• כחום הגוף
  • אוסקר 2023/24: הטקס בסיקור חי
  • אוסקר 2023/24: מהמרים על הזוכים
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה

שאלות על ייצוג של עירום ומיניות בסרטי במאיות

14 בדצמבר 2011 מאת אורון שמיר

אחרי פסטיבל ירושלים חשבתי שזה צירוף מקרים, אבל כזה שמספיק לאיזו תיאוריה לא מגובשת על מגמות בקולנוע העכשווי. אני שב ומסתייג מעצמי כי בהחלט יכול להיות שזו מקריות מוחלטת, אבל פשוט יצא שראיתי לא מעט סרטים של במאיות השנה. ישראליות ובינלאומיות. ויצא שרובם המוחלט של הסרטים הציגו גיבורה נשית. עד כאן מתבקש. אבל מתוכם, רוב פחות מוחלט אבל בהחלט מכריע הציג את הגיבורה כעלמה במצוקה, ולעיתים אף כמישהי המאמינה שרק סקס יפתור את כל בעיותיה בחיים ורצוי שהוא יהיה כמו שיותר מנוכר ונוראי. זו הייתה התחושה עימה סיימתי את פסטיבל ירושלים בחודש יולי האחרון.

לימים נשכחה ההרגשה מליבי, אבל היא שבה ועלתה בזמן הקרנות האקדמיה לפני טקס פרסי אופיר, בשנה שהייתה משופעת קולנוע ישראלי נשי. אבל גם מאז עבר כבר מספיק זמן. והנה, ממש אתמול, צפיתי בדי.וי.די בסרט צרפתי בשם "Belle Epine", מאת הבמאית רבקה זלוטווסקי. אחרי 80 דקות איטיות אך לא חסרות ערך נזכרתי בשלישית בתיאוריה שלי, המאוד לא מבוססת, אבל לגמרי מבוססת על המציאות כפי שאני חוויתי אותה בחודשים האחרונים. עוד קצת על הסרט הזה, דוגמאות נוספות למגמה ושאלות נוספות בהקשר זה – אחרי הקפיצה. אגב, ספויילרים קלים עד כבדים לכל הסרטים שיוזכרו בכתבה. פשוט דלגו על הפסקה בה הם מוזכרים אם אתן מתכננות לראות אותם בקרוב או ברחוק (ואני חושב שאכתוב את כל הפוסט הזה בלשון נקבה בלבד, נראה לי הגיוני משום מה. אך הוא כמובן מיועד לשני המינים).

ליה סיידו עוצרת הנשימה, מתוך "Belle Epine". ולחשוב שכמה שעות אחר-כך ראיתי אותו ב"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" ולא זיהיתי אותה...

בסרט הביכורים שלה באורך מלא, שאת שמו ניתו לתרגם ל"קוץ יפה", עורכת לנו הבמאית היכרות עם דמותה של פרודנס (ליה סיידו, ראו תמונה לעיל). מדובר בנערה בת 17 אשר בוחרת להדחיק את העובדה שאמא שלה נפטרה לא מזמן ובמקום זאת לנסות להצטרף לכנופיה של אופנוענים. ואם אפשר אז גם לשכב עם אחד מהם. כרגע חשפתי בפניכן את מרבית ההתרחשויות העלילתיות המועטות בסרט. בשאר הזמן הגיבורה שלנו בעיקר מתמודדת עם כל מה שיש לכל האנשים בסביבתה להגיד נוכח ההתנהגות שלה והקיום באופן כללי, והדעות מגוונות עד מאוד. הדבר שאני כן רוצה להתעכב עליו, הוא האופן בו מתייחסת הבמאית אל הגוף הנשי בכלל וזה של הגיבורה שלה בפרט.

