פסטיבל חיפה 2011: היום השביעי

למי שעוד לא התעדכן דרך הטוויטר או כל דרך אחרת – היום, ה19 לאוקטובר, נשבר השיא היומי של "סריטה" עם 1,221 כניסות לבלוג. זה די משוגע. אף אחד מאתנו לא חלם שתוך שנה נביא מספרים כאלה, בטח שבלי פרסום. אז קודם כל, זה משמח ואנחנו מודים לכל הנכנסים והנכנסות. אני מקווה שאתם נהנים.

אז עוד יום מאחורינו וכבר קצת אפשר להריח את הסוף. זה מעציב מאוד.
היום הספקתי ארבעה מסרטי הפסטיבל ואני חייב להגיד שזה אולי היום הכי מהיר שהיה לי. כשיצאתי מאולם טיקוטין והיה חושך בחוץ הייתי בשוק.
היום צפיתי בשניים מסרטי התחרות הישראלית (שכתבתי עליהם ביתר פירוט והתעמקות מבדרך כלל), ארט-האוס עולמי ואקשן הוליוודי לפנים.

"החוב"
The Debt
הגעתי לסרט עם ציפיות כל כך נמוכות שקשה היה לאכזב אותי, אז קחו בחשבון. בגדול מדובר בסרט לא ממש טוב, אבל כמותחן זניח ויעיל הוא בסדר גמור. לא משהו שייזכר בעוד שבע דקות מעכשיו. כמובן שאף אחד משחקנים לא מצליח לעשות מבטא ישראלי כמו שצריך (אף אחד בהיסטוריה של הקולנוע, גם) וגם לא לשחק יותר מדי טוב בלי קשר, להוציא את ג'סיקה צ'סטיין המפוארת.
בהשוואה לגרסה הישראלית, אני חייב להודות שהיה משהו בסרטו של אסף ברנשטיין שעבד לי יותר נכון. אין כמובן מה להשוות מבחינת איכות ההפקה (אם כי הצילום של גיורא ביח בישראלי היה מרשים למדי) והיעילות הקולנועית, אבל המבנה של הישראלי היה קצת יותר מתוחכם ומעניין. בחדש יש קצת יותר דגש על משולש האהבה של הגיבורים בצעירותם וקשה לתאר כמה זה לא מעניין. גם איזשהו טוויסט קטן בסוף הישראלי לא הגיע לאמריקה, וחבל.
לא ברור למה הפסטיבל החליט לשבץ אותו פעמיים באותו יום באודיטוריום. אם היו מחליפים בין "טרה פרמה" שבקריגר לבין ההקרנה השנייה של "החוב" זה היה יוצא יותר פסטיבל סרטים ופחות יום שגרתי ברב-חן.

רועי אסף, מתוך "עדות"

