פסטיבל ירושלים 2023: המלצות ואזהרות

פסטיבל הקולנוע ירושלים חוגג 40 מהדורות, אבל נראה רחוק ממשבר גיל העמידה והמהפכים המלווים אותו. הפסטיבל נותר אי של יציבות בלוח השנה הקולנוע בישראל, והתוכניה השנתית גדושה כתמיד. החל מהתחרויות הישראליות, כאשר זו העלילתית מכילה תשעה סרטים (מספר גבוה יחסית לשנים האחרונות), המשך במשבצת קלאסיקות מוגדלת לכבוד החגיגות, וכלה ברשימת האורחים והאורחות. את אירוע הפתיחה יכבדו בין היתר זוכי אותות ההוקרה השנתיים: השחקנית דיים הלן מירן, כוכבת ״גולדה״ של גיא נתיב שיפתח את הפסטיבל, הבמאי אוליבר סטון שיוקרנו מיטב סרטיו, והאחים הקולנוענים ז׳אן-פייר ולוק דארדן, שיזכו לרטרוספקטיבה אף הם. מסרטו של נתיב יגיעו גם הבמאי הישראלי-הוליוודי והכוכב לייב שרייבר, ועוד שמות גדולים שאפשר להזכיר, רובם במסגרות שיפוט שונות, כוללים במאיות ובמאים דוגמת: קלייר דני, יוסף סידר, עלי עבאסי, פלוריאן זלר, וגם קורנל מונדרוצו, שיהיה ראש חבר השופטים בתחרות הישראלית העלילתית. רבים מן היוצרים והיוצרות שיציגו סרטים בפסטיבל ינכחו אף הן, וזו עדות למלאכה המצוינת של צוות הפסטיבל בראשות רוני מהדב-לוין, מנהל הפסטיבל והסינמטק הירושלמי, והמנהל האמנותי אלעד סמורזיק.

אנחנו בסריטה מוכנים ומזומנות להסתער על בירת הסרטים בין ה-13 וה-23 ביולי, אבל התחלנו את ההכנות מוקדם כמו תמיד. זה גם המקום להודות לצוות היח״צ בראשות יפעת רובינשטיין, על מלוא העזרה המקדימה וזו שעוד תבוא. לפקוד פסטיבל קולנוע זה תענוג שאנחנו לא מוותרים עליו עוד מלפני קום סריטה, אבל לסקר אותו אפשר בעיקר הודות לטיפול המסור בעיתונאים. בזכותו למשל הספקנו לצפות בכמה וכמה סרטים שנשמח להוריד מהלוח כבר עכשיו. בכל שאר הסגמנטים, הלינקים הם לאתר הפסטיבל שם אפשר לבחור מועדי הקרנה, בין לב סמדר למוזיאון הסובלנות, ולהזמין כרטיסים. בסגמנט על הסרטים שכבר כתבנו עליהם לאורך השנה, לחיצה על הלינק הנוסף תוביל לפוסט הרלוונטי. סדר הסרטים אלפביתי והטקסטים הקצרים שלנו נועדו להוסיף על מה שכבר מופיע בתוכניה, ואינם מחולקים להמלצות או אזהרות. הזהב של האחד הוא הטריגר של האחר, או משהו דומה. נזכיר גם שאנחנו מאוד רחוקים מלהקיף את ההיצע העצום והמשובח, רק מנסים לעזור קצת בהבלטה והדגשה מתוך מה שצפינו בו מבעוד מועד. הסקרנות משאר התוכניה היא רבה וננסה להשביע אותה במהלך הפסטיבל עצמו בדיווחים שוטפים ככל הניתן.

סרטים שכבר כתבנו עליהם

״אנטומיה של נפילה״ – זוכה ״דקל הזהב״ של קאן, סרט הנעילה של ירושלים

אלף ואחד – זוכה פסטיבל סאנדנס, סרט הביכורים של איי.וי. רוקוול שהזכיר לאורון את ״אור ירח״
אנטומיה של נפילה – זוכה פסטיבל קאן, דרמת מתח משפחתית ומשובחת מאת ז׳וסטין טרייה
בלו ג'ין – סרט ביכורים קווירי נוסף, הפעם של ג׳ורג׳יה אוקלי הבריטית, שעופר שיבח עוד בוונציה
בריכת אינסוף – אורון התבלבל מול סרטו של ברנדון קרוננברג בסאנדנס, לירון תוסיף משלה בהמשך
טורי ולוקיטה – סרטם החדש-לא-חדש של האחים דארדן נסקר אצלנו כשהגיע לקולנוע במהלך השנה
משפט קייב – מסמך היסטורי וקולנועי של סרגיי לוזניצה, גם הוא מיבול פסטיבל ונציה האחרון
על עשבים יבשים – שלוש מילים שאמורות להספיק: נורי בילגה ג׳יילן. עוד מילים: בדיווח קאן
הפרידה הארוכה מכולן – סרט תיעודי ואמריקאי על מסעות לחלל, מאת הישראלים עדו מזרחי וניר סער
קלאב זירו – ג׳סיקה האוזנר גורמת להפסקת כל דיאטה, בסרט שהוקרן לפני רגע בפסטיבל הסטודנטים