כבר בסצינה הראשונה אנו חוזים בעירום לא מיני. פרודנס ודמות נערית נוספת, אשר תהווה עבורה את המפתח לכנופיית האופנוענים, מתבקשות על ידי קול נשי שאת מקורו אין אנחנו רואים – להתפשט. מרילין (אגת' שלנקר), הנערה השניה, מתערטלת בזריזות וללא בושה. פרודנס נשארת בבגדים תחתונים ומתחננת שיאפשרו לה לשוב ולהתלבש. בסצינה הבאה היא כבר משווה את גודל החזה שלה עם אחותה, ובאחת אחרת משוחחת עם חברה קרובה בחדר האמבט. שתיהן לובשות רק מגבות ורק לפעמים. המסקנה המתבקשת היחידה שלי בתור צופה, היא שנשים פשוט לא ממש אוהבות בגדים, ונאלצות ללבוש אותם רק בחברת גברים או בסיטואציות בהן הן מרגישות שלא בנוח. מסקנה הפוכה לחלוטין לאור כמעט-27 שנות חיי, ולו רק בזכות העובדה כי רכישת בגדים מסוגלת לשמח את רוב הנשים שפגשתי באופן שאין שני לו. או כי סרטים אחרים (וגם המציאות, לעיתים) דווקא לימדו אותי שאף אשה לא באמת מרוצה מהגוף שלה.

בהמשך הסרט, כאשר הגיבורה שלנו מתבייתת על הבחור שלה ומפתה אותו, סצינת חיזור קצרצרה מובילה למיטה ואל סצינת סקס קצרה המסתיימת עם הבחור המפנה אליה את גבו. אמא שלו היא זו שצריכה לטפל בפרודנס אחרי היעלמותו, להציע לה ארוחת בוקר מנחמת וללוות אותה החוצה מבית המלון הקטן שבבעלותה. אני לא כל-כך יודע למה, אבל מהתנהגותה של פרודנס בסצינות עוקבות היה לי הרושם שהיא די מבסוטה מהעניין. למרות שהזהירו אותה שלבחור לא אכפת ממנה, נראה כאילו היא זו שבכלל לא אכפת לה. אני גם לא ממש יודע כמה מזיז לה שהבחור שלה מחליף אותה באחת אחרת מול עיניה, משאיר אותה להירטב בגשם בסצינה הלפני אחרונה. כמובן שהסיום בכלל חושף את העובדה שפרודנס דווקא כן מתגעגעת לאמא שלה ובעצם ניסתה להתקרב אליה לאורך כל הסרט על ידי ענידת התכשיטים שלה למשל, ובכך להפוך מילדה לאשה כמצופה מסרט התבגרות. אז אני חושב שאת העניין הזה הבנתי, אבל הניואנסים פסחו מעל ראשי וכך נותרתי עם התחושה שכל העירום הנשי הזה לא היה מאוד מוצדק בעיניי. אולי אפילו קצת נצלני. אני אסתכן בקלישאתיות, אבל לו במאי ממין זכר היה חתום על הסרט הזה בדיוק, הוא היה מכונה שוביניסט ומחפיצן.

אפשר לפתור את העניין בצקצוק לשון ופליטת משפט כמו: "צרפתיות, מה ציפיתי?". אבל אם לשפוט לפי "קוד כחול" ("Code Blue") אז גם להולנדיות ממש לא חסר. הבמאית אורסולה אנטוניאק טווה ברקמה עדינה סרט על גיבורה נשית המשוועת למגע וחום אנושי, מפנטזת על השכן הנאה שלה ואז מסיימת את הסרט כאשר היא חותכת את עצמה באמבטיה אחרי שחוותה השפלה והתעללות מינית מצד אותו שכן. קשה מאוד להגיד שהיא נהנית מזה, אבל בזמן האקט היא משתפת איתו פעולה, לפחות בהתחלה. נדמה כאילו אפילו הכרה בקיום שלה באופן משפיל, גם היא הכרה בקיום שלה (במהלך הסרט היא מרבה לבלות בחברת זקנים גוססים או מתים, מתוקף היותה אחות סיעודית). רק אחרי שהיא באמת תופסת עד כמה היא לא קיימת גם מבחינת הבחור שחשקה בו ושחשבה כי חשק בה – רק אז היא מבינה את מר גורלה.

