״תמות אהובי״, סקירה

יש מעט מאוד אמנים שהיצירה שלהם שינתה עבורי את האופן בו אני תופס אמנות. הבמאית הסקוטית לין רמזי היא ללא ספק אחת מאותה קבוצה  קטנה, בזכות סרטה הראשון "מלכודת עכברים" (Ratcatcher) וסרטה השני "מורברן קלר" (Morvern Callar), שאני בהחלט זומם להאריך בכתיבה לגביו מתישהו אבל דוחה את זה כבר יותר מדי זמן. ההערכה כלפיה היא גם בזכות שורה של סרטים קצרים שיצרה לפני הסרטים הללו. ואז, שנים אחרי שאני התחלתי את החיבה שלי כלפיה, יותר אנשים בעולם גילו אותה בסרטים "חייבים לדבר על קווין" ( We Need to Talk About Kevin) ו"יום נפלא" (You Were Never Really Here או A Beautiful Day באנגלית). להגיד שהכי אחת הבמאיות הכי מעניינות ומוכשרת בעולם זו כבר עמדה מקובלת.

באופן אישי, החיבה שלי לסרטים שלה היא סוג של גרף יורד. זה גרף שהתחיל מאוד גבוה עם "אחד מן הסרטים הכי אהובים עלי אי פעם". משם הוא נע ל"יצירת מופת שלא רבים מכירים" ואז "סרט מעולה, מבריק ומטריד" עד ל"סרט טוב מאוד". כעת יוצא לאקרנים סרטה הארוך החמישי, "תמות אהובי" (Die My Love) ובבואי לכתוב עליו איני יודע איך לסווג את הירידה הנוספת בגרף הפילמוגרפיה שלה. האם מדובר במקרה של "כישלון מעניין", או אולי "סרט טוב ומרשים בדרכו, אבל לא מעניין מספיק". ייתכן ושני התיאורים הללו הסותרים, אבל לא ממש.

במידה רבה, כל המאפיינים שאהבתי בסרטים של רמזי נמצאים בסרטה הנוכחי, אפילו בצורה מוגברת. רמזי היא קודם כל במאית של דימויים. רבים משייכים את סרטיה לאווירה מדכאת ועגמומית, אבל אלו רק תיאורי העלילה. הבמאית מרבה להשתמש בצילומי תקריב קיצוניים של חלקי גוף או פרטי נוף, מרבה למצוא את היפה והייחודי בכל מצב וליצור פריימים שהיו יכולים להיות גלויה בתוך עלילה שרחוקה מהיותה אידאלית. היא אוהבת לשלב מוזיקה קלילה עם תכנים קשים. היא מראה עוני ו/או מצוקה נפשית לצד המקומות בהן הדמויות מבטאות את עצמן ומוצאות נפש שמבינה אותן בעולם שלא מבין. בשני סרטיה הפופולריים יותר היא גם הראתה אלימות באופן אסתטי ומרתיע.

כל זה נוכח ב"תמות אהובי", עיבוד לספר מאת אריאנה הרוויץ שעובד לתסריט בידי רמזי ביחד עם אנדה וולש ואליס ובירץ', עיבוד שקרוב יותר לסרטיה הקודמים של רמזי מאשר לתסריטים של שותפיה לעיבוד, או לסיפור באופן כללי. רמזי מתייחסת לספרים שאותם היא מעבדת קצת כמו שאמן רנסנס מתייחס לתנ"ך: היא מתמקדת בדימויים שהיא שולפת מתוך המילים, וקצת פחות בעלילה המקשרת, או הרבה פחות במקרה של הסרט הנוכחי שיש בו יותר תחושה מאשר נרטיב. הסיפור שישנו קטוע במתכוון ומוצג בקפיצות, נותן לנו רק טעימות מן המציאות ודגשים על המצב הנפשי המתמשך של הגיבורה.

