• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

פסטיבל ירושלים 2011: סוף השבוע האחרון

16 ביולי 2011 מאת אורון שמיר

אני עדיין בפסטיבל, אבל לא ממש תכננתי לראות סרטים. התוכניות שלי כללו פאנל על "הערת שוליים" שאמור לחשוף את היוצרים החבויים אל הכלים, כמו המלחין ואמנית הסטורי-בורד, ואת טקס חלוקת הפרסים של התחרות הישראלית הארוכה מהרגיל, אותו סיקרתי עבור עכבר העיר אונליין, כמו את כל התחרות הישראלית. אבל אז נשאבתי פנימה אל תוך לא פחות משלושה סרטים מחו"ל שהיו מוזרים מכדי לתארם והותירו אותי עם שאלה: איזה עם יותר פסיכי – הספרדים, היוונים, או הבלגים? (והתוספת של יום שבת – אולי בכלל ההולנדים)

ראשית, פאנל "הערת שוליים", יוזמה של המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים, אשר תמך בסרטו של יוסף סידר מראשיתו ואנשיו גאים בו מאוד (מנחה הטקס ומנהל המיזם, יורם הוניג, הגיע לבוש בחולצת "אני פילולוג!" שעוררה את קנאתי). כיוון שמדובר בסרט שחפרנו בו כאן בבלוג רבות וארוכות באופן תאורטי וספקולטיבי, היה לי מעניין לשמוע את העוסקים במלאכה מדברים על שלבי היצירה ועל המחשבה שהושקעה בתהליך. ואני מודה שכמות הפרפקציוניסטים שעבדו עליו הדהימה גם אותי. החל מהסטורי-בורד, דרך עיצוב אמנותי וכלה בעריכה, צילום ומוזיקה – כל אמן שדיבר העשיר קלות את ידיעתי על הסרט, לעיתים גם על אמנות עשיית הקולנוע עצמה. תקלות טכניות למיניהן או קצרנות לשם עמידה בלוח הזמנים, לא העיבו על החגיגיות ואווירת הלמידה עימה הגעתי. בכל שנה אני מנסה לתפוס בפסטיבל מעין שיעור בקולנוע, בדרך כלל זה מגיע בדמות איזה סרט תיעודי, בסינמטק 4. השנה, הפאנל מילא את המשבצת הזו בהצלחה.

אחר-כך הגיע טקס הנעילה וחלוקת הפרסים של התחרות הישראלית. על הזוכות והזוכים תוכלו לקרוא בפוסט הייעודי. אז רק אודה ליאיר רוה על שבחר בי לטבלת המבקרים, בה הייתי שותף פעיל ואשר הפכה אותי מעורב יותר בתחרות, שמצידה הייתה למרתקת יותר בזכות הטבלה. אני גם מבסוט שהפייבוריטים האישיים שלי – "בוקר טוב אדון פידלמן" ו-"עמק תפארת" יצאו מחוזקים בפרסים ושמח לראות שגם "השוטר" ו-"אורחים לרגע" לא יצאו מקופחים.

מיד אחרי הטקס אצתי רצתי אחרי אור ובעקבות המלצות של יניב ואיתן, אל סרטו של אלכס דה לה אגלסיה "בלדה טריסטה". את שעיניי ראו ואוזניי שמעו, קשה מאוד לתאר במילים, לפחות במילים שלי. אז אסתייע גם במילותיהם של אחרים. סרטו של אלכס דה לה איגלסיה הוא חולני, מגעיל, נפלא, אכזרי, מרושע, מענג, דוחה, יפהפה, אלים, פיוטי, מעוות, כיפי, מקורי, רפלקסיבי, טראשי, אפל, אדיר, משוגע, משוגעת, מופרע, מטורף ופשוט טרלולת מטורללת מעין כמוה! בסיומו מצאתי את עצמי חש שאין לי מושג מה פגע בי, אבל אני מקווה שמישהו רשם את המספר של המשאית הזו – כדי שאוכל לשלוח לנהג שלה פרחים . אם אתם במקרה בסביבת סינמטק 1 הערב בשעה רבע לשמונה ואין לכם שום בעיה עם גועל נפש או צלקות נפשיות – אתם לא מפסידים את הדבר הזה.