סרט נוסף שראיתי בפסטיבל ירושלים הגיע מיוון ושמו היה "אטנברג" ("Attenberg"). במקרה שלו, הגיבורה של היוצרת אתינה רחל צנגרי שבה וטוענת שהיא א-מינית. מה שלא מפריע לה להתעניין בחזה של חברתה הטובה יותר, לדבר על סקס עם אבא שלה (לצערי המשפט הזה דו משמעי) וכמובן לחוות מפגש מיני קר ומנוכר עם איזה בחור. אמשיך ואתייחס לסרט ישראלי דווקא, "הנותנת", של הגר בן-אשר, המגלמת בעצמה את הדמות הראשית שחשה איזה צורך לפרוק מינית את כל גברברי המושב בו היא מתגוררת לבדה, עם שתי בנותיה הקטנות. כאן סצינות הסקס הן כבר מעבר לנועזות לפרקים, והסיום של מערכת היחסים עם הבחור היחיד שנראה כי אכפת לו ממנה לא מותיר ספקות בנוגע למסר של הסרט (זה ספויילר חריף מדי אז אמנע ממנו בשלב זה ואחכה עד שיתבהר מתי והאם יוקרן הסרט שוב). אל החבורה הזו אצרף את סרטה של הבמאית הספרדיה איזבל קוישט "Map of the sounds of Tokyo", המתרחש ביפן. כתבתי עליו סקירה מלאה, אבל מה שרלוונטי לטקסט הזה הוא העובדה שהגיבורה (רינקו קיקוצ'י) מתחילה לקיים קשר מיני די פטישיסטי עם גבר זר (סרג'י לופז). האם זה הולך ביניהם? האם האהבה מנצחת או משהו בסגנון? נחשו לבד. אבל בואו נגיד שלא ממש בטוח איזו מין אהבה הייתה שם מלכתחילה.

בקיצור, מצרפת דרך כל אירופה ועד ישראל ומזרחה משם, נדמה שכמה וכמה במאיות החליטו לעסוק בשנה החולפת במיניות ועשו זאת בהקשרים לא חיוביים. אבל מה למדנו מכל זה? זהו השלב בו התיאוריה שלי מתגלה כלא-ממש-תיאוריה, משום שמסקנות אין לי. נדמה לי שאני מזהה מגמה, אולי אפילו מצוקה או ביטוי עמוק ותת-מודע אפילו של תופעה חברתית, אבל אין לי הכלים להבין אותה. יש לי רק שאלות:

האם לבמאיות נוח יותר להציג את הגוף הנשי במערומיו בהקשרים מיניים וגם לא-מיניים? כלומר, האם הן מרשות לעצמן יותר מתוקף היותן נשים והיכרותן הלאו דווקא מינית עם אינטימיות נשית, או שאולי הן בכלל לא עושות מזה עניין, למרות שהן פועלות בעולם בו הגוף הנשי מנוצל למכירת מוצרי צריכה במגוון רחב של תחומים? האם הן מביעות אדישות או תסכולים מנושאי הסקס והסקסיסטיות בעולם דרך הסרטים שלהן? האם הן מבקרות את המצב, או אולי דווקא מנציחות אותו כמו מישהי שקוראת לעצמה "כלבה" ובעצם נותנת לגיטימציה לאחרים לקרוא לה כך? ומה בעצם אני באופן אישי אמור לעשות, במקום בו זמרות פופולריות מכריזות שהן דווקא אוהבות שמושכים להן בשיער? כנראה שלזהות מגמה, להתבלבל ולהתלבט בקול רם, ואז לכתוב על זה פוסטים חסרי פואנטה ולבקש עזרה מהקהל.

תגובות

  1. איתן הגיב:

