"מתחת לעור", בחזרה לסרטו של ג'ונת'ן גלייזר ("איזור העניין")

בתשע השנים שחלפו מאז נחשף לנו "מתחת לעור" (Under the Skin) בפסטיבל ירושלים 2014, כתבנו עליו בסריטה לא מעט. הוא הופיע באימת החודש לקראת הפסטיבל וכיכב בסיכומי השנה שלנו, בין אם בעשיריות, בסיכום אימת החודש, או בטקסטים האישיים של אורן, עופר ושלי. לאחר מכן הוא גם התמקם במקום גבוה במצעד סרטי האימה הגדולים של האלף החדש, במצעד סרטי העשור שלנו, ובדירוג מיוחד לסרטי אימת החודש (כחלק מחגיגות העשור של הפינה). וכל זה, בלי שתהיה לו סקירה מיוחדת משלו, כזו שבאמת תעניק לו את הכבוד הראוי לו.
היה לי ברור שיום אחד מישהו מאתנו ירים את הכפפה, והאמת שתכננתי לעשות את כל כחלק מסדרת "כעבור 10 שנים" אם אף אחד לא יקדים אותי. אבל מכיוון שעל פי חוקי הפורמט (שהמצאתי שרירותית) זה יכול לקרות רק ביוני 2024, מכיוון שהוא זמין כעת בספריות VOD, ומכיוון שהסרט החדש של הבמאי ג'ונת'ן גלייזר, "איזור העניין", מעבר לפינה מחכה להסתער על האוסקר, כנראה שאין זמן טוב יותר מעכשיו.
לפני שאתחיל, אסגיר מראש שהטקסט שלפניכם הוא כזה שמנסה לצלול פנימה את סרט האימה-מד"ב-ארט האוס המשובח הזה. ככזה אתייחס באופן מדוקדק לסצנות מתחילתו ועד סופו, ולכן הקריאה הזו מומלצת רק לאחר הצפייה. אם טרם יצא לכם, אל תבזבזו עוד זמן (אני ראיתי אותו בסיבוב הזה דרך yes). זה סרט מדהים, גם אם מעט מאתגר.
מכאן נכנסים פנימה כולל ספויילרים.

"מתחת לעור" עורר עניין רב עוד לפני שנחשף בפסטיבל ונציה 2013, בעיקר בזכות שני השמות העיקריים בו: הבמאי ג'ונת'ן גלייזר והשחקנית סקרלט ג'והנסון.
גלייזר הבריטי בן ה-48, שהחל כבמאי קליפים ("קרמה פוליס", "דה יוניברסל"), כבר זכה לשבחי הביקורת (אם כי הקהל קצת נרתע) משני סרטיו הראשונים, "לצאת נקי" ב-2000 שסידר מועמדות אוסקר לבן קינגסלי, ו"לידה" המתעתע שנחשב לאחת מהופעותיה הטובות ביותר של ניקול קידמן. בין "מתחת לעור" ל"לידה" חלפו תשע שנים וההתרגשות הייתה באוויר.
לעומתו, ג'והנסון האמריקאית הייתה עוד לפני השלושים שלה, וכבר אחת הכוכבות הגדולות בהוליווד. היא אמנם התחילה את הקריירה שלה כילדה באמצע שנות התשעים, אבל לקראת "מתחת לעור" כבר התמקמה בשורה הראשונה של הוליווד עם הופעות בדרמות איכות כמו "נערה עם עגיל פנינה", "אבודים בטוקיו" ו"נקודת מפגש" (על שלושתם כנראה הייתה קרובה למועמדות אוסקר) ושל סרטים לקהל הרחב כמו "איילנד", "יוקרה" וכמובן, המפלצת הגדולה מכולם, "הנוקמים" בו הייתה אחת מעמודי התווך של עולם גיבורי העל המארוולי. 2013 הייתה גם היא עמוסה לג'והנסון עם השתתפותה בקומדיה "דון ג'ון", ב"מתחת לעור" המסתורי ובהופעה קולית ב"היא" של ספייק ג'ונז.
השילוב של השניים, יחד עם הידיעה שמדובר בסרט המבוסס על ספר מד"ב-אימה של מישל פאבר, בכלל הפכה אותו לאחד המצופים ביותר של השנה. ואין מה לעשות, גם הדיבור על העירום של האלמנה השחורה היה חלק מזה. רק בדיעבד התברר שמי שנכנס לסרט בשביל סצנות לוהטות כנראה לא ישרוד יותר מדי, ושבין הסרט והספר יש מעט מאוד קווים משיקים. למעשה, התסריטאי וולטר קמפבל (שהחליף במהלך העבודה את מילו אדיקה), טוען שהוא מעולם לא קרא את הספר.

