סרטים מן העבר: "ההיעלמות"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

עומס סיכומי השנה מנע ממני לחזור אל פינת "סרטים מן העבר" בחודש דצמבר, אבל עם בואה של 2015, אנחנו שבים לשגרה. והפעם, מותחן הולנדי מהולל שמשתלב היטב בתקופה הזו.
אל מסכי הקולנוע בארץ הצטרף לאחרונה הסרט השבדי המשובח "כוח עליון" (Force Majeure) ובשבועות הקרובים יירד מהם המותחן של דיויד פינצ'ר "נעלמת" (Gone Girl), שזהו יופי של תזמון לבדוק את הסרט ההולנדי המפורסם הזה משנת 1988, שמתחיל בחופשה משפחתית קסומה בצרפת, וממשיך עם היעלמותה של האישה. "ההיעלמות" (Spoorloos) גם יצא לאחרונה במהדורת קריטריון, אז בכלל הכל מסתדר.

יכול להיות שחלקכם מכירים את הרימייק אמריקני שנעשה לסרט בשנת 1993, בכיכובם של קיפר סאת'רלנד וג'ף ברידג'ס בתפקידים הראשיים, וננסי טראביס וסנדרה בולוק בתפקידים המשניים. הסרט, אותו עיבד וביים הבמאי של הסרט המקורי ג'ורג' סלוייזר, קיבל שטיפה קרה מהביקורת ומהקהל, ורק העצים את ההערכה לסרט המקורי. אני צפיתי באמריקאי לפני שנים רבות, בגיל מאוד צעיר, ואני חייב להודות שהרבה ממנו נשאר איתי ואני יכול להזכר באופן צלול בכמה סצנות ממנו. כך שסביר להניח שהוא עשה משהו בסדר, אבל קשה לי להתחייב על זה ממרחק הזמן.

"ההיעלמות" נהנה מתגובות מצוינות כבר בצאתו בסוף שנות השמונים. הוא זכה ללא מעט התייחסות בפרסי המבקרים בארה"ב, בזכייה אחת בודדה בפרסי הקולנוע האירופאי (שחקנית משנה), והוא נשלח לייצג את הולנד באוסקר של אותה שנה. למרבה הצער, האקדמיה פסלה את הסרט בגלל שיש בו יותר מדי צרפתית ופחות מדי הולנדית (חוק שבוטל אחרי הפרובוקציה של "מחבואים" בשנת 2005). הולנד לא הסכימה לשלוח סרט אחר במקום.
התסריט נכתב על ידי סלוייזר והסופר/עיתונאי טים קראב, והתבסס על ספרו של האחרון "הביצה המוזהבת". הסרט סימן את שיא הצלחתו של סלוייזר, שאת הקריירה הקולנועית שלו החל בגיל 32 עם הסרט הברזילאי "ג'ון, הסכין והנהר". את "ההיעלמות", סרטו הבדיוני הרביעי באורך מלא, הפיק בגיל 58. אף סרט שלו, לפני או אחרי, לא זכה לתהודה שהתקרבה לסרט הזה, ולאחרונה חזר לכותרות בזכות שחרור סרט שהחל לביים בשנת 1993, "דם אפל", שהיה גם סרטו האחרון בהחלט של השחקן ריבר פיניקס. על אף זאת הסרט עצמו לא הכה גלים, וסלוייזר עצמו נפטר בספטמבר האחרון בגיל 82. אם כי לא בהכרח יש קשר בין שני הדברים.

הצפייה העכשווית ב"ההיעלמות" יצרה אצלי סקרנות לגבי לא מעט דברים, רובם קשורים לתקופה בה הוא יצא. בהשוואה לקולנוע של היום, על פניו הסרט ההולנדי פשוט למדי בעשייתו. כמובן שזהו רק מה שקורה על פני השטח, ובהתרכזות באופן הסיפור והמיזנסצנה עולים כמה דברים די מרתקים, אבל הסרט עצמו שרד היטב ללא שימוש ברגעים פרובוקטיביים או בעשייה קולנועית טרנדית או שונה מהרגיל. השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי במהלך הצפייה היא האם הדברים שנראים לנו מאוד שגרתיים היום, היו למעשה משמעותיים ובולטים בשנת 1988 (לא לפני כל כך הרבה זמן, אבל זה כבר נתון לויכוח), והאם העובדה שהסרט עובד נהדר רוב הזמן גם עכשיו קשורה לכך.