    זה פתח לדיון מעניין, אבל בקצרה: אני חושב שנשים, כמו גברים, יש מכל הסוגים. יש, לדוגמא, את קת'רין ביגלו, שעושה סרטים "גבריים". סרטי פעולה יותר קשוחים, יותר טובים, ויותר מותחים מהרבה סרטים של גברים (והאוסקר שבו זכתה מוצדק לגמרי בעיניי); יש, מהצד השני של המפה, את קתרין ברייה. פרובוקטורית חסרת מעצורים (ולמרבה הצער, גם די חסרת כשרון סינמטי). ערום בכלל (וערום נשי בפרט) הוא כלי עבודה בשבילה. ויש גם את השאר. למשל, אורסולה אנטוניאק. מאוד רציתי לראת את "קוד כחול", אבל לא הסתייע בידי (עניינים של לו"ז). ראיתי ומאוד סימפטתי את סרטה הקודם, "שום דבר אישי" (כתבתי עליו בבלוג שלי, כאן. אז גם ב"שום דבר אישי" יש לא מעט עירום נשי, אבל בסרט קאמרי, שבו (כמעט) רק שני אנשים, עם מערכת יחסים שמתפתחת לאט, רוב העירום מחויב מהתסריט. ולהרגשתי לא היתה בו התרסה, אלא יותר הבנה למצב הדמות הראשית.
    גם העניין הביקורתי עם הגר בן אשר מצטמצם מדי להרגשתי לאותן סצינות סקס. יצא לי לראות את בן אשר בכמה וכמה הקרנות, והיא תמיד נראית חייכנית וקלילה. וזה תמיד מסקרן אותי, כי סרטיה הם כל כך שחורים מבחינת הנשמה שהם חוקרים (ראיתי גם את "משעולים" הקצר). כך שבעיניי בן אשר היא דמות מרתקת בפני עצמה, וסרטיה חוקרים מיניות חסרת רחמים לא כל כך בשביל להדהים חיצונית, אלא יותר כמכשיר פסיכולוגי פנימי.

    ומיכל אביעד? אני מאוד אהבתי את "לא רואים עלייך" שהוא סרט מאוד נשי בעיניי, שאולי רק נשים יכולות לתפוס. אבל יש בו סצינה אחת מתריסה. יש סצינת אחרי-סקס, שבו העירום הוא גברי ופרונטלי. אין עירום נשי.

    ואיבל קוישט (הבמאית עם המשקפיים הבלתי אפשריים)? שנינו אוהבים את הבמאית הזו, אבל את סרטה האחרון, זה שאתה מזכיר, לא יצא לי לראות. הסרט שביימה לפני כן (ההוא עם בן קינגסלי ופנלופה קרוז. לא זוכר את שמו) היה בעיניי סרט שוביניסטי.

    בקיצור, אולי גם לי אין ממש משנה סדורה בעניין. אבל אני חושב שאי אפשר להכליל, וסרטים נשיים כמושג הוא דבר שעדיין לא ניתן לחקור בגלל שיש מעט מדי ממנו.

  2. avivamishmari הגיב:

    (לא צפיתי באף אחד מן הסרטים).
    ממה שהבנתי יש לך שתי תלונות נפרדות:
    א) שהסרטים הללו מציגים המון עירום לא מנומק.
    ב) שהם מציגים דמויות נשיות באופן בלתי מעצים.

    התלונה הראשונה נראית לי הגיונית לחלוטין. על התלונה השנייה אני תוהה: האם כל סרט אמור לשאת מסר חיובי ו/או להציג גיבורה מועצמת ורבת פעלים? האם גיבורה "קטנה" עם המון בעיות אישיות וספקות עצמיים, שלא לומר קבלת החלטות שגויה, בהכרח מועלת באיזו שליחות חברתית ולכן נושאת מסר אנטי פמיניסטי? כאן שווה להפעיל את המבחן ההפוך: מה היית חושב על אותו סרט, של במאי גבר, שבמרכזו דמות גברית עם נטייה להרס עצמי? אופטימי זה לא, כמובן, אבל זה לגיטימי לגמרי. א/נשים עושים סרטים מתוך הכאב שלהם/ן. ואין להניח שהבמאית בהכרח מסכימה או מצדיקה כל מה שהגיבורה שלה עושה.

