"ניטראם", סקירה לזוכה פרס השחקן בפסטיבל קאן

הצצה ברשימת זוכי פרס השחקן של פסטיבל קאן מהשנים האחרונות חושפת גלריה מאוד מרשימה של שחקנים וסרטים, מפוארת הרבה יותר מהאוסקר (אם כי יש לא מעט השקות). עם כניסת העשור הקודם התכבדו במעמד בין היתר חאוויר בארדם ("ביוטיפול") בתיקו עם אליו ג'רמנו ("החיים שלנו"), ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט"), מאס מיקלסן ("ניצוד"), ברוס דרן ("נברסקה"), טימותי ספול ("מר טרנר"), חואקין פניקס ("יום נפלא") ואנטוניו בנדרס ("כאב ותהילה"). בשנתיים האחרונות זכו שניים מהמזרח הרחוק, סונג קאנג-הו על "ברוקר" וקוז'י יאקושו עם "ימים מושלמים".
קבוצת הגברים הזו, והסרטים בזכותם זכתה, גורמת למנצח של 2021 להיראות מאוד שונה בנוף. לא רק כי הזוכה היה שחקן צעיר בהרבה מהממוצע (גם אם לא מתקרב לשיאן של הפרס בקאן, יויה יאגירה שהיה בן 12 כשזכה על "אף אחד לא יודע"), אלא כי הסרט עליו קיבל את הפרס נדמה שהתחיל והפסיק באותו פסטיבל.

מהדורת קאן 2021 הייתה מרשימה מאוד, וטקס הפרסים שלה היה עמוס בחדשות מסעירות. בראשן הפיכתה של ז'וליה דוקרנו לאישה השנייה בסך הכול שמביימת את זוכה דקל הזהב, "טיטאן" כמובן, וזכייתו של נדב לפיד עם "הברך" הישראלי בפרס חבר השופטים בתיקו עם "ממוריה". ועם זאת, תשומת הלב שלי נדדה בעיקר להכרזה על פרס השחקן, שהפתיעה אותי מאוד. גם אם נגיד שאבשלום פולק ("הברך"), אנדרס דניאלסן לי ("האדם הגרוע בעולם"), אדם דרייבר ("אנט"), אמיר יאדידי ("גיבור"), יורי בוריסוב ("תא מספר 6") והידטושי נישיג'ימה ("הנהגת של מר יוסוקה") נאלצו לשבת על הספסל מכיוון שהסרט שלהם זכה בפרס אחר, עדיין היה לי מאוד מוזר שמי שנקרא לקבל את הפרס היה כיילב לנדרי ג'ונס על סרט אוסטרלי בשם "ניטראם" (Nitram). ועוד יותר מוזר הוא שנראה שאף אחד לא זוכר את זה, או לפחות לא מתעניין.

למרות שאני שמתי לב אליו לראשונה רק בסרט קנדי ("אנטי-ויראלי") והתואר היוקרתי ביותר שלו הגיע אליו בזכות סרט אוסטרלי, ג'ונס הוא בכלל אמריקאי, מתברר. יליד טקסס של 1989. את תחילת הקריירה שלו עשה בתפקידים מאוד קטנים בסרטים מאוד גדולים ("ארץ קשוחה", "הרשת החברתית") וב-2011 התרחש המהפך כשגילם את באנשי בפריקוול של "אקס-מן". ג'ונס הפך לשחקן די עסוק שהביא את האנרגיות הייחודיות שלו לכל מיני סוגי סרטים כמו "ביזנטיום", "השד יודע מה" של האחים סאפדי, "סטונוול", "תברח" ו"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", בין היתר. בדרך הוא גם צבר לעצמו כמה קולות שליליים ממבקרים שטענו שהנוכחות שלו משתלטת מדי ולעיתים אפילו צורמת. עוד הוכחה לזה ראינו בתגובות שקיבל מפסטיבל ונציה האחרון, שם נחשף שיתוף הפעולה החדש שלו עם לוק בסון, "דוג מן" שגם הוקרן בפסטיבל חיפה. אולי זאת אחת הסיבות שזכייתו בקאן לא הדהדה כמו לאחרים. הוא לא השחקן הכי קונצנזוסי בנמצא, אפשר לומר זאת בוודאות.
בשונה משאר זוכי הפרסים המהוללים של קאן 2021, "ניטראם" די נבלם אחרי הזכייה. לא היה שום קמפיין לאוסקר (כנראה תוצאה של עיכוב היציאה בארה"ב במרץ 2022, ובמתכונת של הפצה באולמות ובמדיה הביתית במקביל), וגם אם באוסטרליה סחף את טקס הפרסים המקומי, לא הייתה לו תהודה משם. אפילו בישראל, על אף שנקנה על ידי מפיץ, לא יצא לבתי הקולנוע והגיע רק לאחרונה לשירותי ה-VOD. מכל זוכי קאן 2021 זה הסרט העלום ביותר. אבל כעת כשהוא זמין לצפייה אצלנו, הגיע הזמן להישיר אליו מבט ובכך לעשות וי על טקסטים לכל זוכי קאן ה-74.

