סיכום 2011: המנצחים והמפסידים

השבוע האחרון של 2011 כאן ועימו מגיעים כל אותם סיכומי שנה לועזית, שמצידם גוררים אחריהם את מטח הטענות הרגיל. כלומר, אין ספק שמדובר בגבול שרירותי למדי בשנה קולנועית נתונה, שלא לומר בעייתי. הרי מיטב סרטי 2011, או לפחות אלא שיהיו מועמדים לאוסקר בעוד כחודשיים – בכלל לא נראו על מסיכנו עדיין. הסרטים שסבלו מבעיה דומה בסוף השנה שעברה, נדחקו ונדחסו עד שהפכו לזכרונות רחוקים מדי מכדי לכלול אותם באמת בסיכום העכשווי.

מה שמוביל אותנו אל הצרה האמיתית עם סיכומי ודירוגים מסוג זה – הרגעיות. כמו שעופר תמיד אומר, מדובר ברשימה שהיא תלוית רגע אקראי יותר מכל דבר אחר. כלומר, לו הייתי מושיב את עצמי לבחור את עשרת סרטי השנה שלי בעוד שבוע, אין ספק שהמצב היה שונה. ולו במקצת. אבל חייבים למתוח את הגבול מתישהו ולכן החלטנו בבלוג לשבת ולהרהר לאחור על 2011, אוטוטו אשתקד, במהלך השבוע הנועל שלה. ממש כאן זהו הסיכום שלי, בנוסח שכבר הפך למסורת אחרי גרסאות דומות ב-2010 וב-2009. בהמשך השבוע תוכלו ליהנות גם מרשמיהם של אור ועופר, כמו גם מפוסט משולש ומיוחד וגם ראיון עם אחת מנבחרי ונבחרות השנה שלנו (כן, גיליתי שיש לנו פוסט אנשי השנה וכן, גיליתי שיש גם בו מישהי. נחשו מי). אז, שנתחיל?

אפתח עם מוזנחי השנה שעברה, כלומר אותם סרטים שראיתי אחרי ינואר 2011 אבל הם הרבה יותר 2010 בעיניי. אלו הם "ברבור שחור", "אומץ אמיתי", "פייטר", וגם "Exit Through the Gift Shop", כולם מעולים וכולם מנספחי האוסקר הקודם. כך שלצערי הם גם נחשבים מודל 2010 וגם מרגישים עתיקים מדי מכדי להיכלל בסיכום. שנה היא המון זמן, כך מסתבר לי בכל סוף דצמבר. אני בעד לחלק אותה לתקופות קצרות יותר. אפשר אולי לעשות סיכומי רבעון במקום?

כמובן שקיימת גם הבעיה ההפוכה. כלומר, סרטים טריים מדי שאני לגמרי עדיין נתון תחת ההשפעה שלהם, או שטרם ראיתי. במילים אחרות, סרטים שלא נכנסו אל רשימת סרטי השנה שלי כי הם לבטח יהיו חלק מסיכום השנה הבאה. כמו למשל "חייבים לדבר על קווין" אשר יעלה לאקרנים ביום חמישי הקרוב (סוג של יצירת מופת בעיניי), או “הארטיסט" שנחשב כמועמד המוביל לאוסקר אבל יגיע אלינו רק באמצע ינואר (ובו אצפה מחר). כמובן שישנה סכנה ששני אלה, ועוד רבים וטובים כמו "הוגו" או "סוס מלחמה" ייפלו בין הכסאות, ממש כפי שקרה לסרטים מן הפסקה הקודמת. אבל אני מוכן לקחת את הסיכון עכשיו מאשר להתחרט בעוד חודשיים. כאמור, צריך להחליט מתישהו שהשנה נגמרה.

אז הנה עשרת סרטי השנה שלי, מן האהוב ביותר ומטה. הקישורים יובילו לדעותיי המלאות, כאשר חפירות חדשות תוכלו למצוא בהמשך. הרשיתי לעצמי להיות משוחרר יחסית מבחינת תאריכים או הפצה, אבל לא כללתי סרטים ישראלים, עליהם כתבנו מספיק בהזדמנויות רבות ובעיקר בסיכום תשע"א. לו הייתי כולל תוצרת מקומית, היחידים שהייתי מכניס לעשיריה ללא סייג הם "הערת שוליים" ו-"ג'ו + בל". חפשו אותם בהמשך. בינתיים, נתמקד במי שכן נמצא. אז כמחצית מן הסרטים בעשיריה לא הוקרנו באופן מסחרי או רחב היקף בבתי הקולנוע בישראל, חלקם אפילו מוגדרים כבציר של שלהי 2010. אבל מה שקבע מבחינתי הוא יציאה גורפת יותר ברחבי העולם, תאריכי יציאת די.וי.די וכמובן גם מתי צפיתי בהם אני. כך שעבורי כולם כשירים וכמובן ראויים. הרי הם לפניכם:

