סרטים חדשים: ״חמצן״, ״מרטי סופרים״, ״אנקונדה״, ״צליל של נפילה״, ״מיס ויולט״, ״מרדף עד הקצה״

סוף שבוע אחרון לשנת 2025 ואנחנו בסריטה מושקעים בסיכומים, כפי שנהוג. עופר בחר מגמות, אור התמקד ברגעים, לירון תסכם מהצד של האימה והשנה גם רוי יצטרף אלינו עם סיכום אישי, והספיק להוסיף סקירה לסרט מהשבוע שעבר, לפני שיגיע תורי ואז נגלה לכם מהם סרטי השנה של כל אחת ואחד מאיתנו. נדמה לי שיש מספיק ימים עד שתגיע 2026 ואנחנו נספיק. בינתיים עבר עוד שבוע של מאבקים בגזרת הקולנוע הישראלי, ואם תרצו לקחת חלק אפשר להתחיל במעקב או הצטרפות לקבוצת המחאה שבחרה לקרוא לעצמה ״הגל החדש״. בבתי הקולנוע תוכלו לראות שוב את סאגת ״דמדומים״, פסטיבל אוטופיה ייפתח ביום שני, ויכול להיות שמבחינת היצע הסרטים החדשים, המפיצים שמרו את הסופש הכי חזק ממש עד הרגע האחרון של השנה.

חמצן – זוכה פסטיבל הקולנוע ירושלים, סרטה העלילתי הראשון באורך מלא של נטעלי בראון, הוא בהחלט אחד משיאי השנה בקולנוע הישראלי. או השיא, מבחינת מה שהוקרן בבתי הקולנוע, אם תשאלו אותי, יחד עם ״שוטינג״ התיעודי של הבמאית. דאנה איבגי מגלמת את ענת, אם צעירה ויחידנית לחייל קרבי (בן סולטן), שנמצא ממש ימים לפני שחרור מצה״ל בדיוק כשפורצת מלחמה בגבול הצפון. ענת תושבת נהריה ובכל אזעקה מנסה לגרור את אביה (מרק רוזנבאום), גיבור מלחמה לשעבר, אל המקלט בבניין בו שניהם גרים. הגברים בחייה מתקשרים יותר טוב ביניהם, מעל לראשה, והיא מנסה למצוא הבנה אצל הנשים שלהם (רומי אבירם ונורית גלרון, בהתאמה). חוסר האונים של ענת גובר ומזמין אותה לבחון עד כמה מתוסכלת ונואשת יכולה להיות אם לחייל קרבי ותיק בימי מלחמה ומה היא בעצם יכולה לעשות בשבילו, מלבד לא למות מדאגה. בראון קיבצה צוות-על מאחורי הקלעים: הצלם איתי מרום, העורכת נילי פלר, המלחין אשר גולדשמידט, מעצבי הקול אביב אלדמע ונין חזן והמעצבת האמנותית ניצן ציפרוט – כולם ביצעו את מלאכתם באופן יוצא מגדר הרגיל, אבל בלי רהב מיותר. מבטיח לכתוב מילה על הסרט הזה גם בשבוע הבא.

מרטי סופרים (Marty Supreme) – נסו לקרוא את הפסקה הבאה בנשימה אחת, בהתעלם מסימני פיסוק ובזמן קפיצות במקום. כך אולי תקבלו מושג לגבי החוויה שמצפה לכם ולכן בסרטו של ג׳וש (בלי בני) ספדי, שממש כמו אחיו בחר בסרט הסולו שלו בז׳אנר המוזר של פארודיית ספורט. אבל מרטי כוכב עליון, בגילומו של טימותי שאלמה (שהדביקו לו פרצוף אחר, אינני יודע איך), הוא לא סתם אלוף טניס שולחן שמתרגז כשקוראים לזה פינג פונג. הוא בעיקר האסלר יהודי-אמריקאי בניו-יורק של אחרי מלחמת העולם השנייה, שמזגזג בין תחרויות ביפן שאין לו כסף להגיע אליהן, יוזמות עסקיות מפוקפקות, עבודה בחנות נעליים ושתי מאהבות, אחת צעירה ונשואה (אודסה עציון) ואחרת מבוגרת ונשואה (גווינית׳ פאלטרו, בקאמבק). יש עוד דמויות רבות שחבל לגלות, אגיד רק שגם פראן דרשר ואבל פררה משתתפים בסרט, שנהנה מהצוות הקבוע של האחים מאחורי המצלמה.