המלצות ואזהרות על סרטים שכבר ראינו

איך לפוצץ צינור נפט
How to Blow a Pipeline

אמנם סרטו השני של דניאל גולדהאבר (סרטו הראשון, "Cam", זמין בנטפליקס למעוניינים) נחשף לראשונה בפסטיבלי הקולנוע של שלהי 2022, אבל להקרנות מסחריות במולדתו יצא באפריל של השנה הנוכחית, תקופה שחונה למדי עם מעט מאוד סרטי איכות ראויים לקהל בוגר. התזמון הזה הביא לו תשומת לב רבה מעולם הביקורת בארה"ב, והשבחים לא הפסיקו לזרום. מדובר ללא ספק באחד מהסרטים המהוללים ביותר של 2023 בשלב זה.
היה חשוב לי לפתוח עם הדברים האלו, כי אני די הולך לתת קונטרה לחגיגה הכללית, אז רציתי שתדעו שמדובר בעמדת מיעוט וגם אולי לכייל ציפיות.
"איך לפוצץ צינור נפט" הוא דרמה עצמאית שמתנהלת במסגרת של סרטי שוד, על פי כל החוקים המוכרים והאהובים: המשימה, בחירת הצוות המגוון שלכל אחד ממנו המיומנות שלו, הביצוע, ההסתבכות הבלתי נמנעת, ושאר המרכיבים. ההבדל הוא שהפעם גיבורינו לא מנסים לפרוץ לאיזו כספת או לגנוב משהו בעל ערך, אלא פועלים מתוך שליחות סביבתית, ניסיון לשבש ולהפריע כדי להביא לתשומת לב עולמית את העוולות שאנחנו עושים לפלאנטה שלנו. כעיקרון אני לגמרי בעד. כשזה מגיע לסרט עצמו, אין ספק שגולדהאבר ואנשיו עשו די הרבה עם מעט, בטח בכל מה שקשור ליכולות הפקתיות. אי אפשר לקחת את זה מהם. מה שלי מאוד הפריע החל מאיזושהי נקודה לקראת האמצע, זה שמצאתי את רוב הדמויות בו די בלתי נסבלות, משהו בכימיה שם לא לגמרי עבד, היה לי קצת קשה לעקוב אחרי מי ולמה, וככזה כשהגענו לנקודות השיא אני לא מצאתי הרבה עניין בתוצאות המשימה שלהם.
אבל יותר מזה, 100 הדקות של הסרט הרגישו לי יותר כמו פיילוט לסדרה מאשר משהו שעומד בפני עצמו. כאילו כל מה שראינו היה אקספוזיציה מורחבת לסיפור שימשיך וימשיך, ורק בסוף הכתוביות מתחיל הסיפור המעניין באמת. אבל זה כמובן לא המצב. אני התאכזבתי מאוד מהסרט, אבל שוב אזכיר שרוב העולם חשב אחרת, אז קחו בחשבון.
(אור סיגולי)

באנל ואדמה
Banel & Adama

הבמאית רמאטה־טולאי סי שמתארחת בפסטיבל מצטרפת לקבוצה של במאיות סנגליות (או ממוצא סנגלי) שלמדו קולנוע בצרפת וקיבלו בשנים האחרונות הזדמנות לביים. אולם, סרטה של סי מתקיים בתוך קהילה שהעסיקה את הקולנוע הסנגלי בעבר הרחוק יותר: הוא לא מתרחש באזור דקר או בסביבה עירונית, אלא בכפר קטן במעמקי המדינה. סביבה ענייה בה השמש והחול הם סוג של גיבורים, בסרט המציג על פניו סיפור המעמת בין אהבה של זוג צעיר מאוד ולמסורת.
באנל ואדמה מהכותרת נישאים בתחילת הסרט: באנל רומנטית למדי בתפיסה שלה ורוצה להתבודד עם בעלה/אהובה. היא זוממת על שני בתים קבורים בחול המצויים בשלהי הכפר. אולם, אדמה ירש את תפקיד ראש הכפר וכעת בגיל 19 עליו לקבל את העול. הוא מסרב לכך, אך זקני הכפר טוענים כי זו לא אופציה וכי התחמקות יכולה לייצר בעיות. האקלים בכפר מתחיל להיות בעייתי ויותר ויותר והבצורת מובילה לפגיעה קשה בבקר (התמונות מעט קשות, אם כי כל מוות שהוא מתבצע מחוץ לפריים) ולסימני שאלה לגבי היכולת של הכפר לשרוד.
העימות בין הרומנטיקה למסורת הוא נושא נפוץ, אך בסופו של דבר העמדה של הבמאית בסרט אינה בהכרח זו הנפוצה, וגם אינה חד משמעית. השפה החזותית מכניסה את הקהל פעמים רבות לנקודת המבט של באנל והסרט בונה היטב את האופי שלה ושל בן זוגה, אך גם מעמיד בספק את התפיסה הרומנטית או את ההליכה הטוטאלית אחרי כל סוג של השקפה. כפי שאמרתי, הסביבה והאקלים הם גם חלק מהותי מן הסרט ומן החוויה הייחודית שהוא מעביר, בסגנון המשלב בין הקולנוע המערבי לשבירות שלו ולמבע ייחודי לאפריקה, הכולל מספר שיאים פואטיים.
(עופר ליברגל)

בריכת אינסוף
Infinity Pool

לברנדון קרוננברג, הידוע כקרוננברג הבן, יש שלושה סרטים תחת אמתחתו. לו היה צורך לדרג אותם, "בריכת אינסוף" היה נכנס למקום השלישי, בעיקר בגלל שהרעיון שהוא מביע הוא בבחינת מה הפשוט ביותר, או המוכר ביותר מבין השלושה. החדשות הטובות הן שבינתיים הוא ביים רק סרטים טובים. כך שלמרות ש"פוזסור" היה סבוך, מטריד ומסעיר יותר, ו"אנטי ויראלי" רענן יותר, גם סרטו החדש מטפל באופן בוטה, מתריס ומרתק בנושא שהוא בוחר להביא למסך לדיון.
תבינו לבד מה הנושא מהתיאור הבא: ג'יימס (אלכסנדר סקארסגרד) הוא סופר עם בעיות ביטחון, בגלל הכתיבה, לא בגלל החזות שלו, שמגיע עם זוגתו לאתר נופש הכל כלול. כולל ניכוס תרבותי, במתחם שעדיף לתיירות והתיירים השבעים לא לצאת מגבולותיו כדי להבטיח את בטחונם במדינה המתוירת, שלא מקבלת בחיבוק את מי שלא מבינים את כללי המקום. הוא פוגש בליינית צעקנית בדמותה של מיה גות' והיא דוחפת ומושכת אותו, כל פעם עוד קצת ואז הרבה, להתגרות בחוקים ולבחון אותם מתוך ביטחון של אלו שפותרים הכל עם עוד כסף.
כמתבקש, ככל שהחבורה שלהם מתפרעת יותר, הריגוש והסיכון גוברים. תחשבו על סרטי ״בדרך לחתונה עוצרים במקומות״, גרסת הביעותים הציניים. הסרט הולך למגוון מחוזות קיצוניים עלילתית וויזואלית כדי להעביר את הנקודה. ובזמן שאפשר להירגע ביחס לדיווחים בזמנו סאנדנס על סצנות קיצוניות קשות מנשוא (הסרט נערך מאז בידי המפיצים), הסרט כן מלא בתעוזה במבע שלו ובכמה נקודות בתסריט. אלו מתגברים על מסך גדול ממנו אין לאן לברוח, רק לצפות בשגעון הגדלות שמציג בפנינו, בהילולה דקדנטית שנעה בחן בין המרהיבה למבחילה.
(לירון סיני)