זוהי גרייס (ג'ניפר לורנס) אישה צעירה שעוברת עם בעלה המוזיקאי ג'קסון (רוברט פטינסון) לחיות בבית חווה גדול ומבודד. ג'קסון רכש אותו מן הדוד שלו, ללא כל שכנים בטווח ראייה. בכל זאת, שני ההורים של ג'קסון (סיסי ספייסק וניק נולטי) גרים לא רחוק והיכולת ללהק שחקנים נהדרים שרוצים לעבוד עם רמזי באה לידי ביטוי גם בנוכחות של לקית' סטנפילד כאופנוען שעובר באזור ומסקרן את גרייס. לא טוב לה בבית המבודד ששונה מן הסביבה אותה הכירה רוב חייה, והסרט מתאר מצב בו היא לא בדיוק שפויה. לדעתי, במתכוון אין לכך הסבר אחד, רק חלקים מפסיפס שהוביל למצב בו גרייס נמצאת.

חלק מזה קשור ללידה של תינוק, אבל גרייס טוענת כי היא לא סובלת מדיכאון של אחרי לידה וקטעים בסרט שמתרחשים לפני הלידה מראים כי המצב שלה היה בעייתי עוד הרבה קודם. חלק מזה קשור לבידוד ולמיעוט במגע עם החברה, אם כי במסיבה בבית חברים באזור גרייס מפגינה את חוסר היכולת שלה להקפיד על התנהגות מנומסת בסיסית במפגש עם בני אדם. חלק אחר מהמצב נובע מחוסר רצון של בעלה לשכב איתה אחרי הלידה, או לא לשכב איתה בתדירות בה היא רוצה. הסרט מראה את הכוכבים המפורסמים שלו בסצנות סקס שמראות תשוקה ספציפית, ולורנס מצויה בדרגות שונות של עירום בעוד סצנות רבות, אבל בסופו של דבר זו לא בהכרח מיניות חריגה. אולי רק תשוקה שמשתנה עם מערכת היחסים, דבר שגורם לתחושה של קריסת המציאות סביב ובתוך הנפש של גרייס. חלק מזה גם קשור להיותה של גרייס סופרת שעל פניו הבית יאפשר לה לכתוב כפי שהיא רוצה, אבל ייתכן שהוא רק רוקן אותה מהשראה.

יותר מהכל, לי שנראה שגרייס קורסת בגלל הצורך להיות מה שמצפים ממנה. ומה שמצפים ממנה הוא דברים שונים, על פניו לא כולם מקבילים. כן, יש את הציפיות המסורתיות של להיות אם ורעייה. אבל יש גם את הצפייה ממנה להיות סופרת ומשכילה, להיות אישה עצמאית בתוך מערכת יחסים אוהבת. אבל כל ציפייה, או כל הגדרה שלה, מייצרת לחץ. מה שמוביל להתרופפות של מה שנראה כבסיסי, של מה שמפריד בין האדם לחיה. לכן היא לא רק עירומה בחלקים נרחבים, היא גם זוחלת או צועדת כמו חייה במספר סצנות. זה לא שהיא רוצה להיות חיה, היא רק לא רוצה לחיות את החיים כפי שהם, ברגעים בהם היא מבינה, או ספק מבינה, מה קורה סביבה. גרייס זקוקה לעזרה נפשית לא רק לגבי האופן בו היא מגיבה לעולם, אולי גם לגבי איך שהיא תופסת אותו. ולמרות שהסרט מראה רוב הזמן את האירועים סביבה, הוא לא בהכרח נכנס לתוך הראש שלה, רק מראה את המצוקה הפנימית דרך מה שקורה סביבה.

אולם, רוב מה שקורה זה גרייס עצמה. היא תזזיתית, חייתית, מרבה לפעול ולדבר. במבט על הפילמוגרפיה של רמזי, גרייס בערך תמונה הופכית של הגיבורה של "מורברן קלר". אני יודע שלא רבים ראו את הסרט ההוא, אבל אציין רק בקצרה היא הגיבורה שלו, בגילומה של סמנתה מורטון, מצויה במצב של הלם מתמשך והיא לא מסגירה את מה שעובר עליה ולא מתקשרת את המצוקה הנפשית, או אירוע מהותי שקרה סביבה. זוהי הופעה עצומה, מאופקת ומהפנטת. לורנס של "תמות אהובי" מקבלת דרור לעשות משהו הפוך – להיות אקספרסיבית עד כמה שניתן.

