• סרטים חדשים: ״המשפחה שלי״ זוכה דקל הזהב
  • עם רדת ליל
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

"הדילרים", סקירה

21 ביולי 2012 מאת עופר ליברגל

את הסקירה הזו הייתי צריך לכתוב מיד לאחר הצפייה בסרט. בעיקר כי שעה ורבע לאחר מכן נכנסתי לראות סרט אחר שיצא באותו סוף שבוע עם סרטו החדש של עודד דוידוף, והסרט האחר די השתלט על התודעה. בגלל זה, ההחלטה להוציא את הדילרים לאקרנים בסמוך לעלייתו של האביר האפל נראית מעט תמוהה. שני הסרטים פונים קודם כל לקהל צעיר, אשר לא מרבה ללכת לקולנוע ישראלי, ואני תוהה מה הסיכויים שאותו קהל יילך לסרט כזה, המתחרה מול המוצר ההוליוודי המשווק של השנה.

אבל אולי האמת העצובה היא שקהל צעיר לא הולך כלל לסרטים ישראלים. בהקרנה בה נכחתי הייתי לבד באולם, והיה זה ביום הפתיחה של מתחם יס פלאנט חדש בראשון לציון. כך שהייתי מצפה שיהיה קהל שיגיע לקולנוע אפילו מבלי לדעת מה בדיוק הוא רוצה לראות. חבל, כי זה מסוג הסרטים שמצריך קהל רב באולם. קהל שצוחק בקול רם. הסרט מספק לו סיבות לצחוק בקול רם ובכך לאשר את כל הסגנון התסריטאי שלו, שצפוי לפלג צופים. התסריט ייראה מגוחך, בנאלי, לא אמין ולא מוגמר עבור צופים רבים. והם לא יהיו טועים. אבל התסריט גם שנון, מבריק לא פעם, כתוב בשפה ייחודית לו. זה אולי נשמע סותר, אבל גם יובל שרף יכולה להיראות מפתה ובלתי נסבלת באותו שוט. קולנוע הוא אמנות של סתירות.

מימין: איתי תורג'מן, אלון אבוטבול ורמי דוידוף. קרדיט צילום: רן מנדלסון

הדילרים הוא מסוג הסרטים שדורש מן הקהל לקבל את השפה שלו, את הדרך הלא אמינה בה הוא מתפתח ואת החד-מימדיות היחסית של הדמויות בו. חד מימדיות שבמקרה שלו היא לאו דווקא חיסרון. הסרט הזה הוא קומדיית פשע-סמים, ז'אנר די מאובחן שאפילו נעשו במסגרתו סרטים בארץ בעבר (למעשה, גם על ידי הבמאי של הסרט הזה), לפני שהוא הפך לפופולרי יותר בעולם. לא כולם מתחברים לז'אנר, אשר בסרט הזה גם קרוב יותר ברוחו לסרטי B מאשר סרטיו הקודמים של הבמאי, ויש בו גם נגיעות קטנות של בורקס (אבל לא ממש) בשביל להוסיף קצת טעם. כאמור, לא כוס התה של כל אחד ואני בהחלט אבין קהל שיבוז לסרט או ימהר לפסול אותו. גם לי לקחת כמה דקות עד שהייתי מוכן לקבל את הסגנון של הסרט, כפי שקורה לא פעם בסרטים מסוג זה. אבל מן הרגע שזרמתי עימו, מצאתי בו מספר דברים מענגים במיוחד.

הדבר הכי בולט לטובה הוא הסגנון של הבמאי. אחרי שני פיצ'רים ("מרס תורכי" ו"מישהו לרוץ איתו") וסדרה אחת כיוצר דומיננטי ("תמרות עשן") כבר ניתן לדבר על סגנון ייחודי לעודד דוידוף – צבעים עזים, לרוב חמים מאוד, המעניקים למראה של הסרט גוון מעט סוראליסטי; שימוש בסביבה על מנת לייצר אווירה; הקפדה על העמדת מצלמה ובחירת זוויות צילום אקספרסיביות ומחושבות, אך כל זאת בלי נופח רציני מדי.