חיים שלמים
Past Lives

מרגע שנחשף סרט הביכורים של סלין סונג, נקשרו לראשו כתרים ועליהם הכיתוב ״סרט השנה״. כיוון שזה בפסטיבל סאנדנס המתרחש בינואר, אפשר היה לתהות האם הכתר יחזיק מעמד אפילו עד אמצע השנה. הנקודה הזו חלפה וכעת תהיה ההזדמנות של הקהל הישראלי להכריע בסוגיה, בין אם בפסטיבל או בהקרנות מסחריות בהמשך. אישית, אני כן חושב שיש ערך בצפייה בסרט הזה במסגרת פסטיבל קולנוע, רצוי באולם מלא, ואז לצותת לשיחות של אחרות ואחרים או להשאיל/לשאול ממחטה ולהתחיל שיחה עם אדם זר. אני גם חושב שמאוד מסוכן להגיע לסרט עדין הנפש הזה עם ציפיות לעוף לשמיים ולצווח שזה אכן הסרט הגדול של 2023, כפי שאני לא יכול להתכחש לכל מה שקרה בגוף ובלב שלי לאורך הצפייה: המסת כלוב הצלעות אל תוך עצמו ולחץ מתון ותדיר שנבנה סביב בלוטות העין.
הסיפור פשוט, כאילו על החמצה והשלמה, ולכאורה ראינו המון כאלה. אבל כמו שאמר לי חבר – פעם היינו זוכים בשלושה סרטים מסוג זה בשנה, אבל לאחרונה היחס התהפך. מכאן החיבוק הגורף.
אחרי פרולוגצ׳יק קצת מתחכם בעיניי, העלילה מתחילה בסיאול סביב החלפת המילניום ומתארת את התבגרותם של ילד וילדה. נדמה שהם נועדו להיות יחד בבגרותם, אבל הורי הילדה מהגרים לקנדה והקשר היפה בין הילדודס מתנתק. בקפיצות של תריסר שנים, ספק כמחווה לטרילוגיית ״לפני״, נשוב לבדוק מה שלום נורה והא-סונג, בחידושים וניתוקים ואפילו איחוד. החיים שלהם לחוד הם רוח הרפאים של החיים שהיו יכולים להיות להם יחד, חיים שלמים כמאמר הכותרת העברית או גלגולים קודמים, כך במקור. הבמאית אמנם טירונית בקולנוע אבל מנצלת את הרזומה שלה בתיאטרון לטובת כתיבה דמויות עגולות שחודרות לנשמה, ובימוי שחקנים יוצא מגדר הרגיל: גרטה לי וטאו יו ממיסים בתור הצמד המרכזי, ג'ון מגארו תומך בתפקיד משנה נוגע ללב. זה רחוק מלהיות תיאטרון מצולם ולמעשה זו הטענה היחידה שלי לסרט, שהוא קצת מסומן מדי, כפי שקורה לפעמים בסרט ראשון. בהסתייגות על הסתייגות, יש בו גם את וואן-שוט השנה בקולנוע, תדעו כשתראו, והאימפקט הרגשי שלו מציף עד הפסקת נשימה.
(אורון שמיר)

ילד אורז
Riceboy Sleeps

סרטו של אנתוני שים עלול לסבול מהשוואה ל"חיים שלמים" הנידון לעיל, בשל עיסוק בדומה בהגירה מדרום קוריאה לצפון אמריקה ושיבה למבט על העבר. אבל מגיעה לו בהחלט הרבה תשומת לב בפני עצמו. היצירה נפתחת בקריינות על רקע נוף קוריאני, דרכה אנו לומדים על נסיבות החיים שהובילו את סו-יאנג להגר עם בנה הפעוט מקוריאה לקנדה, פחות או יותר בלי אף משפחה או מכר בעולם. הדרמה מתרחשת מכאן לאט ובכמה שבילים. ראשית הילד נשלח לבית הספר בתחילת שנות התשעים, סובל מגזענות ונדרש לאמץ שם "מערבי", מה שמוביל לנתק ראשון בינו לבין אמו. הנתק מרחיף בחלק המרכזי של הסרט, בו הילד הוא כבר מתבגר בשם דיוויד, שערכיו שונים מן הערכים של האם, שבעצמה עדיין לא לגמרי השתלבה בחברה. למרות שהקהילה הקוריאנית במפעל בו היא עובדת גדלה ויש לה גם אופציות רומנטיות.
דיוויד צריך לעשות עבודת שורשים על העבר שהוא עדיין סוד לא ידוע מבחינתו, בעוד סו-יאנג צריכה לקחת החלטה גדולה לגבי חייה. תפנית גדולה תשנה את האופי הנרטיב, אבל לא את הדרך בה שים מספר את הסיפור: בקצב מדוד הנותן כבוד הן לאם והן לבן, תוך שימוש בתנועות מצלמה שחושפות לא רק עוד מידע, אלא גם את אופי המגע עם העולם. בשיאה של המערכה השנייה, או בכל פעם שאנו מתקדמים בסיפור של דמות אחת ועומדים להגיע לשיא, הוא עובר לסיפור של הדמות האחרת האפקט משתלם בסופו של דבר. חלק מן הסמלים בסרט הרגישו קצת מאולצים עבורי והסיום שלו מגיע קצת יותר מדי אחרי השיא, אבת התחושה הכללית היא של דרמה עשירה ואפקטיבית המשלבת בין הזרם המרכזי למגע אישי.
(עופר ליברגל)

