הגברים שסוחבים על גבם את הסיפור.

אך למרות הכעס שמבעבע בסרט, למרות שגוניי, ממקום של יוצר שאין לו ולו דבר אחד להפסיד, לא מפחד משום דבר ולא מנסה להתחנף, אין ב"יול" רק ניסיון מגמתי של השלכת חיצים. התמונה שגוניי מציג היא הרבה יותר מורכבת. לא כל נציגי הרשויות והחוק שמופיעים בסרט הם שליליים או אטומים, גיבוריו לא מתוארים כקדושים מעונים, ואין ספק שטורקיה, על עריה הצפופות וטבעה הפראי, זורמת בעורקיו של הבמאי, והוא לא יכול להוציא אותה ממערכת הדם שלו. זה אולי חזקו הגדול ביותר של הסרט, זוהי יצירה שבוקעת מתוך הקרקע שעליה היא צולמה, זהו אחד מהסרטים הכי מרשימים בהקשר של סרט ואומה.

הסרט נפתח בשוט של ציפורים שמשייטות בשמיים, כנראה מעל בית הכלא בו נפתחת עלילת הסרט. הציפורים יחזרו שוב במהלך הסרט, אבל הציפור הזכורה ביותר ממנו, הכי כנראה הכנרית הכלואה בכלוב של אחד האסירים, אותה הוא לוקח עמו במסע. הציפורים ללא ספק שייכות למוטיב החופש ש"יול" מתעסק בו, מוטיב שיופיע לכל אורכו בדרכים מאוד בולטות, בין אם אלו הדמויות שיוצאות מהכלא הפיזי אך מגלות שהן נמצאות בכלא אחר, כזה של מסורת, או של משפחה, או אפילו שלשלאות פיזיות ואמיתיות, בהן נמצאת אשתו של אחד האסירים, שהואשמה בבגידה ורותקה בבריח למערה, שם מעמדה נחות מזה של חיה.
בהערת שוליים, בהקשר הזה של חיות, אני חייב לשאול שאלה שאני תוהה לגביה בכמעט כל סרט טורקי שאני רואה – מה הקטע שלהם עם סוסים? אני לא בטוח אם זו ונדטה אישית של הטורקים נגד החיה הפלאית הזו, אבל קשה להימנע מסרט טורקי בלי סצנה קשה לצפייה שקשורה לסוס. ב"שנת חורף", למשל, יש שתי סצנות כאלו שכמעט שברו אותי. בנציג טורקיה לאוסקר השנה, "סיבאס", הפסקתי לצפות באמצע בדיוק בגלל סצנה שכזו. ל"יול" גם לה יש סצנה כזו, בה סוס מוצא את מותו, סצנה שתהדהד בהמשך לסיקוונס המדהים ביותר בסרט, בו אחד האסירים מנסה להוביל את אשתו במישורי הקרח. ואולי כל אלה מחוות לסצנת החלום ב"החטא ועונשו". אני לא יודע, אני יורה פה באוויר.

קשה לשבח מספיק את התסריט של הסרט הזה. מעבר לחוסר הפשרות שלו, לעלילות המורכבות שהוא טווה, לידע הגיאוגרפי והתרבותי הרב שנוצק לתוכו, לסצנות המצמררות – אך גם מלאות החמלה – שנמצאות בו. ועם זאת, ושם מגיעה הרגע בו אני חושף שבצפייה ראשונית-עכשווית "יול" פחות מחזיק מעמד, לא הצלחתי למצוא את הוו הרגשי שיגרום לי ללכת אחריו.
כל התשבחות שלי לגבי הסרט מגיעות מהראש בלבד. אין לי שום יכולת, או רצון, לערער את האומץ שלו, על הגדולה שבעשייתו, על העובדה שיעברו עוד נצח ויום לפני שיוצר ישראלי יעז לעשות משהו שכבר נעשה במדינה חצויה לפני 30 שנה, על העצב החשוף שנראה לנו כמעט בכל סצנה וסצנה, אבל על אף כל אלו נותרתי מרוחק מהסרט, הרגשתי שהוא בכל זאת יצירה שנוצרה לעיניים מקומיות, ומעבר לחשבון נפש פנימי וצילומים מרהיבים, הוא כבר לא חזק כפי שכנראה היה כשהתפוצץ אז בריביירה הצרפתית.

גם השפה הקולנועית שלו התיישנה מאוד, וכיום קשה שלא להשתמש בהקשרה במילה הארורה "צ'יזיות". הפעמים הרבות בהן המצלמה מתמקדת בפני גיבוריה כאשר הם מביטים קדימה ובעיניהם לחלוחית כל כך רבות, שקשה שלא להיזכר בתדמית המפוקפקת של "הסרטים הערביים" סוחטי הדמעות ועמוסי הדרמה המוגזמת. יש פה כל כך הרבה מבטים מצועפים שזה נדמה שהסתובבה איזו דלקת עיניים על הסט. גם הליווי המוזיקלי האינטנסיבי של הסרט לא שרד את מפגעי הזמן, ועכשיו נשמע קיצוני והיסטרי.
על אף שישנה בדיחה משעשעת בתחילתו ("אני נראה כמו רוצח בתמונה הזו"), הסרט סובל מעודף פאתוס שקשה להחזיק אתו כמעט שעתיים. מעבר לכך, חלק מהשחקנים מדובבים באופן איום ונורא על ידי ליהוקים לא קשורים (אישה זקנה ובוכייה נשמעת כמו שחקנית גרועה בשנות השלושים לחייה), ובאופן כללי קשה לומר שהמשחק אחיד במיוחד. חליל ארגון, שמשפחת אשתו מתנכרת לו כי לטענתם הוא האחראי במות אחיה, עושה תפקיד מצוין, וכמוהו גם טאנק עקאן מאותה סצנת הליכה בלתי נשכחת על הקרח. לעומתם, טונקאי אקג'ה יפה התואר, עובר תיאטרלי ולא אמין (וגם המבע הקולנועי של סיפורו הוא החלש ביותר).

לא קשה לראות מה הפך את "יול" לאחד הסרטים המדוברים של שנות השמונים, ולמה הוא עדיין מהדהד בראשם של יוצרים. הסרט הזה, על המראות שהוא מביא ועל חוסר הפשרות שלו, אסור שיעלם ואסור שיישכח, ויש המון מה לקחת ממנו, אבל הזמן שחלף לא היטב עמו. על אף שהוא מעניין וטומן בחובו רגעים קולנועיים שלא אשכח, אני לא יכול לומר שהוא מטלטל את הנשמה כפי שכנראה עשה בעבר.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"
"הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"