את רגעיו הראשונים של הסרט קשה להסביר, לפחות עד קלוז אפ אקסטרימי של עין שלאוהבי המד"ב כנראה יזכיר מאוד את "בלייד ראנר". משם הדברים עדיין די מסתוריים (אף מילה לא נאמרת דקות ארוכות), אבל אפשר לפחות לתאר אותם במונחים ארציים יותר: גבר על אופנוע דוהר בנופיה של סקוטלנד ועוצר בצד הדרך ליד מסחרית קטנה. הוא יורד אל השוליים החשוכים, חוזר כשבזרועותיו בחורה שלא בטוח אם היא מעולפת או מתה, מכניס אותה אל המסחרית ונוסע משם. לאחר שוט יפה של שמיים מעוננים ואורות מסתוריים נעים בהם (הרמז היחיד בסרט שמסגיר נוכחות של חייזרים), אותה צעירה מוטלת בתוך לובן בוהק, כאשר מעליה בחורה אחרת (סקרלט ג'והנסון), שמפשיטה אותה מבגדיה ועוטה אותם על עצמה. כבר במקום הזה, באופן מעודן עד נעלם לחלוטין, גלייזר מוכיח את הנגיעות הקטנות והמבריקות שלו שילוו את הסרט כולו. הראשון הוא כאשר ג'והנסון מוצאת על הבחורה נמלה קטנה ובוחנת אותה בסקרנות – אימג' שיהדהד בשניותיו האחרונות של הסרט, כאשר נראה כיצד באמת נראית הדמות של ג'והנסון מתחת לעור שהיא עוטה – והשני הוא כאשר המצלמה מתרכזת בפניה של הקורבן שחשבנו כמתה, אך למרבה האימה אפשר לראות דמעה זולגת מאחת מעיניה. כלומר, על אף מצבה, היא ערה וחווה את הרגע הזה. את אותה הבחורה לא נראה יותר.
במראה החדש, הכנראה-חייזר-דמוי-ג'והנסון נוהג במסחרית בשולי גלזגו, תרה אחרי גברים צעירים (המגולמים על ידי נון-אקטורז). כאשר היא מוצאת מישהו לבדו, היא מפתה אותו לבוא עימה לבית מבודד, ואת מה שקורה שם אני לא מתכוון לתאר פה, כי מילים לא יעשו חסד עם האימג' המדהים הזה שיצר גלייזר יחד עם הצלם דניאל לנדין. בעיני מראה איקוני של קולנוע המד"ב-אימה העכשווי, ממש כמו המקום השקוע ב"תברח".

מכיוון ש-108 הדקות של "מתחת לעור" די מקודדות ולא כוללות הסברים מוחלטים כפי שסרטים מהסוג הזה נוטים להביא (אנחנו לא יודעים למה ישמשו הגברים שנשאבים מתוך העור של עצמם, למה מדובר רק בגברים, מאיזה כוכב או ממד הגיע החייזר, או האם הגברים שמלווים אותו ומסדרים אחריו הם אנשים או גם חייזרים בתחפושת), הוא באופן טבעי מאפשר הרבה מאוד פענוחים ותיאוריות. זה אחד הדברים משדרגים אותו מעוד סרט עשוי מדהים לרמה של יצירת מופת אמיתית. לא מעט מוטיבים מעניינים עולים מהצפייה בו, אבל אני אתרכז בשניים מהם.
מכאן אנחנו נכנסים לטריטוריה קצת שכלתנית, אז לפני זה אני מנצל את הרגע לכתוב שזו לחלוטין אחת ההופעות הכי טובות של סקארלט ג'והנסון בקריירה המרשימה שלה, ושאי אפשר להפריד את הצלחת הסרט מהליווי המוזיקלי הבלתי נשכח שלו, עליו אחראית מיקה לוי.