"ניטראם" מבוסס על סיפור אמיתי מאוד ידוע שהתרחש באוסטרליה ב-1996. כל כך ידוע, שרק עצם עשיית הסרט עוררה זעם ביבשת ובטזמניה. עם זאת, אני לא בטוח כמה המקרה מוכר מחוץ לדאון-אנדר. אם זה מעיד על משהו, אני לא שמעתי עליו (או לפחות אני לא זוכר ששמעתי). זה מייצר באופן אוטומטי שני רבדים לצפייה בו, למי שיודעים לאן הסיפור מתקדם, ולמי שלא. אלו חוויות צפייה שונות לחלוטין. עם זאת, מכיוון שהסרט מתנהל באופן כרונולוגי, ולא מזכיר או מסגיר את מה שעומד לקרות, גם אני אתייחס אליו ככזה.
אם לשמור את הקלפים קרוב לחזה כמה שניתן, אני יכול לספר לכם שניטראם הוא הכינוי של בחור צעיר, בן יחיד לזוג הורים מבוגרים ולא מאוד אמידים בפורט ארתור שבאוסטרליה, אותו אני לא לגמרי בטוח איך לתארו מבלי להשתמש לא נכון במונחים מעולם הפסיכולוגיה ובריאות הנפש. באופן די ברור הוא חריג בהתנהגות שלו, בחיבה שלו לנפצים, ובקושי שלו להבין את הסביבה או אחרים. הבחור די על הקצה, כך זה מרגיש. כאשר צרות וקשיים מתחילים לפגוש אותו ואת יקיריו, בין אם זו מערכת יחסים שהוא מפתח עם אישה מתבודדת שירשה הון עצום, או המשבר שעובר אביו האהוב, ניטראם נדחף יותר ויותר לקצה והאסון מעבר לפינה.

לבמאי ג'סטין קורזל, "ניטראם" סימן את הקפיצה השנייה לפסטיבל קאן אחרי העיבוד המאוד מאכזב שלו ל"מקבת'" ב-2015 שגם די נשכח מאז. לאחר מכן ניסה את מזלו עם עיבוד למשחק המחשב "אמונת המתנקש" אבל גם זה לא התקבל טוב. בינו לבין "ניטראם" ביים את "ההיסטוריה של כנופיית קלי". בהתחשב באלו, "ניטראם" הוא כנראה הסרט שלו שהתקבל באופן הכי טוב, וגם זה באופן יחסית מוגבל.
גם אם סרטיו עד כה לא קיימו את ההבטחה, קורזל הוכיח את עצמו כבמאי מצלמה מצוין לכל הפחות. ב"ניטראם" הוא משתף פעולה עם הצלם ג'רמיין מקמיקינג ("מורטל קומבט", "סינדרום ברלין", "קצה האגם") לסרט שנראה נהדר ויזואלית, כאשר השיא לדעתי הוא שוט הסיום הקצר והנהדר שלו, כזה שאולי מעיד יותר מהכול שהיה אמור להיות פה סרט קצר אחר, וכנראה טוב יותר, גם מבחינת הטון וגם מבחינת מרכז הכובד שלו.