בניסיון להסביר את העולם של הסרט, אין לי ברירה אלא לפנות לטריק הכי ישן בספר המבקרים ולנסח משפט בסגנון – "האביר האפל" פוגש את "המבוך של פאן", בפינת הרחובות טרנטינו ורוג'ר קורמן. או טוד בראונינג ("פריקים"). אחרי סיקוונס פתיחה, מן הפחות שפויים שראיתי בקולנוע לאחרונה, מגיעות הכותרות שיונקות אותך פנימה אל עולם הביזאר והרוע של הסרט. אנו מתחילים בספרד של 1937. שיאה של מלחמת האזרחים והרקע לעלילה הראשית ולאלימות המושרשת עמוק בנשמתו של העם הספרדי, אל המפלצת החבויה בדם האיברי ואשר תקבל ביטוי מוחצן ומוחשי עד כאב במהלך הסרט.

הספרות מתחלפות וכעת השנה היא 1973. במרכז העלילה הזו ניצב משולש רומנטי-פסיכופטי בין שלושה אמני קרקס. חבייר (קרלוס ארסס) הוא הליצן העצוב, שסיפור חייו מקשר אותנו אל חלקו הראשון של הסרט, בו כיכב אביו. סרחיו (אנטוניו דה לה טורה) הוא הליצן המשתטה, אהוב הילדים ביום ושתיין אלים בלילות. ביניהן ניצבת לוליינית פתיינית בשם נטליה (קרולינה באנג) בסיפור אהבה סדיסטי שמאיים לשבור את הבחורה לשניים ולגרום לגברים שלה לצאת מדעתם. זוכרים את מי הכי אהבתם ב"אביר האפל"? את הג'וקר כמובן. עכשיו דמיינו סרט שלם של הג'וקר…נגד הג'וקר. עטפו הכל בעשייה קולנועית מרהיבה לצד רגעי טראש מזוויעים ואהבת קולנוע שמאיימת להציף את המסך – ויש לכם מושג כללי לגביי מה לעזאזל הולך בסרט החד-פעמי והבלתי ניתן לתיאור הזה.

אחרי הפסקונת בה אספתי את עצמי והזנתי את גופי המוזנח, החלטתי לפצל כוחות ולא להיכנס עם אור אל "מחוץ לטווח השטן" של ברונו דומון. היה נדמה לי שזה לא בדיוק מה שאני זקוק לו עכשיו, אז הלכתי על "אטנברג", שהוגדר כמעין קומדיה אמנותית. משהו עובר על הקולנוע היווני של השנה-שנתיים האחרונות. משהו מוזר. אחרי "שןכלב" וביחד עם הדיווח של אור על "שדה שחור", אני יכול להגיד שאני לא ממש שותף להתלהבות העולמית מהגל היווני הנוכחי.

סרטה של אתינה רחל צנגרי מתמקד בדמותה של מרינה (אריאן לבד). היא מתנסה מינית עם חברתה הטובה והשרמוטית, מבלה זמן איכות עם אביה הגוסס ורוצה לפגוש בחור שיעשה לה את זה, כדי שתוכל לאבד כבר את בתוליה בגיל עשרים ומשהו. אופס, נדמה לי שסיפרתי את כל האין-עלילה של הסרט, המתפרשת על פני 96 דקות וכוללת בעיקר שיחות היפסטריות על מין ואיברי מין, או צילומים של נוף. הרגעים הכי יפים בסרט היו כאשר הגיבורה צפתה בסרטים של סר דייויד אטנבורו. והיו רק שלושה-ארבעה כאלה, לצערי הרב. עם זאת, לאחר הפתיחה הגמלונית ולהוציא רגעים שהיו "אמנותיים" מדי בשבילי, הצלחתי להיות מרותק לסרט בקטעים מסויימים אשר הכילו עלילה או שיח מעניין. אך התחושה הכללית שלי הייתה שעברתי כאן חוויה שניתן לפרש בשני אופנים – או שאין לי מספיק אינטלקט בכדי להבין את עומקו של הסרט שהיה נדמה לי פשוט ופשטני בחיבור שלו בין מין והמשכיות למוות וסופניות, או שהבעיה הפוכה והסרט הוא האשם. כיוון שהיה זה הסרט השני שלי להיום שעסק בחיה היוצאת החוצה מן האדם, הנחתי שמדובר בצירוף מקרים שהעיב מעט על הצפייה שלי.

