• אימת החודש - נובמבר 2022
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח
  • פרסי הקולנוע האירופאי 2022: רשימת המועמדים
  • על הקולנוע של ג׳ונאס מקאס, לקראת מחווה לכבודו
  • ״בלאק אדם״, סקירה לסרט של דה רוק כגיבור-על
  • ״השתיקה״, סקירה לסרטו החדש של שמי זרחין
  • מדריך פסטיבלי הקולנוע הגדול של חודש נובמבר

פסטיבל ירושלים 2022: "ברוקר"

23 ביולי 2022 מאת אור סיגולי

פסטיבל הקולנוע ירושלים מהדורת 2022 נפתחה לפני יומיים, וכמו תמיד אנחנו פה, צופים בכמה סרטים שנוכל להכיל, ומדווחים בסריטה כל עוד לא נתמוטט. זמן לבשר גם שהחלטתי להמשיך את מה שעשיתי בחיפה האחרון, ולפתוח דירוג לטרבוקסד של כל סרטי הפסטיבל שראיתי. הוא יתעדכן אחרי כל צפייה, אז אם מעניין אתכם כנסו מדי פעם.
השנה גם עופר ליברגל וגם אני נמשיך את מתכונת הסיקורים המקובצים שלנו, כמה סרטים לכל פוסט כדי לתפוס כמה שיותר. עם זאת, בשונה מבדרך כלל, אני פותח עם סקירה יחידנית לסרט שבכורתו הישראלית תתקיים ממש היום (שבת) אחר הצהריים. זהו "ברוקר" (Broker), אחד הסרטים המדוברים של הפסטיבל, בעיקר בזכות היותו מאת אחד מהבמאים המוערכים כיום בעולם, וכמובן זכייתו הטרייה בפרס השחקן של קאן.
הסיבות לסקירה בודדת במהלך פסטיבל הן בדרך כלל הזמינות שלנו, כמו גם העניין שעולה מהסרט. שני דברים שמאוד נדיר שיתקיימו יחד במשך המרתון הפסטיבלי הידוע שלנו, אבל הפעם זה הצליח אז למה לא. בנוסף, הסרט הזה שייך למפיץ ישראלי ועוד עלול לראות אור מקרנה מקומית בהמשך, כך שעוד תהיה לו רלוונטיות.

"ברוקר" תפס את תשומת לב העולם משלב התוכנייה של פסטיבל קאן, עוד לפני ההקרנה הראשונה. אין בזה הפתעה גדולה, הוא בכל זאת שיתוף פעולה ראשון של שתי אושיות אהובות במיוחד בעולם הקולנוע העולמי.
הראשון הוא הבמאי, הירוקאזו קורה-אדה היפני המהולל, שאפילו מוכר בישראל בזכות סרטים עטורי פרסים ושבחים כמו "אף אחד לא יודע", "המשאלה" ו"Like Father Like Son", בהם הוכיח לא רק אנושיות רבה אלא גם התגלה כבמאי הילדים הטוב ביותר בקולנוע. ההופעות שהוא מוציא מדרדקים הן כמעט לא סבירות. אפילו לאוסקר כבר הגיע, כמועמד יפן ב-2018 עם "המשפחה שלי". עם זאת, קורי-אדה כנראה טס קרוב מדי לשמש. סרטו הקודם, "סיפור חיי" אמנם היה הפקה בינלאומית בעלת שמות מפוצצים כמו קת'רין דנב, אית'ן הוק וז'ולייט בינוש, ועוד נבחר לפתוח את פסטיבל ונציה 2019, אבל זכה לכתף קרה במיוחד ונעלם מאז בלי זכר.
סרטו החדש הוא ההפקה הראשונה שלו בקוריאה, שם ניצל את ההזדמנות ללהק את אחד השחקנים האהובים והמוערכים ביותר שפועלים כיום, סונג קאנג-הו, פחות או יותר הפנים של הקולנוע הקוריאני בזכות הופעות המחץ שלו בסרטי בונג ג'ון-הו ("פרזיטים", "המארח", "זיכרונות מרצח", "רכבת הקרח") וגם "שבעה צעדים", "ראיתי את השטן" ו"עידן הצללים" בין היתר. השילוב הזה של שניהם הוא כזה שאי אפשר לסרב לו. הוא גם זה שהעניק כאמור לקאנג-הו את התואר הגבוה ביותר לו זכה, פרס השחקן של פסטיבל קאן. אבל על זה בהמשך.

