• אימת החודש - נובמבר 2019
  • סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

אופיר 2012: מתחילים

29 ביולי 2012 מאת אור סיגולי

אז הנה. זה קורה. עונת האופיר מתחילה עכשיו.

השבוע תפתח ההצבעה לפרסי הקולנוע הישראלים, פרסי אופיר, לשנת 2012. בחודשים האחרונים טרחנו לצפות בכל סרטי התחרות (כולם כולל כולם) ומכאן אנחנו נסקר את המירוץ עד הטקס בספטמבר.
למה אנחנו עושים את זה כבר שנה שנייה ברציפות? קודם כל, כי זה מעניין אותנו. ואנחנו מאמינים שזה גם יכול לעניין אתכם. דבר שני הוא שעל אף כל הבעיות והקושי והתסכול – אנחנו מאוד אוהבים קולנוע ישראלי. הוא יקר לנו. ולכן, אם יש אירוע אחד בשנה שאמור לחגוג את היצירה המקומית, אנחנו נהיה שם. מקווים שנצליח להדביק גם אחרים בהתלהבות.

במהלך השבועיים הקרובים, עד להכרזת המועמדים אותה נעביר כמעט בשידור חי ב14 לאוגוסט, נכתוב פה לא מעט על הקטגוריות השונות, הסרטים המובילים וכמובן, על פי המסורת שפתחנו שנה שעברה, את "חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי" בו אנחנו מנסים למנף כמה יוצרים וסרטים שעלולים ללכת לאיבוד בין כל השמות הגדולים; ו"נבחרת החלומות של סריטה" שהיא בעצם רשימת המועמדים לפרס כפי שאנחנו היינו משתוקקים לראות. אבל רגע. לפני זה.

הפרס, שמוענק מדי שנה באופן קבוע מאז 1990, עבר השנה מספר שינויים לא מבוטלים. המפיק איתן אבן ("אביבה אהובתי") החליף את המפיק מרק רוזנבאום ("המשגיחים") בתפקיד יושב ראש האקדמיה, תפקיד שאגב נעשה בהתנדבות מוחלטת.
תחת ידיו של אבן התווספה קטגוריה חדשה, פרס הליהוק הטוב ביותר, שמעלה את מספר הקטגוריות ל15, לאחר ששנה שעברה התווספה קטגוריה לעבודת האיפור המצטיינת.
השינוי הרדיקלי ביותר הוא כמובן מה שמכונה "מסלול הפרינג'/גרילה". בקצרה, מתוך חופן סרטים אשר על פי האקדמיה מוגדרים כסרטים שהפקתם אינה נתמכה בקרנות קולנוע, ייבחר סרט אחד שיתווסף אוטומטית לקטגוריית הסרט הטוב ביותר. באריכות על הקונספט החדשני הזה, על יתרונותיו וחסרונותיו, תוכלו לקרוא בפוסט מיוחד שעלה אצלנו עם פרסום ההודעה.

29 סרטים נרשמו השנה לאופיר. מספר שיא חדש. מתוכם תשעה תחת כותרת "מסלול פרינג'/גרילה". מתוך אותם 29 סרטים, רק כשישה סרטים נחשפו לקהל הרחב בהקרנות מסחריות ("ד"ר פומרנץ", "הדילרים", "ההתחלפות", "המשגיחים", "הסיפור של יוסי", "העולם מצחיק"); ארבעה בהקרנות סינמטקיות ("ג'ו + בל", "המשימה X", "העפיפונים של ארמנד", "יותר איטי מלב"); ועוד עשרה הוקרנו רק בפסטיבלי חיפה, שדרות וירושלים ("איש בלי סלולרי", "אף פעם לא מאוחר מדי", "בלדה לאביב הבוכה", "החיים בינתיים", "התפוררות", "חיותה וברל", "טאקע מאמע", "מעשייה אורבנית", "עד סוף הקיץ", "רווקה פלוס", "ריח פועלים",  ו"רוק בקסבה").

על הנושאים הבוערים בתחרות השנה, ועוד קצת על כל הסרטים בהמשך הפוסט.