    1. לגביי עניין ב' שלי, שדווקא שזור בעיניי בא' אבל לא אתעקש, הוא נובע מכמות הסרטים. כמובן שלא כל סרט שמביימת אשה אמור להעצים או לשאת מסר חיובי וכו'. אני ממש לא מתערב להן במה לכתוב ולצלם. התפקיד שלי הוא להסתכל על העניין כמגמה, בתנאי והוא חוזר על עצמו במספיק סרטים. בפוסט הזה נתתי חמישה סרטים מהשנה-שנתיים האחרונות כדוגמה וזה כבר לא מקרי בעיניי, או אולי מקרי באופן משונה. או אם להשתמש במדע המפוקפק ושמו סטטיסטיקה:
      ראיתי השנה 18 סרטים של במאיות (מספר שיגדל כבר היום, אגב). רובן המכריע הציגו גיבורות נשיות. כמובן שאין לי שום בעיה כאשר ג'ודי פוסטר מביימת סרט על גבריות במשבר, כמו שעשתה ב"החיים הכפולים של וולטר" השנה. המבחן היחידי הוא הכשרון והיא עומדת בו בהצלחה עבורי. השאלה היחידה שלי היא מדוע, לא בקטע שיפוטי אלא בקטע תוהה, בדיוק חצי מהסרטים שראיתי מציג דמות נשית חלשה ומוחלשת, המחכה להיגאל באמצעות גבר. ולמה כשליש מהם (המוזכרים בפוסט זה) גם עוסקים ספציפית במיניות בהקשרים שליליים.
      שוב, אני ממש לא אומר "אם נתנו לאשה לביים סרט אז לפחות שתעשה אותו פמיניסטי או פוסט פמיניסטי". אני רק שואל מה זה אומר, באופן קולקטיבי יותר, שחצי מהנשים שראיתי סרטים שלהן השנה בחרו דווקא להציג בפניי את הדברים כפי שהציגו. כמובן שיכול להיות שזה לא אומר הרבה ואני בעיקר מחפש מגמות בכוח 🙂

      1. avivamishmari הגיב:

        זה בסדר, אתה עושה עבודה טובה 🙂

  3. rinveges הגיב:

    אין לי מה להגיד יותר מידי על הנושא חוץ מזה שיכול להיות ונראה לי גם שחפצון של הגוף הנשי וחפצון של מיניות עובר בדרך הזו הזרה. כלומר עובר את אותם תהליכים רק למטרות אמנותיות. הזרות של הגוף הנשי הקפיטליסטי הופך להיות מאפיין של זרות מנוכרת. זה לפחות מה שהרגשתי באטנברג. בכל מקרה אני מגיב בעיקר בגלל הערת האגב על הביבר (שעל פי קורט וונגוט לפחות גם קשור מאוד לנושא הזה) – זה כבר כמה פעמים שאני מבליג, אבל זה סרט נוראי. אחד הגרועים של השנה האחרונה ואולי יותר מכל מבטא את פולשנות המזעזעת של האולפנים הגדולים על השוליים האמריקאים. החיים הכפולים של וולטר מציג התמוטטות נפשית של גבר מצליח בצורה הכי הוליוודית, קיצ'ית, נוצצת, אופטימית, חסרת כנות, מלוקקת ומטומטמת שאפשר. החל מאסיפת העובדים שמתלהבים מהרעיון שלבוס שלהם יש בובה על היד ועד לבן שלו שדופק את הראש בקיר עד שהוא מוציא בלטה. לפני כמה שנים ראיתי את יהודי טוב בסינמטק ושנאתי את כל האנשים שנקראו מצחוק כשהאח של הגיבור ברח מהמלון לבריכה. זה בערך אותו דבר – התפיסה הכל כך יפה שם של אמריקאיות מרוטשת וחיים הרוסים לעמת הצחוק השאנן וחסר ההקשר של הקהל. שזה הסרט הזה – הצחוק הזה. זה מה שקורה כשאולפן גדול מנסה לעשות עוד ג'ונו ועוד מיס סאנשיין (שגם הם היו יצורי כלאים מזוויעים) בתקציב גדול יותר – טינאייג'ר מתוסבך שפותר את הבעיות של הבחורה שהוא אוהב על ידי עצות ניו אייג'יות ריקות מתוכן (תציירי! תגשימי את עצמך!) ואת מל גיבסון בתצוגת משחק מרשימה – הוא מחזיק את אותה הבעה בדיוק כשהיתה לו בלב אמיץ לפני שהוא צדק פרידום. אני שונא את הסרט הזה.
    הוליווד בשנים האחרונות פשוט מפחידה. אני לא מדבר על הבלוקבסטרים עכשיו, אני לא מדבר על המייקל בייים, אני מדבר על הדני בוילים ועל הארנופסקים ועל הדיוויד או ראסלים ועל כל הבמאים הנשכנים של הוליווד, השוליים האיכותיים שהיו עלה התאנה במשך שנים כל כך רבות ופתאום בשנתיים האחרונות עברו כולם למיינסטרים האולפני. כאילו פתאום התעוררנו וכל הבמאים הבאמת מגניבים בהוליווד הפכו לקווין סמית'.
    חרא של סרט, החיים הכפולים של וולטר.
    זהו. הייתי חייב להגיד את זה.