"ההיעלמות" יכל להיות בקלות סרט שצולם גם ב-2014. נכון שיש כמה דברים טכניים שהשתנו בעולם כמו ענייני הטלפונים הסלולריים והאינטרנט, אבל מבחינת קצב, עלילה ומבע קולנועי, הסרט לא מרגיש מיושן או שונה במיוחד. זה מעלה את השאלה האם בעצם סרטים שנראים לנו רגילים כיום הם אלו שיאתגרו את הזמן, האויב הגדול ביותר של כל יצירת אמנות, והאם דווקא הסרטים שמנסים לעשות סלטות באוויר מבחינה קולנועית – בין אם "רקוויאם לחלום", "בין כוכבים" או אפילו "בירדמן" – הם אלו שיראו מיושנים בהמשך ההיסטוריה.
אבל כמובן שאי אפשר לשפוט את "ההיעלמות" כעשייה פשוטה, כי הוא באמת עבודה די מבריקה של בימוי, והשפעתו מהדהדת עד עצם היום הזה.

הסרט, כאמור, מתחיל בזוג נשוי ונאה, רקס וססקיה, העושה את דרכו מהולנד לדרום צרפת לחופשה רומנטית. זה, באופן משעשע, מחזיר אותנו לסרט אחר שהופיע ב"סרטים מן העבר", "המסע לאיטליה", אם כי פועל על מקומות שונים.
הדימוי הראשון אותו משליך לעברנו הסרט, שהפך להיות משומש מאוד מאז, הוא שבמהלך נסיעה במנהרה ארוכה ואפלה, הרכב שובק חיים ונעצר, מציב את שני גיבורינו בסכנת חיים. בקולנוע הישראלי הרכב התקוע כבר הפך לבדיחה (מ"כנפיים שבורות" דרך "איים אבודים" ועד "זינוק בעלייה"), אבל אפשר אפילו להזכר בסצנת הפתיחה של "מלנכוליה" של לארס פון טרייר כדי לזהות את הקלישאה. ב"ההיעלמות" הטיפול דווקא מצטיין מכיוון שהוא מטעין את הסרט בכל המוטיבים התימתיים והוויזואלים שיאפיינו אותו בהמשך: קלסטרופוביה, בדידות, חוסר אונים, אור בסופו של החושך, ותחושת ניתוק והליכה לאיבוד.
האירוע מבשר הרעות הזה בתחילת הסרט מקבל אחר כך תפנית רצינית הרבה יותר, כאשר בעצירה נוספת בתחנת דלק עמוסת אנשים, ססקיה הולכת לקנות שתייה ולא חוזרת. רקס המתוסכל לא מצליח להבין מה קרה לה, והוא בטוח שהיא נחטפה.

מהנקודה הזו, כרבע שעה מתחילתו, הסרט עושה את התפנית הראשונה שלו ובעצם מפורר את המתח שחשבנו שעליו הסרט הולך להיבנות. הוא קופץ אחורה בזמן ומציג בפנינו דמות חדשה, ריימונד, איש משפחה חביב, שמתכנן, לפרטי פרטים, לחטוף בחורה רנדומלית. העלילה מתנתקת מרקס וחיפושיו, ומתרכזת בחוטף, כאשר את רקס נפגוש רק לאחר קפיצה בזמן של שלוש שנים, כאשר דווקא ריימונד הוא זה שיזום את הקשר.
נקודה אחת לטובת הסרט, ולבימוי החכם של סלוייזר, הוא שהוא לעולם לא משתמש בכתוביות או כותרות כדי למקם אותנו מבחינת זמנים, ועל אף זאת הכל ברור ונהיר למדי. קשה מאוד ללכת לאיבוד בזכות ידם הבטוחה של הבמאי והתסריטאים.
הדבר הראשון שבלט לי הוא ללא ספק הגישה הקולנועית הפשוטה אך המתוחכמת של המיזנסצנה והשימוש בעומק השדה. בשוט הראשון בו אנחנו רואים את ריימונד החוטף, הוא חתוך בזכות השימוש של ההשתקפות של חלון הצד שבאוטו, מה שמוסיף לו עוד מסתורין. לאחר מכן, הנשיקה של הזוג ברכב מצולמת כך שהמפגש של שפתיהם מוסתר על ידי קורת השמשה, מה ששובר את הנעימות של הרגע הזה. בהמשך ישב רקס מול בת זוגו החדשה, כאשר בין שניהם תפריד תמונתה של ססקיה הנעדרת, מבהיר שהיא לנצח תהיה בין שניהם (אם כי הדבר נאמר גם באופן מילולי מספר פעמים).
השימוש בעומק השדה גם הוא תורם, במיוחד בסצנות תחנת הדלק. הרקע של האוהבים תמיד גדוש בניצבים פעילים, שמקשה על ההתרכזות במהלך הצפייה ונוסך תחושה של חשדנות גדולה.

