"שליחות קטלנית: ג'נסיס", סקירה

בניגוד למה שקרה על המסך, שאלות די מעניינות עלו בי בזמן הצפייה ב"שליחות קטלנית: ג'נסיס" (Terminator: Genisys), הפרק החמישי במותג האקשן-מד"ב האהוב שהחל ב-1984. אך על אף שלצערי מצאתי שיש לי זמן רב לחשוב במהלך ההקרנה, אני לא יכול לומר שמצאתי תשובות לאף אחת מהן.
השאלה הראשונה היא מדוע כבר 24 שנה לא מצליחים לשחזר את הקסם של "שליחות קטלנית: יום הדין", השני בסדרה, שהפך במהרה לקלאסיקה מודרנית והפך גם לאבן דרך בתולדות האפקטים החזותיים בקולנוע. זה גם היה הסרט האחרון שביים ג'יימס קמרון במותג, ולכן התשובה הראשונה היא שזו לא מעשיית הרובוטים החוזרים בזמן שגרמה לעולם להריע, וגם לא חוד החנית של הטכנולוגיה, אלא כנראה הבמאי שעמד בראש המחנה.
"שליחות קטלנית" הראשון יצא, כאמור, בשנת 1984 וזכה לפופולריות רבה. סרט ההמשך שיצא ב-1991 אפילו התעלה על קודמו. מאז התווספו לפרנצ'ייז "שליחות קטלנית 3: עלייתן של המכונות" (2003) בבימויו של ג'ונתן מוסטו שהיה איום ונורא, ו"שליחות קטלנית: התעוררות" (2009) בבימויו של מקג'י, בו לא צפיתי, אבל מעולם לא שמעתי עליו מילה טובה אחת.
עכשיו מגיע החלק החמישי, שוב עם במאי חדש, אלן טיילור. וזה הביא אותי לשאלה השנייה והאולי מעניינת יותר.

האם בעידן שלנו עדיין יש הבדלים בין בימוי לקולנוע ובימוי לטלוויזיה? אחרי מהפכת "אוז", "הסמויה" ו"הסופרנוס", האם בכל זאת שני המדיומים מצריכים עבודת בימוי שונה לחלוטין?
טיילור הוא אחד מבמאי הטלוויזיה הטובים ביותר שפועלים כיום. לכל סדרה לה תרם את חלקו, הוא העניק כמה מרגעיה הגדולים: "הסופרנוס" (במיוחד הפרק "קנדי והיידי", עליו זכה באמי), "משחקי הכס", "מד מן" (הפיילוט השנוי במחלוקת), "רצח מאדום לשחור", "סקס והעיר הגדולה", "קרניבל", "אימפריית הפשע" ועוד. טיילור הוא אחד האחראים לכך שהטלוויזיה עוקפת את הקולנוע האמריקאי כיום.
אבל כשזה מגיע למסך הגדול, הוא יצר כבר פעמיים רצוף שני מוצרים כל כך נטולי אישיות, עד שעולה התהייה האם הוא באמת במאי אמיתי, או המצאה של מפיק. סרטו הקודם היה "תור: העולם האפל", שידוע כאחת מהנקודות החלשות ביותר ביקום של מארבל, ועכשיו "שליחות קטלנית: ג'נסיס" שעומד להיות אחת הנקודות החלשות ביותר של קיץ 2015.
זה נכון שתמיד אפשר לטעון להגנתו שהוא במאי להשכרה, שהוא הובא על ידי אולפן לתת עבודה. מצד שני, גם ג'יימס גאן ("שומרי הגלקסיה"), האחים רוסו ("קפטן אמריקה: חייל החורף"), בראד בירד ("משימה בלתי אפשרית – קוד הצללים") ואלפונסו קוארון ("הארי פוטר והאסיר מאזקבאן"), קיבלו לידיהם חומר קיים ושדרגו אותו. יותר מזה, גם לסדרות להן העניק טיילור מיכולותיו היו יוצרים אחרים שהובילו אותן, והוא הגיע רק כדי לתרום את חלקו ולהמשיך הלאה.
תמיד אפשר להאשים את התסריט, וברור לכולם שלא "תור 2" ולא "שליחות קטלנית 5" מתיימרים לערער על מיקומו של "שמש נצחית בראש צלול", אבל זה לא ששני סרטיו האחרונים של טיילור מטומטמים באופן יוצא דופן – הם פשוט מאוד חיוורים ומאוד גנריים.