מוזיקה
Music

מבין כל הסרטים בפוסט הזה וכנראה שגם מכל סרטי הפסטיבל בכלל, סרט זה הוא הדבר הכי קרוב להמלצה ואזהרה בו זמנית. לסרטיה של הבמאית הגרמניה אנגלה שנלק ("הייתי בבית, אבל") אסור להיכנס במקרה, או בלי התאמת ציפיות. אל תתנו למילים כמו "פרס התסריט בפסטיבל ברלין" או "עיבוד חופשי לעלילת אדיפוס המלך" להטעות אתכם: העלילה היא ממש לא העיקר בסרטי הבמאית, ובטח לא בסרט זה. בשעה הראשונה בו כמעט ואין דיאלוגים וכאשר יש, האינפורמציה העיקרית בהם היא שמות הדמויות. לא תמיד יש גם דרמה או פעולה בשוט עצמו, והקצב הוא איטי במתכוון ולפרקים סימבולי מאוד, מופשט באופן בו הסיפור מתפתח תוף קפיצות בזמנים.
זה יכול להיות מתסכל וסביר שיהיה כך עבור חלק מן הקהל, אבל הסגנון המינימליסטי מצליח להגיע לכמה שיאים של התפרצות רגשית עבורי: פתיחה מרהיבה, נקודת תפנית דרמטית, מגע הנוצר ברחיצת ידיים בה הקשר הלא-מילולי מחליף את הדיאלוג, שיחת טלפון בה הסרט לפתע כן מצליח להעביר הרבה דרך מילים, והשיבה לשקט מול המציאות בהתפתחות שקרתה בעקבות אותה שיחה. כל אלו שווים את הצפייה עבורי ובטח שעבור מעריצי הבמאית (ונדמה לי שיש 4-5 כאלו בארץ). לצד זאת, לא הכל בסרט עבד עבורי, כולל החלק המסיים והשימוש במוזיקה. אבל אולי ביום אחר זה יעבוד טוב יותר. זה סרט שדורש סבלנות וריכוז, אבל גם בעיקר פתיחות לסגנון שלו. כהיכרות ראשונית עם קולנוע איטי, ייתכן ויש אופציות טובות יותר, גם בפסטיבל הזה.
(עופר ליברגל)

מעברים
Passages

מהרגע ששמעתי על הסרט הזה, בעקבות הקרנותיו בסאנדנס וברלין, זינק "מעברים" לראש רשימת הסרטים שאני הכי מצפה להם השנה. אמנם אינני מומחה גדול בקולנוע של הבמאי אירה זאקס ("השאר את האור דולק", "אהבה היא מוזרה"), אבל השילוב שלו ושל שלושת השחקנים הראשיים לחץ לי על כל הכפתורים: פרנץ רוגובסקי הגרמני (מ"חופש מוחלט" שלעולם לא אתעייף מלהלל אותו, וסרטיו של כריסטיאן פצולד "אונדינה" ו"טרנזיט" בין היתר), בן ווישו הבריטי (קיו מסרטי ג'יימס בונד האחרונים, וקולו של הדב פדינגטון בסדרת הסרטים), ואדל אקסרקופולוס הצרפתיה ("כחול הוא הצבע החם ביותר", "שני גברים וזבוב"). לחשוב עליהם במשולש אהבה רומנטי בפריז נשמע כמו כל מה שסרט צריך.
רוגובסקי מגלם את טומס, במאי מהולל ואדם בלתי נסבל בעליל, שחי בזוגיות ארוכה עם מרטין, מנהל של בית דפוס בפריז. לאחר צילומי הסרט האחרון שלו, טומס מתגלגל לסטוץ עם מורה צעירה, ונסחף אחריה לגמרי, ממוטט לחלוטין את מערכת היחסים הקיימת שלו. למרבה צערם של כל הנוכחים, מרטין לא בדיוק הבן אדם שיכול להתחייב על משהו, ובכל רגע הלב שלו – יחד עם עוד כמה איברים אחרים – נוטה לכיוון אחר, בוחן את הסבלנות של כולם ומכניס אותם למערבולת רגשית שתטביע עוד כמה אנשים מסביבתם הקרובה.
האתגר לבנות סרט שלם סביב דמות ראשית מחרידה די גדול, וזאקס עומד במשימה באופן חלקי, אם אתם שואלים אותי, כך שקשה לומר שהוא עמד בציפיות שלי. אישית, לקח לי קצת זמן לעשות את המעבר מהחיבה שלי לדמויות הסטואיות והרדופות של רוגובסקי לטובת האדם הגרוע בעולם, אבל הוא באמת נותן את כל מה שיש לו. מדובר באחד השחקנים הכי טובים שפועלים כיום. הבעיה היא שווישו ואקסרקופולוס קצת מרגישים כאילו הם מסרט אחר, רגוע ושקט בהרבה (סצנה משותפת לשניים במסעדה בחלקיו המתקדמים של הסרט היא אחת המרגשות והעדינות, די בניגוד לכל מה שקרה לפני או אחרי), בזמן שרוגובסקי מייצר סערה מוחלטת. זה מאוד פוגע בכימיה ובאמינות של המהלכים. כך שאם מסתכלים על הסרט כקומדיית יחסים, הוא עובד לא רע רוב הזמן. לעומת זאת, כדרמה הוא קצת מתיש. המשחק מצוין, וגם הפריימינג והצילום הם מהיפים שראיתי השנה, אבל "מעברים" מבקש הרבה סבלנות וסובלנות מאתנו. לרגעים זה מצליח ואז אי אפשר לעצור את הצחוק המתגלגל החוצה, אבל לעיתים הרצון האמיתי הוא שמישהו יסטור חזק בפנים של טומס וייתן לנו קצת שקט.
(אור סיגולי)

