דוקאביב 2026: הזוכים, "האישה בלבן", "מרינקה", "שיחות עם החברים המתים שלי"

פסטיבל דוקאביב 2026 יינעל היום, אחרי שבוע של קולנוע מעשיר, מעורר דיון ובמקרים רבים גם תמונה מדאיגה על המצב בעולם ובארץ. הוא היה יותר מגוון מכמות הסרטים החלקית עליה הספקתי לכתוב, בהמלצות מקדימות ובשני דיווחים במהלכו. פוסט זה ישלים רק חלק מן הסרטים עליהם אני רוצה לכתוב, בפרויקטים אחרים אגע אולי בעתיד. כמה מן הפרויקטים שיותר אהבתי, בעיקר בנושא מוזיקה, נשארים בשלב זה בלי טקסט באתר. בינתיים אכתוב על הזוכים בתחרויות השונות, כאשר במקרה הזוכים בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית והישראלית הם סרטים שהתכוונתי לכתוב עליהם בכל מקרה. אבל קודם, רשימת הזוכים.

הזוכים והזוכות

עין אחת פקוחה

התחרות הישראלית

פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר ע״ש דב יודקובסקי: "האישה בלבן". בימוי: עמנואל מאייר, הפקה: עמנואל מאייר, ארק גליניק
פרס יוסי קאופמן לבימוי: "אסתר". בימוי: שקד גורן.
פרס חבר השופטים: "שלום". בימוי: מיטל צביאלי, הפקה: מיטל צביאלי ואביגיל שפרבר.
פרס ראש העיר תל אביב-יפו לסרט ביכורים: "עין אחת פקוחה". בימוי: תם גיאת, הפקה:אוהד מילשטין.
פרס התחקיר ע"ש ניטי טל: "האישה בלבן". עמנואל מאייר, גרגור מורבאך, לילי יודינסקי.
פרס העריכה: "אסתר". דנאל אל-פלג.
פרס הצילום: "שלום". עמיקם שילה.

התחרות הבינלאומית

פרס שושנה לסרט הבינלאומי הטוב ביותר: "מרינקה". בימוי: פיטר יאן דה פּוּ
ציון לשבח: "דיוויה". בימוי: דְמיטְרוֹ הְרֶשקוֹ.
ציון לשבח: "מיומנו של פושע אמיתי". בימוי: אלכסנדר רודניאנסקי, אנדריי אלפרוב.

תחרות מעבר למסך

פרס מעבר למסך ע״ש אילנה צור, מייסדת הפסטיבל: "לאחות את השברים". בימוי: אנסטסיה מירוֹשְניצֶ’נקוֹ.
ציון לשבח: "הוסטל ז׳בוטינסקי". בימוי: עדי יפה כהן, הפקה:יונתן ניר, אלמוג גורביץ הר-שי.

תחרות קצרים

פרס הסרט הקצר הטוב ביותר: "2:30 דקות ב-5 שקלים". בימוי: יפים גרבוי
ציון לשבח: "סאני". בימוי: לוטה סָלוֹמוֹנְס.

תחרות סטודנטים

פרס הסרט הטוב ביותר: "ריו ונאפז". בימוי:מעיין ניניו.
פרס חבר השופטים: "עוד מילים כאלה". בימוי: תמה קסטל.
מלגת הצטיינות לסטודנטים בתחום הצילום ע״ש משה לב: "האיש בשולי הכביש". צילום: אליהו שאז. בימוי: בת-חן קהלני.
מלגת הצטיינות לסטודנטים בתחום העריכה ע״ש משה לב: "לא רואים על איתי". עריכה: בר מיסוצ'ניק, אלמוג הלר, יולי לחמן בימוי: בר מיסוצ'ניק.

האישה בלבן

הסרט הזה הוא דיוקן של אישה אופטימית. יתרה מכך, הוא סרט שמציע אופטימית כנגד כל הסיכויים. יוצרות הסרט בראשות, הבמאית והמפיקה עמנואל מאייר, שואפות שהוא היה קריאה למעורבת נשית בהנהגה ואולי גם תקווה לשלום. זאת בעזרת הצגת דמותה של אישה שניסתה כל חייה לפעול לשיפור המצב באפריקה ובישראל, גם דרך יוזמת שלום שנראו חסרות סיכוי לפעמים גם הצליחו, גם אם לטווח קצר וגם אם בסופו של דבר המציאות היא כפי שאנו מכירים אותה.

הסרט עוסק בדמותה של תמר גולן, חוקרת אפריקה, עיתונאית ודיפלומטית שהייתה מפורסמת לפרקים ומעורבת בשערוריות במהלך חייה העשירים וסוערים, כאשר רבים הכירו אותה תמיד בלבוש לבן. דרך הארכיון האישי שלה ושורה של ראיונות, הבמאית צוללת לדמותה הן כאישה אמתית והן כמיתוס. מיתוס של האישה שהצליחה להזיז דברים וגם מיתוס של אישה שאחרים האשימו אותה במזימות, ריגול והיותה פתיינית.