כמו בכל דיבור על פרסי אופיר, שני נושאים תמיד עולים למרכז הדיון. הראשון הוא האם העובדה שמספר משמעותי של סרטים מועמדים לא נחשף מעולם לקהל (וסבירות שחלקם לעולם לא יעשו זאת גם, לצערי) פוגמת ברלוונטיות ובמשמעות של הטקס; והשנייה היא הקשר בין זוכה פרס הסרט הטוב ביותר, לבין נציגות ישראל בקטגורייית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה באוסקר האמריקני.
דווקא השנה, בעיני הנושא השני מקבל משמעות רצינית.

כידוע, הסרט הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר באופיר מקבל את הכבוד של לייצג את ישראל בתחרות האוסקר. מאז 2007 זה הולך לנו לא רע, אבל כזכור גם זה היה כרוך בכאב לב גדול והתכתשויות רבות בין "ביקור התזמורת" לבין "בופור". מאותה שנה, שלוש מבחירות האקדמיה השתלבו יפה גם באוסקר: "עג'מי", "וואלס עם באשיר" ו"הערת שוליים" שנה שעברה.
השנה, בעיני, האקדמיה עומדת בפני דילמה כבדה מאוד בהקשר הזה. אם אני קורא את המפה נכון – ואני כבר עכשיו אומר לכם שאני לא מתחייב לזה – על הנייר שלושה סרטים הם המתחרים העיקריים על הפרס הגדול. הראשון הוא "העולם מצחיק", ההצלחה התורנית של שמי זרחין שחיממה לבבות ברחבי הארץ. השני הוא "המשגיחים" חביב הביקורת שיצא מנצח מפסטיבל קאן. השלישי הוא "למלא את החלל", הדרמה של רמה בורשטיין שהתקבלה לתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה ומילאה את הקרנות האקדמיה עד אפס מקום.
מכיוון שאף אחד לא באמת יודע איך לפענח את טעמם של אנשי האוסקר, הנסיון לחשוב כבר מעכשיו מה יצליח להשתחל אל שורות פרס הסרט הזר הטוב ביותר הוא במקרה הטוב עקר. אבל אין להתחמק מזה שזאת אחת המשימות שעומדות מול חברי האקדמיה – להצביע בעד הסרט האהוב עליהם השנה וגם למצוא את הנציג הראוי לאוסקר. השנה, לראשונה מזה די הרבה זמן, עלולה להיווצר סתירה בין שתי המשימות.

דילמה קשה עומדת מול אלו שחושבים ש"העולם מצחיק" הוא סרט השנה. מכיוון שטוב ככל שיהיה, אין לו סיכוי להכנס לקטגוריית הסרט הזר, גם אם יחולקו לכל חברי האקדמיה האמריקנית מארזים מהודרים של כל מערכוני הגשש. "העולם מצחיק" חוגג את הישראליות והוא כל כך ספציפי שספק אם מישהו שאינו מקומי יכול להתחבר אליו. בנוסף, אין לו אפילו פסטיבל בינלאומי אחד לשמו. פסטיבלים, רק בשביל להסביר על מה אני מדבר, מייצרים באזז, מחוללים התעניינות בבלוגי קולנוע בינלאומיים ומביאים לתשומת לב בקהילה העולמית.
גם "המשגיחים" וגם "למלא את החלל", בזכות התקבלותם לקאן ולונציה, בזכות המימד האנתרופולגי שלהם, הויזואליות המיוחדת והנושאים ה"אקזוטיים" בהם הם מתעסקים (לעיניים חיצוניות, כן?), הם בעלי סיכוי גבוה יותר. שוב, על הנייר.
אני מניח שהתשובה הנכונה של כל חבר אקדמיה לעצמו היא: אני אצביע בעד הסרט האהוב עלי השנה. אם הוא יצליח באוסקר מה טוב. ואם לא – למי אכפת?
שזה אחלה. השאלה היא למה מלכתחילה ליצור מצב שבו שיקול חיצוני מעיב על הבחירה. הרי כבר שנים שאף מדינה לא שולחת את "הסרט הכי טוב" שלה, אלא את הסרט שלדעתה יצליח למצוא חן בעיני חברי האקדמיה.