על פניו "ניטראם" הוא מסוג הסרטים שמנסים לפענח מה גרם לבן אדם לעשות מעשה זוועה מחריד. Character-study יהיה כנראה המונח הנכון ביותר. "נהג מונית" הוא הדוגמא הראשונה שקופצת לראש, אבל יש לא מעט כאלו שמנסים לחדור תחת השכבות החיצוניות של אדם ולגלות מדוע ביצע פשע איום ונורא. אם זו הייתה המטרה של "ניטראם", והאמת היא שאני לא מסוגל לחשוב על אחת אחרת, הסרט הזה בעיני לא הצליח במשימתו. כיילב לנדרי ג'ונס מאוד טוב בתפקיד לא פשוט לביצוע, אבל התסריט והבימוי לא לגמרי מצליחים לחשוף – ואפילו אולי להמציא – משהו שייתן לנו פתרון. זה נשאר ברמת ה"הוא היה בחור מעורער מההתחלה בלי אשמת אף אחד ופשוט התחרפן עוד יותר". לא בדיוק הדרמה הכי מרתקת שיש.
במקום הזה, ולכן הזכרתי את שוט הסיום המעוצב להפליא, נראה שהסרט כל הזמן מנסה לחשוב תוך כדי תנועה אם בעצם עדיף למצוא גיבור אחר לסיפור הזה, ספציפית אמו של ניטראם, המגולמת על ידי אחת השחקניות הטובות ביותר בעולם ג'ודי דיויס. במראה נקי מאיפור, עיניים קשות ושפתיים קמוצות, דיויס בשתיקותיה מצליחה לערום כמה שכבות זו על זו, מאהבה ודאגה לבנה אל פחד ותסכול ממנו. אמנם הזווית הזו בדיוק טופלה ב"חייבים לדבר על קווין", "Mass" ואפילו "מילדרד פירס", אבל מכיוון ש"ניטראם" לא הצליח לפצח את הגיבור שלו, סרט על אמא שאולי ניסתה ככל יכולתה ואולי לא, שאחראית בעקיפין לאסון הוא מעניין הרבה יותר. דיויס, שהייתה מועמדת פעמיים לאוסקר ("המסע להודו" ו"בעלים ונשים") אבל באמתחתה רצף הופעות מדהים בקולנוע ובטלוויזיה ("ג'ודי גארלנד – אני והצללים שלי", "ברטון פינק", "אויבות – בטי וג'ואן") לגמרי יכלה להחזיק את זה.
לצד ג'ונס ודיויס, צריך להזכיר גם את מי שמגלם את אביו של ניטראם, אנתוני לאפלייה שכמו תמיד נהדר, ואת אסי דיויס כחברתו המבוגרת של ניטראם בהופעה שיכלה ללכת לכל כך הרבה מקומות בעייתיים אבל השחקנית המוכשרת מאזנת את הכול נפלא. אסי דיויס מוכרת לנו בעיקר מ"הבאבאדוק", וגם הייתה לה איזו חצי סצנה ב"משחקי הכס", אבל רק לאחר הסרט הבנתי שהיא גם אשתו קורזל הבמאי.

"ניטראם" כנראה חושב שהוא רגיש ומתוחכם הרבה יותר ממה שהוא בפועל, ושווה לזרוק בהערת שוליים את הבעייתיות שהוא מייצר לגבי ייצוג של מתמודדי נפש, אבל זה לא הופך אותו לסרט רע או כזה שצריך לפסוח עליו. בזכות הצילום והמשחק של שתי הדיויסיות יש בו רגעים חזקים והתבוננות מעניינת. חבל שזה נשאר רק כחלקים ולא מתגבש לכדי משהו עוצמתי יותר.