שני המוטיבים הבולטים ביותר, אלו שאני מצאתי כבסיס והמנוע של "מתחת לעור", הם כל מה שקשור לטורף ונטרף דרך פריזמה של מגדר; וגרעין האמפתיה האנושי, שפה הצליח לעשות משהו שכמעט לא קורה לי מעולם בסרטי ז'אנר – לדמוע מהתרגשות והזדהות. שניהם כמובן גם קשורים ומתרכבים זה בזה.
להוציא את ג'והנסון (ועוד אישה שמוצגת לנו רק בלונג שוט רחוק מאוד), יש בסך הכול שתי נציגויות נשיות בכל הסרט, שתיהן שונות מאוד זו מזו. הראשונה היא כאמור אותה קורבן אומלל שמעניקה לחייזר את מראהו, וזו השנייה מופיעה בוויזואליה קונטרסטית לחלוטין. הנשים הבאות ב"מתחת לעור" צצות בהפתעה והמולה די משום מקום כלהקה גדולה ועולצת של נשים בדרכן למסיבה, בפריים עמוס, מלא צבעים והתרחשות, היפוך מוחלט לקליניות השקטה של סצנת הקורבן. הן סוחפות את ג'והנסון יחד איתה, כאילו היא תמיד הייתה אחת משלהן, פעולה שכמובן מלחיצה את החייזר ומחריפה את הזרות שלו אל מול בני האדם.
כאשר נגיע לדקות האחרונות של הסרט תיווצר איזושהי סימטריה מעניינת בייצוג הנשי של הסרט שנפתח בקורבן, ממשיך עם סולידריות וקבלה, ומסתיים עם קורבן, הפעם החייזר עצמו.

זו גם הטרגדיה הגדולה – ברגע שהחייזר יחליט שהוא רוצה להיות כמו בני האדם, ברגע שמסלול האמפטיה שלו יושלם, כך הוא יאלץ לקבל עליו פגיעות שהיא מנת חלקן של נשים כאשר ייפול לזרועותיו של אנס שגם יביא למותו. המעבר הזה גם הוא מובא בשינוי ויזואלי, כאשר הסרט יחליף את העיר ההומה ביער רחב ידיים, מקום שהספרות והקולנוע מאוד אוהבים לטובת ייצוג של אנושיות פראית ולא מתורבתת. שם גם יתקלף העור המלאכותי של החייזר ונראה את מראהו האמיתי, הרחק מהמקום בו החברה האנושית מתנהגת על פי חוקים וכללים שנועדו להגן זה על זה. בסטינג הפראי ומשולל הרסן החייזר יהיה פגיע ובין רגע יפגוש את הסכנה שנכפתה עליו ברגע שהגדיר את עצמו כאישה (אפשר לתלות על הסרט גם יוצגים טרנסיים מעניינים, אם תרצו). אנושיות, על פי "מתחת לעור" אפשר לומר, היא פגיעות, היא לשים את עצמך בסכנה שמתישהו תגיע. בעיני הסצנה באמצע הסרט עם חבורת הנשים בדרך למסיבה נועדה כדי להראות צד נוסף בחוויה הזו, את החוזק והסולידריות שנשיות מייצרת עמה.
חשוב לציין שגם מבחינת ההגדרה הגברית, "מתחת לעור" לא מייצר בינאריות או קיצוניות של טוב-רע. הגברים בסרט, הקורבנות או האחרים, מראים סקאלה מאוד רגישה ומעניינת של גבריות, חלק משמעותי ממוטיב האמפטיה האנושית שלו.

הרגע הראשון שמציג אמפטיה בסרט מגיע כמובן לא מטעם החייזר אלא מבני אדם עליהם הוא צופה, באחת הסצנות הבלתי נשכחות, וגם הרודפות יש להגיד.
בחוף ים מרהיב וסוער, החייזר מנסה להפיל ברשתו גולש צעיר, שמתגלה כתייר מצ'כיה. הפעולה נגדעת כאשר הם מזהים אישה עמוק בתוך המים, מנסה להציל את הכלב שלה שנסחף רחוק מדי פנימה. אחריה שוחה בן הזוג שלה, אבל גם הוא לא מצליח לעזור מול הסערה. הגולש הצ'כי נכנס אחריו, ומצליח להביא אותו לחוף. עם זאת, הגבר לא מוותר ושוב נכנס למים על מנת להציל את יקיריו, כאשר הצ'כי נותר מאחור באפיסת כוחות. החייזר מתקרב אליו, ובקרירות מוחלטת בוחר אבן ומכה אותו בראש. הוא גורר את הצ'כי אל הוואן, מותיר מאחוריו, הרחק ברקע, תינוק בן שנה וחצי שאיבד עכשיו את שני הוריו והופקר לגורלו. זה כמובן יביא לשוט מחריד נוסף לאחר מכן עם הפעוט, שנמשך כמה שניות בודדות אבל מרגיש כמו נמתח לנצח. ברור לנו שהכלב, האישה והגבר כבר לא יצאו מהמים.
כאן "מתחת לעור" מציג את הדואליות של אמפטיה אנושית – כזו שאולי יכולה להציל אחר (הגולש את הגבר) אבל גם תסכן את בעל האמפטיה ותביא עליו מוות (האישה שמנסה להציל את הכלב, והגבר שמנסה להציל אותה). אמפתיה יכולה להועיל ויכולה להרוג בדיוק באותה קלות. רמז מתרים למה שיקרה לחייזר, אם כי בסיטואציה מעט שונה.