אלא שאז חברתי שוב אל אור, בסרט הבלגי "ראש שור". ומה אתם יודעים – שוב החייתיות שבאדם התגלתה כמוטיב מרכזי. בשלב הזה הרגעתי את עצמי ממחשבות על קונספירציה בהבנה שצפייה כה אינטנסיבית ומרוכזת בסרטים לא מאפשרת לי לעשות הפרדה מוחלטת ביניהם. כלומר, שחיפוש ומציאת תימות כאלה ואחרות נובע ממני וקשור אליי הרבה יותר מאשר אל הסרטים. אפרופו ריכוז, מדובר במצרך נדיר מאוד בשעה כה מאוחרת של לילה ואחרי כל-כך הרבה אירועים שדרשו את תשומת הלב המלאה שלה. מאידך, נדמה לי שגם הסרט לא היה לגמרי מרוכז.

יצירת הביכורים של מיכאל רוסקאם עוקבת אחר ג'קי (מתיאס שונראטס המעולה), העובד במפעל הבשר המשפחתי. כולו שרירים וגבריות, אך מבטו מזכיר ילד מפוחד ושפת גופו שברירית. ג'קי אכן מסתיר סוד כואב בעברו, אשר משפיע בהווה על עסקה ההולכת ומתרקמת בין העסק המשפחתי ובין מאפיית הורמונים לפרים ופרות. 129 הדקות של הסרט שוטחות בפנינו גם את עלילת הפשע המרכזית, אך נכנעות לסיפור ילדותו של ג'קי, המרתק בהרבה מן הסיפור הראשי. כיוון שכן חיבבתי את השפה הויזואלית, הפתעות שבאו משום מקום וכמה מן הרעינות של הסרט, כמו ההקבלה בין ג'קי לבין הבקר שלו במספר אופנים – אני מוכן לסלוח לסרט על חוסר מיקוד בכלל והמערכה האחרונה בפרט. בתור סרט ראשון, הוא די מרשים, גם אם רחוק מאוד משלמות.

ביום שלמחרת, יום השבת האחרון בהחלט של הפסטיבל לשנה זו, המצב היה הפוך בתכלית מיום האתמול – דווקא כן תכננתי לצפות בשניים-שלושה סרטים, אבל מסיבות שונות ראיתי רק אחד, את האמצעי. זאת משום שאת הראשון פספסתי בגלל משהו שצץ ואת הסרט האחרון שתכננתי לראות בפסטיבל, "ג'ס + מוס", פשוט פספסתי בגלל ששוב לא היה מקום באולם עבורי. עם זאת, השתדלתי שלא לסיים את הפסטיבל כולו בתחושת פספוס. חבל שהסרט האחרון שראיתי בו, "קוד כחול", לא היה איתי באותו ראש.

סרטה של הבמאית ההולנדית אורסולה אנטוניאק מתחיל כמעט כוידאו-ארט, שבמרכזו אחות סיעודית בשם מריאן (ביין דה מור). היא מבלה את זמנה עם יותר אנשים מתים או גוססים מאשר חיים ומשוועת למעט חום אנושי. ברם, כל המפגשים שלה עם המציאות רק מגבירים את בדידותה, ההולכת ומסלימה ככל שהסרט מתקדם. ואם בתחילת הסרט רק רציתי לתת לה חיבוק, חלקו השני המתאר את המפגש המיוחל שלה עם גבר שעליו פינטזה הוציא ממני את התגובה הכי נרתעת ונגעלת שחשתי כלפיי סרט כלשהו בפסטיבל. יש מעט מאוד דברים שאני לא מוכן לחוות בתור צופה קולנוע, הולכה שולל היא אחת מהן. ובעיניי להעניק תחושת עדינות וניכור על-פני סרט שלם רק בשביל לסיים אותו בשתי סצינות מזעזעות, זה פשוט לא לעניין. כך שמעט החיבה שרחשתי לעשייה הקולנועית בסרט, התמוססה והתפוגגה אחרי שהבמאית העבירה את המסר שלה והשקפת עולמה. בכלל, נדמה לי שראיתי בפסטיבל הרבה יותר סרטים של במאיות חולות מין ואחוזות ייאוש מאשר של במאים. ייתכן גם שפשוט ראיתי יותר מדי רוע אנושי וסטיות מיניות בפסטיבל באופן גורף, וזה היה הקש ששבר אותי. ויכול להיות שמה שחסר לי כרגע בחיים זו מעט אופטימיות. או אולי הפוגה מסרטי קולנוע עד להודעה חדשה.

שובו אל הבלוג מחר כדי לקרוא על סיכום הפסטיבל, בפוסט קולקטיבי ושיתופי. בתקווה שגם קוראינו הרבים מספור בימי הפסטיבל ירצו לשתף בחוויותיהם.

השאר תגובה