1. "השכונה VS חייזרים" ("Attack the Block")
2. "סאבמרין" ("Submarine")
3. "דרייב" ("Drive")
4. "החפרפרת" ("Tinker, Tailor, Soldire, Spy")
5. "בלדה טריסטה" ("Balada Triste de Trompeta")
6. "שומר חוק" ("The Guard")
7. "היו זמנים באנטוליה" ("Bir Zamanlar Anadolu'da")
8. "ראיתי את השטן" ("Akmareul boatda")
9. "כוכב הקופים: המרד" ("Rise of the Planet of the Apes")
10."הרפתקאות טינטין" ("The Adventures of Tintin")

מה הקטע של המפיצים לחרב כל פעם את השם של סרט השנה שלי? באיזה שפה זה בדיוק "השכונה VS חייזרים" למען השם? זו מתחילה להיות מסורת מעיקה למדי ואני אשמח שהיא תיפסק, תודה. ומה עם הקטע של לא להפיץ בכלל חלק מהסרטים הכי מדהימים של השנה, כמו "סאבמרין" שבמקום השני שלי? עוד עניין שאשמח לראות נפתר כמה שיותר מהר. מצד שני, עד שכן מפיצים כאן סרטים כמו "השכונה" אף אחד לא בא לראות אותו. אני מאשים את השם העברי וגם קצת את הקהל. נותנים לכם ערסים בריטים נגד חוצנים עם פרווה ושיניים זוהרות – מה עוד אתם רוצים? דמויות מעולות, תסריט על, בימוי מבריק? יש ויש ויש. אבל זה לא מאמריקה, אז למה לצפות בזה? עוד ייצא וחלילה תופק בטעות הנאה כמו שצריך ואז לא אי אפשר יהיה לחזור ולצרוך את הזבל הרגיל. ומה יהיה אז? עדיף להימנע מראש, אתם לגמרי צודקים. טעות שלי.

שוב ממש כמו בשנה שעברה, שני הסרטים הראשונים בדירוג מייצגים עבורי מעין מקום ראשון אחד מושלם. אלה שהפעם יש שיפור, או אולי קליעה כפולה אל הטעם הקולנועי שלי. גם "השכונה" וגם "סאבמרין" הם סרטי התבגרות בריטיים לא שגרתיים. באמת שאני לא יכול לבקש יותר. טוב, אולי סרט בכיכובו של אוליבר טייט הנעזר בילדי הבלוק כדי להילחם בחייזרים שעירים המנסים לשכב עם אמא שלו. אבל הרי אי אפשר לקבל הכל בחיים.

מיד אחריהם מגיע "דרייב", הסרט שעד שפגה השפעתו המשכרת הייתי בטוח שיישאר במקום הראשון לעד, אבל למעשה החזיק בו בעיקר עד סוף פסטיבל חיפה, במסגרתו צפיתי ביצירה המופלאה הזו. מיהרתי להגדירו בתור "הסרט הקוריאני הטוב שראיתי השנה", למרות שההפקה אמריקאית והבמאי מדנמרק. במקום השמיני שלי תוכלו למצוא את סרט קוריאני אורגינל – "ראיתי את השטן" (שם עברי שאני המצאתי, אתם אולי מכירים אותו בתור "I Saw the Devil").

שני בריטים נוספים נמצאים בעשיריה, במקומות הרביעי והשישי. "החפרפרת" הוא מותחן ריגול אולד-סקול יפהפה ומרתק וגם לו יש במאי סקנדינבי – תומאס אלפרדסון השבדי. "שומר חוק" הוא הסרט היחיד השנה שבו באמת צחקתי. והרבה. ובקול רם. מדי.

לשם גיוון ישנם עוד שני אירופאיים. במקום החמישי הסרט שהגדיר אותי מחדש בתור חובב בי-מוביז, הספרדי המטורלל "בלדה טריסטה". במקום השביעי מסתתר נציג טורקיה, אירופה הפיוטית לצורך העניין, הלא הוא "היו זמנים באנטוליה" המפואר. אלה הם שני הסרטים שעשו עבורי את פסטיבל ירושלים, ללא צל של ספק.