מבחינת העלילה, הבמאי של "תמרות עשן" עשה סרט שמזכיר יותר את "עספור". הגיבורים הם שני חברים, שותפים לדירה וכוכבים של קבוצת הכדורגל השכונתית. בחיפוש אחר גראס זול, הם מסתבכים עם גנגסטר מקומי וחובב גינון. על מנת להחזיר לו את החוב, הם הופכים להיות אנשי המקצוע שבשם הסרט ומסתבכים בצורה קומית בכמה סיבוכים אפשריים – גם עם הסמים שהם מוכרים וגם עם בחורות. לאחד יש רומן עם בחורה מבית דתי, המייצגת שמרנות די מאיימת. השני פוגש צעירה שחזרה מהודו בפאזה מאוד, מאוד, רוחנית. יש גם מאמן כדורגל קפדן וערכי, מאמן כדורגל יריב ואדם המגיע בהוראת הגנגסטר לישון בדירתם כמה ימים – כל הנ"ל כיכבו בעבר באותה קבוצה עם הגנגסטר.

הסרט אומנם מציג גלריה של דמויות חד מימדיות, אבל כולם עובדות ומשעשעות ברמה זו או אחרת. החל משני השחקנים הראשיים, רמי דוידוף (שכתב את התסריט יחד עם שגיא אזולאי) ואיתי תורג'מן, דרך יובל שרף ומיכל גבריאלוב בתור הבחורות הראשיות, אך בעיקר בעזרת גלריית שחקני המשנה המשובחת. אלון אבוטבול (הגנגסטר) וצחי גראד (המאמן) מצויינים תמיד וגם הפעם. איציק קונפינו גונב את ההצגה בתור האורח המגיע ללון בדירה ומספק תובנות יפות לגבי החיים. הדמויות הללו אומנם לא מורכבות או אמינות במיוחד, אך משום מה די קל להתחבר אליהן.

גיבורה אחרת היא שכונת רמות בירושלים. נדמה שכאשר אנשי מיזם הקולנוע בירושלים הרהרו במקומות בעיר שבהם ייעשו סרטים, השכונה הזו הייתה אולי המקום האחרון עליו הם חשבו. היא שונה מבחינת המראה שלה מרוב העיר (שלא לומר: היא קצת מכוערת) ואף מעט מבודדת. היא גם לא ענייה במיוחד. היא כן גדולה למדי ויוצרי הסרט מעניקים לה ייחוד לעומת שאר העיר, אשר נראית בסרט כמעט אך ורק כשוט נגדי. חוץ מכך שיש משהו לא מדויק ביחס של הסרט לעבר של השכונה (שקמה בשנות ה-70, אך לפי הסרט אנשים גדלו בה עוד קודם), השכונה היא גיבור מרענן בהחלט.

יש בסרט מעט מדי רגעים מבריקים באמת וכמה רגעים שפשוט לא עובדים. אבל ייתכן ובצפייה בחברת קהל גדול יותר יגברו האלמנטים החיובים של הסרט בצורה ברורה יותר. התחושה שלי היא שמדובר בסרט שחלקים מן הקהל יכולים ממש לאהוב, אולי אפילו להפוך אותו לסוג של סרט פולחן. אבל אלו בדיוק החלקים אשר לא מרבים לפקוד סרטים ישראלים.

תגובות

  1. בטריילרים לפני "קוסמופוליס" הופיע הטריילר ל"הדילרים", ואני זוכר שאני ואחי מאוד התלהבו ממנו. הוא נראה חדשני, משעשע ומסומם. אין לי איך לצפות בסרט (אני לא בארץ), אך אני מאוד רוצה לצפות בו ואני גם אנסה להשיג אותו (אם לא בקולנוע אז ב DVD). סקירה נפלאה עופר שמציגה את כל צדדי הסרט (או לפחות ככה זה נשמע) וסוקרת אותם. נהניתי מאוד לקרוא 🙂

    1. יצא לי הודעה מסורבלת מאוד, אז אני אנסה לנסח את עצמי שוב: מה שניסיתי להגיד זה שבסקירה שלך נראה שהתייחסת לכל צד של הסרט – החל מדמויות וכלה במקום שבו הסרט מתרחש – וכך היא הייתה מעניינת יותר לקריאה.

  2. ירושלמית טריה הגיב:

    נהניתי מהביקורת המעמיקה. צפיתי בסרט בחברת קהל גדול , חי ובעל חוש הומור ונהניתי מכל רגע.
    דויד קונפינו עושה תפקיד משנה גדול! הקהל צחק כמעט בלי הפסקה והמתח לצד הצחוק הפכו את הסרט למעניין , כזה שאין בו דקה משעממת. ממליצה בחום

  3. לוטן הגיב:

    פשוט לא יאומן כמה המחשבות שלנו מסונכרנות לגבי הסרט הזה. אחד לאחד מה שחשבתי ואמרתי לאנשים לגבי הסרט הזה.

  4. Bb הגיב:

    סרט גדול

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.