קורה-אדה גם כתב את התסריט ל"ברוקר", שמתחיל באירוע שקשה להישאר אדישים אליו – ברחובות התלולים והגשומים של דרום קוריאה (קשה לא להיזכר באימג'ים מ"פרזיטים" כבר בשלב הזה), מגיעה אישה צעירה מאוד (לי ג'י-און) לפתחו של מוסד עירוני כלשהו, מניחה בפתחו את תינוקה בן החודשים הספורים, והולכת. התינוק מגיע לידיהם של שני גברים, דונג-סו (גנג דונג-וון מ"פנינסולה") ומנהל מכבסה בשם סנג-היון (קאנג-הו), להם יש תוכניות לתינוק הננטש – למכור אותו למרבה במחיר. וזאת לא הפעם הראשונה שהם עושים את זה.
בוקר לאחר מכן מתחרטת האמא הצעירה על מעשיה וחוזרת לקחת את הילד, אבל שני הגברים עוצרים בעדה ומשכנעים אותה להצטרף למזימה שלהם. הרי הילד הזה, שנולד בנסיבות לא מיטיבות, גם ככה לא משהו שהיא רצתה במיוחד, ולפחות היא יכולה להרוויח עליו סכום כסף שיסדר אותה. היא מסכימה, והשלושה יוצאים למסע למצוא רוכש, בזמן ששתי בלשיות דולקות אחריהם, מחכות לרגע בו יוכלו לתפוס אותן על חם.

אני לא ידעתי דבר וחצי דבר על עלילת הסרט לפני שהתחלתי לצפות בו, אז קשה לי להעריך כיצד התקציר הזה נקרא למי שטרם צפה בו. אני יכול להמר שיהיה לכם קשה להאמין שלא מדובר בדרמה מחוספסת או קשה לצפייה, אלא להפך. זהו סרט מלא לב ורגש, קראוד-פליזר טיבין ותקילין, שיכול להיות צפייה מחממת ומנחמת לכל הגילאים. בעיני בדיוק פה נמצא הכוח של "ברוקר", אבל גם הבעיה הכי גדולה שלו, כזו שגרמה לי לנוע בחוסר נוחות יותר מפעם אחת.

אם יש משהו שאפשר להגיד על קורה-אדה בלי לחשוב פעמיים זה שהוא הומניסט גדול. הקולנוע שלו איננו מנקר עיניים, והוא לא מנסה להנכיח את עצמו או יכולותיו כקולנוען. המצלמה מוצבת איפה שהיא צריכה להיות והקאט מגיע איפה שיעצים את האפקט האנושי של הדמויות שלו. קורה-אדה, לפחות מסרטיו אותם ראיתי, מציג לעיתים אנשים במצבים לא מאוד מחמיאים, אבל תמיד עומל להביא אותם באופן הכי מעורר הזדהות שיש. זה כמובן לא אומר שאיננו מומחה בעשייה קולנועית, רחוק מזה. הצילום והסאונד בסרטיו תמיד ברמה מרהיבה. אבל אלו הסיפור, המשחק והדמויות שמעסיקים אותו יותר מהכל. זה לא שונה ב"ברוקר". קורה-אדה פה בשביל הצופים שלו, לא בשביל הביקורת, לא בשביל הפרסים. כן, ברור שאני עושה לו רומנטיזציה קיצונית מדי, אבל זה לגמרי הווייב שאני מקבל ממנו. וזה הכי בסדר. מה בסדר, זה נפלא!
כלומר, כל עוד הוא לא עוסק בסרט על סוחרי ילדים.

הנה העניין: גם סונג קאנג-הו וגם גנג דונג-וון לא רק שמצוינים בסרט, אלא שבעזרת היכולות הטבעיות שלהם שמשודרגות בזכות הבימוי של קורה-אדה הם עולים לרמת צ'ארם של רוברט דאוני ג'וניור וריאן גוסלינג (אגב, אני לא זוכר מתי ראיתי לאחרונה ראיתי סרט זר שהיה כל כך קל לראות את העיבוד האמריקאי שלו, שהבה נחזיק אצבעות שלעולם לא יגיע). הם חמודים, מרגשים, פגומים אבל ברמה מאוד נמוכה יחסית, טובי לב, מעוררים הזדהות, אבל שוב, הם סוחרי ילדים. ולא כאלו שנקלעו בכוח למעשה הנלוז הזה, אלא שבחרו לעשות זאת שוב ושוב. "ברוקר" הוא סרט מאוד חמוד על שני גברים שהם, אני ממש חייב להדגיש את העניין הזה, מוכרים תינוקות לאנשים בלי שום נקיפות מצפון (או לפחות כאלו שאני זיהיתי במהלך הצפייה).