אנקונדה (Anaconda) – האנקונדה שלי לא רוצה דבר אם אין לכם מטא-רימייק של סרט הטראש מ-1997, אם לפתוח בפרפרזה מאוד לא מוצלחת על השיר של סר מיקס-א-לוט. גרסה מחודשת של השיר (שסומפל אצל ניקי מינאז׳ בשיר ״אנקונדה״ שלא קשור לסרטים), מלווה את הסרט החדש, שהוא כל-כך רפלקסיבי עד כי הדמויות בו מתווכחות על ההגדרה הנכונה לאתחול שהוא גם המשכון רוחני למקור. היו עוד ארבעה סרטים על נחשי ענק רעבים בסדרה הזו, זה השישי בעצם, ומובילים אותו ג׳ק בלאק ופול ראד. הם מגלמים שני חברי ילדות שזנחו את חלומות הקולנוע שלהם אבל משבר אמצע החיים מוביל אותם לג׳ונגלים של האמזונס כדי לצלם גרסה משלם לסרט הפולחן של ילדותם. טנדיווה ניוטון וסטיב זאן מצטרפים אליהם בתור צמד נוסף שמכיר אותם מקטנוּת, סלטון מלו ודניאלה מלשיור מוסיפים קצת פורטוגזית נחוצה בתור מאלץ נחשים וקפטנית של סירת נהר. את מי תקחו לביים כזו פאורדיה מודעת לעצמה אם לא את טום גורמיקן (״משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק״), וגם לכתוב יחד עם קווין איטן.

אנקונדה

צליל של נפילה (Sound of Falling) – זוכה פרס חבר השופטים של פסטיבל קאן והסרט שהכיר לנו השנה כישרון בימוי חדשה, מאשה שילנסקי הגרמנייה. ההשוואות למיכאל האנקה מחד וקרלוס רייגדס מאידך לא בדיוק מסבירות את הסגנון שלה, שהוא חידתי על גבול המתסכל אבל יכול גם להיות סרט השנה (או קרוב לזה) אצל קהל מסוים. בשלב זה אני אמור להסביר את העלילה אבל בחיי שלא הבנתי אותה לגמרי, מה שממש לא פגם בחוויה הרגשית, ולא הספקתי לראות שוב מאז קאן. את הקונספט הבנתי הרבה יותר טוב, זה סרט שמתרחש בבית אחד ובסביבתו על פני ארבע תקופות שונות בהיסטוריה של גרמניה, מתחילת המאה ה-20 ועד ימינו. בכל תקופה המוקד העלילתי הוא נערה, על כל מכאובי ההתבגרות ונפלאותיה, עם רקע משתנה והקשרים משפחתיים וחברתיים שמתפתחים ומתעצמים בכל פעם שאנחנו קופצים לקו זמן-עלילה אחר. אולי ראיתם או ראיתן אותו בפסטיבלים של ירושלים וחיפה, אצלנו עופר כתב עליו בהזדמנות המוקדמת מבין השתיים.

מיס ויולט (Louise Violet) – נשוב עוד יותר לאחור בזמן, אל צרפת של סוף המאה ה-19. לואיז, אם תסלחו לי על היעדר הרשמיות שמאפיין את השם העברי של הסרט, היא מורה פריזאית שנשלחת ללמד בכפר נידח. מקום בו הילדים עוזרים להוריהם בחקלאות ולומדים רק עבודת כפיים, אורח חיים מסורתי שיהיה למורה החדשה קשה לשנות. אצל ההורים, לא רק אצל הילדים. המהפכה החינוכית שלה מתקדמת הודות לראש העיר שמעוניין בהשכלה לתושביו, אבל דווקא אז עברה של הגיבורה שב לרדוף אותה. אלכסנדרה לאמי ("כל הדרך אלייך") מככבת בסרטו של אריק בנאר ("נפלאות החושים", "סוד החיים הפשוטים"), שנשמע כמו כל תתי-הז׳אנר של הסרטים הצרפתיים שמגיעים ארצה באריזת חיסכון.

מרדף עד הקצה (She Rides Shotgun) – נסיים בסרט אמריקאי שמבטיח להיות מותחן פשע ופעולה. טארון אגרטון מככב בתור משוחרר טרי מהכלא שמסומן כיעד בידי אויביו. הם מוסיפים לרשימת החיסול את בתו הקטנה, לכן הוא נאלץ לברוח יחד איתה וללמד אותה כיצד לשרוד או להילחם במקרה הצורך. מגלמת אותה אנה סופיה הגר, שזה צירוף מקרים מעניין כי זכורה לי היטב ילדה-שחקנית לשעבר בשם אנה סופיה רוב. אולי זה שם פרטי כפול שמבטיח הזדמנויות בהוליווד. בעקבותיהם של הזאב הבודד והגורה שלו, מוסכמה קולנועית שקצת נמאסה עוד לפני השנה הנוכחית עקב שימוש יתר, אפשר למצוא את ג׳ון קרול לינץ׳ בתור שוטר מושחת ואת רוב יאנג, אם הבנתי נכון את מערך הכוחות. אם תרצו דאבל פיצ׳ר אודסה עציון מסתבכת עם פושעים, היא גם בסרט הזה. ואני יודע שטכנית השם שלה הוא א׳זאיון אבל זה נראה נורא בעברית. ניק רולנד ביים, בן קולינס ולוק פיוטרובסקי סייעו לו לעבד את ספרו של ג׳ורדן הרפר למסך הגדול.