העצה שלי: בסוף טופס ההצבעה של שלב ב' (השלב בו בוחרים את הזוכים בכל קטגוריה), ממש מתחת "סמן את סרט השנה", אפשר להוסיף רובריקה אחת: "סמן את בחירתך לפרס האוסקר".
כך שאם "לרדת מהעץ" הוא הסרט האהוב עלי, אבל ל"מנתק המים" יש יותר סיכוי לקלוע לטעם האוסקרים, לא נוצר אצלי שום פקפוק לגבי הבחירה שלי. בנוסף, הבחירה לאוסקרים נשארת בידי האקדמיה ולא מצריכה הקמת וועדות, סכסוכים או אפילו שקל אחד יותר בתקציב.
כל זה בהנחה שהקטגוריה הזו באוסקר מעניינת מישהו. האמת היא שכל שנה זה הולך ופוחת.

אז אחרי שהעלנו את זה, הנה רשימת כל 29 סרטי האקדמיה המתחרים השנה.

איגור ומסע העגורים
סרטו של יגבני רומן משתייך לקבוצה כמעט נעלמת בקולנוע הישראלי: סרטי ילדים.
סרטים המיועדים לקהל הצעיר נעשים בממוצע פעם בכמה שנים בודדות בארץ, ורובם, לצערינו, לא זוכים לקהל. ועם זאת "איגור ומסע העגורים" הוא אחת ההפתעות של האופיר השנה. לא שאין לו בעיות, אבל הוא מרגש וטומן בחובו כמה סצנות מקסימות. דיתה גרי ואיתן לונדנר חתומים על התסריט, ואולה שור-סלקטר, מנשה נוי, והילדים איתי שצ'רבק וכליל ארבל מובילים קאסט חמוד להפליא.

איש בלי סלולארי
קומדיה רומנטית-פוליטית של סאמח זועבי על הסכסוך הישראלי-פלשתיני, המתרחש בכפר ערבי-ישראלי בו מוצבת אנטנה סלולרית. חקלאי ותיק טוען שזוהי משימה לסרטן את התושבים, אבל בנו דווקא מבסוט שהקליטה השתפרה והוא יכול לפטפט עם אהובתו מרמאללה ללא הפסקה. הכפר כולו הופך לחצוי בשאלת האנטנה, שכן רובם די מכורים לטלפונים הניידים שלהם. הסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים 2011, שם תפס אותו אורון.

אף פעם לא מאוחר מדי (מסלול פרינג'/גרילה)
סרט מסע של עדו פלוק בהפקתו של גל גרינשפן. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל חיפה, אז כתבתי עליו. נוני גפן – שכבר הספיק להתקבל מאז לפסטיבל לוקרנו בזכות סרט שביים – בתפקיד הראשי של הרצל, בחור אבוד שיוצא למסע בנופיה של ישראל. איתי מרום הצלם ואשר גולדשמיט המלחין אחראים על הטון היפה של הסרט.

בלדה לאביב הבוכה
יותר מעשור חיכינו לסרט השני של הבמאי בני תורתי, אחרי שזכה בפרס האופיר על סרטו הנפלא "כיכר החלומות". סרטו החדש הוקרן הן בפסטיבל דרום ובפסטיבל ירושלים, שם זכה בפרס המוזיקה – הישג שכנראה יחזור על עצמו באופיר.
אורי גבריאל ודודו טסה מובילים חבורת נגנים שיוצאת להופעה אחת אחרונה לממש את בקשתו האחרונה של חבר גוסס. עם אדר גולד, אישתר, ניר (נירו) לוי, רן קלאוזנר, ודיקלה הנהדרת. את הסרט הפיקו חיים שריר והאחים משה ולאון אדרי.

ג'ו + בל (מסלול פרינג'/גרילה)
כל כך הרבה מילים כבר נכתבו פה על סרטה של רוני קידר. אז אתם מוזמנים לקרוא עליו כאן וכאן.