על פניו זה דווקא יכול להיות קונספט די מרתק – סרט שמכניס אותנו לעולמם של פושעים מהזן המפחיד ביותר, אבל נותן לנו לראות את הצדדים האנושיים שבהם, הפגיעות והקושי שהם מסתירים בתוך תוכם. זה אולי אפילו תואם את הגישה ההומניסטית של קורה-אדה על פיה אין מפלצות בעולם הזה, אלא רק אנשים שעברו דברים איומים והחיים לחצו אותם למקום נורא.
העניין עם "ברוקר" הוא שאין את השלב הזה של הסכנה, של הצד האפל. זה "מיס סאנשיין הקטנה" רק במקום לנסוע לתחרות יופי, נוסעים למכירה של תינוק. "ברוקר" הוא אמנם סרט אלגנטי ומעודן, אבל הוא גם מהמתנחמדים ביותר שראיתי אי פעם, ובעיני זה לא יתרון. זה מגיע לשלב בו הוא כל כך דובק בחמידות שהוא משבץ לסרט המסע הזה ילדון מתוק להדהים שבאמת אין לו שום משמעות לעלילה מעבר ללהיות חמוד (וזה עובד, אגב. הוא באמת חמוד בטירוף).

הבחירה הזו של קורה-אדה, שמרגישה קצת פאתולוגית בחלק משמעותי מהסרט הזה, הופכת את "ברוקר" לסרט שאני בכל לבי מאמין שיהיה להיט אצל הקהל. אני יכול בקלות להמליץ עליו לכל צופה מכל מגדר וגיל שרוצה זמן איכות בקולנוע. אין בו שום דבר מטריד, מטלטל, עוכר שלווה או מאתגר, מלבד הקטע הזה שכל הזמן הוא משכיח מאתנו מה הפעולה שמבצעות הדמויות הראשיות בו, ולא לגמרי מגיעות לחרטה מניחה את הדעת בהקשר הזה. זה היה לי כל כך מהדהד בזמן הצפייה שזה אפילו העפיל על מעידות אחרות בסרט, כמו למשל כל היחס הלא מספק לסיפור הרצח שעליו לא אסגיר יותר מדי פרטים בשלב הזה, ודמויות לווייניות שאם כבר נמצאות בתסריט היו צריכות לקבל יותר מקום אבל הסרט לא מפתח אותן מספיק. מצד שני, אם זה אומר משהו לגבי יכולותיו של קורה-אדה, היו פעמים שהתרגשתי מכמה סצנות עשויות להפליא, ובכל זאת מצאתי את עצמי חרד מה יקרה אם יתפסו את המשפחה המשונה שמורכבת מארבעה אנשים אבודים בעולם הזה.

זה המקום גם להלל שוב את הדרכת השחקנים בסרט, אבל מביא אותי לעניין אחר שהבטחתי להתייחס אליו בהתחלה. אנסמבל השחקנים של "ברוקר" מקבל את הציונים הגבוהים ביותר. את גנג דונג-וון בתפקיד אחד הסוחרים לא הכרתי לפני זה אבל הוא נפלא, והקלוז-אפים עליו הם נכס של הסרט. כך גם הנשים של "ברוקר", לי ג'-און כאמא הצעירה וגם מישהי שטרם הזכרתי, ביי דונה ("ענן אטלס", "שלום לנוקם") כבלשית הקשוחה. פרסים לכולם. אבל פה בדיוק אני תוהה לגבי סונג קאנג-הו. כמובן שבעינויים לא תוציאו ממני מילה רעה אחת על האיש הזה שהעניק כמה מההופעות הגדולות של האלף החדש, אבל זוהי רחוק מלהיות הבולטת שבהן. הפרס של פסטיבל קאן מרגיש בעיקר כמו רצון להעניק משהו לסרט די בכוח, והזדמנות שקשה לוותר עליה לחגוג את השחקן הזה.
מצד שני, אולי זה לא בהכרח משהו שאמור לגרום לתסכול. הרי מה זה משנה למה אנחנו מהללים את יכולותיו של קאנג-הו כל עוד עושים את זה. זכייתו היא ממש כמו שאר הסרט – יש פה הרבה מקום לשמחה והנאה, פשוט משהו מרגיש קצת משונה, קצת היה אמור להתנהל אחרת, כאילו מצביעים לנו על כיוון אחר וצועקים תראו! שם! כדי שלא נשים לב יותר מדי למה שקורה. זה לא אומר שלא תאהבו אותו (את הסרט או את קאנג-הו), רק נקודה לשים בצד ולחזור אליה אחר כך, אם בכלל רלוונטי. עד אז אפשר פשוט להתייחס אליו כסרט מאוד חמוד על סוחרי תינוקות.