"ד"ר פומרנץ", סקירה

לאחר התייעצות קצרה עם עצמי, הוחלט להעלות בכל זאת את הטקסט שלי על סרטו הנוכחי של אסי דיין "ד"ר פומרנץ". אז מה אם כבר אפשר למצוא בבלוג את דעותיהם המנומקות של אור מימי פסטיבל חיפה, ושל עופר מתחילת שבוע זה – זו סיבה לא לפרסם את דעתי שלי, הדומה להדהים לשלהם? זה קצת כמו שלא הייתם טסים אחרי הצבא לדרום-אמריקה רק כי כל החברים שלכם כבר היו שם. הרי הטיול שלכם אמנם עובר בכל אותם מקומות, אבל הוא הכי מיוחד – כי הוא שלכם. טוב, נסחפתי. בקיצור, אין סיבה שדווקא בסריטה לא ייחגג סרט חדש של אסי דיין עם שלוש רשומות המוקדשות לו. הנה מה שכתבתי עליו, עבור עכבר העיר אונליין.

הקומדיה השחורה "ד"ר פומרנץ" היא קודם כל הסרט החדש של אסי דיין. זהו כוח המשיכה השיווקי, לטוב ולרע. שמו של דיין יכול לעורר בצופה הישראלי אסוציאציות חיוביות או שליליות, אבל אין ספק כי הוא יעורר משהו. לכן, לא ממש ברורה כרזת הפרסום המקדמת את הסרט. הקדישו רגע כדי להביט במה שנראה כמו הפוסטר ל"ואלס עם באשיר 2: גרסת הפסיכולוג“. או שמא, הפסיכולוגית ההריונית עם הלק המזעזע. נשגבת מבינתי ההחלטה הרעיונית והביצועית כאחד בכל הנוגע לפוסטר הזה. ברם, לזכותו תיזקף העובדה שבעניין זה הוא דווקא מייצג נאמנה את הסרט התמוה אך מעניין הזה.

ד"ר יואל פומרנץ (דיין), הוא פסיכולוג קליני מזדקן החי חיי עליבות של ממש. ביתו אשר בקומה ה-12 של בניין דירות הוא גם הקליניקה שלו והארוחה המפוארת ביותר שהוא מסוגל להעלות על הדעת היא כזו שרוכשים בסופר ומוסיפים לה מים חמים. שותפו לחיים האלה הוא בנו יואב (מיכאל הנגבי), פקח חנייה שיכור כוח הלוקה בתסמונת אספרגר. כאשר מפטרים את פומרנץ מעבודתו הנוספת כפסיכולוג טלפוני המשכנע למתאבדים פוטנציאליים לחזור בהם, הוא שב הביתה ועולה על רעיון מבריק – להשכיר את המרפסת שלו לאלה החפצים לשים קץ לחייהם. מסתבר שאפילו להרוג את עצמך הוא נושא לא כל-כך פשוט לביצוע במדינת ישראל של ימינו.

דיין, אשר גם ביים וכתב את התסריט, נכנס חזיתית ומילולית פחות או יותר בכל ההוויה הישראלית. אף אחד לא יוצא אצלו נקי מאשמה על כך שהמצב פה מחורבן עד מעל לאוזניים ותחושת דיכאון קיומי, גם אם משעשע לעיתים, שורה על הסרט. להשגת האפקט, דיין עושה שימוש במה שמבקרי קולנוע נוהגים לתאר כגלריה של דמויות צבעוניות, בה חברים רבקה מיכאלי, שמיל בן ארי, לוסי דובינצ'ק, יבגניה דודינה, צופית גרנט ועוד רבים. ההסתייגות האישית שלי מהגדרה זו במקרה של הסרט הנוכחי היא שאין זו גלריה של ממש והדמויות אינן צבעוניות באמת. מדובר באוסף של פונקציות סטריאוטיפיות בהן יחבוט הסרט עד אשר יבחר להשליך אותן מן המרפסת של הדוקטור. האם הן מצחיקות? בהחלט. עלובות? לגמרי. דמויות של ממש? לא לגמרי בטוח, אבל צבעים נוספים מלבד שחור לבן ואפור לא תמצאו.

בנקודה זו יש להבהיר שכל מה שעשיתי ואעשה, יחד עם כל מה שאת או אתה שקוראים עכשיו עשיתם ותעשו – לא משתווה להישגים של אסי דיין. כבודו במקומו מונח ואין דבר שיעשה אשר ימחק את הקריירה המזהירה שלו ואת תרומתו לקולנוע הישראלי. אבל מצבו העכשווי, יחד עם הילת הגדולה שעדיין נקשרת עימו, גורמת לרוב הדברים בהם לקח חלק בשנים האחרונות להיראות כמו טיוטת עבודה. בלתי אפשרי לבקר או להעריך ברצינות סרט כמו "פומרנץ", הנע ללא הרף בין הפתטי לנשגב. הוא מסוגל להפיל אל הרצפה עם שורת דיאלוג שהיא לא פחות מגאונית, המומחיות של דיין ככותב, אבל אז לא לאפשר לקום מאותה רצפה בגלל משפט עוקב שמביך להאמין כי נכנס לסרט. יש בו רגעים כבירים לצד מחפירים, ומאוד קשה לקבוע האם מדובר בסקיצה מקצועית מאוד או שמא בסרט לכל דבר ועניין שזולג לעיתים אל החובבני והמאולתר.

היוצר דווקא קיבץ סביבו אנשי צוות מוכשרים במיוחד, אבל התחושה היא כי הסרט לא באמת נתן להם להתבטא. הצלם בועז יהונתן יעקב, שעשה פלאים ב"בוקר טוב אדון פידלמן" ו-”עג'מי", מזכיר שהוא החתום על הצילום בעזרת שוט מרהיב פעם בכמה דקות, אבל רוב הזמן עושה עבודה פקידותית למדי. עמית פוזננסקי, המלחין הדומיננטי של "הערת שוליים", כתב מוזיקה מעניינת מאוד אבל הרוב המוחלט של הסרט ויתר עליה קליל. הדבר נכון גם לגביי השחקנים, כולם בהופעות לא אחידות, לפרקים מעולות ממש ולרגעים על גבול האימפרוביזציה. לעיתים זה נפלא, במקרים אחרים הכוונה אינה ברורה בעליל.

השאלה המרכזית היא מה עדיף לקהל ולאסי דיין כאחד – שתיקה אמנותית מוחלטת, או עשייה במצבו הנוכחי. באופן אישי, אני נאלץ להודות שכבר שנים שאסי דיין לא מדבר אליי בשום צורה. אולי מאז "מר באום" אי אז בסוף שנות התשעים. לצערי אני נמנה על אלו שאפילו חושבים, בחוצפה רבה יש לציין, שהמשחק שלו בסדרה "בטיפול" לא היה מוצלח במיוחד. כאשר הוא בצד השני של המצלמה, דיין העניק לנו בתקופה הנוכחית רק את התסריט של "רק כלבים רצים חופשי", משנת 2007. גם במקרה הזה לא מדובר בפסגת יצירתו. כך שלא נותר אלא לאחל שנזכה לראות בדורנו עוד יצירות קולנועיות נוספות של דיין, כי אין עוד גאונים רבים כמוהו הפועלים כיום. רק אם אפשר – שהיצירות המיוחלות יהיו קצת יותר מלוטשות או מוגמרות לפני שהן מגיעות למסכים.