ד"ר פומרנץ
כל סרט של אסי דיין הוא אירוע, גם אם שנוי במחלוקת. הסרט הוקרן בפסטיבל חיפה שם זכה בפרס מיוחד לתסריט, ויצא אפילו להקרנות מסחריות.
אורון ועופר כבר הספיקו להתייחס אליו ואל המאסטר שמאחוריו.

הדילרים
האחרון שיצא להקרנות מסחריות. זהו סרטו השלישי של עודד דוידוף (אחרי "מרס תורכי" הנפלא ו"מישהו לרוץ אתו") וגם הוא בעל גרוב משלו. תוכלו לקרוא עליו בסקירה של עופר.

ההתחלפות
הסרט היחיד מכל הרשימה שכל חברי סריטה יכולים להסכים עליו לטובה. גם עליו כבר הכברנו במילים, ותאמינו לנו שיהיו עוד בהמשך.

החיים בינתיים
שיתוף פעולה נוסף בין ענר פרמינגר והשחקנית חגית דסברג. בפעם הקודמת שהם נפגשו זה נגמר בזכייתה של דסברג באופיר ("גולם במעגל"). הפעם דסברג מגלמת תפקיד של אם ירושלמית אשר ברגע של יאוש מחליטה לגונן על משפחתה מפני המציאות הישראלית המטורפת שמשתוללת בחוץ. הסרט הוקרן בפסטיבל קולנוע דרום.
גילוי נאות: תוכלו למצוא אותי בשלוש סצנות בסרט. ועוד במדי צה"ל.

המשגיחים
אחד הסרטים הבולטים והפופולריים ביותר ברשימה. מני יעיש כתב וביים את הסיפור על קבוצת חוזרים בתשובה מבת ים שהופכים למגיני השכונה שלהם. הסרט זכה בפרס בשבוע המבקרים של קאן ובכמה תארים מפסטיבל ירושלים.
יהונתן בר אילן התארח בבלוג עם סקירה משלו על הסרט, שדבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: הופעת המחץ של רועי אסף בתפקיד הראשי. לא בטוח כמה חכם יהיה להמר נגדו השנה.

המשימה X (מסלול פרינג'/גרילה)
סרטם של יובל עובדיה, אור ישר ופרוספר מלכה הוא כנראה סרט הקבלה/מיסטיקה/קונג-פו/שואה הישראלי הראשון. יש בו מלאך שנשלח ארצה בשליחות אלוהית, חוקר משטרה (שרון רג'יאנו) שעומד לראות את האור, נינג'ות, ואת דני שטג בתפקיד מלך הקבצנים/הנחש הקדמון.
הסרט הותיר את עופר ואורון חסרי מילים, הטריילר ינסה להסביר מדוע:

הסיפור של יוסי
סרט ההמשך ל"יוסי וג'אגר" שיצא לבתי הקולנוע בארץ לפני כמה חודשים. אוהד קנולר חוזר לדמות של  יוסי שעדיין לא התאושש מהטראומה שעבר בסרט הקודם. מפגש עם חייל מחוץ לארון (עוז זהבי) עלולה לרפא אותו. איתן פוקס ביים על פי תסריט של איתי סגל.
אורון מצא את הסרט… אה… בעייתי.

העולם מצחיק
הדבר שהכי מתקרב להצלחה בקולנוע הישראלי של השנה החולפת. שמי זרחין – שהיה מועמד לפרס הסרט, הבימוי והתסריט על כל אחד מארבעת סרטיו הקודמים, וזכה פעמיים בפרס הבימוי ("מסוכנת" ו"אביבה אהובתי") – חוזר לטבריה עם ארסנל מרשים של שחקנים. עינת גלזר-זרחין, מכונת אופירים בפני עצמה, ערכה כמובן, וירון שרף צילם. שני אלו זכו שנה שעברה על עבודתם ב"הערת שוליים". טליה קלינהדלר והאחים אדרי הפיקו. עופר סקר.