ריאליטי
Reality

מסוג הסרטים שמצד אחד יכול להיות מדהים לגלות אם נכנסים אליהם בלי לדעת כלום, מה שאומר שכל בחירת בימוי ותסריט פוגעת חזק יותר, או שדווקא צריך להבין היטב מה עומד להיות מוצג כדי להצליח להתחבר למתרחש. בהתאם לסוג הצופה שאת או אתה, הרגישו בנוח לדלג לטקסט הבא או לקרוא בעיון.
בסרטה הראשון באורך מלא, בחרה טינה סאטר בניסוי קולנועי שאני באופן אישי מצאתי מרתק – האזנה, תמלול, והצגה מחדש של קובץ שמע בעל חשיבות עליונה. המילה ״ריאליטי״ לא מתורגמת כאן בצדק, משום שזהו שם הגיבורה, אישה אמיתית בשם ריאליטי ווינר. מי שמכירים את סיפורה יוכלו להניח מה עומד להגיע אבל עדיין יופתעו (כך קרה לי). יום בהיר אחד, מתדפקים על דלתה (או דלת מכוניתה כי היא בדיוק חזרה מהסופרמרקט) שני סוכני FBI בטענה שיש בידם צו חיפוש. הם הקליטו את כל המפגש, ואת האודיו הזה תשמעו מילה במילה מפי השחקנים המשחזרים את מה שקרה מנקודה זו. השינויים היחידים הם קיצוץ הזמן המת (הסרט אורך רק 83 דקות) וצנזור של מידע רגיש. זאת משום שריאליטי ווינר הואשמה בהדלפת מסמך מסווג, ועליה לשכנע את הסוכנים החוקרים אותה שאינה אדוארד סנודן הבא.
לטובת מי שבכל זאת לא מכירים או זוכרות את הסיפור החדשותי, הסרט יהיה מותח כפליים משום שלרוב אורכו אין לצופה דרך לדעת במה מואשמת הצעירה והמשונה בהתנהגותה. וזו חתיכת האשמה, כזו שכמעט והסיטה את ארצות הברית ממסלולה. הבמאית משחקת בחוכמה עם פערי המידע ונעזרת במימד החזותי של הסרט כדי ליצור אפקט קרינג׳ כפול: אישה המכניסה ברצון אל ביתה גברים מאיימים במטרה לחקור אותה ולחטט בין חפציה, והמוזרות המהלכת שהיא הגיבורה עצמה. את ריאליטי מגלמת סידני סוויני, מתהילת ״אופוריה״ ו״הלוטוס הלבן״, אם כי לא בטוח שתזהו אותה מיד, בזכות די-גלאם מרשים. נדרש ממנה המון, בעיקר 50 גוונים של מבוכה, וההופעה שלה הדהימה אותי לפרקים.
(אורון שמיר)

רוק הדסון: כל שהשמיים הרשו
Rock Hudson: All That Heaven Allowed

על מה תחשבו למשמע שמו של רוק הדסון? כוכב קולנוע הוליוודי קלאסי/פוסט-קלאסי, שזרח בתפקידים רומנטיים החל מאמצע המאה שעברה? או שמא סמל לנטייה של הוליווד להחזיק את הגברים הגאים שלה עמוק בארון, ולהוציא אותם משם רק בארון קבורה? סרטו של הדוקומנטריסט סטיבן קיאק, או קיג'ק כפי שקוראים לו בתוכניה ואולי צודקים, בוחן במקביל את שתי התפיסות הרווחות הללו לגבי הכוכב המנוח. לא רק סיפורו של רוי שירר, הנער מאילינוי שעבר להוליווד והפך לכוכב עצום תחת שם הבמה רוק הדסון, אלא גם תיאור הלך הרוח התרבותי שלא איפשר לו לחשוף את זהותו המינית, עד מותו מאיידס ב-1985. גם לא כאשר טורי הרכילות היו מלאים ברמיזות, או כאשר נדמה היה שכולם ידעו, אפילו הקהל שלכאורה לא ירכוש כרטיס לסרט רומנטי בו גיי מעמיד פני סטרייט. לכן זוהי לא רק ביוגרפיה יעילה, והיא יעילה, אלא גם אצבע מאשימה כלפי הצביעות ההוליוודית והפתולוגיה שלה סביב שימוש וניצול הכוכבים הגדולים ביותר. הבמאי כבר הדגים זאת בסרטו הקודם, ״סיד וג׳ודי״ אודות ג׳ודי גארלנד וסיד לופט, והוא גם מבין דבר או שניים בסינפיליה, למי שזוכרים את ״סינמאניה״ מלפני שני עשורים. אפשר גם רק להגיע להתרפק על זכר סרטי הדסון, ביניהם ״כל שהשמיים מרשים״ שהעניק את שמו לסרט התיעודי, או ״ענק״ שזכור לפעמים כמופע יחיד של ג׳יימס דין, אך לא כך הדבר.
(אורון שמיר)

רק אני ואת
Just the Two of Us

יש ערך לצפייה מקרוב בהתפתחות של מערכת יחסים מתעללת. כלומר, זו לא מערכת היחסים, זה בן הזוג בסרט שכמו בכל תיאור כללי של הזוועה הנפוצה מדי מתחיל מרשים וסוחף, ואז מבודד ושתלטן עד כדי מחנק, מטשטש גבולות בהדרגה בין מותר לאסור, ברמה מסכנת חיים. ואם יש מי שהצפייה בסרטה של ולרי דונזלי תדליק לו או לה נורות אדומות, דיינו. אבל בכל הנוגע לעלילה ולקצב שבו הטרנספורמציה מתרחשת, הוא נכשל. וירז‘יני אפירה ומלוויל פופו מגלמים את בני הזוג, הפוצחים ברומן המוביל אותם לעבור הרחק ממשפחתה של האישה, עד ההתפכחות. ההחלטה לספר את כולו בדיעבד, בקולה של הגיבורה ששורדת את ההתעללות, לא באמת מוסיפה לו ממד אירוני משמעותי. היא, אם כבר, מנסה לפצות על הקפיצה המהירה מגבר מקסים אך לא עד כדי כך שגם אנחנו ניפול בקסמו, בטח כשכבר ברור מן ההתחלה ומהתקציר לאן זה הולך, לפסיכופט בדמות בן זוג.

אם הסרט היה מצליח להציג לנו את הקשר המתפתח מתוך נקודת מבטה של הגיבורה היה אפשר להיקסם באמת ממנו כמוה ולא להישאר בנקודת מבט חיצונית ומנותקת. המעבר מהיר וחד ולצערי גם נראה ומרגיש כמו אוסף אזהרות מתשדירים של עמותות. ומדובר בנושא חשוב, בסרט שיכול להיות מציל חיים כי עדיין מחניקים ורוצחים נשים שחיות, קמלות ונרצחות בתוך מערכות יחסים, בתוך משפחות כאלו בדיוק. ולכן מאכזב במיוחד שהעלילה לא עוברת כספציפית וייחודית מספיק כדי לשקע אותנו בתוך הקשר המבעית שהגיבורה צריכה לשרוד, להבין היכן היא נמצאת ועם מי כדי שיהיה לה סיכוי לצאת ממנו. הסרט מסיח את דעתנו עם הערה לא רלוונטית על דימוי הגוף של בן הזוג, בדיקה של אי אלו תרגילי עריכה והחלטות סגנוניות כולל שירה שלא משאירים חותם בגלל היעדר עקביות. הוא גם מספק סקרנות עם רמז עבה וסמלי, אקדח במערכה הראשונה שהירי שלו, ההתרה, מינורית ומאכזבת ברמה של כדור סרק. חלק מהסצנות כן אפקטיביות ומצמררות, והמשחק מצוין, אבל המכלול מפוספס.
(לירון סיני)