את הרשימה נועלים שני סרטי אקשן/הרפתקאות אמריקאיים הנעזרים בטכנולוגיית לכידת תנועה על-מנת להעצים את החוויה הקולנועית ולברוא דמויות פנטסטיות. במקום התשיעי נמצאת הפתעת השנה שלי – "כוכב הקופים: המרד". סרט שלא ציפיתי ממנו לכלום והתגלה כפנינה אמיתית. את המקום העשירי מאכלס "הרפתקאות טינטין" שסוגר יפה את הרשימה – אחד התסריטאים שלו הוא ג'ו קורניש, הבמאי של "השכונה" מן המקום הראשון.

עוד סרטים שאהבתי השנה וכמעט נכנסו: “נגד כל הסיכויים", “רנגו", “פו הדב", “Win Win", "החיים הכפולים של וולטר", "אקס-מן: ההתחלה", ו-"The Illusioninst" (מה? לא כתבתי עליו כלום? איזה ביזיון אני).

וכעת אל שאר הקטגוריות, הפעם יותר בקצרה:

הסרטון הויראלי של השנה: ג'ים קארי עושה את מה שכולנו רוצים ומתוודה על אהבתו לאמה סטון. אלא שהוא עושה את זה יותר מצחיק/עצוב/פסיכי מכולנו, כי הוא ג'ים קארי.

הסרט הגרוע של השנה: שנה נהדרת לסרטים גרועים עברה עלינו. הבינוניות מעולם לא הייתה כה בינונית, הקומדיות אף פעם לא הצחיקו אותי פחות וסצינות האקשן חילצו ממני כמות חסרת תקדים של פיהוקים. בכל זאת, יש לבחור את האיומים באמת. אז במקום השלישי, תנו כבוד לחיים בוזגלו, מן הזוכים של אשתקד, אשר לא נח לרגע וכיבד אותנו גם השנה בנוכחותו. את "סשן" ראיתי בדיוק באמצע עונת האוסקר הקודמת והוא בהחלט היה שינוי מרענן לעומת האיכות הרבה מדי שספגתי אז. במקום השני – עוד סרט ישראלי! נדמה לי שכבר ירדתי מספיק על "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", אז אפשר לעבור מיד אל המקום הראשון… (תופים מזייפים)… "חטיפה"! כן, הסרט ההוא עם טיילור "אפילו אני לא מאמין שנותנים לי לשחק" לאוטנר, שבו אף אחד לא נחטף בשום שלב. או מתנהג בצורה הגיונית. או אומר משפטים שבני אדם אומרים. במילה אחת – קקי. מה שמוביל אותנו מיד אל הקטגוריה הבאה:

טרנד השנה: כבר כתבתי על הכמות (והאיכות) הלגמרי מדהימה של סרטים עליהם חתומות במאיות השנה. ואין ספק ששנת 2011 עשויה להיזכר כשנת הפריצה של הקולנוע העצמאי בישראל, בזכות פסטיבל קולנוע דרום וסיבוב ההופעות חסר התקדים של "כלבת". לדעתי גם בלט מאוד השנה הפילוג הקלאסי בין מבקרים לקהל, בעיקר בסרטים מאתגרים כמו "עץ החיים" או "השוטר". אבל נדמה לי שטרנד השנה הוא כנראה צואה. סרטים בהן יש סצינות בכיכובו של קקי, של ילדים או מבוגרים. כאשר זה קורה בקומדיות אמריקאיות וולגריות כמו "חיים בהחלפה" (ג'ייסון בייטמן חוטף לפנים), "רווקים לשבוע" (אני עדיין מתאושש מהסצינה הזו) או "מסיבת רווקות" – המצב בהחלט נסלח. אבל מה תגידו על קו עלילה שלם סביב עוגה מחורבנת ב"העזרה", או סצינה די מחליאה מתוך הארט-האוס "חייבים לדבר על קווין"? ככה זה עם טרנדים – הם לא מבדילים ולא בוחלים, אבל לעיתים הם מבחילים.