העפיפונים של ארמנד – הגרסה הבינלאומית (מסלול פרינג'/גרילה)
תקציר מאתר האקדמיה: "מפקד טייסת מסוקי קרב במילואים, מיוזמי מכתב הטייסים, נאלץ לעמוד מול עובדות החיים. סא"ל ארמנד (מומו) פוגל, שמנהל ביום יום, חנות לשווק כלי טיס לחובבים בשם "העפיפונים של ארמנד" נקרא מדי פעם לבצע סיכולים ממוקדים בעזה היישר מחנותו. הסרט מתאר את המסע הרגשי אותו הוא עובר בין היותו אשם בהרג חפים מפשע, ובין היותו קרבן של רדיפת ארגוני שמאל. מומו, שנקלע למלכוד נפשי ומשפטי, חייב עתה לקבל החלטה."
משה זאבי ביים, כתב, הפיק, צילם, ערך, ליהק, עיצב, מיקסס וגם מופיע בתפקיד הראשי.

התפוררות
לצערנו אחד המקרים הקלאסיים של "תסמונת הסרט השני". אחרי יצירת המופת שלו מ2004 "עטאש-צמאון" חזר אלינו תאופיק אבו-וואהיל עם סרט שהוקרן בפסטיבל חיפה ומאז נעלמו עקבותיו. זהו סיפורו של זוג בימיו האחרונים לפני עזיבתם את ירושלים והמחיר הנפשי שזה גובה מהם.
כתבתי על הסרט כשצפיתי בו בפסטיבל חיפה.

חדר 514
סרטו של שרון בר-זיו עשה סיבוב פסטיבלים לא מבוטל השנה וסביר שנראה לכך עדויות בפרסי האופיר. אסיה נייפלד, אוהד הול, אודי פרסי וגיא קפול מצטופפים בחדר חקירות של משטרה צבאית כדי לגלות מה קרה בפעולה צבאית שהשתבשה.

חיותה וברל
מפסטיבל ירושלים לפסטיבל ונציה, סרט הביכורים המרשים של עמיר מנור מתחקה אחר יום בחייהם של שני מבוגרים החווים על בשרם את אובדן הערכים של המדינה אותה הקימו. יוסף כרמון בתפקיד ברל, ורבקה גור בתפקיד בלתי נשכח כחיותה. גיא רז ("כלבת", "הסיפור של יוסי") צילם כמה מהשוטים היותר יפים ומורכבים של הקולנוע הישראלי השנה.
אורון צפה בו בפסטיבל ירושלים.

טאקע מאמע (מסלול פרינג'/גרילה)
בקלות ההפתעה הגדולה ביותר של האופיר. מותחן פסיכולוגי על אישה חרדית עיוורת המחפשת את תינוקתה שנחטפה. אריאל כהן ביים וכתב את הסרט הכשר הזה שדלות ההפקה שלו מתגמדת מול תסריט מצויין.

טייארה (מסלול פרינג'/גרילה)
טומי לאנג ביים סרט על הדמנות שנייה בגיל מאוחר. רוברט הוניג מגלם גבר אשר מפתח קשר עם אם חד הורית בזמן שהוא מתמודד עם בנו המתבגר.

יותר איטי מלב (מסלול פרינג'/גרילה)
על אורבניות, יצירה ואהבה בסרטם של ינאי גוז ויוני זיכהולץ. רוני הדר וגיא לואל משוטטים בסמטאות ובגגות של תל אביב, מחפשים תיקון והשראה. הסרט זכה בפרס השחקן בפסטיבל TLV לקולנוע גאה והוקרן גם בפסטיבל דרום.
התייחסתי לסרט המיוחד הזה בפוסט על הקשר בין העיר והקולנוע.

למלא את החלל
חשיפתו המיועדת של הסרט בפסטיבל ירושלים בוטלה עקב התקבלות הסרט לתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה. סרטה של רמה בורשטיין בכיכובם של הדס ירון, יפתח קליין, עירית שלג והמפיק חיים שריר, מתרכז במשפחה חרדית בתל אביב שבעקבות טרגדיה נאלצת להתמודד מחדש עם ערכיה. אסף סודרי ("עטאש-צמאון") הפליא לצלם.