רק הנהר זורם
Only the River Flows

הסרט האחרון בסגמנט זה הוא גם כנראה הסרט עם השם האהוב עליי בתוכניה. סתם חשבתי שתדעו, למקרה שיש מי שבוחר איזה סרט לראות על פי מגניבות השם, כפי שעשיתי למשל בפסטיבל קאן. שם הוצג הסרט במסגרת ״מבט מסוים״ והייתי מוכן להעניק לו פרס מטעמי על ״מסוימות״, על גירוד הגון של מקום מאוד ספציפי בעצם הסינפיליה – ניאו נואר כהלכתו. עם מחוות מובנות לפילם נואר הקלאסי ולשאר גלגוליו (בתוכניה ציינו את "המעגל האדום", גם אני חשבתי מלוויל, ו"צ'יינה טאון"), אבל גם מותחן בלשי אפל שעומד בפני עצמו ועשוי היטב.
הבמאי הסיני ויי שוג'ון מתחיל את סרטו כמו שצריך, עם גופה המתגלה בנהר ליד עיירה סינית בשנות התשעים. את זהות הרוצח יודעים רק הוא, המצלמה (הצופה), והנרצחת, קשישה ערירית שנדמית נטולת אויבים או סיבות לסיים את חייה כך. בלש המשטרה, שגם אוהב את עבודתו עד התמכרות וגם אין לו כוח לדרעק הזה במקביל, ניגש לבחון את העובדות. את מפקדו מעניין יותר לשחק פינג פונג בתחנת השיטור, החשודים המרכזיים לא משתפים פעולה או דווקא נראים כמו מטרה נוחה מדי, הספקות העצמיים מתחילים לכרסם והגופות להיערם. מיקום העלילה בסביבה שבין הכפר לעיר, בעידן שלפני הסמארטפון ומצלמות האבטחה, מסייע לבניית המתח. אבל העיקר הם סלסולי עשן הסיגריה בזמן עוד האזנה לקלטת שיכולה להוות קצה חוט, עוד מפגש עם דמות מפתח בפוטנציה, או עוד מוטיב ויזואלי שמעניק לסרט מקוריות בזמן שהוא מהדהד נשכחות.
(אורון שמיר)

קצת על סרטים ישראליים קצרים

אבא שלי בענן

על המסגרות השונות המכילות סרטים ישראליים, מהתחרות העלילתית לתיעודית וכלה בקולנוע נסיוני, אנחנו מקווים להרחיב כמה שיותר במהלך הפסטיבל עצמו. בכל זאת, חשבנו שיהיה נחמד להתייחס מראש למסגרת הקצרים שלא תמיד מקבלת את המקום הראוי לה, עם ארבעה סרטים שדגם עופר ליברגל. לכן הוא חתום על כל הטקסטים הנ״ל, ואפשר להוסיף ולעודד את הקהל הפוקד את הפסטיבל לנסות לפחות מקבץ אחד מתוך שלושה של קולנוע ישראלי קצר. יש כאן לא רק את דור העתיד של היצירה המקומית, לפחות בפוטנציה, אלא גם שמות מוכרים ומוכחים שיוצרים בפורמט זה.

אבא שלי בענן

אביה של האמנית רות פתיר היה חובב טכנולוגיה וריקוד. אחרי מותו, פתיר מנסה להעלות של זכרו דרך שימוש בטכנלוגיה של מציאות וירטואלית, שהאב רצה לראות אותה קורמת אור וגידים עוד בחייו. הסרט מורכב משימוש של הבמאית בתכונות שונות של הדמייה וחיקוי על מנת לשחזר את דמותו של האב, את הריקוד שלו או תחושת הקרבה. שורה של כישלונות ידועים מראש המצליחים ללכוד מספר דברים: את הגעגועים לאב, את הכמיהה לחידוש הקשר, את המגבלות של הטכנולוגיה ובו בזמן את המשיכה לטכנולוגיה ואת היכולת שכן יש לה. זהו סרט העוסק כל הזמן בשחזור, אבל באותו הזמן גם ביצירה של דבר חדש ובדרך בה העבר יכול להיות נוכח בהווה, בעיקר כאשר בני משפחה נוספים הופכים להיות מוערבים בתהליך ההתקרבות לאב ויצירת הפרויקט האמנותי/קולנועי. הגישה המחודשת לאב קשורה גם לשילוב ביניהם לבני דמותו, כמו לשילוב התמידי בין הטכנולוגי לאנושי. שילוב שמצוי ברגע של מפנה מבחינה תרבותית ועולמית, אך הסרט הזה מעיבר אותו למקום הרגשי, הכי קטן, וגם הכי טוטאלי וגדול בדרכו. ריקוד קטן, שחזור כושל, מגע נצחי.

אור פנס יחיד

אור הפנס היחיד מכותרת סרטה של שי-לי עטרי מתייחסת לשוטים הפותחים את הסרט, בהם הפנס היחיד נוכח כרקע לתקיפה מינית אחרי בילוי. צילום המשלב בין ריאליזם לפילם נואר, אך מותיר תחושה קשה למרות שלאורך רוב התקיפה נשמר ריחוק של המצלמה מן הדמויות. ריחוק המעביר את חוסר האונים אך גם מונע תחושה של פולשנות, למרות שהברוטאליות של הסיטואציה מועברת בסופו של דבר גם על ידי מבט קרוב יותר. אולם עיקר הסרט הוא לא התקיפה, אלא הניסיון להתאושש, לכאורה להמשיך בחיים בלי לדבר או להתייחס למתרחש ועם סביבה בה יש אדם תומך. אך הרדיפה של אור הפנס ממשיכה גם בתור מה שנראה כמו המשך החיים של מוזיקאית צעירה. זהו סרט קצר אמנם אבל הוא מתפתח באופן איטי, מחושב ומדויק, המעביר את הנושא הטעון בצורה מכובדת ותוך בנייה של דמויות אמינות. אנו רואים בעיקר את התגובה שלהם לאירועים, אבל מקבלים גם תחושה רחבה יותר לגבי האישיות שלהן והאופי הקשר ביניהן.