"עדות"
סרט שהצטרף לתחרות הישראלית ממש ברגע האחרון והוא מורכב מרצף סצינות בהן שחקנים ישראלים המספרים בגוף ראשון עדויות של ערבים וחיילים בראי הכיבוש.
תראו, כישראלי קשה לי עם "עדות" משתי סיבות די מנוגדות: הראשונה, זו חוויה קשה מכיוון שאני מזדעזע מהסיפורים האיומים ומצר על מה שקרה לחברה הישראלית. הסיבה השנייה היא שאני לא חושב שמגמתיות היא טובה לאיזשהו כיוון וסרט שלם שמציג את הערבים כקרובנות אומללים לא עושה שירות טוב גם להם.
קשה להבין אל מי מכוונת האצבע המאשימה של הבמאי שלומי אלקבץ. במהלך כל הסרט צה"ל וחייליו מוארים באור שלילי מאוד אך לקראת הסוף אנחנו זוכים למונולוג של חייל המתאר את השגרה השוחקת של המחסומים, ובכך איכשהו עושה עימם חסד. זה נכון ששאר המונולוגים של החיילים גם נוטים לצד חומל ואנושי אבל זה מאוחר מדי ודי קשה להיות סלחני אליהם.
תהיתי גם לגבי הבחירה בשחקנים ישראלים לביצוע המונולוגים. יש מצב שזה כדי להוסיף איזשהו אפיל סקסי שיהפוך את הגלולה למרה פחות. ואולי, חשבתי, מנסה אלקבץ לקרב אותנו לדמויות על ידי כך שהוא מציג לנו את עדויותיהם בעברית צחה ובעצם מנסה לייצר מחשבה אצל הצופים על מה היה קורה אם התמונה הייתה שונה והישראלים היו אלו שזוכים ליחס כזה. לא יודע…
באופן כללי אני בעד שיהיו סרטים כאלה. גם מכיוון שאני חושב שקולנוע נסיוני ואיזוטרי כגון "עדות" הוא משהו חשוב לתעשיית קולנוע, גם אם הניסוי לא מצליח. ועם זאת, קשה שלא לגרד בראש במבוכה מול כמה מהבחירות של אלקבץ. התמוהה ביותר מבינהן היא לצלם את אייל שכטר כשכל חציו התחתון של גופו בתוך המים למהלך הדיאלוג. נראה מגוחך.
אבל אם להתייחס לסרט כסרט ולא כניסיון קולנועי, אציין לטובה את השיר המדהים שמבצעת דקלה בסופו, שמקפיא את הדם, ובעיקר את משחקו של רועי אסף שמופיע כמה פעמים במהלך הסרט. כבר הרבה יודעים את זה, אבל הנה גם אני אומר את זה – רועי אסף הוא השחקן הגדול הבא. מבחינתי הוא אחד המועמדים הראויים לפרס השחקן של הפסטיבל. סחתיין וכו'.

"בדרך החוצה"
Outbound
דוגרי אין לי הרבה מה להגיד על הסרט הרומני הזה. הוא עשוי כהלכה, מעניין, רץ טוב, מדכא במידה שבה סרט רומני אמור לדכא. אז במקום למרוח מילים אספר לכם על קטע משעשע שקרה בסרט. הוא כולל ספויילר אז אם יש לכם אספרציות לצפות בו קפצו לסרט הבא.
הסרט מספר על בחורה צעירה שיוצאת לחופשה מהכלא לטובת לווית אימה (ממש אותה נקודת פתיחה של "סוף הסתיו" שנצפה בתחילת הפסטיבל) ומחליטה לברוח יחד עם בנה בן השמונה. היא עוברת מסכת יסורים כדי להשיג את הכסף הדרוש להימלטות ולהשגת בנה, וברגע האחרון, כאשר הכל כמעט הסתדר, גיבורתינו נרדמת ברכבת ובנה הקטן לוקח את הכסף מתוך תיקה ובורח ממנה. למראה פעולת הילדון הזה נחר איש מבוגר מאחורי ואמר לזוגתו: "נו, רומני או לא רומני?"
כנראה שיש דברים שלא משתנים.

"אף פעם לא מאוחר מדי"
אתם לא מבינים כמה חששתי מההקרנה הזאת. רגע לפני שהאורות כבו אמרתי לאורון שאני ממש חייב שהסרט הזה יהיה טוב. וזאת משתי סיבות עיקריות: קודם כל מכיוון שנוני גפן, השחקן הראשי, הוא איש יקר שאני מכיר עוד מהתיכון וממש לא באה לי טוב סיטואציה בה אצטרך להתחמק ממנו או לשקר לו. אך יותר מזה הייתי זקוק – רגע לפני שהתחרות הישראלית מסתיימת – לכך שיהיה סרט ישראלי אחד ממש טוב. מאז "ההתחלפות", וזה היה ביום שבת כזכור, לא היה שום סרט ישראלי שהיה מעל הסביר.
לכן, כשסרט הביכורים של עדו פלוק הסתיים, נשמתי לרווחה. הסרט הזה מקסים ולצד "ההתחלפות" הוא הסרט הטוב ביותר מבין הישראלים עד כה. כמובן שזה מצריך קצת יותר פירוט ואי אילו סייגים. אז הנה זה:

סיפור המסגרת של "אף פעם לא מאוחר מדי" סובב סביב הרצל (גפן), בחור בן 30 שחזר לארץ אחרי שמונה שנים בחו"ל ויוצא לעבוד בתליית שלטי פרסומת ברחבי ארץ ישראל.
גדולתה הראשונה של עבודת הבימוי של פלוק היא בדרך בה הצליח לעצב את הסרט בתיאום מושלם עם הדמות האבודה והרדופה שלו. הרצל, שטרם מצא את מקומו בעולם וחזר לארץ רק מכיוון שנגמר לו הכסף, מרגיש בנוח רק כאשר הוא בגפו במרחבים ואינו פענח לגמרי כיצד להתנהל ליד אנשים. כיוצא מזה, הסרט משופע בצילומים רחבי ידיים מזמינים ונפלאים של הנוף הארץ הישראלי מצפון ועד דרום. זוהי ישראל במלוא תפארתה. אך כאשר אנחנו באים במגע עם הדמויות האחרות, הן מצולמות בפריימים כולאים, חשוכים, מרוחקים, חתוכים ולעיתים אפילו נטולי קונטקסט. פלוק הצליח למצוא את הדרך הקולנועית לקרב אותנו לדמותו הראשית ולהעביר אותנו את חווית המצוקה והמציאות הייחודית לה. קרדיט שווה אליו חייב לקבל הצלם איתי מרום, שתהיה זו פאדיחה גדולה מאוד אם לא יהיה חלק מחמשת הצלמים שיועמדו לפרסי אופיר בשנה הבאה. כמוהו גם המלחין אשר גולדשמיט שמלווה את הפריימים של פלוק/מרום וממנף את הסיקוונסים.
האכזבה מ"אף פעם לא מאוחר מדי", אותה הוא חולק עם עוד 99 אחוזים מהסרטים הישראלים, היא התסריט. הכוח הסיפורי המניע את הסרט הוא יחסיו (או אי-יחסיו) של הרצל עם אביו שנפטר. המניע הדרמטי הזה לא זוכה לטיפול ברמה הגבוהה ששאר האלמנטים הקולנועיים בסרט זוכים לה. בנוסף לכך, המשרה שהרצל מקבל, כאמור: תליית כרזות הפרסומת לשיחות היכרות, אני מניח שבכוונה שולחת אותנו אל סרט יחסי-האב-בן הטוב ביותר שנעשה אי פעם: "גנבי האופניים" של דה-סיקה, בו יוצאים אב ובנו לתליית שלטים באיטליה מוכת העוני. צריך להזהר מיצירת רפרנסים לסרטים בסדר הגודל הזה.
לקראת הסוף, כאשר הסרט שם גז על המניעים הפסיכולוגיים ועל הנראטיב ומזניח את האווירתיות והאופי המיוחד והכמעט אנטי-נראטיבי ששלטו בסרט עד כה, זה לא באמת מספק ולכן השיא הרגשי לא מגיע כפי שנדמה שהיה אמור.
לרווחתו של פלוק התסריטאי יש לו את פלוק הבמאי, את איתי מרום, את העורך אסף לפיד ואת נוני גפן, שהכריזמה הגדולה שבאה לידי ביטוי על המסך והעיניים העצובות שלו, מטשטשות במעט את החולשה הזו ומשאירה הרגשה של יופי גדול בסיום הסרט.

ובפינתנו: מה רואים מחר, יום חמישי?
אז יש את "מורגן" נציג רומניה לאוסקר ממש מוקדם בבוקר; את "עד סוף הקיץ" ו"ברקיע החמישי" שני סרטי במאיות מהתחרות הישראלית העלילתית; "מיכאל" שעליו נכתב בעבר; "בראבו" המסקרן של מארי סוויני; "ריחוק" שאני ממש ממש רוצה לראות; ואת "דרייב" המופלא למי שפספס.
וכך יתחיל לנו סוף השבוע…

א' מנייאנה…