הדיוקן שעולה מן הסרט נוטה להראות את הצד האנושי שלה, זה שלא מתפשר ומשתמש באינטליגנציה רגשית גבוה על מנת ליצור קשרים. היא כן ניהלה קשרים רומנטיים מעורבים מבחינה גזעית, מה שהקנה לה אויבים, אבל לפחות לפי ההתרשמות שלי וזה גם די מנומק בסרט, לא מדובר בכמות גדולה במיוחד של מערכות יחסים אינטימיות. בטח ביחס ליכולת של גולן להשפיע על חיי רבים בשורה של תחנות בחייה, גם אם באופן שלא מדגיש את פועלה וגם אם רק דרך היכולת שלה להפגיש בין אנשים ממעמדות ותרבויות שונות, או לגרום למנהיגים וגנרלים להסתכל על המציאות בדרך קצת אחרת.

מאייר מספרת את סיפור חייה של גולן באופן שהוא לא בדיוק כרונולוגי. הוא מתחיל בהיכרות של הבמאית עם מושא התיעוד ורק בשלב מתקדם מאוד חוזר לשלבים המוקדמים יותר בחיי הגיבורה, כולל הסבר לגבי הלבוש הלבן שלה, או החיבה שלה לאפריקה. יש גם הסבר חלקי לחלק מן הכאבים בחייה והדברים אשר הניעו אותה לפעולה, גם אם ההסבר הזה נועד מראש להיות חלקי. הסרט לא שואף לפתור לחלוטין את חידת דמותה של גולן, אלא בעיקר להציג אותה בפני הקהל ולתהות האם וכיצד יכולות להיות עוד נשים כמוה, כמו גם לתהות מהי מהות המילה הנהגה – האם זה להיות בכותרות, או להשפיע דרך הבנה ועזרה לאחרים. דומה כי גולן התנסתה בשתי האופציות, אבל אולי אחת הייתה קרובה לליבה מעט יותר.

מרינקה
Mariinka

אין לי ברירה אלא להתחיל את הכתיבה על הסרט הזה מתיאור החוויה הפיזית במהלך הצפייה ואחריה: שפע של דמעות, רעד וקושי מסוים ביכולת לשוב ללכת ולתפקד בדקות הראשונות אחרי ההקרנה. סרטו של פיטר-יאן דה פו נכנס למקומות האפלים והאכזריים ביותר במלחמה, אבל העוצמה של התגובה שלי נובעת מהשילוב בעשייתו את היופי שנותר בפינות האפלות ביותר. בין עם בנוף הטבעי שחלקו לא נהרס ובין עם ברצון של בני אדם לעזור ולתקשר. זהו סרט מלחמה, אבל גם סרט שדימויים רבים מתוכות אכלסו את הפתיח של הפסטיבל והם מראים סוג של שגרה שנשברה, או יותר נכון שגרה שיש בה יופי וחמלה גם כאשר היא שבורה, יופי שנלכד בצילום 16 מ"מ מגורען שמעניק תחושה על זמנית להתפוררות המציאות מול מלחמת אחים, מילולית, בימינו.

מרינקה היא עיירה בגבול שבין אוקראינה לרוסיה. הבמאי עוקב אחר מספר צעירים מבית היתומים המקומי במשך כעשור, החל מראשית המלחמה ב-2014. אחת הגיבורות הראשיות שלו היא נערה ההופכת לפרמדיקית קרב בעודה לומדת רפואה. בגיל צעיר מאוד, אנשים מתים לה בידיים והיא מטפלת בגופות שלא תמיד מבחינים מאיזה צד הן. היא מספרת גם על ארבעה אחים שהכירה בבית היתומים. הצעיר, דניל, אומץ בידי זוג אמריקאי בגיל צעיר והוא חי במיסיסיפי, תחת השם האמריקאי סמואל, בעודו מאמץ תרבות של אמונה נוצרית אדוקה ואימוני ירי מגיל בית ספר יסודי. אחיו הגדולים נלחמים. אחד בעבור רוסיה ושניים בצד של אוקראינה. איכשהו, במשך לא מעט זמן הם שומרים איכשהו על קשר והבמאי מתעד תחילה משני צדי הלחימה, אם כי הדבר משתנה ככל שהמלחמה הופכת קשה יותר והגיבורים מתבגרים.

הסרט נראה כמו הכלאה של הסרטים הלא-מעטים על המלחמה הזו שהוקרנו לפסטיבל. לפרקים הוא קולנוע לירי עם העמדה מוקפדת של הפריים, לעתים הוא מורכב משיחות על המלחמה, במקרים אחרים הוא מתאר את השגרה בין הקרבות ואת הזיכרונות מן העבר ולפרקים הוא מציע מגע ישיר עם המוות. כאמור, זוהי חוויה מרשימה ומטלטלת שאולי לא כל אחד רוצה לעבור, אבל גם סרט מרשים ומגוון ולא הופתע עם הוא יוסיף לזכות בפרסים רבים במהלך השנה.