לרדת מהעץ
שובו של the dude הישראלי, גור בנטביץ'. שנה שעברה הוא קיבל מועמדות מוצדקת לאופיר על הופעתו ב"אורחים לרגע" שכתבה וביימה בת זוגו מאיה קניג. השנה הוא ביים וכתב בעצמו וקניג משחקת וגם ערכה. גל תורן ("תעשה לי ילד") הוא כלומניק תל אביבי שמנסה לחזור לחייה של אהובתו, בגילומה של שרה אדלר.
מעבר להומור והגרוב המיוחד של בנטביץ', הסרט הוא גם אחד הסאטירות הכי קולעות למחאות החברתיות שמציפות אותנו, כמו גם סתם סיפור אהבה נורא נורא יפה.

מנתק המים
סרטו הראשון של עידן הובל בכיכובו של משה איבגי, על מנתק מים בנהירה השחונה. הסרט הזה הולך להיות עוד אחד מהסרטים האלה שיקימו מחנות בין תומכים נלהבים לבין מתנגדים להוטים. אני, לצורך העניין, משתייך לקבוצה הראשונה.
התייחסתי אליו גם פה.

מעשייה אורבנית (מסלול פרינג'/גרילה)
אליאב לילטי ביים וכתב את רצף המונולוגים הזה אותו מקשר מסע חיפוש של שני אחים צעירים אחרי אביהם. הקאסט כולל את זהר שטראוס, אסתי ירושלמי, אוהד קנולר, זוהר וגנר, עמי ויינברג, אבי גרייניק, אלכס פלג, אלי גורנשטיין ועוד טובים יותר ופחות. בכורתו הייתה בפסטיבל קולנוע דרום.

עד סוף הקיץ
זוכה פרס ההפצה בפסטיבל חיפה הקודם, סרטה של נועה אהרוני הוא סיפורה של ילדה קיבוצניקית מתוקה להפליא שמתמודדת עם התמורות שחלות על משפחתה בעקבות שובו של הסבא.

עלטה
מיכאל אלוני ותגלית השנה ניקולאס יעקוב מככבים בדרמה של מיכאל מאיר. רומן אינטנסיבי בין עורך דין ישראלי לסטודנט פלשתינאי מסכן את חייהם של השניים ומעמיד במבחן את נאמנותם וערכיהם. דוגרי? יופי של סרט.

ריח פועלים
פרוייקט נסיוני שזכה בתחרות הפרינג'ידר בפסטיבל חיפה האחרון. שני במאים (גודיס שניידר ושונית אהרון) יוצאים לרמת הגולן כדי לצלם סרט עלילתי על מספר חברים ותיקים הנפגשים בחווה של אחד מהם, כאשר המארגן מנסה להתגבר על הפרידה מזוגתו או אולי להחזירה אל חיקו. את כל ההפקה הזאת מתעדים שני במאים נוספים (רוני אורון ואיילת ורשל), והתוצאה היא סרט שנע בין הדוקומנטרי לעלילתי כל הזמן. על הפסקול – מאיר אריאל.
לעופר היה מה להגיד עליו.

רווקה פלוס
הסרט הזה של דובר קוסאשווילי… בטוח שמעתם עליו…

רוק בקסבה
הקולנוע הישראלי חוזר למדים הירוקים. ארבעה חיילים ממוקמים על גג בית בעזה בסוף שנות השמונים, בחיפוש אחר מי שהרג את חברם למחלקה. יון תומרקין, יפתח רווה, רועי ניק ויותם ישי הם החיילים, אנחל בונני הוא המפקד. אסף אמדורסקי אחראי על המוזיקה ויריב הורוביץ ביים וכתב יחד עם גיא מאירסון.
אורון צפה בו בפסטיבל ירושלים.

אז זו הרשימה המכובדת של סרטי הקולנוע לאופיר 2012. מי ישרוד ומי יעלם? נדע די בקרוב.