    1. אור סיגולי הגיב:

      אני דווקא ממש אהבתי את ה״חיים הכפולים של וולטר״. או ״ד׳ה ביבר״, בשביל האחידות. אחד הטובים של השנה.

    2. כרגיל, הזעם שלך מבורך כאן, לפחות מבחינתי. אלא שבמקרה של "הבונה" (נו, אני חייב להציע אופציה שלישית) נדמה לי שאתה נובח על בול העץ הלא נכון. זה הרי הסרט הכי הוליוודי בעולם באופן מוצהר. בקטע טוב או לא טוב – זה כבר תלוי בטעמך (אני אהבתי, כידוע). אבל אין מצב שמישהו בא ואומר לי שזה לא הוליווד, בלי שאצחק לו בפנים.

      לגביי ארונופסקי/בויל/ראסל ותרשה לי להוסיף גם את פינצ'ר – אתה לגמרי צודק. ואני עומד מהצד ופוער עיניים בדיוק כמוך – זה לא פחות ממבעית כל התהליך הזה, מצד אחד. מצד שני, אני מעדיף שאלה יהיו הבמאים שאחראים על המיינסטרים שלי ולא רון האוורד, נגיד. בקיצור, אני שב ומזמין אותך, הפעם בפומבי, לכתוב פוסט בנושא. אני מבטיח לפרסם אותו. אם לא – אולי אגנוב לך את התיאוריה והתהילה בעתיד 🙂

  4. חזי. הגיב:

    שמע, נראה לי שיש לך הרגשה מאד חזקה כשאתה רואה את הסרטים האלה ואתה מצליח למצוא חוט מקשר ביניהם. אתה פשוט לא יודע מה החוט הזה אומר לך. האמת האי שגם אני לא, אבל אני לחלוטין מבין על מה אתה מדבר.
    אולי בעצם, קשה לך עם זה שאין לבמאיות שום דבר למכור מעבר להיותם במאיות-נשיות. הסבר:
    אם נחשוב שניה על דילמת הפיצ'ר השני בארץ {הנטיה של יוצרים לעשות סרטים ראשונים מוצלחים ולקרוס בפיצ'ר השני שלהם}, נעלה השערה לדעתי די הגיונית. בסרט הראשון אדם כותב ומעלה על המסך את הקונפליקט המרכזי בחיים שלו, הוא כותב את עצמו. ולכן המקוריות והישירות והאמת ולכן זה לרוב מרגיש טרי ונכון. בסרט השני אתה כבר צריך להראות שיש לך דברים נוספים בחיים חוץ מזה שאתה {הומו, או מזרחי, או פלסטיני, או חייל-כובש, או דתי , או בחורה שנאנסה}
    וכאן היוצרים צריכים להמציא את עצמם מחדש.
    ובמקרה שלנו היוצרות צריכות להתעסק גם בסרטים שלא עוסקים במיניות, גוף, חפצון, סקסואליות האישה. השאלה היא האם יש ליוצרות גם דברים אחרים לומר על העולם?
    לג'ודי פוסטר, יש. החיים הכפולים של וולטר הראה את זה מצויין. גם לביגלו יש. נקודת פריצה {סלחו לי שאני חולה על הסרט הזה יותר מהשאר, הוא פשוט סרט מדהים.} הראה שיש.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.