השחקנית הראשית היא גם אחת ממפיקות הסרט ולמעשה הייתה קשורה לפרויקט לפני רמזי. התפקיד נראה כתפור למידותיה של הכוכבת המוכשרת והיא קיבלה עליו באז מסוים לאוסקר, שלא התממש בסוף. גם בגלל ש"אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" שעוסק גם הוא באמא שסובלת מתפיסת מציאות מעוותת וספק דיכאון, תפס את תשומת הלב. למען האמת ולהפתעתי, ההופעה של לורנס מרשימה טכנית אבל לא באמת סוחפת, ולפעמים נמצאת לא לגמרי בשליטה. השפה הקולנועית בסרט משתוללת מספיק ולורנס נותנת לה קונטרה בסצנות חזקות בהן יש ניסיון להיות "נורמלית" בהופעה שלה לפעמים, והיא מגבירה יותר מדי כל הזמן. זו עדיין הופעה טובה, אך לא החביבה עליי – לא מצד לורנס וגם לא החביבה עליי בסרט.

ההופעות הטובות בסרט עבורי הן של ספייסק ונולטי בתור ההורים. הוא טוב מאוד עם זמן מסך אפסי ובלי דמות של ממש, אבל יש בעל כריזמה ונוכחות שמייצרת חיבור וסיפור גדול יותר מכלום. היא סוג של הקול המעודן והשפוי בסרט ונמצאת ברקע של חלק מן הסצנות ומצליחה להפגין גם אמפטיה לגרייס, וגם חוסר הבנה למתרחש. ספייסק עושה מן הדמות שלה הרבה יותר ממה שיש על הנייר והיא החזיקה כמה סיקוונסים בסרט עבורי, מבלי שהיא המרכז שלהם. פטינסון קצת נבלע בסרט מול לורנס וסטנפילד נדרש בעיקר להיות גוף יפה והתפקיד שלו אפקטיבי לסוגו.

בנוסף, ההקשר שציינתי ל"מורברן קלר" הוא לא רק היפוך של הדמויות. בסרט הוותיק יותר, הגיבורה מציגה את עצמה כמחברת של ספר שהיא לא כתבה. בסרט הנוכחי, הגיבורה היא לכאורה סופרת, אך היא לא כותבת בפועל. שני הסרטים מבוססים על ספרים שונים של מחברים מחלקים שונים של העולם, אבל יש חיבור בין הדמויות והגיבורות. "מורברן קלר" מציגה אישה צעירה שלפעמים חשה מנותקת מחיי הבילויים והעבודה בשלב גיבוש הזהות הבוגרת, כשם שגיבורת ״תמות אהובי״ מרגישה זרות לגבי הציפיות של החברה מאישה בשנות השלושים לחייה.

בסופו של דבר, "תמות אהובי" הינו סרט כאוטי, אבל עם מספר סיקוונסים חזקים של התפרקות וקריאה לעזרה, וכמה דימויים חזקים, רובם בדקות הסיום. הן לא בדיוק פותרות את העלילה (מכיוון שזהו סרט על מצב מתמשך) אבל כן נותנות הצצה לסביבות אחרות ולרגעים שונים בחיים של גרייס, בהם הייתה יותר מתפקדת כפי שהחברה הייתה מצפה ממנה. כפי שציינתי, זה רחוק מלהיות סרט שלם וזהו הסרט הכי פחות טוב של הבמאית הזאת, אבל רמזי עדיין מוכיחה את עצמה כמי שמנסה לעשות דברים קצת אחרת. לכן יש לי תקווה כי בסרט הבא שלה, הגרף ישנה כיוון לחיוב.