כל סרטי מותג "שליחות קטלנית" פועלים פחות או יותר על אותו קונספט: בעתיד הרובוטים השתלטו על העולם ומלחמת חורמה אכזרית ניצתה בינהם ובין בני התמותה. באיזשהו שלב נציג של כל אחד משני הניצים נשלח אחורה בזמן כדי להגן/לחסל את מנהיג המרד ג'ון קונור הצעיר, או את אמו שרה קונור, או כל מי שיכול למנוע מהקטסטרופה לקרות. כך קורה גם בסרט החדש: קונור, בשיא מנהיגותו, מגלה שהרובוטים כבר שלחו מישהו בזמן להרוג את אמו לפני שהוא נולד, והוא ממהר לשלוח את יד ימינו קייל ריס לעצור אותו. עד כאן, מדובר באתחול לסרט הראשון. מה שאנחנו למדים במהרה הוא ששנת 1984 כבר השתנתה, ועכשיו שרה קונור אינה בחורה צעירה ומבולבלת (שלימים תהפוך לאחת מגיבורות האקשן האדירות בקולנוע), אלא מישהי שלגמרי לוקחת שליטה על גורלה, ושגם מערכת היחסים שלה עם הרובוט שנשלח להרוג אותה (ארנולד שוורצנגר) עברה אי אלו שינויים.

ובאמת, הרגע הכי מרשים ומסעיר בסרט, הוא השימוש שעשו בדמותו של שוורצנגר מודל 1984. האפקט עצמו פשוט מדהים, וממשיך את היכולת של הקולנוע להתמודד עם זקנה ומוות. הנבואה של "כנס העתידנים" מעולם לא הייתה כל כך קרובה.
אבל מעבר לגימיק המדליק במיוחד הזה, ל"שליחות קטלנית: ג'נסיס" אין שום דבר אחר להתהדר בו. הסרט לא מתרומם, הוא נותר שטוח, מאוד מאוד צפוי, ושגרתי לחלוטין.
אפילו אי אפשר לומר שמדובר באיזושהי חרפה מביכה בסגנון "רובוטריקים 4". ראינו גרועים הרבה יותר. זהו סתם מוצר אפור של אולפן שמיהר להרים פרק חדש כדי לסחוט מזומנים (דבר שעל פניו כבר התרגלנו אליו, ואפילו הוכיח שהוא לא בהכרח שלילי).

מה שאני תוהה לגביו הוא איך בעלי המאה בוחרים את התסריטאים והתסריטאיות של הסרטים האלו. אני מניח שהאנשים שמקבלים לכתוב את התסריטים משתכרים היטב, ולא מעט פעמים זה נראה כאילו הם עושים את זה מתוך שינה.
על התסריט הנוכחי חתומים שניים, ליטה קלוגרידיס (ששני הקרדיטים הבולטים שלה הם "אלכסנדר" ו"שאטר איילנד") ופטריק לוסייר, עורך מוכשר בדרך כלל, שהתסריטים שלו כוללים את "דרקולה 2000" ושני ההמשכונים שלו, שהגיעו ישירות להשכרה. האם באמת ישב מר מפיק כלשהו ואמר למזכירותיו "תשיגו לי את לוסייר. אני רוצה קצת מהאיכויות של "דרקולה 2000" לסרט הזה!".
השינוי שהסרט החמישי לוקח לעצמו קשור לעולם הטכנולוגי בהווה, והפעם משתלחים היוצרים בעולם המודרני ובאובססיית הסמארטפון שלנו, שהיא זו שתביא אותנו לחדלון. זהו עוד אחד מסרטי "הסמאטרפון הוא השטן" משל היה הסרט פשקוויל הנתלה בחוצות בני ברק המתריע מהכוח המשחית של האייפאעד.