אכזבת השנה: כמו ב-2010, שוב לא היו קומדיות אמריקאיות מצחיקות באמת. "טיפש, מטורף, מאוהב" התקרב, "ידידים פלוס" כנראה היה הכי קרוב, לפחות עבורי. אך מכיוון שהעניין חזר על עצמו ולכן חורג מגבולות 2011, כראה שהבעיה היא אצלי. אולי טרם הסתגלתי להגדרה החדשה של הומור לדידה של הוליווד – רועש, גס ומזעזע. מצחיק או משעשע אינו פקטור יותר. מוזר. האמת היא שגם די התאכזבתי מ-"Paul" האיחוד המרגש בין סיימון פג וניק פרוסט אבל זה לא שהוא היה נורא או משהו. כך שאני נאלץ להכתיר בתור אכזבת השנה שלי את פסטיבל ירושלים 2011. כזה דיסוננס בין ציפיות לתוצאות לא היה לי השנה ובאמת שאני לא זוכר פסטיבל כה חלש מאז שאני מסקר אותם בקביעות עבור עכבר העיר. בהחלט היו הברקות, ולראייה העשיריה שלי. אבל כמות מופרזת ולא הכרחית של סרטים ישראלים, בשילוב עם מעט מדי היצע מבטיח (או מקיים) מחו"ל מעניקים לאירוע הכה אהוב עליי בדרך כלל את התואר המפוקפק. ושוב, היה כיף, אבל לא כמו שציפיתי שיהיה. בהחלט אשוב בשנה הבאה.

האוברייטד: הסרט שאני פשוט לא מסוגל לשמוע עליו יותר מחמאות השנה הוא "סופר 8", שהרס לי את פתיחת פסטיבל ירושלים והזכיר לי למה אני שונא את ג'יי ג'יי אברהמס. רמז: כי הוא גרוע.

האנדרייטד: "החיים הכפולים של וולטר" הגיע אל בתי הקולנוע ונעלם משם במהירות מבלי שאף אחד ייתן עליו את הדעת. אז נכון שגם אני לא הייתי אמיץ מספיק בכדי לשלב אותו ברשימת סרטי השנה שלי, אבל בהחלט חיבבתי אותו.

ציטוט השנה: שנה חזקה למדי בתחום הקאץ'-פרייז, לפחות אצלי בבית. קריאת השנה היא ללא ספק: "טרול!!!" מתוך סצינת הצייד הראשונה ב"צייד הטרולים" המהנה. הסרט אשר הכניס הכי הרבה ציטוטים ללקסיקון שלי הוא "שומר חוק", עם שורות כמו " Let me change into somthing a little LESS comfortable" או "Big map, people pointing – must be important". אבל הכי כיף זה לצטט סרטים ישראלים. לו "חתולים על סירת פדלים" היה אשכרה יוצא השנה, הייתי מטביע אתכם בשורות מחץ מתוכו. אבל הוא לא. בהיעדרו נזכיר את הרפליקות של "ג'ו + בל" (היחידה שיצא לי להשתמש בה היא: "אני מאוהבת אותך") וכמובן את ההפתעה האמיתית בתחום הציטטות – "הערת שוליים". החל מ-"זה רעיון מאוד יפה – אבל שגוי" ועד לזעקת השנה שלי – "אני פילולוג!".

התלת מימד הטוב של השנה: יצא לי כבר לשבח את "קפטן אמריקה" על היותו בולט לטובה בז'אנר שלו, אבל הוא ממש לא מתחרה אמיתי מול סרט התלת-מימד הטוב ביותר שאי פעם ראיתי – "פינה 3D". לו היה זה תלוי בי, כל במאי שהיה מעוניין לביים סרט בטכנולוגיה הזו, היה מחוייב לצפות בו. תאכל את המשקפיים הסטריאוסקופיות שלך, ג'יימס קמרון – וים ונדרס שולט!

וואן-שוט השנה: בהמשך השבוע אור יסכם עבורנו את השנה ברגעים, בסצינות. אז אני אבחר שוטים מתמשכים. בציון לשבח זוכה הטקס בפתיחת "הערת שוליים", עם ההתמקדות האמיצה בשלמה בראבא. במקום השלישי – המרדף במדבר, וואן-שוט משוגע מתוך "הרפתקאות טינטין". במקום השני – נסיעת האב הקדוש, מתוך "יש לנו אפיפיור". הסרט משעמם, אבל בסצינה הקצרצרה הזו אשכרה התרגשתי עד בכי. ובמקום הראשון – חור המנעול, מתוך "סאקר פאנץ'" סרט שיש לי חיבה מסויימת אליו בעיקר בזכות הצד הויזואלי שלו. אבל הרגע הספציפי הזו בו המצלמה (בעזרתו האדיבה של המחשב) של זאק סניידר עושה סיבוב של 180 מעלות בעזרת זום אין בלבד (צריך לראות כדי להבין. או להאמין) הוציא ממני כזה "וואו!" עד כי אין סיכוי שהייתי בוחר ברגע אחר על פניו. תגידו מה שתגידו על סניידר, בקולנוע הוא מבין. השוט מתחיל ב-2:40 של הקטע הבא ונמשך שניות בודדות, אבל אישית הוא הגניב אותי לאללה:

בלוף השנה: שוב נלך על שיטת השלישיה הפותחת, מפאת תחרות רבה כל-כך. אז את "צעק4ה" (צעקה 4, אל תשאלו) ניסו למכור כפארודיית אימה מודעת לעצמה. אבל לו היא הייתה באמת מודעת לעצמה, היא הייתה גם גונזת את עצמה. על "האנה" כולם אמרו לי שהוא סרט אקשן מגניב וקליל. אבל בתאכלס, זה פשוט הוידאו-קליפ הכי ארוך ומחורבן שראיתי. על שניהם מעפיל בקלות מהולה בהתנשאות "העזרה", סרט אנטי-גזעני לכאורה העושה שימוש בכל-כך הרבה סטריאוטיפים עד כי לא נותר לי אלא לקרוא לו…גזעני.

הסרט שכולם אהבו ואני לא: בשונה מן הקטגוריה הקודמת, מדובר בסרטים שאני יכול להעריך באופן אובייקטיבי אבל פשוט כשלתי מלהתחבר אליהם. למשל, לו הייתי פחות אנטי-אמריקה ודאי הייתי נהנה יותר מ"קאטפיש" המבסוט מעצמו או "מיליארד סיבות לשוד" שהביס אותי. אבל הסרט הכי מתוק ומקסים (כך אומרים) שיצא השנה, "החבובות", הוא זה שגרם לי לשבור את הראש בנסיונות להבין מה לא בסדר אצלי ואז לשבור לעצמי את הלב מרוב אכזבה עצמית.

פס הקול הטוב של השנה: תיקו. שני הסאונד-טרקים שגם היו חיוניים באופן טוטאלי לסרטים שלהם וגם נהניתי לשמוע במנותק מן היצירות הקולנועיות, היו הפסקולים של "דרייב" ו-"סאבמרין". הראשון שינה את יחסי אל מוזיקת האייטיז, השני החזיר את האמון באלכס טרנר.

השערוריה המעפנה של השנה: אני לא בטוח מה היה יותר מביך – פרשת סרט הביכורים בפסטיבל ירושלים, או לימור לבנת עוזבת את פתיחת פסטיבל דרום כי הסרט שהיא עדיין לא ראתה עלול לעצבן אותה. בכל מקרה, פסטיבל חיפה ממש נותר מאחור בלי איזה סקנדל מופרך.

הקאת השנה: קייט ווינסלייט, “אלוהי הקטל". בחיים לא ראיתי משהו כל-כך אמין. בראבו קייט!

הפרס ע"ש כריסטופר נולאן לסרט האקשן האינטליגנטי של השנה: “כוכב הקופים: המרד".

אי-ההפצה המקוממת של השנה: "סאבמרין". ובגלל זה אני צריך לתעתק את שמו פונטית במקום לקרוא לו "צוללת", או "השכן של אמא שלי". ובאותו עניין –

השם העברי המטופש של השנה: שנה יצירתית מאוד עברה על מפיצי הסרטים וממציאני השמות העבריים שלהם. חלק מן המביכים שבהם היו נחסכים לו היו פותחים מילון ("בגינרס"), אחרים היו נמנעים אם מי שרוקח את השם היה טורח לצפות בסרט ("החיים הכפולים של וולטר" המספר על אדם שאינו מנהל חיים כפולים, משום שהוא לא גיבור-על). בתואר "השם הגנרי של השנה שלא אומר כלום והיה יכול להיות שמו של כל סרט בהיסטוריה בערך" זוכה "נגד כל הסיכויים" ("The Adjustment Bureau" הוא בהחלט לא שם סקסי במיוחד, אך עדיף בעיניי). אבל בחייאת רבאק שמישהו יסביר לי את "השכונה VS חייזרים". זה כאילו קרב של מורטל קומבאט? אני לא מעודכן יותר במה שגזעי היום? ספרו לי!

השם העברי המעולה של השנה ואולי גם של כל הזמנים: "ג'ננה בסוואנה"! בתלת מימד!

מוזמנים ומוזמנות לספר לי איפה טעיתי, את מי שכחתי, את מה הזנחתי וגם לשתף בבחירות שלכם ושלכן. העיקר שתהיה אחלה שנה למי שמתחיל לספור מעכשיו ושנצטרך להתלבט קשות בסוף דצמבר 2012 עקב היצע בלתי נתפס של סרטים מעולים.