תגובות

  1. איתן הגיב:

    עכשיו לילה ומאוחר, אז רק משפט אחד: כל חבר אקדמיה שאני מדבר איתו אומר לי שהוא מצביע ל"משגיחים". נראה לי שזה הפייבוריט לזכיה, כרגע.

  2. משה, אקדמיה הגיב:

    מה אומר ידידי, קלעתם בול. המשגיחים הוא סרט השנה שלי. במקרה הזה הוא גם המתאים ביותר להישלח לאוסקר האמריקני. ויש לו שם סיכוי לא קטן לדעתי. מני יעיש במאי השנה. הפגין המון כשרון ורגש בסרטו הראשון. רועי אסף מהמשגיחים הוא שחקן השנה ובגדול. הוא מעצב דמות מורכבת, עגולה ומרגשת. הופעה בלתי נשכחת שאקח איתי עוד המון שנים. מסיר בפניו את הכובע.

  3. פבלו הגיב:

    בנוגע לאוסקר ואופיר. מזכיר שלשמי זרחין הייתה את אותה הבעיה בדיוק עם "אביבה" אל מול "אדמה משוגעת". בזמנו היה תיקו (?!) והצבעה חוזרת כדי להחליט מי נוסע לאוסקר. במילים אחרות, היו צריכים לפתור את העניין הזה מזמן. ומה שאתם מציעים הוצע בעבר ונראה לי נכון לגמרי

  4. אבל חשוב יותר; אני חושב שאסור להיכנס לדבר הזה שהסרט של שמי זרחין פחות תקשורתי לאנשים לא ישראלים-
    זה די בולשיט ואי אפשר לדעת את זה- הסרטים שזכו באוסקר, כמו למשל "פרידות" שניצח את "ואלס" וכו', היו סרטים דווקא ששמו את הרגש ואת הסיפור במרכז, ולא את ה"אקזוטיקה"- בסופו של דבר חברי האקדמיה האמריקאית מצביעים לסרטים שמרגשים אותם, ולא ל"גן עדן עכשיו", וכו'_ ולכן דווקא לסרט של שמי זרחין יש סיכוי בדיוק כמו ל"המשגיחים" או "למלא את החלל"

    אנשי האקדמיה צריכים להצביע לסרט שהם הכי אהבו, נקודה, ולא למה שהם מנחשים ומעריכים שאולי יש סיכוי כלשהו באוסקר- לעשות אחרת זה לא רק פרובינציאלי, זה גם מוטעה

    לכן חייב להודות שזה קצת מעצבן שגם אתם נכנסתם מראש לעניין הזה של אוסקר שמוסקר סיכוי לא סיכוי

    1. אור סיגולי הגיב:

      כן, אבל תסכים אתי שבגלל שיטת האקדמיה נכון לעכשיו אי אפשר לדבר על האופיר ולא לדבר על האוסקר. כל עוד השיטה היא אותה שיטה הדברים שלובים זה בזה. גם אני חושב שזה לא אידיאלי, אבל עד שלא יהיה שינוי זה המצב.

      אבל מה שכתבתי בא ממקום אחר ממה שהבנת ולכן אתנסח שוב: אני חושב שחובה על מצביעי האקדמיה לבחור על פי צו ליבם ולא על פי שיקולי אוסקר. רק המונח הזה "שיקולי אוסקר" עושה לי רע.
      הטרוניה שלי היא על השיטה ולא אחרת, בוודאי ובוודאי שלא כיוונתי לגרום לחברי האקדמיה לבחור בסרט אחר מאשר הסרט שהם הכי אהבו השנה, שהכי דיבר אליהם, ושהם רוצים להכתירו כ"סרט הישראלי הטוב ביותר של השנה".

      1. ואתה צודק. אבל בכל זאת כתבת שאין סיכוי ל"העולם מצחיק" להכינס בקטגוריית הסרט הזר, ושזו דילמה בעבור האנשים שהכי אהבו את הסרט. רק אחר כך קצת קיווית שיצביעו לפי הלב… לא משנה. נפתחה תיבת פנדורה.