היד של קטיה

הבמאי תום שובל ("הנוער", "הסירו דאגה מלבכם", הסדרה "הד קולך") חוזר להמשיך ולבנות גוף עבודות כבמאי של סרטים קצרים. הפעם בסיפור על קטיה, אם שנאלצת להשאיר את בנה הפעוט עם בן נוסף שהוא לא בדיוק בגיל של השגחה על ילדים, אבל היא צריכה את העבודה. העבודה היא כמנופאית באתר בנייה ודומה כי היא נשלחת למשימה מסוכנת שאף עובד אחר לא מוכן לבצע מחשש לחייו, במזג אוויר סוער. הדבר מקנה לסרט תחושה של מתח כפול: גם לגורל האם בעבודה, גם לחשש הילדים בבית. שובל כבר משויף בשילוב של מתח עם ריאליזם ובין כל סרטיו, לתחושתי זוהי סוג של יצירת מראה לסרט "פתח תקווה" שביים לפני כ-16 שנה, במובן של תיאור האדם העובד בישראל. בסרט ההוא, הגיבור המשיך להגיע לעבודה אחרי הפיטורים. בסרט הזה, הגיבורה נשלחת לעבודה כאשר היא הייתה צריכה להיות בבית. בשני המקרים יש גם מבט על שאר העובדים, המבנה המשפחתי והסביבה. בשני הסרטים יש גם הצדעה ליכולת של הגיבורים כאנשי מקצוע ו"היד של קטיה" הוא סוג של סרט פעולה של המנופאית כמומחית בתחום. כמעט סוג של גיבורת-על בעבודה אפורה על רקע אפרורי, ובלי הילה סביב היכולת שלה לבצע משימה קשה. ניתן אולי גם לייצר הקבלה בין החיבה ליעילות של אנשי המקצוע ליכולת המשויפת של שובל וצוותו כמקצוענים בסרטים.

מים עומדים

סרטה של ציביה ברקאי יעקב (״פרה אדומה״) משלב בין שני סוגים שונים של תחושת סגר: הסגר הכללי בשיא תקופת הקורונה, האוסר על יציאה מאזור המגורים; ומערכת יחסים מתעללת, כאשר השהות בבית מבהירה לגיבורה כי השליטה של בן זוגה בחייה היא התעללות מסוכנת. הסרט מתחיל כמסע לקבלת עזרה לטובת יציאה מן הקשר, אך היכולת לחבור למשפחה בלתי אפשרית עבור הגיבורה. כך גם האופציה למקום מחסה אליו מותר ללכת, פרט למקום זר בסביבה: מקווה. הטקס הדתי המתקיים בו מקבל משמעות אחרת ובעיקר נרקם קשר מתוח אך גם מקבל בין שתי נשים. קשר המערבב שקרים ואמת, קרבה וריחוק. חלק ניכר מכוחו של הסרט נובע מן ההופעה של השחקניות גלוריה בס ולירון בן שלוש.

טעימה ממגוון הקלאסיקות

טילדה סווינטון היא ״אורלנדו״

לכבוד 40 שנות הפסטיבל, נאצר בסינמטק ירושלים פרויקט עצום היקפים ומרגש מעצם טבעו – מבט בארבעים קטלוגים שונים ובחירת סרט לייצג כל מהדורה. זו לא רק נוסטלגיה ואפילו לא טפיחה עצמית על השכם, אלא דרך להבין איזה סרטים אפשר היה לזהות בזמן אמת כגדולים ואלו זכו למעמד הזה רק בחלוף הזמן. מבין 40 הסרטים שנבחרו יוקרנו עשרה לאורך הפסטיבל, אלו של העשור הראשון שלו שמתחיל ב-1984. אליהם יש להוסיף סרטי עבר של חלק מהאורחים, למשל סרטי אוליבר סטון שזכו באוסקר: ״JFK: תיק פתוח״ ו״פלאטון״. עליהם כבר כתבנו, כפי שאפשר לקרוא בלינקים, וזה גם המצב של ״קו כחול ודק״ של ארול מוריס, ״סוויטי״ של ג׳יין קמפיון, ו״הקורבן״ של אנדריי טרקובסקי. על חלק מהאחרים ננצל את ההזדמנות לכתוב בקצרה כעת, אבל באמת שכל תוכניות הקלאסיקות מעניינת במיוחד השנה.

אורלנדו
Orlando

בפסטיבל יוקרן גם סרטו החדש של פול ב' פרסיאדו "אורלנדו, הביוגרפיה הפוליטית שלי", ובו (על פי התקציר) הבמאי הטרנסג'נדר בוחן מחדש את היחס לרומן של וירג'ינה וולף. ברומן ששמו כשם הגיבור, אציל אנגלי חי במשך כמה מאות שנים מבלי להזדקן, מתקופת המלכה אליזבת' ועד לתקופה בה פורסם הספר בשנת 1928, כשהוא נותר תמיד צעיר אבל המגדר שלו מתחלף באמצע, בדרך נס, מזכר לנקבה. במסגרת הקלאסיקות/מחווה לעשור הראשון של הפסטיבל, מוקרן גם סרטה של סאלי פוטר מ-1992, על פניו עיבוד ישיר יותר לרומן, אם כי פוטר חרגה ממנו במספר מקומות. באופן בולט ביותר עשתה זאת במערכה האחרונה, שמציעה סיום חדש לגמרי ופרשנות לאקט של עצם העיבוד הספרותי. אולם פוטר שומרת היטב על האופי של הרומן, שהדיון פורץ הדרך שלו במגדר הוא רק היבט אחד בעושר הרב שלו. בעיקר, פוטר שמרה על הטון הסאטירי כלפי האצולה הבריטית, הפוליטיקה וכל הגינונים של מערכת המתנהלת על פי כללים והגדרות. הליהוק של טילדה סווינטון לתפקיד הראשי נראה כיום מתבקש, אולם אז הוא היה סוג של הברקה. הסרט נותר משעשע יפהפה ומוהדק יותר מהרומן, מה שהופך אותו לנגיש גם עבור אלו המפחדים מורג'יניה וולף.
(עופר ליברגל)