האמת היא שבתום האקספוזיציה, ולאחר שנחשפנו לחוטף ולשיטותיו הדקדקניות, לניסיונותיו ולתכנוניו, הסרט לדעתי סובל מאיזושהי נחיתה, אבל זה רק כדי להתרומם ולהתעצם במערכתו האחרונה.
רצונותיו של ריימונד ליצור קשר עם רקס, ופעולותיו של רקס בהקשר הזה, לא היו לגמרי מובנים לי ונתפסו לי כמעט כאקראיים וגחמתיים, מה שלא איפיין את הסרט עד כה. ריימונד מקבל נופך מעט טרחני ככל שהעלילה מתקדמת, ורקס עצמו פועל באופנים סותרים. הדברים האלו ייצרו אצלו ריחוק רגשי די מאסיבי משתי הדמויות הראשיות, מנעו ממני את שלב ההזדהות עימן ופגמו בתחושת הסכנה האורבת. הסרט עצמו, כמו ריימונד, מאוד שכלתני ומרוחק, ויכול להיות שלא לגמרי ציפיתי שזה הכיוון שהוא ייקח, בטח אחרי בניית היחסים הרגשיים בין רקס וססקיה.

בין אם הסרט השפיע באופן מכוון על עולם המותחנים שלאחריו, ובין אם זה רק לינקים שנעשים בראשו של הצופה כיום, אפשר לראות לא מעט ממורשתו של הסרט בקולנוע העכשווי.
העלילה עצמה מזכירה את המותחן הלא-מוערך דיו של של ג'ונתן מוסטו, "עצירת פתע" (Breakdown) עם קורט ראסל. סצנת המנהרה, המתובלת בסיפור על חלום פאטאלי של ססקיה, הזכיר לי מאוד את החלק השני של "בלתי הפיך" (Irreversible) מהפך הקרביים של גספר נואה. האינטרצקיה בין רקס וריימונד לגמרי זרקה אותי למותחן הנורבגי "אינסומניה", ולרימייק האמריקני שעשה לו כריסטופר נולאן. השימוש בפולורואיד והעינוי המנטלי שעובר רקס הדהדו לי מאוד ל"נערה עם קעקוע דרקון" (גם הוא סרט אירופאי שזכה לרימייק אמריקאי). אני די בטוח שהרבה מהאוטרים העכשווים המתעסקים במותחנים ראו ולמדו את "ההיעלמות".

את תפקידו של רקס מגלם השחקן הבלגי ג'ין ברווטס, שקצת הזכיר לי את סיימון ווסט. לאחרונה הוא נצפה בנציג הולנד לאוסקר הקודם "בורגמן"; את ריימונד משחק ברנרד פייר דונאדיו הצרפתי, שנפטר לפני ארבע שנים בגיל 61. שניהם עושים עבודה סבירה בהחלט, אבל הייתה זו יוהאנה טר סטיג' בתפקיד הקטן של ססקיה (אותה גילמה סנדרה בולוק ברימייק) שמעניקה לסרט את רוב הכוח הרגשי שלו. סצנת הדיאלוג שלה עם דונאדיו ליד מכונת הקפה הוא הרגע האהוב עלי בסרט, על אף שהוא בטון אחר לחלוטין מכל מה שהקדים אותו. היא, כאמור, זכתה בפרס הקולנוע האירופאי על הופעתה. טר סטיג' בת 54 היום, ועדיין משחקת, אם כי קשה לומר שהיא פרצה לשוק הבינלאומי לאחר מכן.

הסרט התפרסם בעיקר בזכות הסיום שלו, ודי בצדק. זה בהחלט לא מסוג הסיומות שאנחנו רגילים למצוא בקולנוע, וכעובדה לכך, סלוייזר שינה אותו כשהגיע לעשות את הרימייק האמריקאי. זהו סיום שסוגר באופן מעולה את כל הקצוות התימתיים שהסרט פתח עוד בסיקוונס הפתיחה שלו, והופך אותו למעגל סגור ודטרמניסטי, שעל אף הבטן הרכה באמצעו, מותיר אפקט משמעותי, והופך לחווית צפייה שעובדת היטב 27 שנים לאחר שנעשתה.

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"