        שואל אותי?
        הלוואי שיזכה "ההתחלפות", זה הסרט שלי השנה. עם אוסק ובלי אוסקר.

        1. פבלו, בוא נעמיד דברים על דיוקם.
          קודם כל, הטקסט של אור מתחיל עם בעיית האוסקר, בה הוא דן במשך לפחות שתי פסקאות לפני שהוא מגיע לסיכויים של "העולם מצחיק". וזה טקסט מאוד מסוייג ומכבד בעיניי ("עלולה להיווצר סתירה"), בניגוד לכל מיני שיטות כתיבה אחרות על האופיר שיצא לי לקרוא. אין רגע במהלך הקריאה שבלבלתי בין עובדות לדעות.
          שנית, אני ממש לא מבין מה הבעיה עם זה שאור כותב את הדעה שלו לגבי סיכויי האוסקר של סרט כזה או אחר. זו לא קביעה אבסולוטית, יותר ניסיון להיכנס לראש של חבר אקדמיה ואז לתהות למה בכלל לבלבל את הבוחרים עם העניין הזה, עד כמה שאני הבנתי את אור. ואתה יודע מה? אני באופן אישי חושב של"העולם מצחיק" אין סיכוי באוסקר בלי שום קשר לכל מה שאור הציג. זה לא לגיטימי בעיניך לכתוב את זה?
          אנחנו בלוג שבא ממקום טוב ומפרגן, ברוב המקרים וכמעט בכל מצב. ונורא מעצבן חלק מאיתנו שעדיין אין הפרדה בין הבחירה בסרט הישראלי הטוב של השנה ובין הנציג של ישראל לאוסקרים, אז אנחנו מנסים לדון בזה כל שנה מחדש בדרכים אחרות.

          וכן, ברור שאנחנו שואלים גם את דעתך, וכן ברור ש"ההתחלפות" צריך לקחת הכל, כולל האוסקר 🙂

          1. אני חושב שלכל הסרטים יש סיכוי מסוים להיכנס באוסקר ובעיקר לא חושב שאני יכול לנחש את הסיכוי זה. אף אחד מהם לא נראה כמועמד טוב במיוחד מן הסיבה הזאת השנה, למען האמת. דווקא ב"העולם מצחיק" יש משהו סיפורי שיכול לדבר לאמריקאים. הם אומנם לא מכירים את הגשש, אבל לא סביר שהם בקיאים בתלמוד יותר מדי וזה לא הפריע להם. אבל נוצר באז, לפני כל טקסט שנכתב בבלוג הזה, שהעולם מצחיק לא מתאים לאוסקר. ושמעתי גם מאנשים את אותו דבר (אבל בעוצמות פתוחות) גם לגבי המשגיחים ולמלא את החלל. זה לא צריך להיות חלק מן המירוץ, אבל זה כן.

  5. הסרטים הישראליים השנה היו נהדרים, רק את "המשגיחים" עוד לא ראיתי, אך הוא נשמע מצוין. ממה שכן ראיתי, "ההתחלפות" הוא הסרט הישראלי הטוב ביותר של השנה, גם לדעתי. הוא היה פשוט מבריק.

    לגבי "העולם מצחיק"- אני חושב כי אם כבר חברי האקדמיה משתמשים בשיטה של "איזה סרט יכול לזכות באוסקר" במקום בשיטה הנבונה של "איזה סרט באמת הכי אהבתי", אז אין לסרט הרבה סיכויים. אני אישית מאוד אהבתי אותו ונהניתי ממנו, אך זהו סרט מאוד ישראלי שלפי דעתי לא ידבר אל הקהל האמריקאי בכלל ואל האקדמיה האמריקאית בפרט.

  6. Hex הגיב:

    מעניין היה לקרוא את הטקסט. חשבתי שראיתי לא מעט סרטים ישראלים השנה וגיליתי בדיוק ההפך- נותר לי עוד הרבה להשלים. בעיקר מעניינים אותי לרדת מהעץ ומעשייה אורבנית, שנשמעים מעולים, כל אחד בדרכו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.