איידהו שלי
My Own Private Idaho

סרטו של גאס ואן סאנט מ-1991 הוזכר לא מעט בסריטה במהלך השנים (בין אם בדירוג התעלמויות האוסקר הגדולות בכל הזמנים, מצעד 50 הסרטים הטובים ביותר מטעם סריטה, או במאמרים שלי על קולנוע גאה). אבל אף פעם לא באמת נתנו לו את המקום שמגיע לו. גם הפסקה הזו לא תעשה חסד עם יצירת המופת הזו, אבל כמובן שלא נפספס הזדמנות להמליץ על הצפייה בו, בטח עם עותק חדש במהלך פסטיבל.
"איידהו שלי" הוא עיבוד מאוד חופשי ומאוד מודרני של ואן סאנט ("מילק", "סיפורו של וויל האנטינג") ל"הנרי הרביעי" של שייקספיר, ובמרכזו צעיר אבוד ונקרופילי שמתפרנס מתעשיית המין, היוצא למסע על מנת להתאחד עם אמו, בחברת צעיר אחר המתכחש לייחוסו המשפחתי. הוא הוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה, שם קיבל ריבר פניקס את פרס השחקן, ומשם הפך לאחד הסרטים הבולטים והחשובים ביותר של שנות התשעים, ואולי של הקולנוע האמריקאי בכלל. לזה הצטרפה הטרגדיה הגדולה של פניקס, שהלך לעולמו שנתיים אחרי צילומי הסרט, והוא בן 23.
בעיני מדובר בסרט הלהטב"קי הטוב ביותר שנעשה אי פעם, דרמה מטלטלת, רגישה ויוצאת דופן עם קצב משלה, תופסת רגע מאוד ספציפי ונהדר בהתפתחות של הקולנוע המודרני, לא פחות. מעבר לצפיות הרבות שלי מקלטות וידאו ודיסקים, ראיתי אותו פעמיים על מסך הקולנוע (פעם אחת מהן הייתה גם היא בסינמטק ירושלים, לפני יותר מעשר שנים), ובכל פעם אני מרגיש כאילו אני פוגש אותו לראשונה. כך שגם אם כבר נתקלתם בו באיזושהי קונסטלציה, אני מבטיח שלראות אותו באולם יהיה משהו חדש. אז עד הפעם הבאה שנמצא הזדמנות לכתוב עליו, איזה נפלא שפסטיבל ירושלים מצא לו מקום. בטח באותה תוכנייה עם הסרט הלהט"בי הישראלי הטוב בכל הזמנים, "חסד מופלא", שיצא שנה אחריו.
(אור סיגולי)

זרים יותר מגן עדן
Stranger Than Paradise

זהו סרטו השני של ג'ים ג'ארמוש, אבל למעשה הוא הראשון שנחשף בפני קהל ולכן זכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל קאן והפך מאז לשילוב המוזר של סרט קאלט שהוא גם יקיר הביקורת, וסרט שדורות של סטודנטים לקולנוע היו צריכים לצפות בו. בשחור-לבן, כמעט בלי עריכה או תנועות מצלמה, ועם התפתחות עלילתית מוזרה, ג'ארמוש יצר סרט בו כל שוט מצליח להצחיק ולעניין. וגם לגעת בנושאים אותם יפת בהמשך הקריירה: מפגש בין תרבויות, אהבה למוזיקה, מבוכה בחברה, מסע מאולתר והמקריות של השפה. העלילה עוסקת בצעיר החי בצניעות בניו יורק ונדרש לארח קרובת משפחה המגיעה מהונגריה, בדרכה לקרובת משפחה אחרת בקליבלנד. אף כי המפגש כולל בעיקר נתק ואי הבנה, לאחר מכן הצעיר וחברו יוצאים לחפש אותה בחלק השני של הסרט, המתרחש באפרוריות של אוהיו. החלק המסיים מתרחש בסביבה חמה יותר ולפתע העלילה בו הופכת לאבסורדית ודינמית בהרבה, אך הטון האישי נשמר. מי שיצפה ליצירה קודרת ימצא בסרט לא מעט הומור, מי שיבוא בצפייה לסרט קאלט ימצא יצירה מלנכולית למדי, אבל בסופו של דבר משהו בסרט חודר ולא מרפה. הרבה בזכות שורה של סצנות די בלתי נשכחות, רובן המתנה לדבר כלשהו שיקרה או יאמר. סרט על היופי שבחוסר היכולת למצוא את היופי, את הזהות העצמית, את היכולת לתקשר או להגדיר את הקשר.
(עופר ליברגל)

פרידה ארוכה
The Long Farewell

החצי הראשון של הקריירה של הבמאית קירה מוראטובה הוא תופעה מרתקת: היא בנתה שפה אישית פורצת דרך, ואז דווקא בשל אותה שפה, סרטיה כמעט לא הוקרנו. זה המצב לגבי הסרט זה, הסרט השני אותו ביימה לבדה (היא החלה את הקריירה בשני סרטים שביימו ביחד עם בעלה הראשון, אלכסנדר מוראטוב) צולם בשנת 1971 אבל לא נחשף עד שנת 1987. שנה מאוחר יותר הוקרן גם לראשונה בפסטיבל ירושלים. העלילה עוסקת באם חד הורית שבנה המתבגר בדיוק שב ממפגש ראשון עם האב שנטש את המשפחה, כאשר הנער מתחיל לחוש ריחוק מן האמא הדומיננטית וחושב על מעבר קבוע לחיים עם האב. אבל הסרט הוא הרבה יותר מן העלילה שלו. מורטובה נכנסת היטב למצב הנפשי הן של האם המתנהלת כאישה מלאת ביטחון גם כאשר עולמה מתחיל להתערער, והן של הבן שנע בין ביישנות לאגרסיביות. הדימויים של מוראטובה יכולים להיראות כמעט סוריאליסטיים לפרקים, אבל בתחושה דבר בסרטה אינו מוזר. היא מייצרת מבט המשלב אירוניה ומלנכוליה על המציאות והרצונות של בני האדם להגשים את מאוויהם שלהם ולשמור על כבודם. העמדת הדמויות בפריים ובניית התחושות דרך העריכה והפסקול היא סוג של קורס במבע קולנועי שהוא ניסיוני, אישי וקל להבנה בו זמנית.
(עופר ליברגל)