השלב הבא במוטיב האמפתיה מגיע עם קבוצת הנשים שלוקחת את החייזר/ג'והנסון להיות חלק ממנה, וגם שם ישנה דואליות, דקה קצת יותר: מצד אחד, החייזר לראשונה מתקבל להיות חלק מקבוצה. הזרות שלו מתפוגגת לרגע. מאדך, במקום הזה גם נמצאת חרדה גדולה, הן לקבוצת הנשים שלא יודעת שהכניסה לשורותיה טורף, והן לחייזר שנבהל מכך. לאחר מכן נקבל סצנה מקודדת נוספת, בו אחד המפעילים של החייזר בוחן אותו, כאילו בודק אם החוויה לצד בני אדם פגמה בו באיזשהו אופן (לי זה הזכיר את הבידוק השגרתי ב"בלייד ראנר 2049" שבודק שהאנדרואידים עדיין מנותקים מרגשות). כנראה שהייתה לו סיבה טובה לעשות זאת.
הצעד הנוסף, תרתי משמע, לקראת אמפטיה יתרחש כאשר החייזר הולך ברחוב ונופל, פעולה שמפתיעה אותו כי זה לא אמור להתרחש. כשהוא על הקרקע, אנשים (בעיקר גברים) באים כדי לעזור לו לקום ומתעניינים בשלומו. זוהי עוד הבעת אמפטיה שהחייזר נחשף אליו לראשונה, והוא לא יודע כיצד להגיב, מתקדם משם בלי לומר מילה.

השיא של מוטיב האמפטיה, ונקודת המפנה הגדולה של הסרט, מגיע כאשר החייזר בוחר לעצמו קורבן חדש – בחור צעיר וחריג למראה, שגידולים במערכת העצבים עיוותו את פניו. הוא טרף קל כי הוא בודד לאחר שמשך את עצמו מהחברה, הולך לקניות רק בחסות העלטה כי הוא לא מסוגל להתמודד עם התגובות של האנשים סביבו. את הצעיר הזה מגלם אדם פירסון שלא נמצא תחת מעטה איפור, אלא מישהו שבאמת סובל מנוירופיברומטוזיס.
כמי שלא יכול להביע אף רגש, החייזר לא מתייחס כלל למראהו השונה של הבחור, ומתנהל מולו כמו אל כל קורבנותיו – בחביבות ואדיבות שהופכות לפיתוי. פה "מתחת לעור" מקפץ כמה דרגות מעלה בסולם הרגשות, כי הפעם, בשונה מכל מה שקרה עד כה, הוא בוחר להראות את האירועים לא דרך עיניו של הטורף, אלא גם זה של הקורבן. ההופעה הנהדרת של פירסון מסגירה את הבלבול של דמותו מהחיבה שהוא מקבל. כנראה לראשונה בחייו הוא נמצא במצב בלתי אפשרי של קרבה ומגע בהישג ידו, אבל גם פחד מתי הדברים יתהפכו, מתי תתגלה המלכודת. ברגע מאוד יוצא דופן מבחינת השפה הקולנועית של הסרט, המצלמה מתמקדת בקלוז אפ על כפות ידיו של הבחור, כאשר הוא צובט את עצמו, להיות בטוח שאיננו חולם.
משהו במפגש הזה משנה את החייזר. אחרי החוף, חבורת הנשים, הנפילה והקורבן שכל כך רוצה אינטרקציה אנושית שמעולם לא זכה לקבל, הוא גילה אמפטיות מהי. זו כנראה הסיבה מדוע הוא משחרר את הקורבן לחופשי (לא שזה יעזור לו בהרבה), ומכאן ברור שאין דרך חזרה. החייזר צריך להימלט, והמפעילים שלו דולקים אחריו.