חוסר הברק המאפיין מקבל ייצוג מוחלט דרך השחקנים. לתפקידה של שרה קונור נבחרה אמיליה קלארק, שחקנית שכבר הוכיחה שיש לה כריזמה כאשר היא הצליחה לסחוף אחריה את מיליוני צופי "משחקי הכס" ולהפוך את דיאנריס טרגארין (חאליסי) לאחת הדמויות האהובות ביותר בסדרה העמוסה דמויות גם ככה. עם זאת, באופן שהפתיע אותי למדי, היא מבצעת תפקיד איום ונורא בסרט הזה. ככזו שיש לה יכולת מוכחת לשכנע אותנו בתור מנהיגת המונים נטולת מורא, מוזר שהיא בקושי מצליחה לשכנע רובוט עם מבטא אוסטרי לעשות מה שהיא רוצה. השוואה בינה לבין שרה קונור המקורית, לינדה המילטון, פשוט מדכאת. באופן משעשע למדי, את שרה קונור הטלוויזיונית גילמה לנה האדי, סרסרי של "משחקי הכס". קלארק והאדי הן גם שתי השחקניות הקבועות היחידות בסדרה שהיו מועמדות לאמי.
אבל אצל קלארק המצב יותר טוב מאשר זה של השחקן הראשי בסרט, ג'יי קורטני המגלם את קייל ריס. קורטני הוא כנראה הטורסו עם הכי פחות אישיות שמלוהק כרגע לסרטים. לאחר הצצה בפילמוגרפיה שלו נדהמתי לגלות בכמה סרטים ראיתי אותו, ואיך אין לי שום זיכרון ממנו שם ("מפוצלים", "לא נשבר", "ג'ק ריצ'ר" ועוד). הוא פשוט מסוג השחקנים שנראים כמו מפס יצור של שחקני משנה בסרטי אקשן, ואם דרכו אנחנו צריכים לעבור את חווית "שליחות קטלנית: ג'נסיס", לסרט הזה אין הרבה סיכוי מלכתחילה.

ארנולד שוורצנגר הוא כמובן האישיות המזוהה ביותר עם המותג (הוא הופיע בכולם מלבד הקודם), וככזה הוא קריטי לסרט. הוא כבר הוכיח בעבר שהוא יכול להרים תפקידים לא רעים בכלל ("שקרים אמיתיים", למשל) אבל מאז שחזר למשחק אחרי הקריירה הפוליטית שלו, הוא נראה כמו פארודיה על עצמו. וזה חבל, כי לגמרי יש לו את זה אם מצליחים להוציא משהו ממנו.
משב רוח רענן מופיע, איך לא, מהופעתו הקטנה של זוכה האוסקר הטרי ג'יי.קי. סימונס ("וויפלאש") הפעם בתפקיד של דמות חיובית. מה שמונע מהשמחה הכללית של לפגוש את השחקן האדיר הזה על המסך, הוא שדמותו כל כך לא רלוונטית שאם היו חותכים אותה מהסרט דבר לא היה נפגם.
רגע נוסף של נחת שגווע מהר מדי מגיע גם עם מאט סמית' ("דוקטור הו", "נהר אבוד") כרשע מסתורי.
גם ג'ייסון קלארק פה. נראה לי שצריך לכתוב את זה.

אחרי כל אלו, אחרי ההחלטות ההפקתיות המפוקפקות, התסריט העצל, אבל גם האפקטים הטובים והמרדפים הנאים, בסופו של דבר החטא הגדול ביותר של "שליחות קטלנית: ג'נסיס" איננו הפגיעה ההו-כה קשה במורשת המותג, שעכשיו המאזן שלו רשמית שלילי הרבה יותר מהחיובי, אלא שהוא פשוט נורא משעמם.

Genisys by Calvin Klein