שיחות עם החברים המתים שלי

השיחות שמנהל יגאל בורשטיין עם שישה חברים מתים שלו הם למעשה סוג של הצדעה מלאת געגועים לאותם שישה חברים. במקביל, זה גם הרהור על חברויות ארוכות שנים, כולל שנים של נתק. לא פחות מן הרבדים הללו, זהו גם סרט אוטוביוגרפי של אחד מן הבמאים הכי אינטלקטאולים וניסיוניים שפעלו בקולנוע ישראלי. הקולנוע של בורשטיין לרוב נעשה עם ידע רב, אבל גם רצון לגלות את הסרט במהלך העבודה וגם להטיל ספק בשאיפות, לתת לקהל מרחב פרשנות, מבלי לוותר על אמירה נוקבת.

המסע שלו בזיכרנות בין חברים ובביוגרפיה האישית גם מתחבר לדיוקן של דור וספק לדיוקן של המדינה, בחלוקה לשישה פרקים. המעבר הוא בין אנשים אמתיי, רובם מוכרים לציבור שוחרי האמנות בישראל בדרך זו או אחרת, אך הוא גם מספר סיפור הדרגתי: שני החלקים הראשונים קשורים בהגירה ובאובדן משפחה בשואה; שני החלקים הבאים הם היכריות שנוצרו במהלך השירות הצבאי ושני החלקים האחרונים במפגשים שנוצרו אחרי הצבא ויש בהם גם הרהור על מהות החיים במדינה וגם על האפשרות להשמיע קול מחאה.

זהו גם מסע של אמן, דרך חברים שרובם אמנים בצורה זו או אחרת, פרט לחברה הראשונה והמהותית, בת הדודה קלייר. קלייר היא גם היחידה שלא חיה בארץ למעט תקופה קצרה. אבל היא קשורה לילדות של הבמאי, ספק סוג של "רוזבאד" עבורו גם בגלל הקשר למשפחה, גם בגלל החרטה המסוימת על נטישה שלה. זה מקרה ראשון ולא אחרון בסרט של הבעת חרטה, או תהיה כיצד היה ניתן לנהוג אחרת. שאר החברים קשורים לחיי היצירה, באופן שלפעמים משיק לחייו של בורשטיין שיוצר גם הוא.

בחלקים אלו, בורשטיין משתמש לא מעט בקטעי ארכיון וגם עורך מחדש סרטים קודמים, אבל הדבר מתבצע במידה שונה בין חלק לחלק וכרוך גם בצילומים עכשוויים בזירת ההתרחשות בעבר. בעיקר במקרה של יונתן בן-נחום, חבר לשירות הצבאי שהפך לחקלאי ובשלב מאוחר לחייו גם לסופר מוערך, אם כי פחות ידוע ולפעמים פחות מצליח ביכולת שלו להשתלב בסביבה. בחלק עליו יש גם תחושה של פספוס מסוים בחברות כמו גם פספוס של התרבות הישראלית את בן נחום, שפרסם רק שני ספרים בחייו. תחושת הפספוס גדולה יותר במקרה של הצייר-במאי/אמן רב-תחומי ז'אק קתמור, שהיחסים שלו עם בורשטיין התסיימו בפיצוץ ובסדרה של אירועים אותם בורשטיין מתאר כבגידה שהוא ביצע בקתמור.

חלק מוקדם יותר בסרט מוקדש לשחקן שמואל וולף. כמו החלק לגבי קלייר, יש בחלק זה הרהור גם בחוויה של ילדות בשל השואה וגם בהשפעות הזיקנה. כולל בשאלה האם וולף ייזכר בעיקר כפי שהיה בשנותיו האחרונות, עדיין עובד כשחקן ובמידה רבה זוכה להכרה, הצלחה ואהבת קהל, או בתור אדם צעיר ונמרץ יותר. זה גם עומד בניגוד לגיבור החלק החמישי, חנוך לוין, שנפטר בגיל צעיר וכתב רבות במחזותיו על פחד ממוות ואובדן משמעות, גם אם עשה זאת בתעוזה ובהומור. החלק אודותיו כולל גם דיון בהפרשות של בעלי החיים של בורשטיין, היבט שנראה טבעי בהקשר של לוין, מחזאי שלא חשש מגרוטסקה בדרך לפיוט ולמבט הביקורתי על החיים בישראל, כולל צריכת האמנות בישראל.

החלק האחרון של הסרט מוקדש לעורכת ערה לפיד ודרכה דן הסרט במפורש גם ביצירה של בורשטיין עצמו. הוא מתאר את אופן העריכה באחד מסרטיו כסגנון העריכה שלה, אך מאוחר יותר הוא טוען כי הוא מתקשה לזכור מה היה החלטה של העורכת המנוחה ומה הגיע מן הרעיונות שלו והקו המנחה שהתווה. הוא מכניס לסרט גם את נועה דולברג אלתר, העורכת ה"חדשה" שלו ומצטיין כי גם איתה הוא כבר לא בטוח מי הביא איזה החלטה ורעיון. הנוכחות שלה בסרט היא גם הנקודה הכי אופטימית שלו, שכן היא מכניסה ליצירה דור חדש של יוצרים ואולי עתיד להבעה דרך האמנות גם בהמשך ולא רק הקמה של אמנים מרתקים מן העבר דרך הזיכרונות והעדות לחברות עמם.