זה שער הכניסה שלנו אל המערכה השלישית של הסרט, שאולי לא נופלת בעשייתה משום שלב שהקדים אותה, אבל איכשהו מרגישה פחות כירורגית ובשליטה. זה השלב בו החייזר מנסה לאמץ את הזהות האנושית אך נכשל פעם אחר פעם (בין אם על ידי אכילה, סקס או הנאה ספונטנית מהאזנה למוזיקה), וגם המקום היחיד בסרט בו ישנם רגעים שקרובים להומור. מה שלי היה מאוד מוזר הוא לא רק שהאנרגיה של הסרט נוחתת בו, ומלכתחילה לא הייתה בשמיים, אלא גם שהדמות של סקארלט מפסיקה לדבר, משהו שהיא הוכיחה בו שליטה ויכולת מרשימות בעבר.
החייזר מגיע לכפר מרוחק בסקוטלנד, ושם בתחנת אוטובוס פוגש בחור מקומי. המהלך המשמעותי האחרון של החייזר קורה כאשר במהלך הנסיעה באוטובוס הבחור שואל אותו אם הוא זקוק לעזרה, ולראשונה הוא עונה בחיוב. בשונה מהנפילה ברחוב, הפעם הוא מאמץ את החולשות שלו כבן אדם שזקוק לאמפטיה, ונשען על עזרתו של אחר. אלו יביאו לרגעים של קירבה אנושית בין האיש והחייזר, אבל גם יהפכו אותו לקורבן כאשר יימצא את עצמו נרדף ביער על ידי איש אחר שיקרע מהחייזר את התחפושת יחשוף את מראהו האמיתי (כאמור, דומה בצבעו ובטקסטורה לאותה נמלה מהקורבן הנשי הראשון של הסרט), זה שלנצח היה מונע ממנו להיות חלק ולקבל חיבה מאנשים.
מכיוון שאנחנו לא יודעים מה עלה בגורלו של האיש הנחמד וטוב הלב שאימץ את החייזר לביתו (התיאוריה ההגיונית היחידה היא שהמפעילים, שהולכים ומתקרבים, יגיעו גם אליו) יוצא שהיחיד ששרד את הסרט הוא הגבר האלים והפראי שנותן לאלימות שבו דרור ביערות. כך הושלם המהלך הקטסטרופלי של אמפטיה אנושית, כאשר נחמה יחידה יכולה לעלות בשאלה האם החייזר, רגע לפני חיסולו כשהוא מביט על המסכה שעטה וכעת מוחזקת בידיו, הגיע לאיזושהי השלמה עם הבחירות שלו. אני מניח שכל אחד יכול לקחת את זה לאן שהוא רוצה.

אחרי הצפייה המחודשת ב"מתחת לעור" אני לא יכול לחכות לצפייה הנוספת שלי בסרטו החדש של גלייזר, "איזור העניין". בשניהם גלייזר מעבד בחופשיות ספר שעוסק בחוויה אנושית קיצונית של טורף ונטרף, בוחן אמפתיה והכלה אל מול מציאות שנסדקת. בסרט החדש צפיתי כשהוקרן בפסטיבל חיפה, מעוור על ידי הבאזז הקיצוני שזכה לו הסרט מאז פסטיבל קאן. יצאתי ממנו עם הערכה רבה אבל חיבה מוגבלת, ואני בטוח שסיבוב נוסף ונקי יותר ישנה את התמונה, בטח מול התמות שעולות בקשר בינו ובין "מתחת לעור".
כסרט ז'אנר, "מתחת לעור" היה יותר קל בשבילי להתמודדות מאשר הדרמה החדשה והמאוד משונה של הבמאי המצוין. משהו בהיערכות המוקדמת שלי ייתכן ולא היה מכויל נכון. אבל כבמאי ששוב ושוב שובר את חוקי הז'אנר בו הוא עוסק (בין אם דרמת פשע, דרמה בעלת מוטיבים על טבעיים או סרט מד"ב) בוודאי יש שם שכבות רבות לגלות בסיבוב נוסף.